רקע
ברל כצנלסון
בּימי מינכן

אין צוֹרך לתאר כּאן את חוֹמר מצבנוּ. השאלה: מדוּע החמיר כּל כּך המצב? מדוּע נעשׂה הגוֹרם הערבי תקיף יוֹתר וּבעל תיאָבוֹן יוֹתר ממה שהיה?

אין להבין את מצבנוּ המדיני בּלי לראוֹת את תלוּתוֹ בּמצבים עוֹלמיים. מה שקרה בּארץ בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת מוֹכיח למדי שההתנגשוּת בּארץ אינה בּין שני עמים היוֹשבים כּאן, כּי אם בּין גוֹרמים הרבּה יוֹתר גדוֹלים. יוֹדעים אנוּ כּי המערכה שלנוּ אינה מערכת הישוּב בּלבד, ישוּב בּן 400.000 נפש. אנחנוּ שליחים של עם גדוֹל, וּבזה כּוֹחנוּ. עמנוּ מפוּזר וּמפוֹרד, וּבזה חוּלשתנוּ. גם הערבים בּארץ אין כּוֹחם בּמספּר האוּכלוֹסים שיש להם כּאן, כּי אם בּזה שהם יוֹנקים וּמקבּלים תמיכה מן העם הערבי, אשר מספּרוֹ בּערך כּמספּר היהוּדים בּעוֹלם. גם העם הערבי מפוֹרד, אך אינוֹ מפוּזר. הוּא מקיף את אַרצנוּ. ספק אם אנגליה היתה מתחשבת כּל כּך הרבּה בּערבי ארץ-ישׂראל, לוּלא היתה הארץ מוּקפת עמים ערבים, אוֹ קרוֹבים להם בּלשוֹן וּבדת.

אך המערכה הנטוּשה בּארץ אינה בּלבד בּין העם היהוּדי (אשר זאת היא לוֹ פּינת-מפלט יחידה) וּבין העם הערבי (אשר לוֹ כּמה מדינוֹת רחבוֹת-ידים, שאין בּכוֹחוֹ לאַכלס אוֹתם ועִם זה איננוּ רוֹצה לוַתר על פּינה זוֹ).

שני הכּוֹחוֹת הנלחמים על חלקת-אדמה זוֹ כּרוּכים אחרי שני עוֹלמוֹת פּוּליטיים, שהם נאבקים עתה על מלוֹא כּדוּר-הארץ, ואין אחד נבנה אלא מחוּרבּנוֹ של יריבוֹ.

טרם הבינוּ אצלנוּ שהמערכה הלאוּמית שלנוּ כּאן הנָה חלק מן המלחמה הגדוֹלה שבּין הפאשיזם לבין העוֹלם הדמוֹקרטי, כּשם שהמערכה בּספרד הנה פּרק בּמלחמה העוֹלמית הזאת.

גם בּחוּגי הדמוֹקרטיה העוֹלמית לא רבּים הבינוּ מה מקוֹמנוּ אנוּ בּמלחמה זאת. לא כּן הצד השני: הוּא יוֹדע לצייד את בּן-בּריתוֹ ונוֹשׂא-כּליו בּממוֹן, בּנשק, בּפיקוּד, בּעזרה טכנית,

בּספרוּת-הסתה. וזהוּ שעוֹשׂה לנוּ את המערכה קשה כּל כּך. כּי לא רק המוּפתי והכּנוּפיוֹת קמוּ עלינוּ ולא רק תוֹמכיהם בּממשלוֹת הערביוֹת, כּי

אם, וּבעיקר, כּוֹח עוֹלמי עצוּם, ציר רוֹמא-בּרלין.

אנחנוּ מתקשים להבין את התנהגוּתה של אנגליה עִמנוּ. אין אנחנוּ מוֹצאים הגיוֹן בּמדיניוּת שלה לגבּי ארץ-ישׂראל. אנחנוּ משתדלים להסבּיר לאנגליה כּי אין לה בּן-בּרית טוֹב מאִתנוּ, כּי אנחנוּ אֶלמנט לוֹיאַלי, מפַתח את הארץ, מסוּגל להגן עליה. לכאוֹרה דברים של טעם. ואיננוּ יכוֹלים להבין מדוּע אנגליה מזלזלת כּל כּך בּמי שרוֹצה להיוֹת לה ידיד נאמן. עכשיו בּא מעשׂה צ’כוֹסלוֹבקיה והוֹכיח כּי אין זוֹ רק מדיניוּת ארץ-ישׂראלת: אנגליה מַפקירה וּמַסגירה ידידים, וזוֹרקת אוֹתם ללוֹע האוֹיב.

אין הדבר מתקבּל על הדעת שאנגליה נוֹתנת יד לשוֹדדים מאהדה וּמרצוֹן. יש להניח שאין היא נוֹהגת כּך אלא מאוֹנס, מפּני שהיא רוֹאה עצמה אנוּסה לנהוֹג כּך. מפּני שכּך היא מעריכה את כּוֹחה שלה ואת כּוֹחם שלהם. ודאי היא מצטערת על כּך, אפשר היא מתבּיישת, אך היא בּוֹלעת את החרפּה.

ויש להתבּוֹנן בּדבר מה אירע לאנגליה, מהוּ שמתיש את כּוֹחה וכוֹבל את ידיה. מהוּ שגוֹרם למדינאיה שבּמוֹ ידיהם יגישוּ טרף לאוֹיביה הדיקטטוֹרים אשר אינם יוֹדעים שׂבעה, ואשר כּל הנחה וכל ויתוּר מגבּירים את תאבוֹנם ואת חוּצפּת-תביעתם.

פּחד – זהוּ, כּמדוּמני, המַפתח היחידי להסבּרת הענין.

אימת המלחמה נפלה על העמים; אלא שהעמים הנתוּנים תחת שלטוֹן עריצים אינם רשאים לגַלוֹתה, והעמים החפשיים קוֹבעים את מדיניוּתם מתוֹך האימה הזאת. והעריצים קוֹבעים את מדיניוּתם מתוֹך ידיעה כּי מפחדים מפּניהם.

מאז המלחמה העוֹלמית נשתנוּ לגמרי אָפני המלחמה. האוירוֹן הנוֹשׂא פּצצוֹת שינה תכלית שינוּי את היחס למלחמה. מעתה אין המלחמה ענין רק לצבא, היוֹצא לשדה-קרב בּתוּפּים וּבתרוּעוֹת וּבמצהלוֹת-עם, והאנשים הציביליים שוֹקטים בּמעוֹנוֹתיהם. מעתה הפכה כּל הארץ לשׂדה-קרב. אין יוֹתר בּטחוֹן בּחיים הציביליים. האזרח המכוּבּד, האשה, הילד ההוֹלך לבית-הספר, הנערה הפּקידה בּמשרד, בּתי-חוֹלים, בּתי-הנכאוֹת – הכּל צפוּי לפצצוֹת

האוירוֹן. בּטל ההבדל העיקרי בּין הצבא לבין החיים הציביליים. לא עוֹד המדינה מפרישה חלק מבּניה להוֹד הגבוּרה של המלחמה ולפגעיה, כּי אם כּל אחד ואחד עלוּל להיוֹת השׂה לעוֹלה.

קוֹדם היוּ העמים מוּכנים להילָחם גם על דברים של מה בּכך. עכשיו אין בּני-אדם רוֹצים להילחם גם על עתידם, על חירוּתם. ויש סכּנה שיבחרוּ בּחיי-עבדוּת מאשר בּמלחמת-חירוּת, בּפרט כּשנדמה להם שאת העבדוּת אפשר יהיה לדחוֹת לזמן-מה אוֹ לתת כּוֹפר חירוּתם את שעבּוּדם של אחרים.

מי שנזדמן לאוֹתם הימים, ימי ספּטמבּר 1938, לאחד המרכּזים באירוֹפּה וראה פּני בּני-אדם מבוֹהלים הנמלטים מן הכּרכּים אל הכּפרים הנידחים, וראה את מחנוֹת השׂכירים, מחוּסרי-עבוֹדה אתמוֹל, העוֹמדים וחוֹפרים תעלוֹת למחסה מפּני הפּצצוֹת, יכוֹל היה לראוֹת מה זה עוֹלם אחוּז-פּחד. תהיה האַהדה נתוּנה לאשר היא נתוּנה, תהיינה הדעוֹת והנטיוֹת המדיניוֹת אשר תהיינה – הפּחד עלה על הכּל.

ועל פּחד היחיד נוֹסף בּאנגליה גם פּחד המדינה. הרבּה ארצוֹת ראוּ על אדמתן צבא כּוֹבש. רוּסיה, צרפת, גרמניה. אנגליה היתה המדינה האחת אשר לא ידעה מלחמה בּשעריה. “ממלכת-האיים” ידעה הרבּה מלחמוֹת, אך כּוּלן היוּ מעבר לים. הים והצי היוּ לה למשמר. עתה בּאה מלחמת-האויר, והוֹציאה את אנגליה משאנַנוּתה. אין בּטחוֹן! כּל הנמצא בּלב האי, בּלבּה של בּריטניה רבּתי, יכוֹל מחר להיחָרב: גם בּית-הנבחרים, גם בּריטיש מוּזיאוּם, גם הבּנק אוף אינגלַנד! כּל עוֹרקי החיים של האימפּריה הגדוֹלה פּתוּחים-פּרוּזים להתקפת האוֹיב.

שני הדברים בּאוּ כּתוּמם: פּחד היחיד וּפחד המדינה. וּבהם יש כּדי לברר מה אירע בּימים האלה. וּבהם יש לברר מה מתרחש בּמדיניוּת הבּריטית בּים התיכוֹן, וּמה גוֹרם להגבּרת חשיבוּתוֹ ותבענוּתוֹ של הגוֹרם

הערבי.

אנגליה נוֹהגת לפתוֹר את סיבּוּכיה עם העמים אשר תחת מרוּתה לא פּתרוֹן צבאי, אלא פּתרוֹן מדיני. לא בּחַיִל ולא בּכוֹח, כּי אם בּפיוּסים דיפּלומַטיים. אין אנגליה נוֹהגת לשלוֹט בּאַדמיניסטרציה גדוֹלה

משלה, היא מעלה בּכל מקוֹם לשלטוֹן את התקיפים המקוֹמיים, ולה עצמה די לה בּפיקוּח וּב“יחסים טוֹבים”. והנה נשתנוּ הזמנים והמסיבּוֹת. מכּל פּינה אוֹרב האוֹיב, אוֹרב לפרצה, למקוֹם-תוֹרף. להחזיק בּכל מקוֹם צבא מספּיק – אין זה לפי כּוֹחה של אנגליה. והרי היא עוֹשׂה הכּל למען השלים עם התוֹשבים, למען קנוֹת את לבּם לבל ילך אחרי הפּיתוּיים של האוֹיב. כּל כּמה שהאוֹיב מרבּה נרגָנוּת וחתירוֹת – אין אנגליה מוֹצאת טוֹב לעצמה לגזוֹר בּיד אמיצה את פּקעת התככים והמזימוֹת, אלא להתחרוֹת בּאוֹיב על ידי פּיוּסים וריצוּיים.

עוֹרקי התחבּוּרה של אנגליה – הסוּאֶץ, דרך האויר להוֹדוּ, צינוֹר-הנפט ממוֹסוּל – מוּנחים בּשטחים המיוּשבים ערבים; כּל כּמה שגוֹברת

סכּנת ההתנקשוּת של מוּסוֹליני והיטלר בּעוֹרקי-חיים אלה – כּן גוֹבר הצוֹרך של אנגליה לשחד את עמי ערָב ולקנוֹת את בּריתם ונאמנוּתם. ידיד אנגלי אחד, העוֹמד בּאחד השלבּים הגבוֹהים של המדיניוּת, שהוּסבּרה לוֹ האפשרוּת להכניס בּזמן קצר מיליוֹן יהוּדים ולמנוֹע להבּא סכּנת מהוּמוֹת

בּארץ, אמר: “הרי גם אז יהיוּ מיליוֹן יהוּדים נגד 14 מיליוֹן ערבים”.

ויש בּזה מן האירוֹניה שבּתהפּוּכוֹת ההיסטוֹריה: מלחמת-חבַּש, שהנחילה מכּה אנוּשה לעמי המזרח, עשׂתה את מוּסוֹליני לפַּטרוֹן של התנוּעה הערבית, ואנגליה תחת לפקוֹח את עיני עמי ערב, למען יראוּ מאַין נשקפת הסכּנה הגדוֹלה לחירוּתם וּלעצם קיוּמם, לא ראתה לעצמה דרך אחרת, אלא לפייס את מוּסוֹליני (גם על חשבּוֹננוּ: עד היוֹם לא גילוּ לנוּ מה ההבטחוֹת שנתן לוֹ צ’מבּרלין בּאפריל 1938) וּלפייס את סוֹכניו בּארץ.

והמדיניוּת אשר בּה נקטה אנגליה, בּהתחָרוּתה עם מוּסוֹליני, היא: חידוּש האידיאה של אַחוַת עמי ערב. אין איש יוֹדע כּיצד תקוּם האחדוּת הזאת, ואין אף אחד משליטי ערב מוּכן לוַתר על כּסאוֹ אוֹ על קוֹרטוֹב של שלטוֹן בּשביל הגשמת האחדוּת. אין אנגליה יוֹדעת עדיין כּיצד תכריח את צרפת, הנוֹגעת בּדבר, להסכּים לאיזוֹ תכנית של אחדוּת המוֹסרת את כּל עמי ערב לחסוּתה של אנגליה. אך אנגליה יוֹדעת כּי סיסמה זוֹ, אחדוּת ערב, היא נוֹחה לכל מי שבּא לרכּוֹש את לבּם של הערבים. בּסיסמה זוֹ נקטה אנגליה בּימי המלחמה העוֹלמית, בּסיסמה זוֹ נקטוּ יריביה השוֹנים לאחר המלחמה, ועכשיו כּדאי לה לנסוֹת שוּב את כּוֹחה של אוֹתה סיסמת-קסמים.

בּימי המלחמה העוֹלמית גידלה וטיפּחה את האידיאה של אחדוּת-ערב. בּמלחמה נגד תוּרכּיה נסתייעה לא רק בּזהב וּבנשק כּי אם גם בּחזוֹן פּאן-ערב. המלחמה נסתיימה, הוּקמוּ כּמה מדינוֹת ערביוֹת, בּאה ההתרוֹצצוּת הערבית הפּנימית בּין ארצוֹת ושוּשלוֹת ושליטים וּמתנשׂאים

לשלוֹט, והאידיאה הפּאן-ערבית ירדה לבית-הגנזים. אנגליה קיימה הרבּה הבטחוֹת שנתנה לערבים, אוּלם לא כּל תאוָתם ניתנה להם. והנה קם גוֹאל לפּאן-ערב בּדמוּת הקוֹמאינטרן, מדיניוּת-החוּץ של הקוֹמאינטרן לא בּיקשה את המהפּכה הסוֹציאלית, את תקנת מצבם של ההמוֹנים, את תקוּמת הפּוֹעלים והפּלחים, כּי אם את הפּגיעה בּשלטוֹנה של אנגליה. כּי ימים רבּים נהגה המדיניוּת הסוֹביטית לפי הכּלל: אנגליה היא האוֹיב! והקוֹמאינטרן הלך אף הוּא בּעקבוֹת המדיניוּת האנגלית, אף הוּא התקשר עם התקיפים בּמקוֹם, עם המוּפתי ואנשיו. התקשר על פּי דרכּוֹ: נתן יד לפרעוֹת ולימד זכוּת על הפּוֹרעים, הכּל נמצא כּדאי ורצוּי אם יש בּוֹ לגרוֹם תקלה לאימפּריאַליזם הבּריטי. אך לקוֹמאינטרן אירע כּאן מה שאירע לוֹ בּכמה מקוֹמוֹת: הוּא זרע ואחרים קצרוּ. לאחר נצחוֹן היטלר התחילוּ בּקוֹמאינטרן להבין קמעה קמעה שהסכּנה אינה מצד אנגליה. וּבינתים בּא מוּסוֹליני וקצר את אשר זרע הקוֹמאינטרן. והוּא אשר אך זה קיללוּ אוֹתוֹ בּכל המסגדים על אכזריוּתוֹ בּטריפּוֹלי נעשׂה “מגן האִיסלַם” ו“ידיד הערבים”. דוקא מלחמת-חבּש גררה את הבּרית בּין מוּסוֹליני לבין הפּטריוֹטים הערבים, המוּפתי ושכּיב ערסלאן נעשׂוּ לסוֹכני איטליה, ומאוֹרעוֹת 1936 היוּ פּרי הבּרית הזאת.

אך אנגליה לא חפצה לחדד את היחסים עם מוּסוֹליני, וגם מוּסוֹליני לא ראה את עצמוֹ חזק למדי להילחם בּאנגליה. הוּא רצה רק לסחוֹט מאנגליה הנחוֹת ידוּעוֹת, הכּרת כּיבּוּש חבּש, השלמה עם מדיניוּתוֹ בּספרד, ואוּלי גם הבטחוֹת מסוּימוֹת לגבּי ארץ-ישׂראל (מניעת תקוּמתה של מדינה יהוּדית). הוּא קיבּל את שלוֹ, ונשתתק. תחנת-בּארי נרגעה. אז בּא היטלר ותפס בּידיו את דגל המרד הערבי, אשר ידי מוּסוֹליני רפוּ משׂאתוֹ בּיד רמה.

אין צוֹרך להרחיב את הדיבּוּר על מגמוֹת-הכּיבּוּש של היטלר. בּנקוּדה הארץ-ישׂראלית חָברוּ אצלוֹ כּמה מאוַיים: חלוֹם כּיבּוּש המזרח והפיכתוֹ למוֹשבה גרמנית, הרצוֹן להָצֵר לאנגליה ולהוֹרידה מגדוּלתה, יֵצר הנקמה בּיהוּדים שׂנוּאי-נפשוֹ אשר אמרוּ בּלבּם כּי נמלטוּ מפּניו

וידוֹ המשמידה לא תשׂיגם פּה. היטלר יש בּידוֹ להבטיח לערבים כּל מה שלבּם חפץ, לא רק עצמאוּת מעֵין זוֹ של עיראק, כּי אם פּריקה גמוּרה של עוֹל אנגליה; לא רק מניעת הסכּנה של מדינת היהוּדים, כּי אם השמדת היהוּדים. ועזרה מלאה, בּימי שלוֹם וּבימי מלחמה, בּכּל: בּנשק, בּממוֹן, בּטכניקה, בּהדרכה, בּריגוּל. ואכן חַכּתוֹ של היטלר לא שבה ריקם: מַנהיגוּתה של התנוּעה הערבית נרתמה בּמרכּבתוֹ.

וּדאגתה הגדוֹלה של המדיניוּת האנגלית: להסיר את לבּם של הערבים מעל היטלר.

וזהוּ תפקידן של ה“שׂיחוֹת” בּלוֹנדוֹן. אין זה “שוּלחן עגוֹל” בּין יהוּדים לערבים. כּמה פּעמים הוּצע הדבר הזה ואנגליה דחתה אוֹתוֹ, והערבים הוֹדיעוּ מפוֹרש כּי אין הם הוֹלכים לשוּלחן עגוֹל עם יהוּדים. אילוּ היה פּוֹעל כּאן הצוֹרך לישב את הסכסוּך בּארץ-ישׂראל, לא היתה אנגליה זקוּקה להזמין לשׂיחוֹת את תימן, למשל. מספּיק היה סידוּר עם אחת הארצוֹת, לשם תוֹעלת הדדית, עם עֵבר-הירדן, למשל, אוֹ עם עיראק. שתיהן זקוּקוֹת לכסף וגם לאוּכלוֹסין.

כּיהוּדים, הרוֹצים בּמַפּלתוֹ של היטלר, היינוּ צריכים לקדם בברכה כּל נסיוֹן להרחיק את הערבים מעליו, אילמלא היה הפּיוּס הזה נקנה על חשבּוֹננוּ. ולא על חשבּוֹן משהוּ צדדי אצלנוּ, כּי אם על חשבּוֹן מה שהוּא עיקר בּשבילנוּ. כּשמזמינים יחד את כּל המדינוֹת הערביוֹת הרי השׂכל נוֹתן שאין הכּוָנה לנהוֹג בּהן בּתקיפוּת, כּי אם לקנוֹת אוֹתן.

וּכשמאחוֹרי גבּם של המוּזמנים עוֹמד היטלר, אשר איננוּ צריך לקמץ בּהבטחוֹת, בּין אלה שהוּא ישׂמח לקיים אוֹתן – כּמוֹ השמדת היהוּדים – בּין אלה אשר גם לא יעלה על דעתוֹ לקיים בּמקרה נצחוֹנוֹ – למשל, חירוּת ערָב – אין להם למוּזמנים אלא לעמוֹד על המקח וּלהגדיל את תביעוֹתיהם.

ואם מבקשים לקנוֹת, יש להציע מחיר. ואנחנוּ, אנחנוּ – המחיר. כּזאת היא התמוּנה כּפי שהיא נראית לי היוֹם. ואת המצב הזה עלינוּ לפגוֹש בּעצבים חזקים, בּשיקוּל-דעת, בּעוֹז-רוּח וּבכוח-החלטה.

יש מי ששׂם תקותוֹ בּמלחמה הבּאה. יש סבוּרים כּי מן המיצר תקרא לנוּ אנגליה שנבוֹא לעזרתה, יבקשוּ מאתנוּ לגייס גדוּדים עברים, יתחייבוּ בּפנינוּ התחַייבוּיוֹת של ממש וכיוֹצא בּאלה (מוּבן מאליו, שכּל הסבוּרים כּכה בּטוּחים שבּמקרה מלחמה נראה בּמפּלתם של שׂוֹנאינוּ). אין לי חלק בּציפּיה זאת. ואין אני נוֹשׂא את נפשי למלחמה עוֹלמית. אוֹמרים על שוֹללי מינכן כּי הם תאֵבי-מלחמה, אוּלם דוקא מדיניוּת-הכּניעה בּפני הדיקטטוֹרים היא שתביא לא שלוֹם, כּי אם מלחמה.

אין אני מעיז לנַחש בּדבר תוֹצאוֹת המלחמה העוֹלמית השניה, אם תשׂים קץ לשלטוֹן הדיקטטוֹרים אוֹ היא תשליט את רוּח הפאשיזם והבּרבּריוּת בּצוּרוֹתיהם השוֹנוֹת על העוֹלם כּוּלוֹ. איני חוֹשב אלא על מה שעתיד להתרחש בּראשית המלחמה. כּאן נראה לי החשבּוֹן פּשוּט: היהוּדים בּכל ארצוֹת האוֹיב נדוֹנים להשמדה. הם ישָלחוּ הראשוֹנים לאש. ושׂריד לא ישאר מהם. וּבארץ – צפוּיה לנוּ, קוֹדם כּל, הפסקת העליה, עוֹד בּטרם תהיה הארץ לחזית.

גם התקוה לגדוּדים היהוּדים שיגוּיסוּ להגנת ארץ-ישׂראל ראוּי שנעיין בּה בּעין בּיקוֹרת. ראשית, בּכל מקוֹם יהיוּ היהוּדים נדרשים להשתתף בּצבא המדינה שבּה הם גרים. מי מדינה, ואפילוּ ידידוּתית, שתוַתר על היהוּדים שלה בּחזיתוֹת שלה למען החזית הארץ-ישׂראלית? תנוּעת התנדבוּת היהוּדים יכוֹלה לבוֹא רק בּמדינה נייטרלית. מה יש לקווֹת בּמלחמה הבּאה למדינוֹת נייטרליוֹת?

שנית, יש להניח שאנגליה, עם כּל רצוֹנה להגדיל את מספּר החיילים המוּכנים להילחם בּעדה, תשקוֹל מה עדיף לה בּשביל הגנת עניניה בּמזרח הקרוֹב, אם למסוֹר את הגנת האֵזוֹר הזה לגדוּדים יהוּדים ולקוֹמם בּזה את ערבי ארץ-ישׂראל ועיראק וסַעוּדיה ואת הרחוֹקים יוֹתר, אוֹ לקנוֹת את ידידוּתם של הערבים על ידי מתן הבטחוֹת נוֹספוֹת וּויתוּר על היהוּדים. סבוּרני שיש יסוד לחשוֹב כּי אנגליה בּשעה שתעמוֹד מוּל בּרירה זאת תבחר בּדרך השניה. ואף תהיה נכוֹנה למסוֹר אוֹתנוּ לחסדן של ארצוֹת ערב.

לא בּידינוּ, כּמוּבן, להחליט על גוֹרל העוֹלם, אם לשלוֹם אוֹ למלחמה. אך טוֹב כּי נדע את מצבנוּ ונדע מה צפוּי לנוּ, ולא נשתעשע בּצהלה אוילית לקראת כּוֹחוֹת התוֹפת. ואוּלי גם נדע להתכּוֹנן.

טעוּת אחת, אוֹמרים, מצוּיה אצל מדינאים וּמַצבּיאים. הם לוֹמדים מן השגיאוֹת והפּגיעוֹת שבּעָבר וּמתכּוֹננים כּל פּעם למלחמה…

שעברה. אַל נחזוֹר אנחנוּ על השגיאה הזאת, אל נמדוֹד את המלחמה הבּאה בּמידוֹת הידוּעוֹת לנוּ מן המלחמה שעברה. בּעבר – היוּ לנוּ אפשרוּיוֹת טוֹבוֹת (גדוּדים, הצהרת בּלפוּר) ולא היינוּ מוּכנים להן. עתה צפוּיים לנוּ דברים אחרים לגמרי, לא בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, כּי אם סכּנוֹת גדוֹלוֹת, אַל נפגוֹש אוֹתן כּשאנוּ בּלתי-מוּכנים.

זמן קצוּב ניתן לנוּ להגשמת הציוֹנוּת, אוֹ, לפחוֹת להנחת יסוֹדוֹתיה לבל יוּכלוּ להחריבם: פּרק-הזמן בּין שתי מלחמוֹת-עוֹלם. חלק גדוֹל מן הזמן הזה בּיזבּזנוּ, הוֹצאנוּ לבטלה. נשאר לנוּ זמן מוּעט. איננוּ יוֹדעים אם שנים אוֹ חדשים. ועלינוּ לוֹמר לעצמנוּ: חטוֹף ועשׂה. עלינוּ למהר וּלהתבּצר.

אל נסמוֹך על כּך שיתחשבוּ בּנוּ מתוֹך אַהדה אוֹ מתוֹך

רחמנוּת ואפילוּ מתוֹך חשבּוֹנוֹת לימים רחוֹקים. אין המדיניוּת הבּריטית

נכבּשת על ידי מה שלוֹחשים על אזנה דברי אהבה עֶרב וָבוֹקר.

בּשכנוּתנוּ יוֹשב מוֹשל ערבי, נאמן לאנגליה, שוֹמר שלוֹם – והנה מתחשבים בּוֹ פּחוֹת מאשר מתחשבים בּאחרים, המפריעים, המסוּכּנים. אנגליה (אוֹ ליתר דיוּק: אנגליה של ימינוּ) מכבּדת וּמקרבת את מי שמוּעד להזיק.

אין איפוֹא לפנינוּ עתה אלא דרך זוֹ: להיוֹת לכוֹח. וכוֹח איננוּ גדל דוקא מתוֹך תנאים טוֹבים וּמפנקים. אדרבּא, כּוֹחנוּ גדל בּארץ הרבּה דוקא בּשנוֹת הפּוּרענוּת. הרבּה אנוּ חייבים למוּפתי: גם הנמל בּתל-אביב, גם העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, גם כּוֹח-המגן שלנוּ, גם המשמעת הישוּבית – לא היוּ קמים מבּלעדי עזרתוֹ. ואם קשה לנוּ לברך על הרע, נדע לפחוֹת להוֹציא עַז מִמר.

אני מעיז לוֹמר כּי שנוֹת הפּוּרענוּת מילאוּ תפקיד חינוּכי גדוֹל בּחיינוּ. ונסיוֹננוּ זה אפשר יכשיר אוֹתנוּ לפגוֹש את הסכּנוֹת. אילמלא המאוֹרעוֹת, אילוּ נמשכוּ שנוֹת הפּרוֹספּריטי, והיתה

פּתאוֹם פּוֹרצת מלחמה עוֹלמית – אפשר היינוּ נדוֹנים לכלָיה, כּי לא היינוּ מוּכנים אליה כּלל; הפּוּרענוּת פּקחה את עינינוּ לראוֹת את מצבנוּ. התחלנוּ להבין דברים שקוֹדם לא קיוינוּ שנוּכל להשׂיגם. המערכה בּספרד משמשת בּשביל כּל העוֹלם תחנת-נסיוֹן למלחמה הבּאה. בּמוּבן זה, אפשר לוֹמר, הפּוּרענוּת בּארץ היתה לנוּ לבית-ספר, אכזרי, אך גם מוֹעיל.

הרבּה דברים איחרנוּ להבין. לא הבינוֹנוּ את ענין הקרקע. לא הקדשנוּ לכך את כּל הכּוֹחוֹת. לא הבינוֹנוּ שקַו הבּטחוֹן גוֹבל עם קו הקרקע העברי, שאין לנוּ בּטחוֹן מחוּץ לתחוּמי הקרקע שלנוּ.

לא הבינוֹנוּ את ענין העליה. טוֹבי המנהיגים לא חשוּ בּדחיפוּת הדבר, בּכוֹחוֹ המכריע. מגַמת העליה היתה אנוּסה תמיד להילחם על זכוּתה גם בּפנים ההסתדרוּת הציוֹנית. לא הבינוּ אצלנוּ את ערך הסלקציה בּעליה, את ערך הגיל וההכשרה החלוּצית הצבאית. עתה, עם פּרוֹץ הקטסטרוֹפה היהוּדית, ועם שׂימת המַנעוּלים על שערי הארץ, אנוּ רק מתחילים להבין מה המאמצים הנדרשים מאִתנוּ. ועוֹד עלינוּ ללמוֹד בּזה הרבּה וּלהתאַזר עוֹז וּמסירוּת-נפש.

גם ענין ההתגוֹננוּת דוֹרש מאתנוּ עתה הבנה אחרת ממה שהוּרגלנוּ בּשנים שעברוּ. יצאנוּ ממדרגת שמירה חלקית על חיי אדם, על רכוּש, על חלקת אדמה. השמירה נעשׂית כּללית יוֹתר: אנוּ צריכים לשמוֹר על העם העברי בּארצוֹ, על תקוַת ישׂראל. לא בּפרט מישׂראל בּלבד מתנקשים עתה, כּי אם בּישׂראל כּוּלוֹ. ועליו, על זכוּת חייו בּארץ וּזכוּת-המפלט לאחים ולאחיוֹת, אנוּ צריכים עתה להגן.

ועלינוּ להתכּוֹנן למערכה ממוּשכה. לא עלה על דעתנוּ שהמאוֹרעוֹת יארכוּ כּל כּך. אילוּ שאלוּ אוּתנוּ בּראשית המאוֹרעוֹת אם

נוּכל לעמוֹד נגד הכּנוּפיוֹת ונגד המוּפתי ונגד הכּוֹחוֹת שמאחריהם בּמשך זמן כּל כּך רב – לא היינוּ יוֹדעים לענוֹת בּוַדאוּת. והרי אָנוּ עוֹמדים. אך המערכה הבּאה עלוּלה להיוֹת ממוּשכת יוֹתר וּכבדה יוֹתר.

זה שנים רבּוֹת שאני רוֹאה את הסיוּט של אוירוֹנים פּוֹשטים על הארץ. ולא רק מן הים. והישוּב פּתוּח וּפרוּז לכל אוֹיב. עוֹד לא דאגנוּ לסכּנת בּלוֹקדה והַרעבה, עוֹד לא התחלנוּ להתכּוֹנן להתגוֹננוּת

מפּני הסכּנוֹת שבּאויר.

צריך שגם הערבים וגם האנגלים ידעוּ וירגישוּ כּי כּאן יוֹשב כּוֹח, אשר לא יתן שיבלעוּ אוֹתוֹ. בּמוּשׂג “כּוֹח” אינני מתכּוון לגילוּי הכּוֹח של הכּנוּפיוֹת הערביוֹת.

המטרוֹת השוֹנוֹת מחייבוֹת אמצעים שוֹנים. הכּיבּוּשים שלנוּ הם כּיבּוּשי

קרקע, בּנין, עליה. איננוּ מעוּנינים בּהתנגשוּת בּינינוּ לבין אחרים. אך בּבוֹא האחרים להתנקש בּנוּ צריך שירגישוּ שהדבר איננוּ ניתן על נקלה, ששוּם קרבּן לא יִיקר לנוּ, ושוּם מאמץ לא יבָּצר מאתנוּ. כּי שבט קשה-עוֹרף אנחנוּ.

וּכשיכּירוּ בּנוּ שכּוֹחנוּ אתנוּ, כּי אי אפשר להכניע אוֹתנוּ בּפרעוֹת ואי אפשר להכניע אוֹתנוּ בּגזירוֹת, איז יפָּתחוּ סיכּוּיים גם למדיניוּת אחרת לגבּינוּ, הן מצד הערבים והן מצד האנגלים.

מי שכּוֹרע תחת המכּוֹת הראשוֹנוֹת אין לוֹ תקנה, אך מי שיוֹדע לעמוֹד על נפשוֹ וּלגייס את כּל כּוֹחוֹתיו ואת כּל קשיוּת-ערפּוֹ ואת אמוּנתוֹ בּעצמוֹ וּבצדקתוֹ וּבעתידוֹ – תקוה לוֹ לעמוֹד בּמערכה, וגם לַנצח.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות