רקע
יהודה ליב גורדון
עִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל
mנחלת הכלל [?]
tשירה

בְּבַיִת אֶחָד יָשְׁבוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים,

הָאֶחָד הָיָה מִבְּנֵי הָחָרָשִׁים

מְפַתֵּחַ חוֹתָמוֹת וּמְחֹקֵק מַטְבֵּעוֹת,

הַשֵּׁנִי בַּעַל־שֵׁם כּוֹתֵב קַמֵּיעוֹת

לְהֶדְיוֹטִים וּלְנָשִׁים.

הֶחָרָשׁ הַמְחֹקֵק

מִבְּלִי הַאֲמִינוֹ בַּלְּחָשִׁים

לַקַּמֵּיעוֹת לֹא הָיָה מִשְׁתּוֹקֵק;

אוּלָם בַּעַל־הַשֵּׁם, הַיּוֹדֵעַ

חִין עֶרֶךְ מַטְבֵּעַ,

רָעָה עֵינוֹ

בִּסְגֻלּוֹת שְׁכֵנוֹ

וַיַּחְמֹד בִּלְבָבוֹ

אֶת כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּרְא הַמְפַתֵּחַ

כִּי מֵאַרְגָּז נָעוּל בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ,

שֶׁבְּיָדוֹ הַמַּפְתֵּחַ,

יוֹם־יוֹם דִּבְרֵי חֵפֶץ יֹאבֵדוּ,

וַיַּרְא וַיִּבָּהֵל

וַיִּקְרָא: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!

הֲכִי אֶל בֵּיתִי יָבֹאוּ גַנָּבִים?

וּמִי הֵמָּה? נַעַר הַגַּלָּבִים,

הָרָץ נֹשֵׂא הַמִּכְתָּבִים,

מְדַשֵּׁן הָאֲרֻבּוֹת, מֹכֶרֶת הַבֵּיצִים,

שֹׁאֵב הַמַּיִם אוֹ חֹטֵב הָעֵצִים?

הֵן כָּל אֵלֶּה לַחֲדַר מִשְׁכָּבִי לֹא יֵרֵדוּ;

אוֹ אוּלַי רוּחוֹת רָעוֹת, שֵׁדִים וְלֵצִים

יִתְעֹלְלוּ בִי וּלְבֵיתִי יִוָּעֵדוּ?

אוֹ אוּלַי שְׁכֵנִי – בַּעַל־הַשֵּׁם? חָלִילָה!

אִישׁ אֱלֹהִים זֶה, נוֹרָא עֲלִילָה,

הָעוֹסֵק כָּל יוֹמוֹ בַּעֲבוֹדָה וּתְפִלָּה,

הַהֹגֶה בְּסִתְרֵי תוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה,

הַסַּרְסוּר הַנֶּאֱמָן בְּפַמַּלְיָא שֶׁל מַעְלָה

וּבְפַמַּלְיָא שֶׁל מַטָּה, שֶׁל סְגָנִים וּפַחוֹת

וּבִלְשׁוֹנוֹ הַמְמַהֶרֶת לְדַבֵּר צַחוֹת

מְדַמֶּה לְהָבִיא לָעוֹלָם גְּאֻלָּה;

אִישׁ הַהוֹלֵךְ כָּפוּף וּבְעֵינַיִם שַׁחוֹת

וְעֹצֵם עֵינָיו מֵהִתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה;

אִישׁ אֲשֶׁר תְּפִלָּיו כְּכַנְפֵי הַיּוֹנָה

וְצִיצִיּוֹתָיו נִגְרָרוֹת כְּפוּלוֹת שְׁמֹנָה;

אָדָם קָדוֹשׁ זֶה אָדָם צָנוּעַ –

הַהוּא יִהְיֶה גַּנָּב? וְלָמָּה? וּמַדּוּעַ?

אִם יֶחְסַר לוֹ כֶּסֶף לָמָּה לֹא יְבַקְּשֵׁהוּ

כְּבַקֵּשׁ אִישׁ חֶסֶד מֵאֵת רֵעֵהוּ –

הֲכִי תֵרַע בּוֹ עֵינִי וְלֹא אַלְוֵהוּ?

אוֹ אוּלַי יַעַן – מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ?

תָּם אָנִי, לֹא אֵדַע, זִמֹּתַי נִתָּקוּ!

אַךְ כַּתַר־לִי זְעֵר, כֶּלֶב עַז נֶפֶשׁ!

הֱיֵה אֲשֶׁר תִּהְיֶה הִנְנִי – אֵלֶיךָ!

הַיּוֹם אוֹ מָחָר מָצֹא אֶמְצָאֶךָ,

אֶטְמֹן לָךְ פָּח וּבְיָדַיִם תִּתָּפֶשׂ. –

כֹּה חָשַׁב הָחָרָשׁ וְלֹא הִתְמַהְמֵהַּ

וַיַּעַשׂ מִכֶּסֶף סִינִים מַטְבֵּעַ

וַיָּשֶׂם בָּאַרְגָּז וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ.

כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים מִגָּדוֹל עַד קָטָן

כַּמָּה גְדוֹלִים מַעֲשֵׂי הַשָּׂטָן!

גַּם עֵינֵי הַמְּצוֹדֵד לֹא בֹשׁוּ מִמַּבָּטָן:

עָבַר יוֹם וַיִּלָּכֵד בַּעַל הַשֵּׁמוֹת.

וּבְצֵאתוֹ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְשׁוּק הַבְּהֵמוֹת

לִמְכֹּר כְּפַעַם בְּפַעַם בְּהוֹן יָקָר

אֶת קַמֵּיעוֹתָיו לְרֹעֵי הַבָּקָר –

אֶת הַשֶּׁקֶל הַמְזֻיָּף בְּכִיסוֹ מָצָאוּ;

וְאַחַד הַשּׁוֹטְרִים תְּפָשָׂהוּ

וּלְבֵית דִּין בַּחֲדַר הַקָּהָל הֶעֱלָהוּ –

אוּלָם גַּם בִּפְנֵי הַקָּהָל וְהַדַּיָּנִים

הַצָּבוּעַ עוֹד הוֹסִיף לְהָעֵז פָּנִים

וַיֹּאמֶר כִּי לֹא נָתַן יָדָיו לַחְטֹא;

לֹא חָמַד הוֹן זָרִים לְקַחְתּוֹ,

לֹא גָנַב וְלֹא כִחֵשׁ וְלֹא שָׂם בְּכֵלָיו;

כִּי הַשֶּׁקֶל הַמְזֻיָּף נִתְגַּלְגֵּל מֵאֵלָיו

מֵאַמְתַּחַת שְׁכֵנוֹ אֶל אַמְתַּחְתּוֹ,

וְכִי לֹא בוֹ הָעָוֹן וְלֹא הוּא הַפֹּשֵׁעַ

כִּי אִם שְׁכֵנוֹ הָרָע מְזַיֵּף הַמַּטְבֵּעַ.

וְהָחָרָשׁ סִפֵּר דְּבָרִים כַּהֲוָיָתָן:

כִּי בִרְאוֹתוֹ אַמְתַּחְתּוֹ חֲסוּרֵי מְחַסְּרָא,

טָמַן פַּח לִתְפֹּשׂ הַגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת,

לִבְלִי יוֹסִיף לִגְנֹב בַּיָּמִים הַבָּאִים,

וּבְחַכָּה הֶעֱלָה זֶה הַלִּוְיָתָן.

הָרַב הַמָּרָא דְאַתְרָא

לֹא מָצָא בָזֶה הַזִּיּוּף

לַמְחֹקֵק צַד חִיּוּב,

בְּאָמְרוֹ: שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא עַרְמוּמִית מֻתֶּרֶת,

שֶׁכָּל אוֹנָאָה אֲסוּרָה

חוּץ מֵאוֹנָאַת הָרַמָּאִים;

וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לַבָּא אֶת הַמְּגוּרָה

לִגְנֹב חִטִּים וּמָצָא זוֹנִין, בָּר וּמָצָא מַפָּל;

וּמִקְרָא מְפֹרָשׁ הוּא בְּבָבָא־בַּתְרָא:

״עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל״.

וּבְכֵן יָצָא הַפְּסָק מִבֵּית דִּין הַקָּהָל

כִּי הָחָרָשׁ הַמְחֹקֵק כָּל עַוְלָה לֹא פָעָל;

וּבַעַל הַקַּמֵּיעוֹת יָצָא חַיָּב

כִּי נִתְפַּשׂ בִּגְנֵבָה וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ

לַעֲמוֹד אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן כָּל יְמֵי חַיָּיו,

וּלְהִתְגַּלְגֵּל בְּעֹשֶׂה־״יִתּוּר״ לְאַחַר מוֹתוֹ…


ח״י סיון, תרמ״ה.


המלצות קוראים
תגיות