(בּועד הפּוֹעל הציוֹני. חשוָן תרצ"ט, נוֹבמבּר 1938)

עם פּתיחת הועד הפּוֹעל, כּשנתכּנסנוּ יחד אחרי בּרד המכּוֹת – הסגָרת יהוּדי צ’כוֹסלוֹבקיה לידי היטלר, גירוּש נתיני פּוֹלין מאַשכּנז, הדין-וחשבּוֹן של וַעדת ווּדהד, וּבעצם הזוָעה הנַאצית החדשה האיוּמה מכּל הקוֹדמוֹת לה, – נראה היה לי כּי בּנוּ, הנאספים כּאן, חוֹזרת וּמתגלמת תמוּנת-קדוּמים: עדת יהוּדים נמלטים, מאוּחדים אחדוּת מיוּחדת בּמינה שאין כּמוֹתה בּעוֹלם, אחדוּת שהיא למעלה מכּל הניגוּדים הזמניים: ללא מפלט, ללא דרך וּללא מוֹצא וּללא ידיעה מאין יבוֹא עזרם, ואף על פּי כן הם עוֹמדים בּפני כּל העוֹלם, וּבעמידתם זוֹ גם כּוֹחם.

עם המשך הויכּוּח הלכה הרגשה זוֹ וגזה. חזרנוּ ל“מציאוּת”, כּלוֹמר, להרגלינוּ. שכחנוּ כּי הוּטלנוּ שוּב למרתפי האינקביזיציה. שכחנוּ כּי כּוֹחוֹת עצוּמים המשתלטים בּעוֹלם החליטוּ לכלוֹתנוּ, לכלוֹת את כּוּלנוּ, על ניגוּדינוּ האמיתיים והמדוּמים.

על מה אנוּ מתוַכּחים פּה הפּעם? על יוֹם אתמוֹל. גרינבּוֹים מוֹכיח מה טוֹב היה אילוּ היתה החלוּקה מתקיימת. אוּסישקין אוֹמר אשרינוּ שאסוֹן החלוּקה נמנע מאִתנוּ.

חבל שוייצמן וּבן-גוּריוֹן לא מנעוּ מאִתנוּ את הויכּוּח הזה. ודאי עשׂוּ זאת בּיוֹשר-לבב. הם לא חפצוּ שנַחשדם בּמה שאין בּהם, בּנסיגה רעיוֹנית. הם לא חפצוּ ליתן פּתחוֹן פּה למי שיבוֹא ויאמר שהם “מטשטשים”. אך אנחנוּ שנתכּנסנוּ כּאן לבקש דרכי פּעוּלה בּתוֹך מיצר זה שאנוּ נתוּנים בּוֹ, מה לנוּ לדיוּן שהפך – לפחוֹת לגבּי שעה זוֹ – להיוֹת דיוּן עיוּני בּלבד.

והתנצחוּת השוֹללים והמחַייבים לאחר בּיטוּל תכנית החלוּקה כּבר יצאה אף מגדר ויכּוּח עיוּני ונעשׂתה בּקשת אשמים וּטפילת אשמוֹת. אינני קוֹבל על דברי מרת פּוּל ועל הזלזוּל מגבוֹה בּ“קטנוֹת” שלנוּ, בּמאמצי ההגנה והכּיבּוּש הקרקעי. להערכוֹת כּאלה הסכַּנוּ בּמשך עשׂרים שנה, וּכבר איננוּ רגישים להן. אך צר היה לשמוֹע מפּי אוּסישקין, אשר לדבריו משקל כּל כּך כּבד, כּי בּגלל הטיפּוּל בּחלוּקה הזניחה המחלקה המדינית עבוֹדוֹת חשוּבוֹת אחרוֹת. והלא מר אוּסישקין אינו בּא ממרחקים, והוּא גם שכן קרוֹב למחלקה המדינית, והוּא יוֹדע את פּעוּלוֹתיה, והוּא יוֹדע מה חלקה בּמערכה המדינית שבּארץ, בּהיאָבקוּת האיוּמה עם השלטוֹנוֹת, והוּא יוֹדע מה חלקה בּכל ההישׂגים והכּיבּוּשים אשר כּבשנוּ תוֹך מערכת הדמים, מה חלקה בּחדירה היהוּדית לתוֹך כּוֹחוֹת-המגן של הארץ, מה חלקה בּכל העליוֹת הקרקעיוֹת, וּמה הכּוֹחוֹת אשר היא משקיעה בּכל מכסת עליה. מכּירים אנוּ את סוּג הוַכּחנים אשר מתוֹך התנגדוּת לשיטה המדינית של ההנהלה הם אוֹמרים רַע רע לכל מה שהיא עוֹשׂה, ואינם נוֹתנים יד לשוּם מעשׂה. מר אוּסיקשין נוֹהג אחרת, וּדבריו נשמעים בּרחבי התנוּעה. ממנוּ אפשר לדרוֹש הערכה צוֹדקת למאמצי ההנהלה וּלהישׂגיה גם בּבעיה שהוּא חוֹלק על עמדתם. והאוּמנם כּכה הוּא רוֹאה את פּעוּלתם בּשעה שהוּא משתף עצמוֹ אתם יוֹם יוֹם?

לא. פּעוּלתנוּ האמיתית, הממשית, היחידה שיש בּה להביא פּרי, אם לא נעשׂתה דיה, הרי זה לא בּעקב מחלוֹקת החלוּקה. עוֹלי חניתה לא שאלוּ ולא נשאלוּ מה הם, מחייבים אוֹ שוֹללים. ואוֹתם האנשים המעטים אשר היוּ הרוּח החיה בּגאוּלת אדמת חניתה וּבכיבּוּשה, היוּ בּיניהם מחייבים ושוֹללים כּאחד, וחזקה עליהם שכּל אחד היה מוֹצא נימוּקים להכרחיוּת המפעל ולדחיפוּתוֹ מתוֹך השקפתוֹ שלוֹ, ממש כּשם שפּגשתי ציוֹנים טוֹבים, שוֹללים וּמחייבים, שמצאוּ נימוּקים נגד דחיפוּת הפּעוּלה הקרקעית מתוֹך השקפוֹתיהם שלהם. ואת תמימוּתי אני מזכּיר: ציפּיתי שההתנגדוּת לחלוּקה תפיח רוּח גבוּרה בּלב השוֹללים שיסתערוּ להרחיב את גבוּלוֹתינוּ הקרקעיים מעֵבר לשטחי תכנית פּיל, ולוּ לפחוֹת כּדי להכבּיד על המחייבים, ואף כּיתַתי רגלי והלכתי אל שוֹללים חשוּבים בּענין זה – ונתאַכזבתי בּציפּייתי.

וגם המחַייבים בּאים בּהאשמוֹת. ד"ר וייצמן אמר בּמפוֹרש כּי רעיוֹן החלוּקה סוּלק לא בּגלל השוֹללים שבּקרבּנוּ, ואף לא בּגלל שלילתם של יהוּדים אחרים. הוֹדעה מוּסמכת זוֹ היתה צריכה לכאוֹרה למנוֹע כּל ציד-אשמים. אך מר גרינבּוֹים ומר קליינבּוֹים הצליחוּ למצוֹא את האשמים בּאמת: וּמקוֹמם לא בּקרב השוֹללים, כּי אם בּין המחַייבים דוקא. הם טוֹענים כּנגד ההנהגה שהחמיצה שעת כּוֹשר, בּאשר אילוּ היתה ממהרת וּמקבּלת מיד מה שהוּצע לה, בּטרם נמצא למציעים פּתח-חרטה, היינוּ נמצאים עתה, “לאחר מעשׂה”, בּמדינה ערוּכה. דביקוּתם הגדוֹלה בּרעיוֹן החלוּקה מוֹנעת אוֹתם מלראוֹת, גם לאחר מה שעבר, עד כּמה היתה הצעת החלוּקה קצרת-ימים. וייצמן בּנאוּמוֹ הוֹדה כּי לאמיתוֹ של דבר הסתלקה הממשלה מכּבר מן התכנית, ורק לחינם עינוּ אוֹתנוּ בּגביית עֵדוּיוֹת בּשנה האחרוֹנה. עוֹד בּשעה שהקוֹנגרס בּציריך ישב ודן כּבר הוֹדיע אוֹרמסבּי-גוֹר בּפני וַעדת-המנדטים שרעיוֹן העברת האוּכלוֹסים בּטל. עם בּיטוּל זה נתערער אחד היסוֹדוֹת העיקריים בּתכנית הוַעדה המלכוּתית, וענין מציאוּתוֹ של רוֹב ערבי בּמדינה המוּצעת נעשׂה למכשוֹל בּל יעברוּהוּ. מן ההוֹראוֹת אשר ניתנוּ לוַעדת ווּדהד יכוֹל היה ללמוֹד כּל מי שלא נתן לחלוֹמוֹת הטוֹבים שיישנוּהוּ, כּי אין ממשלת המנדט מוּכנה לעמוֹד בּפני הלחץ הערבי. אוֹתן ההוֹראוֹת המפוֹרשוֹת לא היתה להן משמעוּת אלא זוֹ: אפשר לנקוֹט בּחלוּקת הארץ לאזוֹרים שוֹנים, אך אי אפשר לנקוֹט בּמדינה יהוּדית.

בּוֹחר אני שיאמרוּ עלי שאין חלקי עם השוֹללים הכּשרים, ולא אעלים את הכּרתי כּי בּדחיה זוֹ של תכנית פּיל אינני רוֹאה נצחוֹן לנוּ כּלל וּכלל. אילוּ היוּ דוֹחים את תכנית פּיל לשם הקמת מדינת יהוּדים בּמלוֹא השטח של ארץ-ישׂראל היה זה נצחוֹננו, אך אם תכנית זוֹ מתבּטלת מפּני שגבר האוֹיב, מפּני שאנגליה הוֹלכת וּנסוֹגה מפּני כּל המתחצפים נגדה – הרי זה בּשבילי אֵבל ולא שׂמחה.

בּציריך, בּשעה שרבּים האמינוּ בּרצינוּתה וּבמַמשוּתה של התכנית, ראיתי צוֹרך להתעכּב בּמיוּחד על הרגשת חוֹמר האבידה של כּל שעל-אדמה הנלקח מאִתנוּ. שוּם תכנית מדינית אינה יכוֹלה להשכּיח את כּאב האבידה. אך גם אז לא גרסתי את החלוּקה הפּנימית לציוֹנים טוֹבים, שאינם מוַתרים, וּלציוֹנים רעים, המוַתרים על נקלה. עתה, לאחר כּשלוֹן התכנית, איני רוֹצה ליהנוֹת מן השבח ורוֹאה אני חוֹבה להדגיש כּי אילוּ הייתי רוֹאה בּמסיבּות המדיניוֹת שאנוֹ נתוּנים בּהן – אפשרוּת של תקוּמה וקיוּם למדינת יהוּדים בּחלקה של ארץ-ישׂראל, מדינת יהוּדים של ממש, היכוֹלה לקלוֹט וּלהַאחיז המוֹנים יוֹצאי-גוֹלה, לא היתה הרגשת-האבידה מוֹנעת אוֹתי מקבּלת התכנית שיש עמה הצלה וּבנין והתבצרוּת בּחלקה של הארץ. אלא שכּפרתי בּריאַליוּתה של אוֹתה תכנית. עתה, כּשהתכנית נגנזה, וּכשאנוּ יכוֹלים ללמוֹד מרמיזה על עצמת המפריעים לכל תכנית מעין זוֹ, ניטיב לעשׂוֹת אם נחדל מויכּוּח על מה שנעשׂה נחלת העבר. אין אנוּ עוֹסקים בּהגדרת “המטרה הסוֹפית”, ואין לנוּ עסק בּנבוּאוֹת לעתיד לבוֹא. חוֹבתנוּ להציל כּל מה שבּכוֹחנוּ להציל מישׂראל ומארץ-ישׂראל. וזאת לא נעשׂה על ידי מלחמת “קוֹנצפּציוֹת”.

אוּסישקין נעשׂה עתה בּעל-בּטחוֹן בּ… אנגליה. הוּא

בּוֹטח שלא תבגוֹד בּנוּ. לי אין הבּטחוֹן הזה. סבוּרני כּי אין מחסוֹר בּגוֹרמים הדוֹחפים לבגידה. כּל פּעם שעוֹלה בּידינוּ לדחוֹת איזוֹ גזירה – נמצאים אנשים חכמים אשר ידעוּ מראש כּי הפּחד היה מדוּמה אוֹ מוּפרז. וּכשאנוּ מקבּלים בּימים אלה מכסה זעוּמה של עליה יש נרגעים ואוֹמרים: מוּבן מאליו, לא יתכן שאנגליה תעיז לסגוֹר בּפנינוּ את השער. אך מי שעברוּ עליו ימי ספּטמבּר בּאנגליה וראה את האימה החשכה שנפלה על המדינה ועל שליטיה – יכוֹל היה להיוָכח כּי אין דבר אשר לא יתכן, בּשעה שיהיה נראה לאנגליה שבּזה היא פּוֹדה את עצמה מפּוּרענוּת. והמלחמה העוֹלמית שעמדה לפרוֹץ צפנה לנוּ לא ישוּעוֹת, כּמוֹ שסבוּרים רבּים, אלא הפרת-התחַייבוּיוֹת והרס וחוּרבּן. אם בּימי שלוֹם יש הכרח לאנגליה “לפייס” את עמי ערב על חשבּוֹננוּ, מה תעשה בּימי מלחמה?

וכרגיל בּשעה שעניננוּ נמצא בּמיצר, פּוֹנה התרעוֹמת אל ההנהגה: מדוּע לא תיכּנה תכניות להסכּם עם הערבים? כּאילוּ בּאיזה מקוֹם טמוּנה אפשרוּת של הסכּם וההנהגה מתרשלת לחפּוֹר אוֹתוֹ, כּאילוּ הדוֹברים עצמם יש בּידיהם להביא לכלל הסכּם אוֹ לפחוֹת מציעים הצעה שעלוּלה לשמש הסכּם – וּמוֹנעים מאתם.

חוֹבה להגיד את האמת: לא היה מחסוֹר בּתכניוֹת-הסכּם וּבמחַבּרי-תכניוֹת, גם מצד ההנהגה וגם מצד לא-הנהגה. היתה אפילוּ מפלגה שלמה בּציוֹנוּת שטרה ושקלה והציעה תיקוּן רדיקלי בּמשטר המדיני של הארץ: הקמת מוֹסדוֹת נבחרים מחוֹקקים על יסוֹד של פַּריטֶטיוּת. בּן-גוּריוֹן, נוֹסף לכך, גם טרח ועיבּד הצעה של הכנסת יהוּדים וערבים, בּמידה שוה, לשלבּים העליוֹנים של השלטוֹן בּארץ. הרבּה ציוֹנים נבהלוּ מפּני הצעה זוֹ, הערבים לא נרגעוּ על ידה. מוּתר לוֹמר: שוּם תכנית שהיה בּה כּדי לאַפשר את התפּתחוּתנוּ וגידוּלנוּ לא נתקבּלה (לאחר הסכּם וייצמן-פייצל) על דעת בּעלי-ההשפּעה הערבים. כּדי שתהיה תקוה להסכּם שאַתה מבקש צריך שגם הצד השני יכּיר שהוּא זקוּק להסכּם אתך. האם קיימת הכּרה כּזאת אצל הערבים, כּלוֹמר, אצל התקיפים העוֹמדים בּראש התנוּעה הערבית?

יש שאני מקנא בּיהוּדי אשכּנז. להם, לפחוֹת, אין מטיפים מוּסר מדוּע לא מצאוּ דרך הסכּמה עם הנאצים. גם כּל אוֹתם היהוּדים החכמים, בּכל קצוי תבל, המלמדים אוֹתנוּ פּרק בּיחסי-שלוֹם עם העמים, אינם שוֹאלים את עצמם מדוּע לא השכּילוּ הם לכרוֹת בּרית עם האַנטישמיוּת בארצוֹתיהם לבל תשתוֹלל כּל כּך. וכי גם הם לא הבינוּ את ערך השלוֹם וההסכּם?

וּבשעה זוֹ חוֹזרים וּמציעים לנוּ תרוּפוֹת, כּאילוּ שוּם דבר לא קרה בּינתים. החבר חזן דוֹרש מאתנוּ שנציע לערבים מדינה דוּ-לאוּמית. אין לי עתה כּל נטיה לויכּוּח, ואיני מוּכן להפליג לניתוּח עצם הרעיוֹן. נניח שהמדינה הדוּ-לאוּמית תתן לנוּ לקלוֹט את פּליטי גרמניה. אך האם זהוּ הדבר העלוּל להניח את דעתם של הערבים וּלמלא את תאוָתם לשלטוֹן? האם היוּ ערבי ארץ-ישׂראל נוֹטים בּזמן מן הזמנים לחלק אִתנוּ את השלטוֹן על הארץ, ואף כּי עתה כּשהם מאמינים שבּתוֹקף המצב בּעוֹלם, ותחת איוּמי המלחמה העוֹלמית, וּבהתחרוּת שבּין היטלר ואנגליה, יֵקל להם להשׂיג את מלוֹא תאותם? מדוּע שוֹכח החבר חזן, בּשעה שהוּא נוֹגע בּנקוּדה זוֹ, את מה שהוא יוֹדע על העוֹלם בּכלל בּזמן זה? הוּא יוֹדע יפה כּל כּך מה יש לנוּ לחכּוֹת, כּיהוּדים וּכפוֹעלים, מציר רוֹמא-בּרלין וּמכּל הכּרוּך בּוֹ, ואין עוֹלה על דעתוֹ להציע הצעוֹת שלוֹם וּפשרה עם אלה. האוּמנם אין הוּא יוֹדע כּי התנוּעה הערבית מסתוֹבבת סביב ציר רוֹמא-בּרלין? כּלוּם יכוֹלים אנשים העוֹמדים בּמחנה העבוֹדה לשכּוֹח דברים אלה? עוֹד לא שמעתי שמחוּץ לממשלה האנגלית וּקצת פּאציפיסטים אנגלים יציעוּ להילחם בּהיטלריזם על ידי תכניוֹת-שלוֹם והסכּמים. כּל כּך שבוּיים אנוּ בּמוּשׂגינוּ הקדוּמים על תנוּעוֹת השחרוּר הלאוּמיוֹת מן מהאה הי"ט, שאנחנוּ מדמים את התנוּעה הערבית כּיוֹם לאוֹתן התנוּעוֹת, ושוֹכחים שהיא אינה נזוֹנה מן העוֹלם הרוּחני של גַריבּלדי וּמַסַריק ואיוַאן פרַנקוֹ. האפשר לעשׂוֹת מדיניוּת יהוּדית-ערבית על ידי מה שנשכּח כּי התנוּעה הערבית מקבּלת את כּספיה ואת נשקה ואת יניקתה הרוּחנית ממוּסוֹליני וּמהיטלר?

אני אוֹמר זאת לא כּדי להכבּיד על לבּנוּ, כּי אם בּהכּרת כּל הטרגיוּת האיוּמה שבּדבר. כּל תנוּעה יוֹדעת הזנחוֹת בּשל קוֹצר-ראוּת, וּוַדאי יוֹדעת זאת גם התנוּעה הציוֹנית. ולא בּנקוּדה הערבית בּלבד. אך מי שבּא מתוֹך הכּרת עילָאוּת ליסר אוֹתנוּ על התעלמוּתנוּ מן הגוֹרם הערבי וכוּ' – מעיד על עצמוֹ מה מעט הוּא יוֹדע אוֹתנוּ. רבּים מאִתנוּ הביאוּ אתם בּבוֹאם יחסי אַהדה לערבים וּבקשת קרבתם. הספרוּת של חיבּת-ציוֹן היתה מלאה הרגשת אחוה שֵמית. הרגשוֹת אלה לא התנדפוּ כּליל גם לאחר כּמה וכמה פּגיעוֹת רעוֹת. אך בּינתים נשתנה דבר-מה בּעוֹלם הערבי. וגם בּעוֹלם כּוּלוֹ נתשנה משהוּ. וּכנגד השינוּיים האלה אין תרוּפה בּהצעוֹת שלוֹם והסכּם.

אין אני בּא ללמד שוּם זכוּת על כּמה גילוּיים שוֹביניסטיים בּקרבּנוּ. לא מעט עמדנוּ בּמערכה נגד כּל אלה. המדיניוּת הערבית המבקשת להשמידנוּ בּכל כּוֹחוֹת הפּראוּת והאכזריוּת שבּידה אי אפשר שלא תפצע את נשמת הדוֹר הצעיר. והוֹרים וּמחנכים שוֹקדים לא מעט על כּך שנשמוֹת ילדינוּ לא תוּרעלנה בּתוֹך המציאוּת הזאת. לא חפצנוּ בּמלחמה, וגם כּשכּוֹפים עלינוּ מלחמה על כּרחנוּ חייבים אנוּ לשמוֹר על נפשנוּ ועל נפש ילדינוּ מפּני השחיתוּת והמַשׂטמה, אך לא בּזה נשרת את השלוֹם שנתעלם מן המלחמה שהוּכרזה עלינוּ, מאָפיה הפאשיסטי המוּבהק, מן הכּוֹחוֹת המפרנסים אוֹתה ואשר אינם נוֹתנים לה ולא יתנוּ להתפּשר עמנוּ.

התגָרוּתם והתנַשׂאוּתם של מוּסוֹליני והיטלר הן המוֹנעוֹת מדינת יהוּדים בּימינוּ. ואוֹתם הכּוֹחוֹת העוֹלמיים אשר הכריזוּ מלחמת-השמד עלינוּ, הם שימנעוּ כּל הסכּם והתפּשרוּת מצד הערבים. בּעוֹלם ששוֹלטים בּוֹ כּוֹחוֹת אלה כּלוּם אפשר שימָצאוּ כּוֹחוֹת ערביים אשר יאמרו כּי הם הוֹלכים אתנוּ לבנוֹת עוֹלם חדש?

בּאוּנוּ ימים אשר אין בּהם פּתרוֹנוֹת קלים. אנחנוּ עוֹמדים בּגָבּנוּ אל הקיר, ושוּם פּתרוֹן לא יצמח מתוֹך כּניעה. המערכה תכבּד, אך בּנוּ תלוּי הדבר שלא להיכּנע. אסוֹנוֹ של העוֹלם הוּא לא בּזה שהיטלר גבר, אלא שהעוֹלם נכנע בּפניו, נכנע מבּלי השיב מלחמה, נכנעוּ פּוֹעלים, נכנעוּ משכּילים, נכנעוּ ארצוֹת, נכנעוּ מעצמוֹת גדוֹלוֹת.

חוּלשה תקפה את העוֹלם התרבּוּתי, חוּלשת-רצוֹן, חוּלשת-מוּסר. הוּא נתן את עצמוֹ לשלל.

עם כּל היסוּרים שאנוּ מתיסרים בּארץ רשאים אנוּ להתגאוֹת שחוּלשה זוֹ לא דבקה בּנוּ. לא נכנענוּ. מערכה זוֹ שאנוּ עוֹמדים בּה, זאת השנה השלישית, אינה בּלבד נגד הכּנוּפיוֹת והמוּפתי. הלא זהוּ המקוֹם היחיד בּעוֹלם בּוֹ מעיזים אנוּ להיאָבק עם מוּסוֹליני והיטלר.

מגילת אסתר, שבּדרך כּלל היא מזכּירה לנוּ את שפלוּתנוּ, יש בּה פּסוּק אחד: “וּמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה”. פּסוּק זה מסַמל את היקר מכּל שבּקיוּם ישׂראל. גם כּשהעוֹלם כּוּלוֹ מקבּל את מרוּתוֹ של המן אין אנחנוּ כּוֹרעים וּמשתחוים לוֹ.

לא שעת פּתרוֹנוֹת לנוּ עתה, כּי אם שעת היאָבקוּת על נפשנוּ. לא עתה השעה להשתעשע בּנוּסחאוֹת אוֹ לעשׂוֹת מלחמה פּנימית בּשל נוּסחאוֹת. לא אלה יקבּעוּ עכשיו את גוֹרלנוּ. כּשגז חלוֹם הצ’ארטר ונגלה כּל הקוֹשי וכל הריחוּק של ההגשמה הציוֹנית, לא חדלנוּ מציוֹנוּתנוּ. האוֹפק הוּקדר ואנחנוּ נתעקשנוּ ושיקענוּ את עצמנוּ כּליל בּעוּגה הצרה שהיתה לפנינוּ. אוֹתה שעה מי שהשתעה בּפתרוֹנוֹת מדיניים גדוֹלים לא פּעל כּלוּם, וּמי שהתמסר ל“עֵז” אוֹ ל“ציוֹנוּת הבּוֹטנית”, כּפי שליגלגוּ אז – פּעל מה שפּעל. “שקענוּ בּקטנוֹת”, אך על ידי הקטנוֹת האלה למדנוּ להידבּק בּארץ וּבחזוֹנה ללא הינתק.

מפּי בּלוּמנפלד שמענוּ הפּעם על הקשר בּין הציוֹנוּת וּבין הקטסטרוֹפה היהוּדית. על זאת היוּ מחוּלקוֹת הדעוֹת בּציוֹנוּת בּין אחד-העם, אשר בּנה את הציוֹנוּת כּענין של “הנשמה היתירה” היהוּדית, וּבין הרצל אשר צפה וראה את הקטסטרוֹפה המתקרבת, אם כּי שוּם דמיוֹן אנוֹשי לא שיער את גָדלה ואת מוֹראוֹתיה. נסיוֹן-חייו של בּלוּמנפלד דיבּר אלינוּ הפּעם, בּדרשוֹ מן הציוֹנוּת תשוּבה על הקטסטרוֹפה היהוּדית. לאסוֹננוּ לא נענתה ארץ-ישׂראל לקטסטרוֹפה האוֹסטרית, ולא לזוֹ הצֶ’כית, וּמי יוֹדע אם ניעָנה עתה לקטסטרוֹפה הגרמנית בּמהדוּרתה החדשה. אך יוֹדעים אנחנוּ כּי ארץ-ישׂראל יש בּה לענוֹת, אם לא יכבּלוּ את ידיה. זאת המלחמה המוּטלת עלינוּ, וּבה נדוֹן גוֹרל הציוֹנוּת לשבט אוֹ לחסד. עלינוּ לפרוֹץ את השערים הנעוּלים ויהי מה.

העוֹלם מתרגש בּמקצת למראה עינוּיינוּ. אך הוּא גם מוּכן לעבוֹר לסדר היוֹם. אַל נִתן לוֹ להסתפּק בּתפילוֹת וּבמחאוֹת. וגם לא בּמתן צדקה לפּליטים. אַל נתן להפריד בּין שאלת הפּליטים לבין שאלת ארץ-ישׂראל. אנחנוּ צריכים להביא בּלב העוֹלם את ההכּרה כּי ארץ-ישׂראל היא התשוּבה.

ואַל נשכּח גם את ארץ-ישׂראל עצמה. הרבּה דברים יפים נאמרים עתה על הישוּב ועל עמידתוֹ בּאש וכדוֹמה. ועוֹד יש ויש לסַפּר בּעמידה זוֹ. וטוֹב הדבר שמתחילים לראוֹת את הישוּב ואת כּוֹחוֹ ואת עוֹז-רוּחוֹ אחרת ממה שראוּ אוֹתוֹ קוֹדם. אך אַל תשכּחוּ גם את סבלוֹ ונטלוֹ של הישוּב. עַם קטן עוֹמד בּאש. שנתים וּמחצה בּחפירוֹת-הגנה. לא אנשי-צבא אשר מלאכתם בּכך, אשר מזוֹנוֹתיהם נתוּנים וּנשיהם וילדיהם שׂבעים. לא צבא היוֹדע כּי מאחוֹריו עוֹמדת ממשלה חזקה, והיא חוֹשבת בּעדוֹ, והיא הקוֹבעת את מטרוֹת המלחמה ואת דרכי המלחמה, וּבידה חיל-מילוּאים לשעת הצוֹרך. לא, ישוּב ציבילי, אשר עליו עוֹל המלחמה וגם עוֹל הכּלכּלה, ואפילוּ החרדה להנהלת המלחמה וּלתוֹצאוֹתיה. לא חיל-מילוּאים, ולא אוֹצרוֹת-ממשלה. עבוֹדה בּיוֹם וּשמירה בּלילה, ודאגת קיוּם וחרדה למתרחש. ויוֹתר ממה שאיש-הישוּב כּוֹאב את האבידוֹת היקרוֹת מקרוֹב, הרי הוּא כּוֹאב את הידיעוֹת הבּאוֹת מרחוֹק, מן החזית המדינית. כּמה כּוֹחוֹת חיים משוּקעים בּזה!

המתארים אתם לעצמכם מחנה צבא אשר אינוֹ בּטוּח בּמזוֹנוֹתיו למחר? וּבארץ תראוּ בּשעה זוֹ כּמה מחנוֹת פּוֹעלים, המשתכּרים שמוֹנה-עשׂר שילינג בּשבוּע, בּלי בּטחוֹן שהעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שהם עסוּקים בּהן, יהיוּ נמשכוֹת גם בּשבוּע הבּא. כּמה עוֹד אפשר להעמיס על ישוּב העוֹמד בּאש?

סגר עלינוּ האוֹיב. בּעוֹלם וּבארץ. ועל אדמת ארץ-ישׂראל עלינוּ להשיב מלחמה לאוֹיב. הישוּב עוֹשׂה ויעשׂה את שלוֹ. אך ההכרעה לא תבוֹא בּלי שהעם, המפוּזר והמפוֹרד, לא יחָלץ לעזרה. סימן טוֹב ראינוּ בּהתעוֹררוּת שהקיפה את יהדוּת אמריקה. עלינוּ להפוֹך התעוֹררוּת זוֹ להתחלה. צריך שאמריקה תיענה לעליה גדוֹלה, להגנה, להתבּצרוּת קרקעית. צריך שקרוֹבים וּרחוֹקים ירגישוּ כּי קיוּם ישׂראל נתוּן בּכּף. היטלר מביא לא רק עינוּיים ליהוּדי גרמניה. הוּא מביא השפּלה והַפקָרה לכל יהוּדי בּאשר הוּא. ארץ-ישׂראל מצילה את היהוּדי וּמרימה אוֹתוֹ. גם לא-ציוֹנים צריכים להכּיר בּזאת: ארץ-ישׂראל מרימה את כּבוֹדוֹ של ישׂראל. ויש עמה מפלט להרבּה הרבּה נפשוֹת מישׂראל. והפקרת ארץ-ישׂראל מַשמעוּתה הפקרת ישׂראל לשפלוּת ולכלָיה. זהוּ תוֹכן המלחמה הגדוֹלה אשר הוּטלה עלינוּ.

אין צוֹרך לתאר כּאן את חוֹמר מצבנוּ. השאלה: מדוּע החמיר כּל כּך המצב? מדוּע נעשׂה הגוֹרם הערבי תקיף יוֹתר וּבעל תיאָבוֹן יוֹתר ממה שהיה?

אין להבין את מצבנוּ המדיני בּלי לראוֹת את תלוּתוֹ בּמצבים עוֹלמיים. מה שקרה בּארץ בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת מוֹכיח למדי שההתנגשוּת בּארץ אינה בּין שני עמים היוֹשבים כּאן, כּי אם בּין גוֹרמים הרבּה יוֹתר גדוֹלים. יוֹדעים אנוּ כּי המערכה שלנוּ אינה מערכת הישוּב בּלבד, ישוּב בּן 400.000 נפש. אנחנוּ שליחים של עם גדוֹל, וּבזה כּוֹחנוּ. עמנוּ מפוּזר וּמפוֹרד, וּבזה חוּלשתנוּ. גם הערבים בּארץ אין כּוֹחם בּמספּר האוּכלוֹסים שיש להם כּאן, כּי אם בּזה שהם יוֹנקים וּמקבּלים תמיכה מן העם הערבי, אשר מספּרוֹ בּערך כּמספּר היהוּדים בּעוֹלם. גם העם הערבי מפוֹרד, אך אינוֹ מפוּזר. הוּא מקיף את אַרצנוּ. ספק אם אנגליה היתה מתחשבת כּל כּך הרבּה בּערבי ארץ-ישׂראל, לוּלא היתה הארץ מוּקפת עמים ערבים, אוֹ קרוֹבים להם בּלשוֹן וּבדת.

אך המערכה הנטוּשה בּארץ אינה בּלבד בּין העם היהוּדי (אשר זאת היא לוֹ פּינת-מפלט יחידה) וּבין העם הערבי (אשר לוֹ כּמה מדינוֹת רחבוֹת-ידים, שאין בּכוֹחוֹ לאַכלס אוֹתם ועִם זה איננוּ רוֹצה לוַתר על פּינה זוֹ).

שני הכּוֹחוֹת הנלחמים על חלקת-אדמה זוֹ כּרוּכים אחרי שני עוֹלמוֹת פּוּליטיים, שהם נאבקים עתה על מלוֹא כּדוּר-הארץ, ואין אחד נבנה אלא מחוּרבּנוֹ של יריבוֹ.

טרם הבינוּ אצלנוּ שהמערכה הלאוּמית שלנוּ כּאן הנָה חלק מן המלחמה הגדוֹלה שבּין הפאשיזם לבין העוֹלם הדמוֹקרטי, כּשם שהמערכה בּספרד הנה פּרק בּמלחמה העוֹלמית הזאת.

גם בּחוּגי הדמוֹקרטיה העוֹלמית לא רבּים הבינוּ מה מקוֹמנוּ אנוּ בּמלחמה זאת. לא כּן הצד השני: הוּא יוֹדע לצייד את בּן-בּריתוֹ ונוֹשׂא-כּליו בּממוֹן, בּנשק, בּפיקוּד, בּעזרה טכנית, בּספרוּת-הסתה. וזהוּ שעוֹשׂה לנוּ את המערכה קשה כּל כּך. כּי לא רק המוּפתי והכּנוּפיוֹת קמוּ עלינוּ ולא רק תוֹמכיהם בּממשלוֹת הערביוֹת, כּי אם, וּבעיקר, כּוֹח עוֹלמי עצוּם, ציר רוֹמא-בּרלין.

אנחנוּ מתקשים להבין את התנהגוּתה של אנגליה עִמנוּ. אין אנחנוּ מוֹצאים הגיוֹן בּמדיניוּת שלה לגבּי ארץ-ישׂראל. אנחנוּ משתדלים להסבּיר לאנגליה כּי אין לה בּן-בּרית טוֹב מאִתנוּ, כּי אנחנוּ אֶלמנט לוֹיאַלי, מפַתח את הארץ, מסוּגל להגן עליה. לכאוֹרה דברים של טעם. ואיננוּ יכוֹלים להבין מדוּע אנגליה מזלזלת כּל כּך בּמי שרוֹצה להיוֹת לה ידיד נאמן. עכשיו בּא מעשׂה צ’כוֹסלוֹבקיה והוֹכיח כּי אין זוֹ רק מדיניוּת ארץ-ישׂראלת: אנגליה מַפקירה וּמַסגירה ידידים, וזוֹרקת אוֹתם ללוֹע האוֹיב.

אין הדבר מתקבּל על הדעת שאנגליה נוֹתנת יד לשוֹדדים מאהדה וּמרצוֹן. יש להניח שאין היא נוֹהגת כּך אלא מאוֹנס, מפּני שהיא רוֹאה עצמה אנוּסה לנהוֹג כּך. מפּני שכּך היא מעריכה את כּוֹחה שלה ואת כּוֹחם שלהם. ודאי היא מצטערת על כּך, אפשר היא מתבּיישת, אך היא בּוֹלעת את החרפּה.

ויש להתבּוֹנן בּדבר מה אירע לאנגליה, מהוּ שמתיש את כּוֹחה וכוֹבל את ידיה. מהוּ שגוֹרם למדינאיה שבּמוֹ ידיהם יגישוּ טרף לאוֹיביה הדיקטטוֹרים אשר אינם יוֹדעים שׂבעה, ואשר כּל הנחה וכל ויתוּר מגבּירים את תאבוֹנם ואת חוּצפּת-תביעתם.

פּחד – זהוּ, כּמדוּמני, המַפתח היחידי להסבּרת הענין.

אימת המלחמה נפלה על העמים; אלא שהעמים הנתוּנים תחת שלטוֹן עריצים אינם רשאים לגַלוֹתה, והעמים החפשיים קוֹבעים את מדיניוּתם מתוֹך האימה הזאת. והעריצים קוֹבעים את מדיניוּתם מתוֹך ידיעה כּי מפחדים מפּניהם.

מאז המלחמה העוֹלמית נשתנוּ לגמרי אָפני המלחמה. האוירוֹן הנוֹשׂא פּצצוֹת שינה תכלית שינוּי את היחס למלחמה. מעתה אין המלחמה ענין רק לצבא, היוֹצא לשדה-קרב בּתוּפּים וּבתרוּעוֹת וּבמצהלוֹת-עם, והאנשים הציביליים שוֹקטים בּמעוֹנוֹתיהם. מעתה הפכה כּל הארץ לשׂדה-קרב. אין יוֹתר בּטחוֹן בּחיים הציביליים. האזרח המכוּבּד, האשה, הילד ההוֹלך לבית-הספר, הנערה הפּקידה בּמשרד, בּתי-חוֹלים, בּתי-הנכאוֹת – הכּל צפוּי לפצצוֹת האוירוֹן. בּטל ההבדל העיקרי בּין הצבא לבין החיים הציביליים. לא עוֹד המדינה מפרישה חלק מבּניה להוֹד הגבוּרה של המלחמה ולפגעיה, כּי אם כּל אחד ואחד עלוּל להיוֹת השׂה לעוֹלה.

קוֹדם היוּ העמים מוּכנים להילָחם גם על דברים של מה בּכך. עכשיו אין בּני-אדם רוֹצים להילחם גם על עתידם, על חירוּתם. ויש סכּנה שיבחרוּ בּחיי-עבדוּת מאשר בּמלחמת-חירוּת, בּפרט כּשנדמה להם שאת העבדוּת אפשר יהיה לדחוֹת לזמן-מה אוֹ לתת כּוֹפר חירוּתם את שעבּוּדם של אחרים.

מי שנזדמן לאוֹתם הימים, ימי ספּטמבּר 1938, לאחד המרכּזים באירוֹפּה וראה פּני בּני-אדם מבוֹהלים הנמלטים מן הכּרכּים אל הכּפרים הנידחים, וראה את מחנוֹת השׂכירים, מחוּסרי-עבוֹדה אתמוֹל, העוֹמדים וחוֹפרים תעלוֹת למחסה מפּני הפּצצוֹת, יכוֹל היה לראוֹת מה זה עוֹלם אחוּז-פּחד. תהיה האַהדה נתוּנה לאשר היא נתוּנה, תהיינה הדעוֹת והנטיוֹת המדיניוֹת אשר תהיינה – הפּחד עלה על הכּל.

ועל פּחד היחיד נוֹסף בּאנגליה גם פּחד המדינה. הרבּה ארצוֹת ראוּ על אדמתן צבא כּוֹבש. רוּסיה, צרפת, גרמניה. אנגליה היתה המדינה האחת אשר לא ידעה מלחמה בּשעריה. “ממלכת-האיים” ידעה הרבּה מלחמוֹת, אך כּוּלן היוּ מעבר לים. הים והצי היוּ לה למשמר. עתה בּאה מלחמת-האויר, והוֹציאה את אנגליה משאנַנוּתה. אין בּטחוֹן! כּל הנמצא בּלב האי, בּלבּה של בּריטניה רבּתי, יכוֹל מחר להיחָרב: גם בּית-הנבחרים, גם בּריטיש מוּזיאוּם, גם הבּנק אוף אינגלַנד! כּל עוֹרקי החיים של האימפּריה הגדוֹלה פּתוּחים-פּרוּזים להתקפת האוֹיב.

שני הדברים בּאוּ כּתוּמם: פּחד היחיד וּפחד המדינה. וּבהם יש כּדי לברר מה אירע בּימים האלה. וּבהם יש לברר מה מתרחש בּמדיניוּת הבּריטית בּים התיכוֹן, וּמה גוֹרם להגבּרת חשיבוּתוֹ ותבענוּתוֹ של הגוֹרם הערבי.

אנגליה נוֹהגת לפתוֹר את סיבּוּכיה עם העמים אשר תחת מרוּתה לא פּתרוֹן צבאי, אלא פּתרוֹן מדיני. לא בּחַיִל ולא בּכוֹח, כּי אם בּפיוּסים דיפּלומַטיים. אין אנגליה נוֹהגת לשלוֹט בּאַדמיניסטרציה גדוֹלה משלה, היא מעלה בּכל מקוֹם לשלטוֹן את התקיפים המקוֹמיים, ולה עצמה די לה בּפיקוּח וּב“יחסים טוֹבים”. והנה נשתנוּ הזמנים והמסיבּוֹת. מכּל פּינה אוֹרב האוֹיב, אוֹרב לפרצה, למקוֹם-תוֹרף. להחזיק בּכל מקוֹם צבא מספּיק – אין זה לפי כּוֹחה של אנגליה. והרי היא עוֹשׂה הכּל למען השלים עם התוֹשבים, למען קנוֹת את לבּם לבל ילך אחרי הפּיתוּיים של האוֹיב. כּל כּמה שהאוֹיב מרבּה נרגָנוּת וחתירוֹת – אין אנגליה מוֹצאת טוֹב לעצמה לגזוֹר בּיד אמיצה את פּקעת התככים והמזימוֹת, אלא להתחרוֹת בּאוֹיב על ידי פּיוּסים וריצוּיים.

עוֹרקי התחבּוּרה של אנגליה – הסוּאֶץ, דרך האויר להוֹדוּ, צינוֹר-הנפט ממוֹסוּל – מוּנחים בּשטחים המיוּשבים ערבים; כּל כּמה שגוֹברת סכּנת ההתנקשוּת של מוּסוֹליני והיטלר בּעוֹרקי-חיים אלה – כּן גוֹבר הצוֹרך של אנגליה לשחד את עמי ערָב ולקנוֹת את בּריתם ונאמנוּתם. ידיד אנגלי אחד, העוֹמד בּאחד השלבּים הגבוֹהים של המדיניוּת, שהוּסבּרה לוֹ האפשרוּת להכניס בּזמן קצר מיליוֹן יהוּדים ולמנוֹע להבּא סכּנת מהוּמוֹת בּארץ, אמר: “הרי גם אז יהיוּ מיליוֹן יהוּדים נגד 14 מיליוֹן ערבים”.

ויש בּזה מן האירוֹניה שבּתהפּוּכוֹת ההיסטוֹריה: מלחמת-חבַּש, שהנחילה מכּה אנוּשה לעמי המזרח, עשׂתה את מוּסוֹליני לפַּטרוֹן של התנוּעה הערבית, ואנגליה תחת לפקוֹח את עיני עמי ערב, למען יראוּ מאַין נשקפת הסכּנה הגדוֹלה לחירוּתם וּלעצם קיוּמם, לא ראתה לעצמה דרך אחרת, אלא לפייס את מוּסוֹליני (גם על חשבּוֹננוּ: עד היוֹם לא גילוּ לנוּ מה ההבטחוֹת שנתן לוֹ צ’מבּרלין בּאפריל 1938) וּלפייס את סוֹכניו בּארץ.

והמדיניוּת אשר בּה נקטה אנגליה, בּהתחָרוּתה עם מוּסוֹליני, היא: חידוּש האידיאה של אַחוַת עמי ערב. אין איש יוֹדע כּיצד תקוּם האחדוּת הזאת, ואין אף אחד משליטי ערב מוּכן לוַתר על כּסאוֹ אוֹ על קוֹרטוֹב של שלטוֹן בּשביל הגשמת האחדוּת. אין אנגליה יוֹדעת עדיין כּיצד תכריח את צרפת, הנוֹגעת בּדבר, להסכּים לאיזוֹ תכנית של אחדוּת המוֹסרת את כּל עמי ערב לחסוּתה של אנגליה. אך אנגליה יוֹדעת כּי סיסמה זוֹ, אחדוּת ערב, היא נוֹחה לכל מי שבּא לרכּוֹש את לבּם של הערבים. בּסיסמה זוֹ נקטה אנגליה בּימי המלחמה העוֹלמית, בּסיסמה זוֹ נקטוּ יריביה השוֹנים לאחר המלחמה, ועכשיו כּדאי לה לנסוֹת שוּב את כּוֹחה של אוֹתה סיסמת-קסמים.

בּימי המלחמה העוֹלמית גידלה וטיפּחה את האידיאה של אחדוּת-ערב. בּמלחמה נגד תוּרכּיה נסתייעה לא רק בּזהב וּבנשק כּי אם גם בּחזוֹן פּאן-ערב. המלחמה נסתיימה, הוּקמוּ כּמה מדינוֹת ערביוֹת, בּאה ההתרוֹצצוּת הערבית הפּנימית בּין ארצוֹת ושוּשלוֹת ושליטים וּמתנשׂאים לשלוֹט, והאידיאה הפּאן-ערבית ירדה לבית-הגנזים. אנגליה קיימה הרבּה הבטחוֹת שנתנה לערבים, אוּלם לא כּל תאוָתם ניתנה להם. והנה קם גוֹאל לפּאן-ערב בּדמוּת הקוֹמאינטרן, מדיניוּת-החוּץ של הקוֹמאינטרן לא בּיקשה את המהפּכה הסוֹציאלית, את תקנת מצבם של ההמוֹנים, את תקוּמת הפּוֹעלים והפּלחים, כּי אם את הפּגיעה בּשלטוֹנה של אנגליה. כּי ימים רבּים נהגה המדיניוּת הסוֹביטית לפי הכּלל: אנגליה היא האוֹיב! והקוֹמאינטרן הלך אף הוּא בּעקבוֹת המדיניוּת האנגלית, אף הוּא התקשר עם התקיפים בּמקוֹם, עם המוּפתי ואנשיו. התקשר על פּי דרכּוֹ: נתן יד לפרעוֹת ולימד זכוּת על הפּוֹרעים, הכּל נמצא כּדאי ורצוּי אם יש בּוֹ לגרוֹם תקלה לאימפּריאַליזם הבּריטי. אך לקוֹמאינטרן אירע כּאן מה שאירע לוֹ בּכמה מקוֹמוֹת: הוּא זרע ואחרים קצרוּ. לאחר נצחוֹן היטלר התחילוּ בּקוֹמאינטרן להבין קמעה קמעה שהסכּנה אינה מצד אנגליה. וּבינתים בּא מוּסוֹליני וקצר את אשר זרע הקוֹמאינטרן. והוּא אשר אך זה קיללוּ אוֹתוֹ בּכל המסגדים על אכזריוּתוֹ בּטריפּוֹלי נעשׂה “מגן האִיסלַם” ו“ידיד הערבים”. דוקא מלחמת-חבּש גררה את הבּרית בּין מוּסוֹליני לבין הפּטריוֹטים הערבים, המוּפתי ושכּיב ערסלאן נעשׂוּ לסוֹכני איטליה, ומאוֹרעוֹת 1936 היוּ פּרי הבּרית הזאת.

אך אנגליה לא חפצה לחדד את היחסים עם מוּסוֹליני, וגם מוּסוֹליני לא ראה את עצמוֹ חזק למדי להילחם בּאנגליה. הוּא רצה רק לסחוֹט מאנגליה הנחוֹת ידוּעוֹת, הכּרת כּיבּוּש חבּש, השלמה עם מדיניוּתוֹ בּספרד, ואוּלי גם הבטחוֹת מסוּימוֹת לגבּי ארץ-ישׂראל (מניעת תקוּמתה של מדינה יהוּדית). הוּא קיבּל את שלוֹ, ונשתתק. תחנת-בּארי נרגעה. אז בּא היטלר ותפס בּידיו את דגל המרד הערבי, אשר ידי מוּסוֹליני רפוּ משׂאתוֹ בּיד רמה.

אין צוֹרך להרחיב את הדיבּוּר על מגמוֹת-הכּיבּוּש של היטלר. בּנקוּדה הארץ-ישׂראלית חָברוּ אצלוֹ כּמה מאוַיים: חלוֹם כּיבּוּש המזרח והפיכתוֹ למוֹשבה גרמנית, הרצוֹן להָצֵר לאנגליה ולהוֹרידה מגדוּלתה, יֵצר הנקמה בּיהוּדים שׂנוּאי-נפשוֹ אשר אמרוּ בּלבּם כּי נמלטוּ מפּניו וידוֹ המשמידה לא תשׂיגם פּה. היטלר יש בּידוֹ להבטיח לערבים כּל מה שלבּם חפץ, לא רק עצמאוּת מעֵין זוֹ של עיראק, כּי אם פּריקה גמוּרה של עוֹל אנגליה; לא רק מניעת הסכּנה של מדינת היהוּדים, כּי אם השמדת היהוּדים. ועזרה מלאה, בּימי שלוֹם וּבימי מלחמה, בּכּל: בּנשק, בּממוֹן, בּטכניקה, בּהדרכה, בּריגוּל. ואכן חַכּתוֹ של היטלר לא שבה ריקם: מַנהיגוּתה של התנוּעה הערבית נרתמה בּמרכּבתוֹ.

וּדאגתה הגדוֹלה של המדיניוּת האנגלית: להסיר את לבּם של הערבים מעל היטלר.

וזהוּ תפקידן של ה“שׂיחוֹת” בּלוֹנדוֹן. אין זה “שוּלחן עגוֹל” בּין יהוּדים לערבים. כּמה פּעמים הוּצע הדבר הזה ואנגליה דחתה אוֹתוֹ, והערבים הוֹדיעוּ מפוֹרש כּי אין הם הוֹלכים לשוּלחן עגוֹל עם יהוּדים. אילוּ היה פּוֹעל כּאן הצוֹרך לישב את הסכסוּך בּארץ-ישׂראל, לא היתה אנגליה זקוּקה להזמין לשׂיחוֹת את תימן, למשל. מספּיק היה סידוּר עם אחת הארצוֹת, לשם תוֹעלת הדדית, עם עֵבר-הירדן, למשל, אוֹ עם עיראק. שתיהן זקוּקוֹת לכסף וגם לאוּכלוֹסין.

כּיהוּדים, הרוֹצים בּמַפּלתוֹ של היטלר, היינוּ צריכים לקדם בברכה כּל נסיוֹן להרחיק את הערבים מעליו, אילמלא היה הפּיוּס הזה נקנה על חשבּוֹננוּ. ולא על חשבּוֹן משהוּ צדדי אצלנוּ, כּי אם על חשבּוֹן מה שהוּא עיקר בּשבילנוּ. כּשמזמינים יחד את כּל המדינוֹת הערביוֹת הרי השׂכל נוֹתן שאין הכּוָנה לנהוֹג בּהן בּתקיפוּת, כּי אם לקנוֹת אוֹתן.

וּכשמאחוֹרי גבּם של המוּזמנים עוֹמד היטלר, אשר איננוּ צריך לקמץ בּהבטחוֹת, בּין אלה שהוּא ישׂמח לקיים אוֹתן – כּמוֹ השמדת היהוּדים – בּין אלה אשר גם לא יעלה על דעתוֹ לקיים בּמקרה נצחוֹנוֹ – למשל, חירוּת ערָב – אין להם למוּזמנים אלא לעמוֹד על המקח וּלהגדיל את תביעוֹתיהם.

ואם מבקשים לקנוֹת, יש להציע מחיר. ואנחנוּ, אנחנוּ – המחיר. כּזאת היא התמוּנה כּפי שהיא נראית לי היוֹם. ואת המצב הזה עלינוּ לפגוֹש בּעצבים חזקים, בּשיקוּל-דעת, בּעוֹז-רוּח וּבכוח-החלטה.

יש מי ששׂם תקותוֹ בּמלחמה הבּאה. יש סבוּרים כּי מן המיצר תקרא לנוּ אנגליה שנבוֹא לעזרתה, יבקשוּ מאתנוּ לגייס גדוּדים עברים, יתחייבוּ בּפנינוּ התחַייבוּיוֹת של ממש וכיוֹצא בּאלה (מוּבן מאליו, שכּל הסבוּרים כּכה בּטוּחים שבּמקרה מלחמה נראה בּמפּלתם של שׂוֹנאינוּ). אין לי חלק בּציפּיה זאת. ואין אני נוֹשׂא את נפשי למלחמה עוֹלמית. אוֹמרים על שוֹללי מינכן כּי הם תאֵבי-מלחמה, אוּלם דוקא מדיניוּת-הכּניעה בּפני הדיקטטוֹרים היא שתביא לא שלוֹם, כּי אם מלחמה.

אין אני מעיז לנַחש בּדבר תוֹצאוֹת המלחמה העוֹלמית השניה, אם תשׂים קץ לשלטוֹן הדיקטטוֹרים אוֹ היא תשליט את רוּח הפאשיזם והבּרבּריוּת בּצוּרוֹתיהם השוֹנוֹת על העוֹלם כּוּלוֹ. איני חוֹשב אלא על מה שעתיד להתרחש בּראשית המלחמה. כּאן נראה לי החשבּוֹן פּשוּט: היהוּדים בּכל ארצוֹת האוֹיב נדוֹנים להשמדה. הם ישָלחוּ הראשוֹנים לאש. ושׂריד לא ישאר מהם. וּבארץ – צפוּיה לנוּ, קוֹדם כּל, הפסקת העליה, עוֹד בּטרם תהיה הארץ לחזית.

גם התקוה לגדוּדים היהוּדים שיגוּיסוּ להגנת ארץ-ישׂראל ראוּי שנעיין בּה בּעין בּיקוֹרת. ראשית, בּכל מקוֹם יהיוּ היהוּדים נדרשים להשתתף בּצבא המדינה שבּה הם גרים. מי מדינה, ואפילוּ ידידוּתית, שתוַתר על היהוּדים שלה בּחזיתוֹת שלה למען החזית הארץ-ישׂראלית? תנוּעת התנדבוּת היהוּדים יכוֹלה לבוֹא רק בּמדינה נייטרלית. מה יש לקווֹת בּמלחמה הבּאה למדינוֹת נייטרליוֹת?

שנית, יש להניח שאנגליה, עם כּל רצוֹנה להגדיל את מספּר החיילים המוּכנים להילחם בּעדה, תשקוֹל מה עדיף לה בּשביל הגנת עניניה בּמזרח הקרוֹב, אם למסוֹר את הגנת האֵזוֹר הזה לגדוּדים יהוּדים ולקוֹמם בּזה את ערבי ארץ-ישׂראל ועיראק וסַעוּדיה ואת הרחוֹקים יוֹתר, אוֹ לקנוֹת את ידידוּתם של הערבים על ידי מתן הבטחוֹת נוֹספוֹת וּויתוּר על היהוּדים. סבוּרני שיש יסוד לחשוֹב כּי אנגליה בּשעה שתעמוֹד מוּל בּרירה זאת תבחר בּדרך השניה. ואף תהיה נכוֹנה למסוֹר אוֹתנוּ לחסדן של ארצוֹת ערב.

לא בּידינוּ, כּמוּבן, להחליט על גוֹרל העוֹלם, אם לשלוֹם אוֹ למלחמה. אך טוֹב כּי נדע את מצבנוּ ונדע מה צפוּי לנוּ, ולא נשתעשע בּצהלה אוילית לקראת כּוֹחוֹת התוֹפת. ואוּלי גם נדע להתכּוֹנן.

טעוּת אחת, אוֹמרים, מצוּיה אצל מדינאים וּמַצבּיאים. הם לוֹמדים מן השגיאוֹת והפּגיעוֹת שבּעָבר וּמתכּוֹננים כּל פּעם למלחמה…

שעברה. אַל נחזוֹר אנחנוּ על השגיאה הזאת, אל נמדוֹד את המלחמה הבּאה בּמידוֹת הידוּעוֹת לנוּ מן המלחמה שעברה. בּעבר – היוּ לנוּ אפשרוּיוֹת טוֹבוֹת (גדוּדים, הצהרת בּלפוּר) ולא היינוּ מוּכנים להן. עתה צפוּיים לנוּ דברים אחרים לגמרי, לא בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, כּי אם סכּנוֹת גדוֹלוֹת, אַל נפגוֹש אוֹתן כּשאנוּ בּלתי-מוּכנים.

זמן קצוּב ניתן לנוּ להגשמת הציוֹנוּת, אוֹ, לפחוֹת להנחת יסוֹדוֹתיה לבל יוּכלוּ להחריבם: פּרק-הזמן בּין שתי מלחמוֹת-עוֹלם. חלק גדוֹל מן הזמן הזה בּיזבּזנוּ, הוֹצאנוּ לבטלה. נשאר לנוּ זמן מוּעט. איננוּ יוֹדעים אם שנים אוֹ חדשים. ועלינוּ לוֹמר לעצמנוּ: חטוֹף ועשׂה. עלינוּ למהר וּלהתבּצר.

אל נסמוֹך על כּך שיתחשבוּ בּנוּ מתוֹך אַהדה אוֹ מתוֹך רחמנוּת ואפילוּ מתוֹך חשבּוֹנוֹת לימים רחוֹקים. אין המדיניוּת הבּריטית נכבּשת על ידי מה שלוֹחשים על אזנה דברי אהבה עֶרב וָבוֹקר.

בּשכנוּתנוּ יוֹשב מוֹשל ערבי, נאמן לאנגליה, שוֹמר שלוֹם – והנה מתחשבים בּוֹ פּחוֹת מאשר מתחשבים בּאחרים, המפריעים, המסוּכּנים. אנגליה (אוֹ ליתר דיוּק: אנגליה של ימינוּ) מכבּדת וּמקרבת את מי שמוּעד להזיק.

אין איפוֹא לפנינוּ עתה אלא דרך זוֹ: להיוֹת לכוֹח. וכוֹח איננוּ גדל דוקא מתוֹך תנאים טוֹבים וּמפנקים. אדרבּא, כּוֹחנוּ גדל בּארץ הרבּה דוקא בּשנוֹת הפּוּרענוּת. הרבּה אנוּ חייבים למוּפתי: גם הנמל בּתל-אביב, גם העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, גם כּוֹח-המגן שלנוּ, גם המשמעת הישוּבית – לא היוּ קמים מבּלעדי עזרתוֹ. ואם קשה לנוּ לברך על הרע, נדע לפחוֹת להוֹציא עַז מִמר.

אני מעיז לוֹמר כּי שנוֹת הפּוּרענוּת מילאוּ תפקיד חינוּכי גדוֹל בּחיינוּ. ונסיוֹננוּ זה אפשר יכשיר אוֹתנוּ לפגוֹש את הסכּנוֹת. אילמלא המאוֹרעוֹת, אילוּ נמשכוּ שנוֹת הפּרוֹספּריטי, והיתה פּתאוֹם פּוֹרצת מלחמה עוֹלמית – אפשר היינוּ נדוֹנים לכלָיה, כּי לא היינוּ מוּכנים אליה כּלל; הפּוּרענוּת פּקחה את עינינוּ לראוֹת את מצבנוּ. התחלנוּ להבין דברים שקוֹדם לא קיוינוּ שנוּכל להשׂיגם. המערכה בּספרד משמשת בּשביל כּל העוֹלם תחנת-נסיוֹן למלחמה הבּאה. בּמוּבן זה, אפשר לוֹמר, הפּוּרענוּת בּארץ היתה לנוּ לבית-ספר, אכזרי, אך גם מוֹעיל.

הרבּה דברים איחרנוּ להבין. לא הבינוֹנוּ את ענין הקרקע. לא הקדשנוּ לכך את כּל הכּוֹחוֹת. לא הבינוֹנוּ שקַו הבּטחוֹן גוֹבל עם קו הקרקע העברי, שאין לנוּ בּטחוֹן מחוּץ לתחוּמי הקרקע שלנוּ.

לא הבינוֹנוּ את ענין העליה. טוֹבי המנהיגים לא חשוּ בּדחיפוּת הדבר, בּכוֹחוֹ המכריע. מגַמת העליה היתה אנוּסה תמיד להילחם על זכוּתה גם בּפנים ההסתדרוּת הציוֹנית. לא הבינוּ אצלנוּ את ערך הסלקציה בּעליה, את ערך הגיל וההכשרה החלוּצית הצבאית. עתה, עם פּרוֹץ הקטסטרוֹפה היהוּדית, ועם שׂימת המַנעוּלים על שערי הארץ, אנוּ רק מתחילים להבין מה המאמצים הנדרשים מאִתנוּ. ועוֹד עלינוּ ללמוֹד בּזה הרבּה וּלהתאַזר עוֹז וּמסירוּת-נפש.

גם ענין ההתגוֹננוּת דוֹרש מאתנוּ עתה הבנה אחרת ממה שהוּרגלנוּ בּשנים שעברוּ. יצאנוּ ממדרגת שמירה חלקית על חיי אדם, על רכוּש, על חלקת אדמה. השמירה נעשׂית כּללית יוֹתר: אנוּ צריכים לשמוֹר על העם העברי בּארצוֹ, על תקוַת ישׂראל. לא בּפרט מישׂראל בּלבד מתנקשים עתה, כּי אם בּישׂראל כּוּלוֹ. ועליו, על זכוּת חייו בּארץ וּזכוּת-המפלט לאחים ולאחיוֹת, אנוּ צריכים עתה להגן.

ועלינוּ להתכּוֹנן למערכה ממוּשכה. לא עלה על דעתנוּ שהמאוֹרעוֹת יארכוּ כּל כּך. אילוּ שאלוּ אוּתנוּ בּראשית המאוֹרעוֹת אם נוּכל לעמוֹד נגד הכּנוּפיוֹת ונגד המוּפתי ונגד הכּוֹחוֹת שמאחריהם בּמשך זמן כּל כּך רב – לא היינוּ יוֹדעים לענוֹת בּוַדאוּת. והרי אָנוּ עוֹמדים. אך המערכה הבּאה עלוּלה להיוֹת ממוּשכת יוֹתר וּכבדה יוֹתר.

זה שנים רבּוֹת שאני רוֹאה את הסיוּט של אוירוֹנים פּוֹשטים על הארץ. ולא רק מן הים. והישוּב פּתוּח וּפרוּז לכל אוֹיב. עוֹד לא דאגנוּ לסכּנת בּלוֹקדה והַרעבה, עוֹד לא התחלנוּ להתכּוֹנן להתגוֹננוּת מפּני הסכּנוֹת שבּאויר.

צריך שגם הערבים וגם האנגלים ידעוּ וירגישוּ כּי כּאן יוֹשב כּוֹח, אשר לא יתן שיבלעוּ אוֹתוֹ. בּמוּשׂג “כּוֹח” אינני מתכּוון לגילוּי הכּוֹח של הכּנוּפיוֹת הערביוֹת.

המטרוֹת השוֹנוֹת מחייבוֹת אמצעים שוֹנים. הכּיבּוּשים שלנוּ הם כּיבּוּשי קרקע, בּנין, עליה. איננוּ מעוּנינים בּהתנגשוּת בּינינוּ לבין אחרים. אך בּבוֹא האחרים להתנקש בּנוּ צריך שירגישוּ שהדבר איננוּ ניתן על נקלה, ששוּם קרבּן לא יִיקר לנוּ, ושוּם מאמץ לא יבָּצר מאתנוּ. כּי שבט קשה-עוֹרף אנחנוּ.

וּכשיכּירוּ בּנוּ שכּוֹחנוּ אתנוּ, כּי אי אפשר להכניע אוֹתנוּ בּפרעוֹת ואי אפשר להכניע אוֹתנוּ בּגזירוֹת, איז יפָּתחוּ סיכּוּיים גם למדיניוּת אחרת לגבּינוּ, הן מצד הערבים והן מצד האנגלים.

מי שכּוֹרע תחת המכּוֹת הראשוֹנוֹת אין לוֹ תקנה, אך מי שיוֹדע לעמוֹד על נפשוֹ וּלגייס את כּל כּוֹחוֹתיו ואת כּל קשיוּת-ערפּוֹ ואת אמוּנתוֹ בּעצמוֹ וּבצדקתוֹ וּבעתידוֹ – תקוה לוֹ לעמוֹד בּמערכה, וגם לַנצח.

זאת השאלה אשר הויכּוּח בּבית-הלוֹרדים מציג לפנינוּ בּכל החריפוּת. “היהוּדים עצמם מעוּנינים בּהצלחתה של הועידה הלוֹנדוֹנית”, אוֹמר – לפי העתוֹנוּת – הלוֹרד דֶפרין, הנוֹאם מטעם הממשלה. וּלפיכך? לפיכך עליהם להסכּים שילדי ישׂראל יהיוּ לטרף לסַדיזם הנאצי והוֹרים ואחיוֹת יהיוּ נדוֹנים לגויעה ולרציחה וּלהתאַבּדוּת בּגיהינוֹם הגרמני, ו“הבּית הלאוּמי” יהא אסוּר עליו להוֹשיט יד עזרה והצלה, כּי כּל צעד כּזה עשׂוּי “לקלקל” את תוֹצאוֹת הועידה. זה הגיוֹנה וזוֹ מדיניוּתה החדשה של ממשלת המנדט, פּטרוֹנה של “הבּית הלאוּמי”.

בּנאוּם הפּתיחה בּויכּוּח בּבית-הנבחרים עוֹד ראה מזכּיר

המוֹשבוֹת להוֹדיע כּי הממשלה קיבּלה מכתב מאת הסוֹכנוּת היהוּדית וּבוֹ הצעוֹת מסוּימוֹת על נכוֹנוּתוֹ ויכלתוֹ של הישוּב לקבּל מיד ילדים ונוֹער וּבני משפּחה מגרמניה, וכי להצעוֹת האלה תינתן תשׂוּמת-לב. והיה בּהוֹדעה זוֹ מעל הבּימה העליוֹנה של העם האנגלי כּדי לעוֹרר תקוה בּלבּוֹת נַענים. אפשר היה לקווֹת שהחרדה הגדוֹלה והכּנה של העם האנגלי לגוֹרל קרבּנוֹת התוֹפת הגרמני לא תיכָּזב על סף הבּית הלאוּמי; אפשר היה להניח שהמאמץ הנהדר של הישוּב וּנכוֹנוּתוֹ להביא קרבּנוֹת גדוֹלים למען הצלת נפשוֹת אחים נרדפים, מאמץ זה אשר עליו דוּבּר בּכבוֹד גם בּבית-הנבחרים, לא יהיה נדוֹן לחנק על ידי “חשבּוֹנוֹת” ותחבּוּלוֹת. והנה בּאה תשוּבת הממשלה בּבית הלוֹרדים ועשׂתה לאַל תקוה זוֹ: אין הממשלה יכוֹלה להרשוֹת שוּם מעשׂה הצלה אם יש בּוֹ כּדי להמשיך עָלֶיהָ חוּט של אי-רצוֹן מצד “המוּזמנים” לועידה.

הוֹלך וניטל הרצוֹן להתוַכּח עם הממשלה וּלהוֹכיח לה את משוּגוֹתיה. עשׂרים שנה עוֹסקת בּזה המדיניוּת הציוֹנית, ואם הדברים אינם נשמעים הרי זה לא מחמת מיעוּט הסבּרה מצדנוּ, ואף לא מקוֹצר המשׂיג. הממשלה הבּריטית היא ממשלה נאוֹרה וּנבוֹנה. והיא יוֹדעת ועוֹשׂה את שלה. ולא אנוּ בּלבד עוֹמדים הפּעם וּמסבּירים וּמתחננים על נפשנוּ. גם טוֹבי העם הבּריטי בּשני הבּתים טענוּ והתחננו על ילדי ישׂראל. גם האַרכיבּישוֹף מקנטרבּוּרי, רוֹעה וּמנהיגה של הכּנסיה

האַנגליקנית (שדעתוֹ איננה כּדעת המיסיוֹנרים בּארץ) השמיע את קוֹלוֹ. ואם בּשעה שלוֹרד בּוֹלדוין עוֹמד וּמכריז בּרדיוֹ הבּריטי שהוּא כּאנגלי

פּשוּט נסער ונרגש עד היסוֹד, ושהצלת פּליטי גרמניה היא דבר הנוֹגע “לכבוֹד ארצנוּ”, אם בּשעה זוֹ עוֹמדת ממשלת המַנדט ואוֹסרת על אזרחי הבּית הלאוּמי להוֹשיט יד מצילה לאחיהם הטוֹבעים, הרי שלא מחסוֹר הסבּרה כּאן, אלא גוֹרמים אחרים מכריעים. מסתבּר שהצלת נפשוֹת יהוּדיוֹת יכוֹלה “לקלקל” משהוּ, והַשאָרתם בּגיהינוֹם אינה עשׂוּיה “לקלקל” שוּם חשבּוֹנוֹת.

במצב זה חוֹבה לשאוֹל: אם זהוּ התנאי “להצלחת הועידה”, ששוּם סדק לא יהיה נפתח להצלת אחים נתוּנים להשמדה, אזי מה יש להם ליהוּדים לחכּוֹת מן הועידה הזאת? מה תקוָתם מן המוּזמנים לועידה אשר זה המחיר לרכישת אמוּנם וּלריצוּים? מה תקותם מן הממשלה המזמינה בּתנאים אלה, והמוּכנה לקנוֹת בּמחיר זה את פּיוּסם וריצוּים של מוּזמניה?

ממשלת המנדט עוֹשׂה מאמצים ממאמצים שוֹנים כּדי לרכּוֹש למשׂא-וּמתן את השתתפוּתן של ממשלוֹת מסוּימוֹת, הנוֹקטוֹת עמדה אוֹיבת למנדט ולבּית הלאוּמי, והנוֹתנוֹת מקלט בּגבוּלוֹתיהן לכל תעמוּלת איבה נגד המנדט והבּית הלאוּמי. ודאי היא יוֹדעת למה היא עוֹשׂה זאת, ולמה היא מעוֹדדת, מאַרגנת וּמלכּדת את נוֹשׂאי הלחץ נגדה כּבעלת המנדט וּכאחראית לבּית הלאוּמי. כּדי לרכּוֹש אֵמוּן היא נוֹתנת

חנינה להללוּ שהוֹקיעה אוֹתם כּאחראים לשפיכת דמים ולחוּרבּן, היא נוֹתנת חנינה בּטרם שקטה הארץ. כּדי להבטיח השתתפוּת היא אוֹסרת על היהוּדי בּארץ-ישׂראל מה שמוּתר לכל יהוּדי בּכל ארץ תרבּוּתית – להשתתף השתתפוּת אישית בּהצלת אחים מעוּנים, להכניסם לביתוֹ, להאכילם מפּתוֹ.

וּבכן, אלה הם התנאים ל“הצלחת הועידה” – פּיוּסים לצד אחד, וּגזירוֹת על הצד השני. לא, לא על מנת כּך הסכּימוּ היהוּדים להשתתף בּועידה. מי שניגש כּך לועידה הריהוּ מסַלף מתחילה את עצם הרעיוֹן של משׂא-וּמתן בּין שלוֹשה שוּתפים. היהוּדים הם שהציעוּ לא פּעם לממשלת המנדט שתביא לידי הסכּם בּין שלוֹשת הצדדים המעוּנינים. אך היהוּדים התכּוונוּ להסכּם אשר יֵיטיב עם כּל הצדדים, ולא להסכּם אשר יסדר ענינים בּין הממשלה הבּריטית לבין ממשלוֹת אוֹיבוֹת לבּית הלאוּמי על חשבּוֹן קיוּמוֹ והצלחתוֹ של עם ישׂראל. ואם זהוּ טיבוֹ של “ההסכּם” המבוּקש – האוּמנם עלינוּ לתת לוֹ יד?

הנהלת הסוֹכנוּת קיבּלה את ההזמנה ל“שׂיחות” מתוֹך ספקוֹת חמוּרים. עכשיו, לאחר עמדת הממשלה בּבית-הלוֹרדים, גברוּ הספקוֹת פּי כּמה וכמה. והמנהיגוּת הציוֹנית מן הראוּי שתבדוֹק את עמדתה מחָדש ל“אוֹר” המצב שהחמיר. שוּם אדם אינוֹ ראשי לדרוֹש מאתנוּ כּי נשׂים בּמוֹ ידינוּ את צוארנוּ בּעניבת-חנק.

כּסליו תרצ"ט.

(בּמוֹעצת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. כ“ה בּניסן תרצ”ט)

ימי ספּטמבּר הביאוּ לידי גילוּי את עמדתה הנוֹכחית של הממשלה הבּריטית לגבּי הציוֹנוּת. המלחמה העוֹלמית שניגשה לפּתח הביאה את אנגליה למצב של פַּניקה, הגבּירה והבליטה את נכוֹנוּת הממשלה לקנוֹת את מדינוֹת “הציר”, ואת מי שעלוּל ליפּוֹל לתוֹך זרוֹעוֹת “הציר”, והמחיר ידוּע: הקרבת בּני-בּרית וחיסוּל התחייבוּיוֹת בּין-לאוּמיוֹת. בּאוֹתם הימים שבּהם הוּפקרה צ’כוֹסלוֹבקיה נתגבּשוּ גם התכניוֹת החדשוֹת לגבּי ארץ-ישׂראל, והממשלה אשר הצליחה בּמשך כּמה זמן לעטוֹף את כּוָנוֹתיה בּעטיפוֹת רכּוֹת לא יכלה עוֹד הצפּינן. בּמזל זה נוֹלדה “ועידת-לוֹנדוֹן”.

החברים ששמעוּ את דברַי בּישיבוֹת המרכּז וּבוַעד הפּוֹעל המצוּמצם וּבכינוּס-חברים יוֹדעים עד מה היוּ לי ספקוֹת חמוּרים לגבּי עצם הליכת היהוּדים ל“שׂיחוֹת” לוֹנדוֹן. לאחר מעשׂה עלי להוֹדוֹת – ואני עוֹשׂה זאת בּסיפּוּק-נפש – כּי נתבּדיתי, כּלוֹמר, לא שנתבּדוּ חששוֹתי לגבּי עמדת הממשלה, אלה נתאַשרוּ בּמלוֹאן, אוּלם נתבּדוּ חששוֹתי לגבּי עמדת היהוּדים.

היהוּדים שבוּ מלוֹנדוֹן לא כּמנַצחים, אך גם לא כּניגפים. יש לוֹמר: הוּכּינוּ, אך לא נחלנוּ מפּלה. גם בּתל-חי הוּכּינוּ, וכאַבנוּ עד מאד את מַכּתנוּ, אך תל-חי לא היה בּשבילנוּ תבוּסה. אדם הנאבק ועוֹמד על נפשוֹ יכוֹל לקבּל מכּה קשה בּלי שהמכּה תיהפך לוֹ לכשלוֹן.

מדוּע יעצתי לבלתי לכת ל“שׂיחוֹת”? לא חששתי למַה שיאמרוּ האנגלים, כּי ידעתי שהם יכוֹלים לוֹמר מה שהם מתכּוונים לוֹמר גם שלא בּנוֹכחוּתנוּ, אוּלם חששתי לפּגישה הזאת של היהוּדים והאנגלים, חששתי לתמוּנה אשר הפּגישה הזאת עשׂוּיה לקבּל בּעיני העוֹלם. חששתי לזה יוֹתר מאשר לכל האיסטרטגיה המדינית שקדמה ל“שׂיחוֹת”, שבּיחס אליה היתה לי תפיסה שוֹנה מזוֹ של ההנהגה. עכשיו עלי לומר: מבּחינת דמוּת התנוּעה, מבּחינת ההשפּעה על מה שעתיד לבוֹא וצריך לבוֹא בּחיי העם יצאנוּ מן “השׂיחוֹת” בּשלוֹם, יצאנוּ בּגילוּי-רצוֹן וּבגילוּי-כּוֹח. אינני חוֹשש מפּני המלעיגים ואני אוֹמר: היה בּזה נס.

אין כּוָנתי לספּר פּרטים מן “השׂיחוֹת” ואף לא לתאר אוֹתן. תמציתן הפּוֹליטית ידוּעה. תיאוּר האוירה, ההתנהגוּת, הטוֹן וּבנוֹת-הטוֹן, וכל נפתוּלי הויכּוּח ועליוֹתיו וּמוֹרדוֹתיו – זהוּ ענין לאמן בּחסד. לי אני היוּ “השׂיחוֹת” כּמהדוּרה מוֹדרנית של ה“דיספּוּטים” אשר היוּ עוֹרכים לנוּ בּימי-הבּינַים. יוֹדעים אתם ודאי מה דמוּת היתה לאוֹתם הויכּוּחים אשר היינוּ אנוּסים להשתתף בּהם כּנגד בּישוֹפים וּשליחי מלכים וּמלכים עצמם. זהוּ ויכּוּח בּין שני צדדים שאינם שוים, ואפילוּ כּשלמַראית עין נשמרת צוּרת-השויוֹן בּין המתוַכּחים. זהוּ ויכּוּח אשר בּוֹ אתה חייב לנהוֹג זהירוּת יתירה בּנימוּקים אשר בּידיך, פּן יהָפכוּ בּידי הצד השני, התקיף, כּלי-זין כּנגד. אתה חייב לשקוֹל את דבריך בּפלס, לבל תימצא בּהם שוּם פּגיעה, חלילה, בּטעם הטוֹב אוֹ בּכבוֹד התקיף וידידיו אוֹ בּמוּסכּמוֹתיו, אך אוֹתוֹ – את התקיף – אין אתה יכוֹל למנוֹע מהשתמש בּפלפּוּל וּבעקמוּמיוּת וּבתַחבּלָנוּת, ויוֹדע אתה מראש כּי מה שתאמר ואיך שתאמר, וכל כּמה שתצליח להדוֹף את טענוֹתיו והאשמוֹתיו, לא אתה תהיה הפּוֹסק ולא איזה שוֹפט עליוֹן בּלתי-משוּחד, אלא הוּא עצמוֹ, שהכּוֹח בּידוֹ, הוּא התוֹבע, והוּא האוֹמר עדוּת, והוּא הדיין, והוּא המפרש את הדין, וגם המבצע והפּוֹסק. הוּא רשאי לגזוֹר על שׂריפת ספריך הקדוֹשים וגם להכריז שאתה הוּא המחלל את קדשיו, הוּא יכוֹל להעלוֹתך לגרדוֹם וגם להוֹקיעך כּצמא לדם-אדם.

וּב“דיספּוּט” שבּימינוּ יש עוֹד קוים נוֹספים, כּי בּעל-הדין שלך איננוּ איזה כּוֹמר חשוּך אוֹ נסיך עריץ, אלא מדינה תרבּוּתית-נאוֹרה ואדירה, אשר אליה נשׂוּאוֹת עיני העוֹלם כּאֶל המגן האחרוֹן של הציביליזציה האירוֹפּית מפּני הבּרבּריוּת השוֹטפת. לוֹ התוֹקף, לוֹ גם הפּרסטיז’ה, בּידיו גם המכשירים העצוּמים להשׂכּיל את דעת הקהל, והוּא הנאמן על צדק בּין עמים ועל רדיפת שלוֹם ועל רוּח פּשרה מתוּנה וּנבוֹנה בּכל תסבּוֹכת קשה.

הדבר כּוּלוֹ היה עשוּי מלכתחילה להיוֹת לנוּ למלכּוֹדת. ולא היתה וַדאוּת, לי על כּל פּנים, שאם נקרב אליה נדע גם להימלט ממנה. ואוֹדה, אם כּי בּזה הריני מציג אוּלי תעוּדת-עניוּת לעצמי, שאילוּ נשאלתי לָאו דוקא בּערב השיחוֹת, כּי אם גם שנַים-שלוֹשה ימים לפני גמר הפּרשה, אם בּטוּח אני בּאמת שנצא מן המשׂא-וּמתן הזה בּשלוֹם, לא הייתי יוֹדע לענוֹת בּוַדאוּת.

לא צעדנוּ על גשר-בּרזל. לא בּאנוּ ללוֹנדוֹן כּגוּף אחד, היוֹדע בּרוּר את אשר לפניו, ואין לוֹ אלא להיוֹת נאמן לעצמוֹ ולדרך אשר קבע לוֹ. בּאנוּ כּקיבּוּץ מנוּמר. היתה בּינינוּ “האגוּדה”, אשר גילתה הפּעם כּי היא אבר מן הישוּב, והיתה בּינינוּ קבוּצת לא-ציוֹנים, העוֹמדים מחוּץ לסוֹכנוּת היהוּדית, וּבהם אנשים מסוּימים אשר עבָרם האַנטי-ציוֹני לא היה בּו כּדי להבטיח טוֹבוֹת. וּכלוּם היתה הנציגוּת הציוֹנית עצמה חטיבה אחת?

מפלגתנוּ, שקיבּלה על עצמה בּשנים אלה להיוֹת הכּוֹח המכנס את נפוֹצוֹת המחנה הציוֹני, ודאי שאינה להוּטה להבליט ניגוּדים אוֹ להדגיש הבדלי-קוים בּמדיניוּת הציוֹנית. אבל אין מחסוֹר בּאלה. וּבבוֹא שעת-מבחן, כּאשר עוֹד לא היתה, נפערת הסכּנה שהלָכי-הרוּח השוֹנים והבדלי-דרכים נחשׂפים – יפרצוּ ויסכּלוּ את מאמצינוּ. ואז גם מתגלים הבדלים שבּיסוֹד, הבדלי אוֹפי ורצוֹן וּמידת הנכוֹנוּת להיאָבק, הבדלים לגבּי הנקוּדה עליה “יהָרג ואַל יעבוֹר”.

מי שלא נתנסה עצמוֹ בּעמידה בּפני שליטים ותקיפים אוּלי לא יעריך את טיבם של המוֹקשים המרוּבּים הפּזוּרים בּדרך הזאת ואת הכּוֹח הנפשי הנדרש מאת שליחי ישׂראל, כּוֹח אשר לא כּל אחד – ואפילוּ הוּא “ציוֹני טוֹב” – זוֹכה בּוֹ. יכוֹל אדם להרעים קוֹלוֹ מעל בּימוֹת ציוֹניוֹת, להמטיר מחאוֹת ולהתגדר כּדוֹרש מרוּבּה, אך בּהתיצבוֹ לפני “שׂרים” וסר מעליו כּוֹחוֹ. אכן, מידת הגבוּרה הנדרשת בּשביל ניסוּח מחאה חריפה בּאסיפה ציוֹנית אין בּה עדיין ערוּבּה מספּיקה בּשביל כּוֹח עמידה איתנה כּשאתה נתוּן בּמלחצים איוּמים, כּשכּל מלה היוֹצאת מפּיך נשמעת באזני שליטים תקיפים, ואתה מקבּל עליך אחריוּת למַסקנוֹת.

וּבתוֹך כּל היסוּרים של אוירת הדיספּוּט, בּתוֹך האיוּמים

והפּיתוּיים, טוֹב היה לראוֹת את אנשינוּ בּשׂיא כּוֹחם, בּעמידתם הישרה והאמיצה, בּמלוֹא קוֹמתם, בּנאמנוּתם העמוּקה לשליחוּתם בּעמידתם הגלוּיה והאמיצה בּפני נוֹשׂאי השלטוֹן האדיר, כּשכּלי-זינם – ההגיוֹן החוֹתך והלהט היהוּדי – אִתם. אוֹתוֹ שלטוֹן אדיר, אשר גם כּלי-זינוֹ מלוּטשים בּיוֹתר, ולרשוּתוֹ עמדוּ מיטב היוֹעצים והמוּמחים של משׂרד המוֹשבוֹת וּמשׂרד החוּץ, שארבוּ לכל פּירצה הגיוֹנית שלנוּ, ולא החמיצוּ שוּם הזדמנוּת להיאָחז בּכל פּליטת-פּה שלנוּ, לא תמיד שׂיחק לפי כּל הכּללים של “משׂחק הוֹגן”, ויש שלא נמנע אפילוּ ממתן מַשמעוּת מסוּלפת לדברינוּ.

(דוּגמה אחת: אדם גדוֹל בּשלטוֹן, שהסתמך על ידיעוֹת מירוּשלים, לא נמנע אפילוּ ליחס את הקרבּנוֹת בּארץ – לאחר החינגה הערבית למשמע הבּשׂוֹרוֹת הבּאוֹת מלוֹנדוֹן – להשפּעת הטלגרמה של בּן-גוּריוֹן).

המדיניוּת הציוֹנית מאחר המלחמה, זוֹ הקשוּרה בּשמוֹ של חיים וייצמן, יש לה מבקרים מוּשבּעים אשר מלאכתם בּכך: לאמוֹר, רק רע כּל הימים. מעוֹלם לא בּירכוּ על טוֹבה שהביאה, וכל הרעוֹת וכל הפּוּרענוּיוֹת הבּאוֹת עלינוּ – בּה הם תוֹלים את הקוֹלר. תהפּוּכוֹת-עוֹלם וגוֹרמי-עוֹלם אינם קיימים בּשבילם. בּמדיניוּת הזאת, אשר הביאה את הצהרת בּלפוּר ודחתה את גזירת פּספילד, אינם מוֹצאים אלא חוּלשה כּלפּי חוּץ ודמוֹניוּת כּלפּי פּנים. אין חלקנוּ עם אלה. אנוּ יוֹדעים משהוּ על קשי המסיבּוֹת, בּהן נאבקת המדיניוּת הציוֹנית עם שׂרוֹ של אֱדוֹם ושׂרוֹ של ישמעאל. אנחנוּ יוֹדעים להוֹקיר את המאמצים וההברקוֹת וההישׂגים. איננוּ כּפוּיי-טוֹבה, אך גם איננוּ אוֹמרים תמיד הלל. ידענוּ כּי מעוֹלם לא נתבּרכה בּשיווּי-משקל, רמתה לא היתה יציבה. אפשר להמשיל עליה את הפּסוּק: צדקתך כּהררי אֵל, משפּטיך תהוֹם רבּה. היא ידעה רגעים גדוֹלים וידעה שעוֹת חוּלשה.

הפּעם הזאת הוּעמדה המדיניוּת הציוֹנית בּנסיוֹן קשה, נפתל וּממוּשך: לא רגעים ולא שעוֹת, כּי אם ימים ארוּכּים וּמיַגעים ועשׂוּיים ליַגע עד כּלוֹת הכּוֹחוֹת.

התנוּעה הציוֹנית כּבר ראתה כּמה פּעמים את וייצמן בּשׂיאוֹ, ועמידתוֹ הפּעם מצטרפת למיטב גילוּייו. וּזכוּת יתירה לוֹ שטרח ועמל בּליכּוּד המשלחת היהוּדית. ואַל יחָשב לי לחטאה לוֹמר משהוּ גם לזכוּת מפלגתנוּ, כּחטיבה ציוֹנית, בּמעמד זה. ודוקא משוּם שנתנַסיתי כּבר פּעם, בּימי הספר הלבן של פּספילד, בעבוֹדת הוַעדה הפּוֹליטית, רשאי אני וחייב לציין, כּמה התקדמנוּ מאז ועד עתה, מבּחינת משטרה הפּנימי של המדיניוּת הציוֹנית. אז נוֹסדה וַעדה מדינית, לשם שיתוּף הפּעוּלה עם ההנהלה בּשעה הקשה. איני דן עתה על עבוֹדתה של אוֹתה וַעדה רבּת-סבל, אשר היתה נסיוֹן ראשוֹן לקיים זיקה קרוֹבה בּין המַנגנוֹן הפּוֹליטי לבין זרמי התנוּעה הציוֹנית. אוֹמַר רק שהריחוּק בּין הוַעדה שדנה בּשאלוֹת המשׂא-וּמתן לבין אלה שניהלוּ אוֹתוֹ למעשׂה היה כּל כּך גדוֹל, שהללוּ ראוּ בּה כּמעט רק מעמסה, הכּוֹבלת את פּעוּלתם המדינית, והוַעדה מאידך לא היה לה הבּטחוֹן כּי דיוּניה עשׂוּיים להשפּיע בּאמת על דרך המשׂא-וּמתן. הפּעם בּהיוֹת חלקה של תנוּעת העבוֹדה ממשי גם בּדיוּנים המוּקדמים וגם בּעצם הנהלת המשׂא-וּמתן, נתעמקה הזיקה בּין “לוֹנדוֹן הציוֹנית” לבין התנוּעה ואגַפּיה. אילמלא שיתוּף זה ספק אם אפשר היה להגיע לכך שעֶמדת הנציגוּת היהוּדית תהיה כּאשר היתה וכאשר נתגלתה בּסיוּמה.

_____

ענין אחדוּת ישׂראל כּאשר נתגלה בּ“פּאנל” אף הוּא בעינַי כּנס. יוֹדע אני שהמדבּר על אַחדוּת ישׂראל משׂים עצמוֹ בַּנַלי, כּשם שהמדבּר על איחוּד פּנימי בּתנּועתנוּ מעלה על עצמוֹ חשד שהוּא מפריע את ההרמוֹניה של אי-איחוּד מוּסכּם. מי חכם ולא יְיַדה אבן בקוֹאַליציה, שאין לה השם המזהיר של “חזית עממית”, בּפרט כּשקוֹראים לה “קוֹאַליציה רחבה” וּכשאפשר להוֹקיע מקרים שאין השוּתפים האחרים עוֹמדים כּהוֹגן בּהתחייבוּיוֹתיהם (ואנחנוּ?) אוֹ שהם מנצלים את הקוֹאַליציה להנאתם. מבּלי שאזלזל בּחשיבוּת העצוּמה של המשטר הקוֹאַליציוני בּציוֹנוּת, למרוֹת פּגימוֹתיו, עלי לוֹמר: ענין ה“אַחדוּת” בּלוֹנדוֹן היה בּוֹ משהוּ נעלה יוֹתר. לא היה בּוֹ שוּם דבר מן המיקוּח, מהידַיינוּת על כּסאוֹת ועל משׂרוֹת וכיוֹצא בּאלה. לא היה זה כּלל איחוּד אִרגוּני של מפלגוֹת ואִרגוּנים, בּאוּ אנשים לא רק מסיעוֹת שוֹנוֹת, כּי אם גם ממחנוֹת זרים וּרחוֹקים, בּהם גם אנשים מתוֹך מחנה אשר בּשעתוֹ התנגד להצהרת בּלפוּר וגרם לנוּ אז צרוֹת צרוּרוֹת. אוֹתם אי אפשר היה “לשחד” בּכסא בּאֶכּסקוּטיבה. שם דרוּש היה משהוּ אחר. ואכן, היה שם משהוּ אחר שהוֹציא את האנשים ממַסלוּלם הרגיל. צריך היה לראוֹת את הרב בּלוֹי כּשהוּא מציע, ערב סגירת הפּאנל, שכּל המשך משׂא-וּמתן עם הממשלה יתנהל על ידי הסוֹכנוּת, אוֹ לראוֹת אדם כּליאוֹנל כּהן מקשיב בּכוֹבד-ראש בּמשך שעוֹת רבּוֹת לדברים אשר ודאי אינוֹ רגיל בּהם. מי שמכּיר בּמקצת את תסבּוֹכת היחסים בּין יהוּדי המזרח ליהוּדי המערב, תסבּוֹכת אשר לא נעלמה גם בּתוֹך התנוּעה הלאוּמית, מראשית חיבּת-ציוֹן ועד ימינוּ, יבין כּי מה שהיה בּלוֹנדוֹן לא היה נטוּל מַשמעוּת פּנימית חשוּבה.

סייעוּ לכך כּמה וכמה גוֹרמים.

א. הממשלה. הממשלה לא היתה אדישה להרכּב המשלחוֹת. לא פּעם התענינה הממשלה לדעת מי יבוֹא היוֹם לישיבה, ולא פּעם רמזה שרצוּי לה כּי פּלוֹני אוֹ אלמוֹני לא יֵעדר הפּעם. נראה לי שמוּתר להגדיר את מגמת הממשלה לגבּי המשלחוֹת בּנוּסחה זוֹ: לאַחד את הערבים וּלפַלג את היהוּדים. מגמה זוֹ פּעלה בּרוֹב חריצוּת, גם בּנגלה וגם בּנסתר. על מגמוֹת האיחוּד לגבּי המשלחוֹת הערביוֹת ודאי קראתם בּעתוֹנים. על מגמת ההפרדה לגבּי היהוּדים לא סוּפּר שם, כּמוּבן. אך לא פּעם ניסוּ לתקוֹע טריז לתוֹך המשלחת היהוּדית, בּלשוֹן זוֹ בּערך: אַתה, אדוֹני, אדם מתוּן ונבוֹן, ואילמלא – אוֹ: פּלוֹני מבין לרצינוּת המצב, אך אַתם מכבּידים. הדבר עבר בּצוּרוֹת שוֹנוֹת לעתוֹנוּת הגדוֹלה, העוֹשׂה רצוֹן הממשלה. עברה הרינה: יש “מתוּנים” ויש “קיצוֹניים”. וּבעתוֹנוּת האוֹיבת אף פּנוּ בּשידוּלים וּבאִיוּמים ליהוּדי אנגליה: היבָּדלוּ מעל העדה הציוֹנית הרעה הזאת.

ספק אם הממשלה הצליחה לאַחד, לא למראית עין בּלבד, את המשלחוֹת הערביוֹת וּלפַשר בּין האינטרסים המתנגדים שלהן, אך בּרוּר כּי הממשלה לא הצליחה לפלג את המשלחת היהוּדית. ואוּלי יש לנוּ להוֹדוֹת לממשלה, שבּניגוּד למגמתה סייעה לאיחוּד היהוּדים. גם הרכּים בּיוֹתר והמסתפּקים בּמוּעט שבּין היהוּדים לא מצאוּ כּל נקוּדת-אחיזה בּהצעוֹת הממשלה. היוּ אמנם שידוּלים הרבּה: אַל תפחדוּ, הלא יוֹדעים אַתם כּי אנוּ רוֹצים בּטוֹבתכם; אין הדבר כּל כּך נוֹרא, וּלחינם אַתם מיחסים להצעוֹת מַשמעוּת מפחידה. היוּ פּיתוּיים: למה תרגשוּ כּל כּך לעצמאוּת, הלא עצמאוּת יכוֹלה גם לקבּל צוּרה של פֶדרליוּת, ואזי יהיה לכם משטר עצמאי שלכם; והרי אם תשלימוּ – תהא כּל עיראק הרחבה והפּוֹריה פּתוּחה לקבּלת מהגרים יהוּדים, כּלוּם רשאים אַתם בּמצבכם הנוֹרא לזלזל בּמפלט כּזה; למה תתעקשוּ? והרי את טוֹבתכם אנוּ דוֹרשים, וכל עיקרן של הצעוֹתינוּ מכוּוָן להסיר פּחדם של הערבים, וּלאחר שיוּסר פּחד הערבים הלא יפָּתח בּפניכם גם עבר-הירדן? הפּיתוּיים היוּ דקים וּמעוּרפּלים, כּנגדם היוּ האִיוּמים דקים וּברורים. ואם הפּיתוּיים לא היה בּהם כּדי למשוֹך, הרי האיוּמים היה בּהם כּדי להפחיד. ואם היהוּדים שבּארצוֹת אשר הקרקע בּוֹערת מתחת רגליהן כבר אין להם מה לפחד, הרי עוֹד ישנן ארצוֹת אשר יהוּדיהן – וגם כּשהם ציוֹנים – מאמינים שיעלה בּידיהם להדוֹף את הרוּח המביאה עליהם את השׂריפה. והללוּ אוֹמרים: אַתם עוֹשׂים חשבּוֹן של ארץ-ישׂראל, השוֹכחים אַתם שיש גם חשבּוֹן של היהדוּת בּעוֹלם? האם מוּתר לכם להביא לידי קרע עם אנגליה, המדינה הגדוֹלה אשר אנוּ חוֹסים בּצלה, עם אנגליה השוֹמרת עדיין על המסוֹרת של ידידוּת לישׂראל בּתפוּצוֹתיו? לא קל היה הקו המפריד הזה שחָצה גם את הציוֹנים. אלא שהממשלה סייעה לנוּ בּזה שלא נתנה לשוּם חוּג אפילוּ מינימוּם שבּמינימוּם כּדי אחיזה.

ב. סייעוּ לכך גם הערבים. הלא-ציוֹנים היוּ להם כּמה הזדמנוּיוֹת להיפּגש עם הערבים. יש להניח שהממשלה סייעה בּידיהם. ודוקא הפּגישוֹת הללוּ גרמוּ להם שיכּירוּ יוֹתר את מצב הדברים כּמוֹת שהוּא. בּדרך כּלל נוֹטים יהוּדים שאינם ציוֹנים לראוֹת עצמם בּעלי השקפוֹת רחבוֹת, הוּמַניסטיוֹת, קוֹסמוֹפּוֹליטיוֹת. יהוּדים אלה מתיחסים בּאידיאַליזציה רבּה לתנוּעה הערבית וחוֹשדים בּציוֹנים שאילמלא גישתם השוֹביניסטית וּתביעוֹתיהם המוּגזמוֹת אפשר היה מכּבר להשכּין שלוֹם בּארץ.

הפּעם היתה ללא-ציוֹנים הזדמנוּת להכּיר מקרוֹב את נציגי הערבים, וכמה גלימוֹת אידיליוֹת נקרעוּ ללא רַחם.

ג. סייעה מַמשוּתה של ארץ-ישׂראל. מאז הֵחל חוּרבּן יהוּדי אשכּנז ועד היוֹם עדיין עסוּקים הבּלתי-ציוֹנים בּחיפּוּשׂי “פּתרוֹנוֹת”, כּמוּבן, מחוּץ לארץ-ישׂראל. יש בּעוֹלם, כּידוּע, טריטוֹריוֹת רחבוֹת, פּנוּיוֹת, “הוֹשט היד וגע בּהן”. וּלאחר שהרגשת האסוֹן גוֹברת, והפּוּרענוּת מתפּשטת מארץ לארץ, וּלאחר ועידת אֶויאן וּלאחר הארצות של צ’מבּרלין, והתפילוֹת בּבתי-הכּנסיוֹת לנוֹצרים וּלקרנוֹת העזרה – עדיין עוֹמדים כּל אלה בּידים ריקוֹת. וארץ-ישׂראל, עם כּל פּוּרענוּיוֹתיה וּּפגעיה – קוֹלטת וּמצילה. לפיכך נעשׂה עתה ענין העליה מוּבן וחשוּב ללא-ציוֹנים.

ד. נוֹכחוּתם של הלא-ציוֹנים בּדיוּנים הפּנימיים של הפאנל וּבשׂיחוֹת בּארמוֹן ס"ט-ג’ימס עוֹררה בּהם כּבוֹד ואֵמוּן לשליחי הציוֹנות.

_____

ה“ספר הלבן” עמד להוֹפיע ימים אחדים לאחר סיוּם השׂיחוֹת (בּ-15 בּמַרס) ועדיין לא הוֹפיע. בּינתים חלפה ההתרגשוּת של הישוּב, אך הסכּנה לא חלפה. פּעמַים בּמחצית שנה זוֹ (בּספּטמבּר וּבמַרס) עמדה הסכּנה בּפּתח ועוּכּבה כּל-שהוא, עוּכּבה, אך לא בּוּטלה.

מה היה בּספּטמבּר? הגרזן הוּנף ולא הוּרד. בּספּטמבּר עמדה הממשלה להוֹציא כּמעט את כּל הצבא מן הארץ וּלהקים בּארץ משטר אשר יאַפשר לה לשלוֹט בּארץ בּלי צבא. הוֵה אוֹמר: משטר אשר יניח את דעתם של הערבים. בּמקוֹם הצהרת בּלפוּר בּאמצע המלחמה הקוֹדמת צריכה היתה לבוֹא מעין הצהרה אַנטי-בּלפוּרית (סגירת העליה) בּערב המלחמה הבּאה. אין יסוֹד לחשוֹב שהפּרוֹגרמה הזאת נשתנתה בּיסוֹדה. אדרבּא, יש יסוֹד להניח שהבּיקוּר של הלוֹרד גוֹרט, ראש המַטה, לא הביא לידי שינוּי מהאוֹריֶנטציה הזאת. אם עדיין לא הוּכרז על מדיניוּת זוֹ בּ“ספר לבן”, הרי את ראשיתה אנוּ כּבר טוֹעמים: ההכרזה על המַכּסימוּם הפּוֹליטי, השדיוּל החדש, והרדיפוֹת האכזריוֹת על העליה “הבּלתי-חוּקית”. וגם החינגה הנישׂאת שוּב בּעתוֹנוּת הערבית בּעקב שׂיחוֹת קאהיר מעידה.

איני יכוֹל לשעשע את עצמי בּתקווֹת למִפנה קרוֹב, לא מצד התנוּעה הערבית הפּלשׂתינאית כּמוֹת שהיא ולא מצד הממשלה הבּריטית הזאת. התנוּעה הערבית הפּלשׂתינאית רתוּמה כּוּלה בּעגלת רוֹמא-בּרלין. משם היא נזוֹנה בּממוֹן וּבזין וּבאידיאוֹלוֹגיה וּבהעזה וּבתקוה להכניע את אנגליה. מה שהיא סוֹחטת מאנגליה אינה סוֹחטת בּזכוּתה, אלא בּזכוּת “הציר” אשר מוֹראוֹ על האימפּריה. אחד מגדוֹלי המַצבּיאים בּאירוֹפּה שאין לוֹ כּל ענין לזלזל בּגוֹרם הערבי אמר בּימים אלה: “אין לערבים שוּם ממשוּת צבאית”. ערכּם הצבאי הוּא מכּוֹח-כּוֹחוֹ של “הציר”. העתוֹנוּת הגרמנית מתפּארת: אַל תחשוֹב אנגליה כּי בּסיפּוּקים קטנים וּבתרמיוֹת תכבּוֹש את לב הערבים. היטלר וּמוּסוֹליני יכוֹלים להבטיח לערבי פּלשׂתינה יוֹתר. למה זה יחייב אוֹתם אם ינַצחוּ? אנגליה נאלצת עתה להעלוֹת את המחיר בּהתחרוּתה בּהיטלר, היכוֹלים אפילוּ בּעלי האוֹריֶנטציה הערבית שבּינינוּ להתחרוֹת בּשנַים אלה וּ“להוֹסיף על המחיר”? יהוּדי טוֹב אחד המסוּר בּלב ונפש לרעיוֹן ההסכּם הערבי-יהוּדי והמַטיף לנוּ השכּם והערב עד מה חשוּב הדבר הזה, אמר עתה בּלוֹנדוֹן: “מה יכוֹלתי להציע לערבים, הלא כּל מה שאציע להם הוּא פּחוֹת ממה שאנגליה מציעה להם עתה”. יש מאמינים שבּעָבר היוּ לנוּ הזדמנוּיוֹת לבוֹא עם הערבים לידי הסכּם, שהיה מאַפשר לנוּ חיי-שלוֹם וגידוּל יוֹתר ממה שהיה לנוּ (לא אתוַכּח, איני יוֹדע. אפשר יש בּזה מן הממש, ואפשר רק מהרהוּרי הלב). וכן יתכן שעוֹד תגיע שעה של חיי שלוֹם, עליה וּבנין מתוֹך הסכּם עם ערבים, לאחר שתגוּדע קרנה של התנוּעה הערבית-הפּלשׂתינאית הנוֹכחית. אוּלם גם בהרהוּרי-העבר וגם בתקווֹת לעתיד אין משוּם אחיזה למפנה ממשי קרוֹב.

וכן איני מקַוה למפנה בּמדיניוּת הבּריטית לגבּינוּ, כּל עוֹד צלוֹ של היטלר פּרוּשׂ על העוֹלם, ואנגליה אחוּזת פּחד. איני מתימר לנַחש כּיצד תנהג אנגליה לאחר כּמה סיבּוּבים בּתוֹך המלחמה, אוּלם כּל עוֹד היא עוֹמדת בּתקוּפה של עֶרב מלחמה ושל פּחד מלחמה אין לקווֹת למדיניוּת פּרוֹ-ציוֹנית ממנה. _____

מה איפוֹא נעשׂה?

איני יוֹדע תשוּבה אחרת אלא זוֹ שפּרצה עתה מעוֹמק לבּוֹ של הישוּב: “לא ניכָּנע”.

מתי פּרצה מפּינוּ קריאה זוֹ לראשוֹנה? בּימי מַאי 1921, בּשעה שאניית העוֹלים טוּלטלה בּלב-ים והנציב העברי סגר בּפניה את שערי הארץ. ואוּלי מקוֹרה עוֹד בּתל-חי. הזרע שנזרע אז נתן את פּריוֹ. וּממנוּ לנוּ גם העמידה בּמערכה בּשלוֹש שנים אלה.

עדיין לא נתלוותה קריאה זוֹ בּפירוּש מְמַמֵש. המחשה זוֹ אינה ניתנת להיקָבע מראש, כּשם שהקריאה “עבוֹדה מעשית בּארץ-ישׂראל”, שפּרצה אחרי מַשבּר אוּגַנדה, עדיין לא יכלה לוֹמר מה יהיה אָפיוֹ של המפעל החלוּצי שהיה נרמז בּאוֹתה קריאה.

יתכן שהקריאה הזאת מציינת שלב חדש בּהיסטוֹריה הציוֹנית. מַעבר מציוֹנוּת אֶבוֹלוּציוֹניסטית ורַציוֹנַלית, זהירה ואִטית, לציוֹנוּת הפּוֹעלת מתוֹך הקטסטרוֹפה והחוֹתרת להתגבּר עליה בּמאמצים הֶרואיים. כּשם שמתוֹך מַשבּר-אוּגַנדה קמה ועלתה ציוֹנוּת חדשה, ציוֹנוּת של רצוֹן והגשמה אישית, כּך נראה לי, עתידה לקוּם מתוֹך המַשבּר האכזרי הזה בּחיי ישׂראל בּארץ-ישׂראל דינַמיקה ציוֹנית חדשה. כּמוּבן, אם יש בּנוּ ליח, אם יש בּנוּ קשיוּת-עוֹרף, אם איננוּ שֶבר-עם המסוּגל להיכָּנע.

קשה לי להוֹציא את הדברים מפּי, אך הימים האכזרים הבּאים לקראתנוּ אוֹמרים לי בּלשוֹן ר' עקיבא: כּל ימַי הייתי מצטער מתי יבוֹא הדבר לידי ואקיימנוּ. אמנם לא בּיקשנוּ את הנסיוֹן הזה, לא התפּללנוּ לוֹ, אך משבּא עלינוּ בּכל כּבדוֹ – הנברח? האם לא נעשׂה אוֹתוֹ מוֹצא להסתערוּת מַכרעת, אשר תעלה ממעמקים את כּוֹחוֹת האוּמה, הסתערוּת הרוֹאית להצלת העם?

ידעתי שבּציבּוּרנוּ מחלחל עתה רגש של אכזבה. בּיוֹם שהגיעוּ הידיעוֹת מלוֹנדוֹן הכרזנוּ: לא ניכָּנע, וּמה עשׂינוּ מאז? היכן המעשׂים? המתיחסים אנוּ בּרצינוּת להכרזוֹתינוּ?

הדיבּוּרים הללוּ, הנשמעים עתה בּשיחוֹת פּרטיוֹת וּבאסיפוֹת, ודאי מלוּוים הרגשת כּאב, אלא שהכּאב הזה, והבּיקוֹרת הצוֹדקת לעתים על דבר שצריך היה להיעשׂוֹת ולא נעשׂה, מהוּל גם בּהאשמת הזוּלת, בּחַשדנוּת בּלתי-צוֹדקת. השאלה המחמירה: “המוּכנים אַתם למעשׂים אשר הכרזוֹתיהם מחייבוֹת אוֹתם?” ראוּיה תמיד שיקשיבוּ לה בּחרדה, אך נימת הלעג ואִי-האֵמוּן המבצבּצת מטוֹן השאלה אינה מביאה אלא לידי אי-כּבוֹד לתנוּעה – והיא אינה ראוּיה לכך – לידי בּיטוּל עצמי שאין בּוֹ צדק. וגם לא כּוֹח.

ואפשר יש בּזה גם אי-הבנה לתוֹכן ההכרזה. כּשאמרנוּ: “לא ניכָּנע!” לא התכּוַנו לכך שמחר נעשׂה איזה מעשׂה מרעיש עוֹלם, ואזי אוֹ שננַצח אוֹ שננוּצח, והענין יסתיים. “לא ניכָּנע” אין זה ענין חד-פּעמי. אין פּירוּשוֹ – לתת פּוּרקן להרגשוֹת סוֹערוֹת. איני מזלזל בּהרגשוֹת ואני מבין את הצוֹרך האנוֹשי, האנוֹשי בּיוֹתר, בּהתפרקוּת. אך יש צרכים חשוּבים מזה. וּתנוּעה כּתנוּעתנוּ חייבת לשקוֹל וּלהפנוֹת את סערת הנפש לאוֹתם האפיקים אשר בּהם תוֹספת-כּוֹח, ולא התפּרקוּת בּלבד.

אפשר היה, כּמוּבן, לאחר קריאת “לא ניכָּנע”, לעשׂוֹת איזה מעשׂה-מחאה שיביא לידי שליחת טלגרמוֹת לעוֹלם, אלא שאוֹתוֹ מעשׂה לא היה יוֹצר טיפּה נוֹספת של כּוֹח, והאנשים שכּנגדם היתה המחאה מכוּונת – שנתם לא היתה נוֹדדת בּגלל כּך.

בּבוֹאנוּ לחנך את עצמנוּ ואת תנוּעתנוּ, ואת הישוּב כּוּלוֹ, לאי-כּניעה, למעשׂים אשר יגַלמוּ את אי-הכּניעה ויגבּירוּ את כּוֹחנוּ לבלתי-היכּנע – חייבים אנוּ להתחנך שלא להוֹציא כּוֹח לבטלה, שלא לבזבּז רגש וּמרץ לשוא. על אחת כּמה ומכה שלא לעשׂוֹת דברים הנראים כּגילוּי-כּוֹח בּשעה שאינם אלא מתישים כּוֹח.

בּתנוּעת פּוֹעלים בּפרט יש להזהיר על כּגוֹן זה. יש אמצעי-מלחמה שהוֹרתם ולידתם בּימי גיאוּת מַהפכנית, וחשיבוּתם אזי מרוּבּה, והרי הם מתקדשים לשימוּש תמיד אפילוּ בּימים שאין בּהם להביא לידי נצחוֹן, אלא לקָרב מפּלה. בּשנים שלאחר המלחמה היינוּ עדים לכמה הוֹפעוֹת של שמרנוּת מַהפכנית, אשר היוּ נלעגוֹת בּיוֹתר אילמלא היוּ מעציבוֹת כּל כּך.

תנוּעת-הפּוֹעלים אשר לא ידעה מה לעשׂוֹת בּכוֹחוֹתיה בּימים של גיאוּת מַהפכנית, ניסתה להשתמש בּאמצעים אוּלטרא-רבוֹלוּציוֹניים בּשעה שלא היה בּהם אלא להעמיק את המפּלה. כּזאת היתה גם “השביתה הכּללית” בּצרפת, בּימים שהיטלר עמד בּשער. יש אמצעים שתוֹעלת בּם, בּשעה שהם עשׂוּיים לשמש שלב לעליה מהירה, לכיבּוּשים גדוֹלים. חטא ואיולת הוּא להשתמש בּאוֹתם האמצעים כשאין בּהם, בּמסיבּוֹת שנשתנוּ, אלא לשמש שלב לירידה, לאיבּוּד הישׂגים.

יש לבחוֹן אמצעים לאוֹר המטרה. הערבים, למשל, הצליחוּ מאד מאד בבחירת אמצעים ההוֹלמים את המטרה שלהם. המטרה שהציגה לעצמה המַנהיגוּת הערבית היא שלטוֹן המוּפתי. לשם כּך אין צוֹרך שהארץ תשב בּשלוה, שהכּפר יפרח, שרמת חייו של הפּוֹעל תעלה, שאת הבּיצוֹת יְיַבּשוּ, ואת הבּריאוּת ישבּיחוּ, שיהוּדים וערבים יחיוּ בּשלוֹם. כּל אלה אין בּהם כּדי לקָרב את שלטוֹנוֹ של המוּפתי. אך הקזת-דם, הרעבת הכּפר, השבּתת חיי הכּלכּלה, המתת היריבים, הפחדת השלטוֹנוֹת – אלה עשׂוּיוֹת לקרב את בּיאת שלטוֹנוֹ. המדינה הארץ-ישׂראלית קיימת, צריך רק לדלדל אוֹתה, לפרוֹע בּה, להרבּוֹת בּה את ההרס, כּדי לכבּוֹש אוֹתה.

ואנחנוּ? העשׂוּיים אמצעים מעין אלה גם לסייע אוֹתנוּ? אינו מעמיק שאוֹל על מידת התנגדוּתנוּ הנפשית למעשׂים אלה, אני אך שוֹאל אם יהיה נצחוֹננוּ על דרך זוֹ? ועל זאת אני עוֹנה בּשלילה גמוּרה. מדינת-היהוּדים איננה קיימת עדיין. צריך להקימה. בּמה נקים אוֹתה? בּריבּוּיֵנוּ, בּבניננוּ, בּהגברת כּוֹחנוּ. אמצעי הערבים, גם אם אנחנוּ נשתמש בּהם, יוֹבילוּ לא למדינת יהוּדים, אלא למדינת ערבים.

תנוּעה אמיתית וחשוּבה יוֹצרת לה אמצעי מלחמה והתגשמוּת ההוֹלמים אוֹתה. גַנדי לא הלך אחרי אמצעי-המלחמה של המערב אוֹ של רוּסיה, וחישל לוֹ אמצעי-מלחמה שהיוּ הוֹלמים את העם ההוֹדי וּמוֹעילים למשק ההוֹדי. גַנדי אפילוּ לא חיקה את סעוּדוֹת-המצוה שהתעמוּלה הציוֹנית משתמשת בּהן וּבמקוֹם זה בּחר בּצוֹם. ועוֹד לא ידוּע מי הצליח יוֹתר – אנחנוּ בּתרנגוֹלוֹת הצלוּיוֹת אוֹ הוּא בּצוֹמוֹתיו.

אל יְיַחסוּ לי כּוָנה שאין בּי. איני מציע לרכּוֹש לנוּ פּטֶנט הוֹדי כּשם שאיני מציע פּטנט מַערבי אוֹ רוּסי. עלינוּ לגלוֹת אמצעי-מלחמה הנוֹבעים ממצבוֹ של עמנוּ ההוֹלמים את מפעלנוּ. לאמצעים אלה ודאי יחסר הזיו והכּבוֹד שיש לאמצעי-מלחמה שזכוּ להיוֹת מקוּבּלים אצל אחרים. אַל נדאג לכך. כּשיצרנוּ את הקבוּצה והמוֹשב לא שאלנוּ מה שֵם לוֹעזי נתן להם ואף על פי כן הם מצאוּ את מקוֹמם בּלכּסיקוֹן הבּין-לאוּמי. ואם נדע לגַלם בּמעשׂים נאוּתים את אי-הכּניעה שלנוּ, אם נדע להילָחם וליצוֹר תוֹך מצוֹר – יכּיר בּזה גם “העוֹלם”.

בּאחת הישיבוֹת של המרכּז נאמרה הגדרה הנראית לי מאד: רֶזיסטַנץ קוֹנסטרוּקטיבי (חסרוֹנה שהיא מוּרכּבת משתי מלים לוֹעזיוֹת. שמא נוּכל להשתמש בּמלה הקדוּמה “ניצבה” למוּשׂג רזיסטנץ?). לא רק התנגדוּת לרע, אלא התנגדוּת בּצוּרה שתכיל המשך גידוּל, המשך בּנין. יצירה תוֹך מצוֹר. לא מעשׂה חד-פּעמי, אלא שיטת-חיים, מדיניוּת וכלכלה וּבנין המגַלמת אי-כּניעה. המעשׂה המכוּוָן לתכלית – בּוֹ אי-כּניעתנוּ.

ולָאו דוקא המעשׂה הגדוֹל. יש שדוקא בּאיזה פּרט קטן אך אמיתי מתגלה הרוּח הבּלתי-נכנעת. אם אוֹמַר לכם, למשל, היכן היתה לדעתי נקוּדת-המפנה בּ“שׂיחוֹת” לוֹנדוֹן, תצחקוּ לי. ואף על פּי כן: נקוּדת-המפנה היתה בּ… ביטוּל סעוּדה. כּל עוֹד אנשינוּ דיבּרוּ את הדברים החזקים בּיוֹתר, אפשר היה לפנוֹת אליהם פּתאוֹם בּשאלה תמימה: “וּמה אַתם חוֹשבים על עתיד ההדרים בּארץ?” ולך ושוּב לנקוּדת-הגוֹבה שבּה עמדת. יכוֹל אַתה לטעוֹן את טענוֹתיך החזקוֹת בּיוֹתר, להתריס קשוֹת, ואף על פּי כן יוֹשב לוֹ המיניסטר, הזריז והממוּלח, וּפניו אוֹמרים: אין דבר, תאמרוּ מה שתאמרוּ, אני מכּיר אתכם לא מן היוֹם, אנשים נבוֹנים אַתם, יוֹדעים את המציאוּת, יוֹדעים מה מצבכם בּעוֹלם וּמה כּוֹחכם, ודאי כּוֹאב לכם, אדרבּא, אל תחסכוּ בּמלים, אך הענין יסתדר. והנה בּא דבר קטן, פעוּט, אשר לא כּתוּב בּשוּם פּרוֹגרמה ולא הוּכרז עליו מעוֹלם ודבר זעיר זה אמר: טעה המיניסטר הממוּלח בּחשבּוֹנוֹתיו. חמוּר הענין ממה שחשב. היהוּדים לא יכָּנעוּ. ואי-מנוּחה תקפה את משׂרד המוֹשבוֹת. בּאוּ בּמרוּצה ואמרוּ: למה רגשתם? מה קרה? לאמיתוֹ של דבר לא אמרנוּ לכם כּלוּם. וּמה שאמרנוּ – כּלוּם אמרנוּ? הלא זה לא היה אלא נסיוֹן להציע דברים וחילוּפי-דעוֹת. ודאי טעה כּאן אחד הפּקידים הקטנים. חבל, חבל.

אינני בּטוּח שכּבר בּאוֹתם הימים לא נמצא הטֶכּסט של “הספר הלבן” העתיד לבוֹא על שוּלחנה של הנציבוּת בּירוּשלים, אך הבּהלה שקמה אוּלי עצרה לשעה את העגלה בּמרוּצתה.

והמעשׂה המכוּוָן לתכלית בּמצבנוּ כּיוֹם הוּא לא מרד ולא תפיסת מבצרים. היה זמן ויהוֹשע בּרזלי חלם על חמש מאוֹת בּחוּרים שיעלוּ לירוּשלים ויתבּצרוּ בּמגדל-דויד ויניפוּ עליו את הדגל הציוֹני. הוּא ידע, כּמוּבן, כּי אין זה כּיבּוּש שלטוֹן, אך הסתפּק בּכך שנחזיק מעמד עשׂרים וארבּע שעוֹת, וּבהיסטוֹריה יהיה כּתוּב כּי לאחר כּך וכך שנים חזרוּ היהוּדים וכבשוּ את מגדל-דויד והניפוּ מעליו דגל ציוֹני. יפים היוּ הדברים בּאמירתם, יפה לספּר עליהם בּבּיאוֹגרפיה. אך המדיניוּת שלנוּ עתה לא תהיה כּזאת. לא חמש מאוֹת בּחוּר יכוֹלים אנוּ לכנס עכשיו, כּי אם חמישים אלף, ואנוּ מאמינים בּעצמנוּ כּי אנוּ יוֹדעים לא רק לכבּוֹש מגדלים, כּי אם – מה שיוֹתר חשוּב – לבנוֹת מגדלים. אך אדיר חפצנוּ עתה הוּא לא “להחזיק מעמד עשׂרים וארבּע שעוֹת”, כּי אם להוֹציא את היהוּדים ממצרים וּלהביא אוֹתם לארץ-ישׂראל.

­­­­­_____

מה יהיה הבּיטוּי הנאמן בּיוֹתר של אי-הכּניעה? הוֵה אוֹמר: עליה. אנחנוּ פּוֹסלים את זכוּתוֹ של המחוֹקק – יהיה מי שיהיה – לגזוֹר על שיבת בּני ישׂראל לארצם. אנחנוּ פּוֹסלים את זכוּתוֹ של כּל שלטוֹן – יהיה מי שיהיה – למנוֹע את אזרחי הבּית הלאוּמי להוֹשיט (על חשבּוֹנם!) יד-הצלה לאחיהם המעוּנים הבּאים אליהם. ועלינוּ להוֹכיח למעשׂה כּי שוּם גזירה על עלייתנוּ איננה קיימת בּשבילנוּ. אנחנוּ נפיר אוֹתה, כּוּלנוּ, בּרֵיש גַלי. העוֹלם ילמד ויכּיר כּי אנוּ עוֹלים לא בּחסדם של שלטוֹנוֹת, כּי אם בּזכוּת, בּזכוּת הקוֹדמת לכל חוֹק בּריטי, בּזכוּת שהיא טבעית לנוּ, בּזכוּת אשר אנוּ מוּכנים לתת עליה את נפשנוּ.

הכּרה זוֹ היא הכּרת-ראשית של הציוֹנוּת. בּה עלה איש-בּיל"וּ, בּה עלה איש העליה השניה, בּניגוּד לחוֹק התוּרכּי. הוּא לא שאל אם ניתנה לוֹ רשוּת. הוּא לא נרתע, פּן ישלחוּ אוֹתוֹ חזרה.

כּל עוֹד היה קיים בּארץ משטר חוּקי, המוֹדה בּזכוּתנוּ, נאבקנוּ אתוֹ על אפשרוּיוֹת עליה בּתחוּמי החוֹק, לא קיבּלנוּ את הגבּלוֹתיו, אך סבלנוּ אוֹתן. אוּלם כשמכריזים על משטר חדש, שבּוֹ לא נוּכל לעלוֹת בּלתי אם בּחסד המוּפתי, הרי אנוּ כּוֹפרים בּזכוּתוֹ של אוֹתוֹ משטר וּבזכוּתם של המכריזים. לא בּחסדכם ניתנה לנוּ הארץ, ולא מחוּקוֹתיכם נוֹבעת זכוּתנוּ לשוּב אליה ולחיוֹת בּה.

את ההכּרה הזאת יש להחדיר לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה, והמדיניוּת הציוֹנית צריכה לדגוֹל בּה, בּפני העוֹלם. זוֹכרים אנחנוּ כּיצד לחצה וַעדת פּיל על מ. שרתוֹק בּענין העליה הבּלתי-חוּקית, וּבאֵילו עינוּיים היה עליו לעמוֹד. מאז נשתנה הרבּה. גם בּהכּרתם של יהוּדים, וגם בּהכּרת חוּץ. הנה הוּצגוּ שאלוֹת בּבית-הנבחרים בּענין ה-17. שאלוּ אוֹיבים: אם החרימוּ את האניה, אם האנשים יגוֹרשוּ, אם ינַכּוּ מן השדיוּל. מזכּיר המוֹשבוֹת השתמט מתשוּבוֹת בּרוּרוֹת, ואז קם אחד הצירים וזרק קריאת-בּינַים: והרי האנשים האוּמללים הללוּ אינם בּלתי-חוּקיים, אלא מחמת המשׂרד שלך, אדוֹני! קריאוֹת מעין אלה אוֹמרוֹת לנוּ כּי מלחמת-העליה שלנוּ תחדיר בּעוֹלם את ההכּרה בּזכוּתנוּ לעליה, ואוּלי גם תביא לידי הבנה אחרת של עצם הציוֹנוּת.

מלחמת העליה אינה צריכה להיוֹת ענינם הפּרטי של חֶבר-אנשים העוֹשׂה את הדברים על דעת עצמוֹ. היא צריכה ליהפך לילד חוּקי של התנוּעה הציוֹנית. גם אין זה ענין של מפלגה אחת בּציוֹנוּת. זה צריך להיוֹת ענין מוּסכּם של כּל המפלגוֹת. אין להשאיר את העוֹלה “הבּלתי-חוּקי” טרף לכנוּפיוֹת העוֹסקוֹת בּזה להנאתן אוֹ לשם “השפּעה” והן מנַצלוֹת אוֹתוֹ וּמתעללוֹת בּוֹ וּמפקירוֹת אוֹתוֹ בּבוֹאוֹ אל החוֹף. הדבר לא יהיה קל. השלטוֹן האנגלוֹ-ערבי לא ימָנע מרדיפוֹת, המכשוֹלים יתרבּוּ. הדבר יהיה קשוּר לא רק בּמאמצים וּבקרבּנוֹת-ממוֹן, כּי אם גם בּיסוּרים. תידָרש מסירוּת-נפש, ולא מאת יחידים, כי אם מרבּים. אך זאת היא אי-הכּניעה שלנוּ, אם אנחנוּ רוֹצים בּה בּאמת.

וּכדי שלא ייחסוּ לי כַּוָנוֹת אחרוֹת, הריני רוֹאה צוֹרך להגדיר עצמי: בּמלחמת-העליה אינני מתכּוון להפגנה מדינית, כּי אם קוֹדם כּל לשם עליה ממש, כּשם שהעליה על הקרקע היא קוֹדם כּל מטרה לשמה. חשבּוֹנוֹת העליה קוֹדמים. והתוֹצאה המדינית תהיה תוֹצרת לוַאי, אם הפּעוּלה תיעָשׂה כּהלכה וּבקנה-מידה הגוּן. הצלת יהוּדים מן התוֹפת, יציאה מן הגלוּת – היא המטרה של הציוֹנוּת, והיא גם האמצעי הפּוֹליטי והישוּבי. מספּרים על איש סקוטלנד אשר בּיקש להנחיל את חכמת חייו לבנוֹ, ואמר לוֹ: “בּני, בּטרם אלך ואינני אֶתן לך עצה אחת. תַרבּה ממוֹן, אם אפשר – בּאמצעים כּשרים”. כּך נאמר גם אנחנוּ: הרבּוּ יהוּדים, אם אפשר בּאמצעים חוּקיים.

איננוּ שׂשׂים לקראת קרָב, אך אנוּ מקבּלים אוֹתוֹ כּהכרח.

לא את הקרבּן אנוּ מבקשים, ולא את ההפגנה. אנוּ מבקשים את העיקר: יהוּדים בּארץ. לכן איני להוּט אחרי התנַגשוּיוֹת. איני מבקש קוֹנפליקטים. אינני רוֹדף אחרי הצד הרוֹמַנטי שבּדבר. אני רוֹצה “תכלית”: יהוּדים. אך לא אירָתע אם עליית היהוּדים תהיה כּרוּכה בּהתנַגשוּיוֹת.

יש בּינינוּ אוֹפּטימיסטים הסבוּרים כּי אנגליה לא תירה בּפליטים. ויש אוֹמרים כּי ממשלה שתירה בּעוֹלים לא תתקיים אפילוּ שבוּע אחד. אין לי הבּטחוֹן בּזה. כּבר היוּ יריוֹת על אניוֹת. והשמוּעה אוֹמרת כּי היוּ פּצוּעים, ואיני בּטוּח אם העתוֹנוּת האנגלית סיפּרה על כּך.

אין דבר אם יאסרוּ עוֹלים. לא ניבָּהל. אין אסוֹן גם אם יחזירוּ אניה. האניה אשר יחזירוּ אוֹתה – תחזוֹר ותבוֹא. כּל יהוּדי שיהדפוּ אוֹתוֹ אל הים – סוֹפוֹ לחזוֹר וּלהגיע לארץ. זוֹהי מלחמת היהוּדי על ארצוֹ.

לפי שעה עוֹד אין היהוּדים מבינים זאת. יהוּדי הגוֹלה נבהלים מכּל כּשלוֹן. ואין להם היכוֹלת לברר בּמי תלוּי הקוֹלר, אם בּארץ אוֹ בּ“מטפּלים”. החמסנוּת וההפקרוּת אשר פּשׂוּ בּקרב אלה גוֹרמוֹת צרוֹת מיוּתרוֹת ויסוּרים שבּשרירוּת וכשלוֹנוֹת חינם לא לקרבּנוֹתיהם בּלבד, כּי אם לעצם העליה.

לרבּים מאתנוּ עוֹד זכוּרה המלחמה החריפה אשר התנהלה בּרוּסיה מצד הציבּוּריוּת היהוּדית נגד ה“אגֶנטים” אשר התפּרנסוּ מצרוֹת הפּליטים, ורבּים מהם היוּ מוֹצצים את דמם של קרבּנוֹתיהם, בּלי שיהיה איכפּת להם אם הללוּ יגיעוּ סוֹף סוֹף לארץ המקלט אוֹ יגועוּ בּדרכים. אף על פּי שגם יציאה זוֹ מרוּסיה לחוּץ-לארץ היתה שלא כחוֹק, ואף על פּי שהרבּה אנשים היוּ נמלטים וניצלים בּעזרת ה“אַגנטים” המבריחים, היוּ כּמה מוֹסדוֹת חשוּבים וכמה אנשי-לב רוֹאים להם חוֹבה לעמוֹד לימין המהגר וּלגלוֹת את תעתוּעי “המצילים”. גם בּימים האחרוֹנים קראנוּ כּרוּז מטעם היצ"ם וּשאר הסתדרוּיוֹת-עזרה נגד המנוּוָלים המנצלים את עָניָם של המהגרים היהוּדים, הפּוֹנים לבּוֹליביה ולשאר ארצוֹת אמריקה הדרוֹמית. ודוקא בּציוֹנוּת לא קם עדיין שוּם כּוֹח ציבּוּרי אשר יקרע את המַסוה מעל פּני אלה אשר עשׂוּ את צרת ישׂראל ואת אהבת הארץ לעסק מכניס, הנוֹתן רוָחים ומסַפּק יצרים. שוּם עתוֹן עברי עדיין לא יצא למערכה לגלוֹת כּיצד נוֹהגים בּעוֹלים האוּמללים וּבאיזה גיהינוֹם הם נתוּנים בּדרכּם לארץ, לא רק מחמת רדיפוֹת הממשלה הזרה, כּי אם גם מפּני שיטוֹת הטיפּוּל של אחיהם-מרחמיהם, העוֹשׂים קפּיטל פּרטי וציבּוּרי מיסוּרי העוֹלים.

המלחמה בּפטריוֹת-הרקב הללוּ דרוּשה כּדי לפנוֹת את הדרך לעליה רחבה.

יש כּוֹפרים בּאפשרוּת זאת בּכלל: כּיצד יעמדוּ מַעפּילים מִסכּנים נגד תחבּוּלוֹתיה וכוֹחוֹתיה של ממשלה אדירה. אני מאמין שיעמדוּ ויוּכלוּ. ההכרח שלהם לעלוֹת הוּא גדוֹל יוֹתר וחזק יוֹתר מן ההכרח האנגלי לירוֹת בּהם. ואם ההכרח הזה יהָפך להכּרה כּללית, ויתפּוֹס את מקוֹמוֹ בּמחשבה היהוּדית וּבעזרה היהוּדית – יפרוֹץ הרבּה גדרים ויהָפך לנחל שוֹטף. אפשר להכשיל עליית יחידים. אי אפשר להכשיל עליית המוֹנים אל אחיהם אשר לחוֹף-ים ישכּוֹנוּ. הנוֹפלים יפּלוּ והמחנה יעבוֹר ויגיע.

_____

חמוּר מעִנין עליה הוּא ענין הקרקע. תחבּוּלוֹת הממשלה מרחיקוֹת לכת ממה שאפשר היה תחילה לשער. בּימי התוּרכּים יכוֹלנוּ לרכּוֹש קרקע על שם של נתין עוֹתוֹמַני. הפּעם יש להניח כּי הממשלה תבטיח שיהוּדים לא יוּכלוּ לקנוֹת אדמה אפילוּ על שם של גוֹי. ואפשר גם תמנע את התישבוּתנוּ על אדמוֹת שרכשנוּ בּאזוֹרים אשר החליטה לסגוֹר בּפנינוּ. גם כּאן מצוה גדוֹלה תהיה להפר חוֹק, הבּא לאסוֹר עלינוּ להיוֹת חקלאים על אדמת מוֹלדתנוּ. אך ההכּרה בּלבד אינה מספּיקה, דרוּשה גם יכוֹלת.

איני יוֹדע כּמה ימים עוֹד נשארוּ לנוּ לפעוּלה חפשית בּעניני קרקע. אילוּ ידעתי שאת הימים המעטים האלה לא נוֹציא לשוא. קרקע שתהיה בּרשוּתנוּ נעלה עליה בּכל התנאים. לא נַתנה את הדבר בּעין טוֹבה של השלטוֹנוֹת. לפיכך: רכישה בּימים מעטים אלה קוֹדמת לעליה. ולא אהיה חוֹשש להשהוֹת קצת את העליה על הקרקע אם ענינינוּ בּאֵזוֹר מסוּים ידרשוּ זאת מאתנוּ.

איננוּ יכוֹלים כּרגע לקבּוֹע מה יהיוּ דרכי מלחמתנוּ על הקרקע לאחר שתוּכרז התחיקה הקטלנית. אוּלם עלינוּ להחליט להיוֹת נכוֹנים למלחמה הקשה בּיוֹתר בּנקוּדה זוֹ, למלחמה פּוֹליטית וּמשפּטית בּפני פוֹרוּם בּין-לאוּמי, וּלמלחמוֹת מעשׂיוֹת בּארץ. כּי הנקוּדה המסוּכּנת בּיוֹתר היא בּמניעת השתרשוּתנוּ, בּמניעת ריכּוּזנוּ וסיכּוּיינוּ לחיים בּריאים וּשלמים בּארץ.

המשטר החדש ודאי יציג בּאוֹפן חריף את שאלת הבּטחוֹן. אין אני מאמין כּי רז’ים אנגלי-ערבי יביא אתוֹ שלוֹם וּבטחוֹן, אך הוּא עלוּל להצר וּלהתקיף את התגוֹננוּתנוּ. בּסעיף זה יש לוֹמר בּלשוֹן הקדמוֹנים: “ואכמ”ל" (ואין כּאן מקוֹם להאריך). אך כּדאי לזכּוֹר שהישוּב היהוּדי בּארץ כּבר עבר כּמה שלבּים בּהתגוֹננוּתוּ. היוּ ימים והשוֹמר היהוּדי הבּוֹדד שמר על הכּרם של בּעליו. גם אז היה שוֹמר לא על רכוּש בּעליו בּלבד, כי אם על רכוּש ישׂראל ועל כּבוֹד ישׂראל. אחר כּך בּאה השמירה הקיבּוּצית על מוֹשבה שלמה, על “נקוּדה”. והגענוּ גם לשמירה של גוּשי “נקוּדוֹת”. המצב הוֹלך וּמשתנה. אנחנוּ כּבר ניצבים בּפני שאלה של הגנת הארץ, מן היבּשה וּמן הים וּמן האויר. הענינים בּעוֹלם הוֹלכים וּמחמירים, ואין לנוּ על מי לסמוֹך שיעמוֹד לנוּ בּצר. אדרבּא, יש להניח שיתנכּלוּ גם למעט-הכּוֹח אשר עשׂינוּ.

מלחמתנוּ בּמשטר האנגלי-ערבי הנשקף לנוּ צריכה לזרוֹם גם בּאפיקים כּלכּליים. עוֹד אין השעה כּשרה לקבּוֹע מסמרוֹת, מה יכוֹלים אנוּ לעשׂוֹת וּמה ראוּי לנוּ שנעשׂה. איננוּ יכוֹלים לנהל מלחמה מַתמדת אשר תיַבּש את מקוֹרוֹת הקיוּם של משקנוּ; אדרבּא, אנחנוּ צריכים כּכל האפשר להפנוֹת את המלחמה בּמגמה כּזאת אשר תסייע לביצוּר כּלכּלתנוּ. עוֹד הדברים טעוּנים לימוּד ועיוּן ועצה. אך המגמה היסוֹדית בּרוּרה: להעלוֹת את היאָבקוּתנוּ עם המשטר האוֹיב לנקוּדת-מוֹצא של משטר הבראה כּלכּלית בּחיי יוֹם יוֹם – משטר המוֹנע בּזבּוּז, העוֹקר מוֹתרוֹת, מבַצר את הקיים וּמפַתח ענפי מִחיה חדשים, וּמביא אתוֹ יתר שויוֹן, יתר פּשטוּת ועצמאוּת.

_____

נוֹכח המצב הזה עלינוּ לדוּן מחדש בּשאלוֹת ציוֹניוֹת-פּנימיוֹת, שאלוֹת הגוֹלה וּשאלוֹת הישוּב.

הגוֹלה עכשיו מחוּלקת לשתי גָלוּיוֹת. כּבר אמר מישהוּ: “ארצוֹת שמהן מגָרשים וארצוֹת אשר לשם אין מכניסים”. ישנן ארצוֹת אשר בּהן אָבדוּ היהוּדים את כּל כּוֹחם הפּוֹליטי ואת כּל הוֹנם, ואין כּוֹחם אלא בּעליה. והיא שקוֹבעת את המגע שלהם עם הציוֹנוּת. וישנן ארצוֹת שחלקן בּעליה, וּבפרט בּעליה החלוּצית, עוֹדנוּ מוּעט בּיוֹתר, וגם המגע עם הציוֹנוּת קלוּש, ודוקא ארצוֹת אלוּ עשׂוּיוֹת להווֹת את המשענת הפּוֹליטית שלנוּ והרזרבוּאַר הכּספּי. והנה אם בּארצוֹת מסוּג ראשוֹן פּוֹעלת הציוֹנוּת כּכוֹח גוֹאל וּפוֹדה (בּמידה שהיא קוֹלטת עוֹלים וּפוֹדה שבוּיים), והקשרים האישיים של רבבוֹת המוּצלים מחזיקים, ולפעמים אף מלַבּים, את הגחלת הציוֹנית, הרי הארצוֹת מן הסוּג השני, שהציוֹנוּת שם מתגלה לא בּקבּלת-עזרה כּי אם בּמתן-עזרה, זקוּקוֹת לחרישה ציוֹנית בּלתי-פּוֹסקת, והיא איננה.

הרבּה נאמר על מצב הפּעוּלה הציוֹנית בּאוֹתן הארצוֹת. כּל שליח שלנוּ שחוֹזר משם קוֹבל מרה. ועדיין לא נשתנוּ הדברים. ולא נכוֹן הדבר לתלוֹת את הקוֹלר בּזוּלתנוּ בּלבד. אילוּ בּגרנוּ אנחנוּ בּענין זה כּראוּי לנוּ, היוּ הדברים זזים. יש שאיזוֹ מוֹעצה שלנוּ מתחממת בּענין זה וּמתחילים לדבּר על “כּיבּוּש הגוֹלה”, על חמישים אוֹ מאה שליחים שיֵצאוּ, ואחר כּך אַתה פּוֹגש את חברך פּלוֹני אוֹ אלמוֹני הידוּעים לך מכּבר כּמַטים שכם לסבּוֹל, והם נוֹטלים את תרמילם ויוֹצאים, והענין דוֹעֵך.

יש להוֹדוֹת, עדיין לא חינכנוּ עצמנוּ להכּרת מלוֹא החשיבוּת של כּיבּוּש הגוֹלה לציוֹנוּת, של הסתערוּת למען הקרנוֹת, של החדרת ארץ-ישׂראל לחוּגים זרים ורחוֹקים. הקימוֹנוּ טיפּוּס של שליחים לתפקידים מסוּימים. אך לא גילדנוּ עדיין מחנה של שליחים בּמוּבנה הקדמוֹן של מלה זוֹ, שליחים לאידיאה, לאמוּנה הציוֹנית.

הנה שאלת הדוֹר הבּא בּציוֹנוּת. ארצוֹת-היציאה נוֹתנוֹת לנוּ בּאיזוֹ מידה (בּלתי-מספּיקה) דוֹר חדש. לא יכוֹלנוּ להציל הרבּה מן המבוּגרים שבּיהוּדי גרמניה, והרי אנוּ עמלים בּעליית הנוֹער. אך מה מצבנוּ בּארצוֹת האַנגלוֹ-סַכּסיוֹת? שם המצב הפוּך: הציוֹנוּת שם היא ענינוֹ של דוֹר הוֹלך. בּקרבּוֹ יש לנוּ ידידים טוֹבים, שנשאר בּלבּם ניצוֹץ ציוֹני מן העָבר והם שוֹמרים עליו בּמדבּר זה. מה יהיה גוֹרל הציוֹנוּת כּשדוֹר זה יֵרד מן הבּימה? מה עשׂינוּ כּדי שיהיה לנוּ דוֹר בּא בּשיעוּר שיספּיק לא רק להחזקת הסתדרוּיוֹת-נוֹער אחדוֹת, כּי אם גם לפרנס את ציוֹנוּתה של יהדוּת אמריקה?

הנסמוֹך על נסים, שמשוּרוֹת המתבּוֹללים יתחילו להתעוֹרר ויִנהרוּ אלינוּ? נסים אלה אינם מתרחשים, אוֹ מתרחשים רק בּיחידים. האַנטישמיוּת בּלבד אינה מספּיקה להזין את הציוֹנוּת. הנה קראנוּ שראש לשכּת ארץ-ישׂראל-פּוֹלין השתמד. מיוּגוֹסלַביה מוֹדיעים כּי שלוֹש מאוֹת יהוּדים השתמדוּ. שמד בּאוֹסטריה, שמד בּאיטליה. כּשם שסוֹציאליסטים האמינוּ כּי התפּתחוּת קפּיטליסטית תביא מאליה לידי התגשמוּת הסוֹציאליזם, כּך יש גם ציוֹנים המאמינים שצרת ישׂראל תביא מאליה לידי התגשמוּת הציוֹנוּת. הנבוּאוֹת הללוּ אינן מתאַמתוֹת. הכּוֹח הדוֹחף פּוֹעל, אך לָאו דוקא בּמגמה אחת מסוּימת. פּינסקר והרצל בּאוּ אמנם מתוֹך צרוֹת ישׂראל. אך גם שם פּעלוּ לא גוֹרמים אלה בּלבד (אילמלא היה לפּינסקר אב כּשׂמחה פּינסקר אפשר לא היה גוֹרלוֹ שוֹנה מגוֹרל שאר בּני דוֹרוֹ). אחרים בּאים מתוֹך חינוּך, תנוּעה, אִרגוּן. והרבּה תלוּי גם בּמַה שנעשׂה בּארץ-ישׂראל. ואפשר גם בּמַה שנעשׂה מארץ-ישׂראל.

וּמה עוֹשׂים אנוּ? מה חלקנוּ בּדוֹר הצעיר בּאמריקה, וּבשאר ארצוֹת אַנגלוֹ-סכּסיוֹת? הדוֹאגים אנוּ ליוֹרשים? היש מביא את בּשׂוֹרת מפעלינוּ למאוֹת אלפים של נוֹער יהוּדי? מה עוֹנים על הקריאוֹת לעזרה הבּאוֹת אלינוּ משם? אם אנחנוּ מצליחים לשלוֹח שליח אחד לקוֹנטיננט שלם, הרי זה בּעינינוּ מעשׂה רב.

ושוּב, אנוּ עוֹמדים ערב מלחמה עוֹלמית. יתכן שנהיה נתוּקים מהרבּה ארצוֹת. היהיה בּאוֹתוֹ זמן בּאמריקה מי שידע להרים בּעוֹז את דגל ארץ-ישׂראל? בּמלחמת-העוֹלם האחרוֹנה עוֹד היוּ בּאמריקה מהגרים חדשים, יוֹצאי ארצוֹת מזרח אירוֹפּה, אשר לא שכחוּ את גירסת ינקוּתם, את נאמנוּתם הציוֹנית אוּ הפּוֹעל-ציוֹנית. ואירע נס ונתגלגלוּ לאמריקה קצת מבּני העליה השניה, יוֹצאי הארץ וּמגוֹרשי השלטוֹן התוּרכּי, והם הדליקוּ לפּידים ציוֹניים, וּבכוֹחם נוֹצרוּ הגדוּדים העברים. הנוּכל להגיע לאמריקה לאחר שתפרוֹץ מלחמה? בּספּטמבּר טילגרפתי מלוֹנדוֹן שנוֹכח סכּנת המלחמה צריכים להתנדב כּמה חברים שיקבּלוּ עליהם את סבל הניתוּק מן הארץ וּמן הבּית, ויתיצבוּ בּחזית הגוֹלה. והנה, מן האנשים המעטים שהלכוּ מאז לשם רוּבּם כּבר חוֹזר. וּבהגיע שעת הפּוּרענוּת שוּב נצא וּנחפּשׂ: מי ילך לנוּ, וכיצד יגיע? אני יוֹדע כּי אין בּצע בּהכרזוֹת, ואני מתבּייש לשוּב וּלהכריז כּי לא שליח אחד אוֹ שנַים דרוּשים לנוּ, אלא עשׂרוֹת. שליחים לחוּגים שוֹנים וּלתפקידים שוֹנים. שליחים לחינוּך נוֹער וּשליחים לפעוּלה כּספּית. הנה הקימוֹנוּ בּאמריקה לשכּה קבוּעה להפצת מניוֹת בּנק הפּוֹעלים וּבהצלחה. האם לא הגיעה השעה שהנהלת הסוֹכנוּת תקים בּאמריקה משׂרד כּלכּלי שלה, אשר ידריך וִייָעֵץ, וגם ייצוֹר שוּק לניירוֹת-ערך של ארץ-ישׂראל?

_____

וּשאלוֹת הישוּב הן “שאלוֹת נצחיוֹת”, אלא שנוֹכח הבּא לקראתנוּ הן מקבּלוֹת חריפוּת יתירה.

שאלה ראשוֹנה: מלחמה בּמַשבּר הכּלכּלי. אינני חוֹשש לוֹמר שהוּא בּעינַי מסוּכּן לא פּחוֹת מן הספר הלבן. הנוּכל לקיים את המערכה המדינית אם בּארץ יהלכוּ רבבוֹת מחוּסרי עבוֹדה וּמחיה? הקצב שבּוֹ עוֹבדים המוּמחים והיוֹעצים הפינַנסיים של הנהלת הסוֹכנוּת איננוּ הוֹלם כּלל וּכלל את המצב. אין קל למוּמחה מאשר להוֹכיח כּי דברים קשים אינם ניתנים להיעשׂוֹת. אך האם לשם כּך יש לנוּ צוֹרך בּיוֹעצים וּבמוּמחים? כּמה פּעמים היתה ההנהגה הציוֹנית מכנסת מוּמחי כּלכּלה וּכספים, והללוּ היוּ טוֹרחים ועמלים וּמוֹכיחים כּי עוֹד “לא הגיעה השעה” למִלוה, למשל. אך לא לשם כּך נוֹשׂאים אנחנוּ בּחלק גדוֹל של אחריוּת לעניני הציוֹנוּת כּדי שבּשעת-חירוּם נסתפּק בּעצוֹת כּאלה וּבקביעת העוּבדה שפּלוֹני מפהק ואלמוֹני מפקפּק. אנחנוּ משלמים מחיר יקר בּעד כּל החמצה. נזכּוֹר מה הפסדנוּ בּצ’כוֹסלוֹבקיה בּלבד בּגלל המכוֹנה הכּספּית שלנוּ. וההפסד איננוּ רק בּמאוֹת אלפי לירוֹת שהיוּ צריכוֹת להיוֹת מוּשקעוֹת בּבנין הארץ והן אבוּדוֹת לנוּ, כּי אם גם בּמפעלים אבוּדים וּבחיי אדם אבוּדים. אין אנוּ רשאים לתת לדברים שימָשכוּ כּכה. נזכּוֹר כּיצד נאבקנוּ עם המכוֹנה הציוֹנית בּימי סַאקר. ישנם חוּגים של פינַנסיסטים בּתנוּעה הציוֹנית וּבקרבתה, ואנחנוּ נוֹתנים להם לשקוֹט. אנחנוּ מנסים לעוֹרר אוֹתם ואיננוּ מצליחים, וּממתינים, כּאילוּ היתה לנוּ שהוּת. לא יתכן הדבר. בּשעת-חירוּם צריך להשתלט בּציוֹנוּת הלחץ המוּסרי של התנוּעה, המוֹכיח והתוֹבע.

בּתקוּפת-חירוּם נתבּע בּיוֹתר כּוֹח של שלטוֹן עצמי לישוּב. כּדי שיוּכל לעמוֹד בּמערכה זמן רב דרוּשה מידה גדוֹלה של מרוּת ישוּבית, רגוּלַציה כּלכּלית, סמכוּת ויכוֹלת להטיל חוֹבוֹת. בישוּב אשר אין לוֹ כּוֹח כּפיה פּירוּש הדבר: העמקת ההכּרה הישוּבית וטיפּוּח מוּסר ישוּבי. “כּוֹפר הישוּב” הנהוּ בּיטוּי חשוּב של מגמה זאת למשמעת פּנימית מרצוֹן. מי שרוֹאה את הישוּב רק בּחוּלין שלוֹ לא היה מעלה על הדעת כּי מפעל כּזה אפשר שיקוּם בּקרבּוֹ. לי עצמי היה לפני כּמה שנים נסיוֹן מר בּיצירת “אוֹצר הישוּב”. התכּוונתי להקמת מוֹסד כּספי כּלל-ישוּבי למלחמה בּמַשבּר, מוֹסד שיהיה בּוֹ כּדי לחזק את כּוֹחה של כּנסת ישׂראל המאוּרגנת. אוּלם אי-הרצוֹן של החוּגים הבּעלי-בּתיים לשׂאת בּעוֹל, והפּחד הנצחי לא רק מפּני “שלטוֹן פּוֹעלים”, כּי אם אף מפּני יזמה של פּוֹעלים, דנוּ את המוֹסד לקמילה בּאִבּוֹ. והנה קרה נס. וּברגע מבוֹרך נוֹצר מפעל, המגַלם את מגמת הליכּוּד והמשמעת הפּנימית בּישוּב. ואין זוֹ אלא התחלה. אנחנוּ צריכים להרבּה יוֹתר מזה.

כּיצד נשׂיג זאת? אנחנוּ מכּירים את המניעוֹת הרבּוֹת.

אנחנוּ יוֹדעים כּי יש אנשי-בּצע, אשר פּרוּטתם יקרה להם מכּל. אנחנוּ יוֹדעים כּי יש אנשים אשר בּעד “חתיכת-כּבוֹד” מצד השלטוֹנוֹת יפרשוּ מן הציבּוּר. אנחנוּ יוֹדעים כּי יש אנשי-הפקר, כּי יש שׂוֹנאים לכל ציבּוּריוּת מאוּרגנת, וּבפרט כּשבּתוֹכה יש מידה ניכּרת של השפּעה לתנוּעת הפּוֹעלים (לזאת יקָרא: “דיקטטוּרה מעמדית”). אך לא תמיד אנחנוּ יוֹדעים כּי למען נוּכל להיוֹת תוֹבעים ונַענים צריכים אנוּ גם לתבּוֹע משהוּ נוֹסף מעצמנוּ.

_____

בּמשך שלוֹשים וחמש שנים ידע מחנה הפּוֹעלים בּארץ לתבּוֹע הרבּה מעצמוֹ ולתבּוֹע הרבּה מאת החוּגים האחרים בּישוּב. תבענוּ עבוֹדה עברית, תבענוּ מילוּי מצווֹת ישוּביוֹת וציוֹניוֹת, תבענוּ את הכּרת הפּוֹעל וּזכוּיוֹתיו בּעבוֹדה וּבחיי הישוּב והציוֹנוּת. הרבּה מזה השׂגנוּ, אפשר יוֹתר ממה שקיוה בּשעתוֹ הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה. וּלגבּי הרבּה דרישוֹת עדיין אנוּ עוֹמדים בּתביעוֹתינוּ. ואנוּ מאשימים את אלה שאינם נענים. אך ציבּוּר זה שאינוֹ נענה איננוּ מעוֹר אחד. אין הוּא כּוּלוֹ מוּרכּב מאוֹיבים בּנפש לפּוֹעל, מצוֹברי רוָחים, מרוֹדפי-בּצע, מפּוֹרקי-עוֹל-ישוּב מוּשבּעים. גם אנוּ, הציבּוֹר החלוּצי והמאוּרגן בּיוֹתר בּישוּב, צריכים לשאוֹל את עצמנוּ אם תמיד ידענוּ להציע את תביעוֹתינוּ ואת מגמתנוּ בּצוּרה הנשמעת ונענית.

קמנוּ כּתנוּעה צעירה, סוֹערת, מסוֹערת וּמסתערת. העוֹלם היה נגדה, זר לא הבין לה, ואף אנחנוּ שילמנוּ לוֹ לעוֹלם מנה אחת אַפּים של “בּיטוּל-היש”. תנוּעתנוּ קוֹלטת לתוֹכה תמיד – וזה כּוֹחה, וזאת זכוּתה – פּלגים צעירים, הוֹמים, סוֹאנים. “זר לא יבין”, אינוֹ רוֹאה אלא את הקצף ואת הצרוֹרוֹת הניתזים. בָּרֵנוּ לא תמיד כּתוֹכנוּ. “בּרֵנוּ” לא תמיד מוֹשך, לא תמיד צוֹדק, לא תמיד משכנע. בּגילוּייה העמוּקים בּיוֹתר, היצירתיים בּיוֹתר של תנוּעתנוּ, יש שהיא נחבּאת אל הכּלים, וּכבוֹדה פּנימה (ושוּב, בּזה כּוֹחה!). וגילוּייה החיצוֹניים לא תמיד הוֹלמים את פּנימיוּתה. לא תמיד פּעלנוּ לפי צוֹרך הענין בּלבד, לשם השׂגת תוֹצאוֹת רצוּיוֹת. שילמנוּ מסים למוּשׂגים וליחסים שהבאנוּ מן הגוֹלה, כּל אחד מארצוֹ. לא תמיד התנהלנוּ לרגל המלאכה, יש שהתנהלנוּ לרגל פּסידוֹ-מַהפּכניוּת מתגעשת וּמתיהרת. לא תמיד הבינוֹנוּ לצרכיהם וּלנפשם של חוּגים אחרים בישוּב, לא תמיד ידענוּ להימנע מחידוּד מיוּתר של יחסים. אמירה זוֹ שלי אינה דוקא על פּחוּתים אוֹ על שטחיים, היא חלה גם על המעוּלים שבּינינוּ. אין דוֹר קוֹפץ מעוֹרוֹ. וגם תנוּעה גדוֹלה אינה בּת-חוֹרין מהֶרגלים, מיחסים, מטעוּיוֹת.

כּל עוֹד היינוּ כּת צעירה בּארץ, כּת אשר יסוֹדוֹת של איסיים ושל קנאים כּאחד מעוֹרבים בּה, כּת החיה בּקרן-זוית של הישוּב, אינה מוּכּרת ואינה מכּירה בּזוּלתה, כּת של בּוֹנים-מוֹרדים, המקרקרת את המוּסכּמוֹת וּמקוּבּלוֹת ודנה בּרוֹתחין את התקיפים והמכוּבּדים – היינוּ פּטוּרים מלשקוֹל את צעדינוּ כּלפּי אחרים. חבוּרה שכּוּלה אוֹפּוֹזיציה ראוּי לה שתישָפט בּכל חוֹמר הדין על כּוֹחה הפּנימי, על נאמנוּתה לעצמה, לעיקרים שהיא מכריזה, אך לא ימַצוּ אתה את חוֹמר הדין על יחסיה לעוֹלם החיצוֹני, על הידַיינוּתה עם תקיפים ועם אדישים.

אך מצב זה כּבר חלף מזמן. למעשׂה, גם בּהיוֹתנוּ מעטים וחלשים טיפּחנוּ ערכים לאוּמיים – חלוּציים, הגָנתיים, ישוּביים ותרבּוּתיים – אשר נעשׂוּ נחלת התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. וגם הזרמים האוֹיבים לנוּ בּציוֹנוּת שוֹתים מן הבּארוֹת אשר אנחנוּ חפרנוּ. והנה זה כּבר חדלנוּ להיוֹת הבּן-החוֹרג בּישוּב וּבציוֹנוּת. לא עוֹד פּוֹעלים עזוּבים וּמיוּתמים, הדוֹפקים על פּתחי אִכּרים ואינם נענים, כּי אם רוֹב מנין ורוֹב בּנין של ההתישבוּת הלאוּמית, סוֹללי דרכים חדשוֹת בּמשק העברי, מַתוֵי שיטוֹת ההתישבוּת לא רק לעצמנוּ, כּי אם, למעשׂה, לתנוּעה כּוּלה, גם ליריבינוּ. שיתפנוּ את המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּמלחמה על עבוֹדה עברית, בּהגנתה וּבביצוּרה; קבענוּ בּשביל הישוּב כּוּלוֹ את דרכי ההתגוֹננוּת והמדיניוּת הציוֹנית; הנחנוּ חוֹתם מוּבהק על דרכי בּנין הארץ; אף על פּי שאין לנוּ רוֹב בּשוּם מוֹסד לאוּמי רוֹאים בּנוּ את ה“שליטים”, וּבמידה ידוּעה בּצדק, מפּני שבּשטחים עיקריים של הגשמת הציוֹנוּת הוֹלכים אנחנוּ בּראש העם.

וזה מחייב. איננוּ יכוֹלים לנקוֹט בּסגנוֹן של אנשי כּת. איננוּ יכוֹלים להוֹסיף לחשוֹב וּלדבּר כּאילוּ נשארנוּ עוֹד אסוּרים בּקוּרי-המנטליוּת של מפלגת מיעוּט.

אני נזכּר, למשל, בּקוֹנגרס הלוּצֶרני, בּוֹ נוֹצרה “הקוֹאַליציה הרחבה”, הקיימת עכשיו. בּאיזה קוֹשי נפשי צעדוּ כּמה מחברינוּ את הצעד הזה! כּלוּם לא היוּ חברים אלה נבוֹנים עד כּדי כּך שיבינוּ שבּציוֹנוּת אי אפשר “לשלוֹט” בּכוֹח דיקטטוּרה, ושמצב הציוֹנוּת וּמצב הפּוֹעל בּציוֹנוּת אינם מרשים לנוּ שנמסוֹר את השלטוֹן לידי קוֹאַליציה של שאר המפלגוֹת ונשאיר לעצמנוּ את המשׂחק כּאוֹפּוֹזיציה? ואמנם אלה שהתנגדו לקוֹאַליציה רחבה לא הכניסוּ הצעה מתנגדת, אשר תאַפשר בּתנאים הקיימים הנהגה יוֹתר טוֹבה לתנוּעה הציוֹנית והגנה יוֹתר טוֹבה על ערכי הפּוֹעל בּציוֹנוּת. ההתנגדוּת לקוֹאַליציה היתה יוֹתר התנגדוּת שבּאֶמוֹציה, שמירת-אמוּנים לסגנוֹן, מאשר התנגדוּת מתוֹך חשבּוֹן עניניה של הציוֹנוּת, אוֹ חשבּוֹנוֹ של הפּוֹעל. עצם המוּנח “קוֹאַליציה רחבה” לא היה בּוֹ כּדי לעוֹרר “אַהדה”. כּל כּך הרבּה נאמר ונכתב בּעוֹלם נגד קוֹאַליציה עם הבּוּרגנוּת. לא כּן אילוּ השכּילוּ וקראוּ לדבר: “חזית עממית”…

ונזכּר אני בּאסיפת-הפּרידה של צירי אגף-העבוֹדה בּלוּצרן. הדבר היה ערב מאוֹרעוֹת חַבּש, כלוֹמר, בּטרם התחיל עוֹלמה של הדמוֹקרטיה מתמוֹטט בּתגרת-ידוֹ של ה“ציר” רוֹמא-בּרלין, וּבטרם הכריזוּ עלינוּ הערבים מלחמת-השמד. היתה זאת אסיפה חרישית, אך עמוּקת-רגש. לא ידענוּ מה יבוֹא עלינוּ, אך הרגשנוּ בּאויר כּי שוֹאה מתקרבת. האם לא צדקנוּ אז כּששקדנוּ להבטיח, לפחוֹת, את המינימוּם של איחוּד, אשר שמר על בּית-הציוֹנוּת בּסערוֹת הרעוֹת.

אצלנוּ קוֹבלים – וּבצדק – על שוּתפינוּ לקוֹאַליציה, שאינם שוֹמרים על “כּללי המשׂחק”. מזכּירים את אלה היוֹשבים אתנוּ בּהנהלה הציוֹנית וּמשתמטים מאתנוּ בּהנהלת עיריית תל-אביב. מזכּירים את אלה השוֹלחים את חבריהם אל הנהלת הסוֹכנוּת וצוֹעקים לה: התפּטרוּ. נכוֹן שהאֶתיקה של קוֹאַליציה רוֹפפת בּידי שוּתפינוּ. אך האם חזקה היא בּידינוּ אנוּ? אינני רשאי לעבוֹר על ועידה או מוֹעצה בּלי להוֹכיח את עצמנוּ שאיננוּ עוֹמדים בּהתחייבוּיוֹתינוּ, ואני מתכּוון לענין שהוּא אצלי למעלה, למעלה מהתחייבוּת. כּדי לקיים את יסוֹד השבּת בּחיי ישׂראל אינני צריך להסכּמים בּין-מפלגתיים ולא להוֹראוֹת של רבּנים. השבּת בּשבילי היא מעמוּדי התרבּוּת העברית, וההישׂג הסוֹציאלי הראשוֹן של האדם העוֹבד בהיסטוֹריה האנוֹשית. ואני בּוֹש שהיה הכרח לעשׂוֹת ענין זה, שהוּא שלנוּ על כּל פּנים לא פּחוֹת מאשר של איזה חוּג אחר בישׂראל, ענין להסכּם פּוֹליטי. ואני בּוֹש עוֹד יוֹתר שלא הצלחנוּ לקיים את ההסכּם הזה. אני יוֹדע שאנחנוּ חיים חיי-חירוּם, חיי-חזית. ולא הכּל, מה שקיבּלנוּ על עצמנוּ, ניתן להיעשׂוֹת. אך נוֹדה: האוּמנם מילאנוּ בּיוֹשר לבב מה שאפשר היה למלא? האם בּזה נשמש מוֹפת לשוּתפינוּ ונוֹכיח כּיצד מפלגה גדוֹלה מקיימת את התחַייבוּיוֹתיה?

יוֹדע אני שחוֹסר קוֹאַליציה ויחסים הוֹגנים בּעיריית תל-אביב היא תקלה גדוֹלה בּחיי העיר וּבחיי הישוּב כּוּלוֹ. אך לא הייתי חפץ שחברינוּ בּעיריה בּמלחמתם הקשה יתנוּ שיכניסוּ אוֹתם לתוֹך סגנוֹן של “להכעיס” ומנטַליוּת של מיעוּט. יוֹדע אני שהרבּה דברים נאמרים בּעיריה בּכוָנה להתגרוֹת, להוֹציא את חברינוּ מכּליהם, למען יוּכלוּ אחר כּך להוֹקיע איזוֹ אִמרת פּוּלמוֹס שלהם. אך חברינוּ, אנשי מפלגת הרוֹב בּישוּב, אינם רשאים ליפּוֹל בּפח זה. רוֹצה אני שהיהוּדי “מן הרחוֹב” יראה בּאיש מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל את המגן על דלים ואביוֹנים, את העוֹמד לימינוֹ בּעת צרה, את ההוֹלך ראשוֹנה לחפירוֹת-הגנה, את הנענה הראשוֹן לעזרת העוֹלים, את הלוֹחם על סוֹציאליזם, כּלוֹמר, על שויוֹן, על חירוּת, על מרוּת לאוּמית, על זכוּיוֹת מלאוֹת לכל אדם, על חברה צוֹדקת. אך אינני רוֹצה כּלל וּכלל לתת מקוֹם לכל נרגן וחַרחרן שיפרש את הסוֹציאליזם שלנוּ כּחוֹסר דרך-ארץ בּפני אדם הוֹלך תמים, כּזלזוּל בּאמוּנוֹת וּבדעוֹת של אחרים, כּפגיעה בּקדשים. אינני רוֹצה שתדבּק בּנוּ אוֹתה אֶפּיקוֹרסוּת קרתנית, אשר דבקה בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּגוֹלה, ונעשׂתה שם תחליף למלחמה וליצירה סוֹציאלית וּלהעלָאה תרבּוּתית של ההמוֹנים. שם אפשר היה הדבר מוּבן, כּי העיקרוֹן המעמדי קיבּל שם צוּרה של “בּרוֹגז” עם היהוּדי “הפּשוּט”. אוֹתנוּ אין זה הוֹלם, ולוּ גם מטעם זה שהעיקרוֹן המעמדי שלנוּ פּירוּשוֹ: לעשׂוֹת את היהוּדי “הפּשוּט” לאיש-עבוֹדה, לקרוֹא את כּל היהוּדים – ממש! – אל דגל העבוֹדה. רצוֹננוּ לאַחד את העם בּעבוֹדה חלוּצית, וּבדרך לכך – להפעיל את מכּסימוּם הכּוֹחוֹת שבּעם למען העבוֹדה החלוּצית.

אינני מדבּר על פּרטים, על סעיפים. אני מדבּר על רוּח הדברים, על סגנוֹן הדברים. הלא אנחנוּ, כּוּלנוּ, נמצאים במצב של אוּמה שנדוֹנה להשמדה. וּמלחמתנוּ בּארץ-ישׂראל היא המלחמה היחידה הממשית נגד השמדתנוּ. האם בּמצב כּזה אין שוּם צוֹרך בּבדיקה חדשה, בּגישה אחרת ליהוּדי בּרחוֹב, אוּלי גם בּריאוֹריֶנטציה, בּקירוּב לבבוֹת וּבשיתוּף פּעוּלוֹת? הנה שוֹמע אני על המרירוּת בּקרב “הפּוֹעל המזרחי”. הנה קראתי בּעתוֹן שבּמקוֹם אחד יצא “הפּוֹעל המזרחי” מוַעדת-הבּטחוֹן. איני יוֹדע את הפּרטים ואיני דן בּהם. אך האם צריכים אנוּ עתה ל“מלחמה” עם “הפּוֹעל המזרחי” בּגלל חלקוֹ בּעניני הבּטחוֹן? וכי אין לוֹ חלק בּזה? וכי מעוּנינים אנוּ למנוֹע מן “הפּוֹעל המזרחי” מה שמגיע לוֹ בּצדק? יש אוֹמרים ש“הפּוֹעל המזרחי” בּא בּדרישוֹת מוּפרזוֹת. אך האם שוֹקדים אנוּ למלא את דרישוֹתיו הצוֹדקוֹת, בּטרם ימחה ויצעק, שתהא לנוּ הרשוּת לעמוֹד בּצדק נגד דרישוֹתיו המוּפרזוֹת?

וכן הדבר לגבּי סיעת העוֹבדים הציוֹנים הכּלליים בּהסתדרוּת. איני נכנס בּפרטי קוּבלנוֹתיהם אשר קוֹלן, וכן סגנוֹנן, אינוֹ מגבּיר אֵמוּן. קשה לראוֹת כּשתנוּעה צעירה מעמידה את כּל עוֹלמה על ה“קיפּוּח”. אך האם נוּכל לוֹמר כּוּלנוּ, בּגדוֹלינוּ וּבקטנינוּ, כּי ידינוּ נקיוֹת בּתכלית הנקיוּת? האם מבינים אצלנוּ בּכל לשכּה וּבכל אגוּדה כּי אי אפשר שננהג צרוּת-עין וצרוּת-לב בּחברים צעירים, בּזרם צעיר וחלש בּהסתדרוּת? האם מבין אצלנוּ כּל אדם אשר “הכּוֹח” בּידוֹ כּי שוּם קיפּוּח, ואפילוּ קטן שבּקטנים, איננוּ מוֹסיף לנוּ כּוֹח, אלא מַכתים את טוֹהר דגלנוּ?

השאלוֹת הפּנימיוֹת הללוּ חשיבוּתן תמיד. אך הן מקבּלוֹת חשיבוּת יתר בּתקוּפת המעבר מפּעוּלה הנעשׂית בּחסוּת החוֹק לפעוּלה

עשוּקת-חוֹק, מציוֹנוּת אִטית וּפוּמבּית לציוֹנוּת-מחתרת דינַמית.

_____

ועל סף המעבר הזה אנחנוּ אנוּסים, גם שלא בּרצוֹננוּ, לשוּב וּלדבּר בּמצבה הפּנימי של תנוּעתנוּ. על זאת דיבּרתי בּועידת רחוֹבוֹת. הנשתנה מאז משהוּ לטוֹבה? אין לוֹ לאדם הנתוּן בּתוֹך המסכת אלא ראִייתוֹ הסוּבּיֶקטיבית. אחרי רחוֹבוֹת ראיתי את מצבנוּ חוֹלה מאד. כּשחזרתי לארץ ערב השׂיחוֹת בּלוֹנדוֹן נראה לי שאם כּי הדברים לא זזוּ למעשׂה, הרי נשתנה משהוּ בּהלָך-הרוּחוֹת. נדמה היה לי שהתנוּעה מתקרבת להבנת חוֹמר המצב שבּוֹ היא נתוּנה. מצאתי סימנים שהיא מבקשת להתגבּר על פּירוּד-הלבבוֹת, על הזרוּת הנפשית. נראה היה לי שאנשים מתחילים להקשיב זה לזה. קיויתי לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת. בּבוֹאי ללוֹנדוֹן בּישׂרתי זאת לחברים. והנה בּאוּ דברים וטָפחוּ על פּנַי, ואמרוּ לי כּי ראיתי מהרהוּרי לבּי והתנחמתי בּאַשלָיוֹת.

דעוֹתי בּענין זה ידוּעוֹת, ולא אוֹסיף לדבּר בּזה. אינני רוֹצה להטיף מוּסר. ואינני מאמין בּתוֹעלת הדבר. אדם מאמין בּעצמוֹ שהוּא מתכּוון לטוֹבה וּדבריו מתפּרשים לרעה. יש שאני תוֹהה: מה לשוֹן אבחר כּדי שעצם הדיבּוּר בּענינים כּוֹאבים לא יתקבּל כּפגיעה. וכיון ששוֹמע אני בּזמן האחרוֹן שהדיבּוּרים מזיקים, הריני מוּכן לקבּל על עצמי שלא אדבּר עוֹד בּעניני האיחוּד, וּבלבד… שאחרים יעשׂוּהוּ.

אסתפּק רק בּזה שאוֹמַר: אם בּאמת וּבתמים אנחנוּ מתכּוונים “לא להיכָּנע”, הרי רק מחנה השלם בּתוֹכוֹ יכוֹל לקיים את הדבר הזה. בּלי זה – תבוֹא הכּניעה מאליה. וגם גילוּיים יפים של אי-כּניעה לא ימנעוּ את כּניעתוֹ של המחנה כּוּלוֹ. נחשוֹב על זה. נחשוֹב יחד כּיצד לעשׂוֹת את המחנה שלנוּ כּוּלוֹ למחנה לוֹחם, המסוּגל לחיוֹת ולעמוֹד בּמערכה הממוּשכה.

למרוֹת הדברים הקשים אשר אני מטיח כּלפּי עצמי וּכלפּי מחננוּ, מאמין אני בּטיב האריג של תנוּעתנוּ, בּטיב היסוֹד האנוֹשי שבּה. ואני מאמין בכל לבּי כּי תנוּעתנוּ נוֹצרה לגדוֹלוֹת. אני אוֹמר זאת בּלי שמץ של יהירוּת. כּל מה שאני מסתכּל יוֹתר בּתנוּעוֹת אחרוֹת בּארצוֹת נוּדי, כּל מה שאני נפגש יוֹתר בּעניני חיים, אני מכּיר יוֹתר ויוֹתר: תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל אין דוֹמה לה בּעוֹלם.

וגם התנאים והתפקידים – אין דוֹמה להם. הבּרירוֹת העלוּבוֹת שישנן לאחרים – אין לנוּ. לאדם מצ’כוֹסלוֹבקיה היתה בּרירה. לפּוֹעל הגרמני היתה בּרירה: להילָחם ולמוּת, להיכּנע ולחיוֹת. לנוּ אין הבּרירה הזאת: אנוּ יכוֹלים להישמד אוֹ להיגָאל. הפּוֹעל היהוּדי יכוֹל אוֹ ללכת חלוּץ בּראש העם וּלגַלם בּחייו את מיטב רוּחוֹ של העם ולמשוֹך אליו בּחבלי אהבה ואֵמוּן את רוֹב רוּבּוֹ של העם, אוֹ להסתלק מן התפקיד הזה, מפּני קוֹצר-יד וקוֹצר-רוּח, ולמסוֹר את הבּכוֹרה לאחר. הבּרירה אשר לפנינוּ: להעמיס ולעלוֹת אוֹ להתפּרק ולרדת.

כּשאני מתהלך עם חברים, יחידים, בּכּפר וּבעיר, עם “זקנים” וּצעירים, מחוּץ לאוּלמי אסיפוֹת, הריני מוֹצא שהלבבוֹת פּתוּחים ועֵרים.

כּאילוּ מצפּים לסערה מרעננת, ליסוּרים מצרפים וּמעלים. נזכּרים לי ימי היסוּרים והציפּיה של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּימי המלחמה שעברה. עוֹשר זה השמוּר בּנוּ אַל נוֹציאוֹ לבטלה. אַל נכזיב.

(בּאחד בּמאי 1939)

האם כּכל הימים נפגוֹש עתה את האחד בּמַאי? האם לא הפך החג לאֵבל? האם לא נבחר לנוּ לשבת לארץ וּלכבּוֹת את האוֹרוֹת וּלהתאבּל על חוּרבּן העוֹלם האנוֹשי? כּמה גלגוּלים עברוּ על האחד בּמַאי בּמשך חמישים השנה, אך ודאי לא חשב שוּם פּוֹעל, שוּם סוֹציאליסט, שנפגוֹש אוֹתוֹ כּשדגל העבוֹדה והחירוּת נקרע לקרעים, נרמס בּרגלים וּמגוֹאל בּרפש ודמים.

המוּתר לנוּ עכשיו לאחוֹז בּלשוֹן השיגרה? האפשר עתה להתנחם בּאמוּנה טוֹבה לעתיד לבוֹא, בּלי שנדע את המעשׂה אשר בּלעדיו ניטל מן האמוּנה רוּח-חיים? האפשר לשכּוֹח אפילוּ לרגע אחד מה נעשׂה מעֵבר לכתלי האוּלם הזה, את הנעשׂה לנוּ כּאן בּארץ, את מצוּקת ישׂראל בּעמים, את האחים הנאבקים עם הגלים ונהדפים מחוֹף המוֹלדת?

מה נוֹח לרקוֹד על “קברי האַשלָיוֹת”, אילמלא היו קבוּרים בּאוֹתם הקברוֹת חיי-אדם. אפשר היינוּ גם אנחנוּ מצטרפים לרוֹקדים אילוּ האמַנוּ עם המאמינים, כּי מן הקברים צוֹמח מאליו משהוּ שמוּבטח לוֹ כּי יהיה טוֹב יוֹתר.

מחנוֹת עצוּמים נשׂאוּ את עיניהם לאוֹתה מדינה רבּתי, שבּה התחוֹלל מרד העבדים הגדוֹל בּיוֹתר בּהיסטוֹריה. עתה, לאחר עשׂרים וּשתים שנים, עוֹמדים ומצפּים שאוֹתה מדינה שזילזלה כּל כּך בּדמוֹקרטיה של המדינוֹת הקפּיטאליסטיוֹת תצטרף אליהן, לשם התגוֹננוּת ואפילוּ לשם השתתפוּת בּמלחמת-דמים עוֹלמית. ורבּים רוֹדפי-שלוֹם נאמנים המתפּללים להצטרפוּת זוֹ, כּי טוֹב מבּוּל-דמים ממחנק העבדוּת.

העוֹלם טוֹבע. רבבוֹת בּמחנוֹת-הסגר. מאוֹת אלפים נמלטים וּמבקשים מפלט. ואוֹתה המדינה המכריזה על עצמה שהיא מוֹלדת הפּוֹעלים, מה חלקה היא בּהצלת הנרדפים והמגוֹרשים? היכוֹל אדם מישׂראל, אזרח המדינה הסוֹביטית, להביא אליו את אחיו וּקרוֹבוֹ? לא ולא. רוּסיה נעוּלה בּפני פּליטי האַנטישמיוּת והנאציזם, סגוּרה אפילוּ בּפני חברי המפלגה הקוֹמוּניסטית, בּפני אנשים אשר נתנוּ את חייהם על האמוּנה בּרוּסיה.

וּרצוֹן השלוֹם של המוֹני אנגליה מַהוּ: תפיסה בּריאה אוֹ אַשלָיה? הנה שמענוּ עכשיו את ליאוֹן בּלוּם, איש השלוֹם, יוֹרשוֹ של ז’וֹרֶס, קוֹרא בּאזני פּוֹעלי אנגליה את קריאתוֹ החרדה: אַל תפריעוּ את ממשלת צ’מבּרלין מהנהיג חוֹבת-צבא כּללית! מַשמעוּתה של אוֹתה קריאה-נזיפה: בּגלל המסוֹרת הפּאציפיסטית שלכם כּבר הפקרתם עמים רבּים, מחר תפקירוּ אוֹתנוּ – את הצרפתים, ומחר-מחרתים את עצמכם.

היש תנחוּמים בּמצב זה?

הנשׂישׂ לקראת קרב? הנשׂים את תקותנוּ בּמלחמת-עוֹלם? הפּוֹתחים בּמלחמה אפשר יוֹדעים בּמה הם פּוֹתחים, אך לעוֹלם אינם יוֹדעים בּמה הם מסיימים. ולא רק מבּחינת הנצחוֹן על האוֹיב, כּי אם בּעיקר מבּחינת התוֹצאוֹת החמריוֹת והמוּסריוֹת אשר אין אדונים להן. שלוֹש השנים של מאוֹרעוֹת הדמים בּארץ, של היאָבקוּתנוּ עם סוֹכני מוּסוֹליני והיטלר, אינן אלא דמי-קדימה בּמלחמת-העוֹלם. מה שעוֹשׂה לנוּ עכשיו המדיניוּת הבּריטית זהוּ שיעוּר ראשוֹן מן הצפוּי לנוּ עם פּרוֹץ המלחמה.

מוּבן, לא ישאלוּ אוֹתנוּ בּמה אנוּ בּוֹחרים, ולא משקלנוּ יכריע היוֹם את כּף-המאזנים של העוֹלם. אך יהיה אשר יהיה, עלינוּ להיכּוֹן: לעמוֹד בּפני הפּוּרענוּת, להיוֹת כּוֹח לעצמנוּ, לשמוֹר על עצמנוּ, על צלם דמוּת האדם העברי, איש העבוֹדה והחירוּת.

אם יֶשנה פּינה בּעוֹלם שהפּוֹעל רשאי לעמוֹד בּה בּקוֹמה זקוּפה, ואין לוֹ להתבּייש בּתנוּעתוֹ וּבמעשׂיו – הרי זוֹ ארץ-ישׂראל העברית, ויבוֹא עלינוּ אשר יבוֹא, אַל נוַתר על זכוּתנוּ זאת, על כּוֹחנוּ זה.

איננוּ מתבּרכים בּידיעה כּי הגאוּלה קרוֹבה. איננוּ מפרנסים את עצמנוּ בּאמוּנה כּי הגאוּלה תבוֹא מאליה. אך לא נסתלק מן האמוּנה ולא נוַתר על מאמצי הגאוּלה משוּם כּך שהעוֹלם כּוּלוֹ שרוּי בּאפלה וּברשע. כּל תוֹלדוֹתינוּ אוֹמרוֹת לנוּ: דוקא בּשעה שהאוֹרוֹת דוֹעכים והרשע והזדוֹן גוֹברים צריך שימָצא קוֹמץ-אדם אשר לא יכָּנע לאפלה, אשר ישמוֹר אמוּנים לאמוּנה בּאוֹר, אשר יתן את נפשוֹ על הערכים אשר בּלעדיהם לא כדאי לחיוֹת.

ולנוּ כּאן, בּארץ, ניתנה זאת הפּעם ההזדמנוּת, אשר לא היתה לנוּ בּמשך כּל דוֹרוֹת הגוֹלה: להדוֹף אוֹיב. אנחנוּ נקראים לעמוֹד בּנסיוֹן, יוֹתר מאשר בּאיזה זמן שהוּא של תוֹלדוֹתינוּ; וששים השנים מהיוָסד פּתח-תקוה ועד עתה אינן אלא הכנה לעמידה בּנסיוֹן זה. אפשר שנסיוֹן זה הוּא למעלה מכּוֹחנוּ, אוּלם אם נעמוֹד בּו נציל לא רק את הישוּב הקיים, כּי אם גם את העם. ואוּלי גם נזכּה לכך שבּעוֹלם של שפלוּת וּפחדנוּת, הסתגלוּת והשתעבּדוּת יתן העם היהוּדי את מוֹפת האדם הנאמן למשׂא-נפשוֹ, הנלחם עליו על פּי דרכּוֹ, נלחם ואיננוּ נכנע.

ושוּם נימוּקים לא יצדיקוּ את הכּניעה וההסתלקוּת ממלחמה. ואף לא הרצוֹן לדבּר שלוֹם אל שכנינוּ, ולא חזוֹן-השלוֹם אשר יבוֹא בּיוֹם מן הימים. מדי שבוּע שוֹלחת ההסתדרוּת את דברה שלוֹם, את עתוֹנה, אל הערבים. אך כּשם שהכּרוּזים הבּלתי-לגליים אל ההמוֹנים הגרמניים אינם משכּיחים מלבּנוּ אפילוּ רגע אחד כּי היטלר הוּא המדבּר כּיוֹם בּשם גרמניה והוּא הקוֹבע את מדיניוּתה, כּך אין אנוּ רשאים להתעלם מן העוּבדה המרה כּי המדיניוּת הערבית של היוֹם היא מדיניוּתם של היטלר ושל המוּפתי. ודאי, נעשׂה הכּל כּדי שהמלחמה הרשעית שאסרה עלינוּ התנוּעה הערבית לא תרעיל את נפשנוּ בּשׂנאת-אדם וּבתאוַת-נקמה עיורת, אך לא נחליף את המציאוּת בּהרהוּרי-לב, ונכּיר ונדע כּי בּמחיר עבדוּת לא נקנה שלוֹם, ורק אם נגדע את המדיניוּת האַנגלוֹ-ערבית בּארץ יקוּם בּה השלוֹם. זהוּ תפקידנוּ אנוּ העיקרי בּשעה זוֹ.

שוּם כּוֹח בּלעדינוּ לא יעשׂה זאת. נאמר כּאן: הפּוֹעל האנגלי לא יתקוֹמם למעננוּ מבּלעדינוּ. הוּא לא יתקוֹמם למעננוּ גם עִמנוּ. אינני יוֹדע אם הוּא יתקוֹמם אפילוּ למען עצמוֹ. כּוֹח אחד בּעוֹלם הוּא שעלוּל לשבּוֹר את המדיניוּת האנגלוֹ-ערבית, העוֹשׂה אוֹתנוּ לעבדים וּלבלתי-חוּקיים בּארץ: אי-כּניעתם של היהוּדים. אין זה ענין אשר נעשׂה בּתנוּפת-יד אחת, מהיוֹם וּלמחר. אין זה ענין הניתן להיעשׂוֹת כּאַקט גרדניוֹזי חד-פּעמי. אנוּ זקוּקים לחיים של אי-כּניעה, ליצירה של אי-כּניעה, לעליה, להתגוֹננוּת של אי-כּניעה.

אילוּ היה בּנוּ עוֹז-הרוּח להפוֹך את האחד בּמַאי ליוֹם פּעוּלה וּמלחמה בּעד העליה! אילוּ היינוּ מכריזים השנה, שנת-חירוּם, לא על שבּתוֹן, כּי אם על חוֹבת-עבוֹדה, כּאמצעי של הפגנה והתגייסוּת, ואת שׂכר-העבוֹדה של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל היינוּ מקדישים למלחמת-העליה, לעזרת הפּוֹרצים ועוֹלים! בּעצם ימי המהפּכה ידעה רוּסיה להכריז על חוֹבת העבוֹדה בּאחד בּמאי למען השׂגת המטרה. שמירת-אמוּנים ליוֹם-מוֹעד הפוֹעלים בּתקוּפה של תבוּסה איננה צריכה לאַבּן את צוּרת היוֹם. לא על ידי שמירת צוּרוֹת מקוּבּלוֹת יתקדש יוֹם-הפּוֹעלים, כּי אם בּיציקת תוֹכן מלחמתי ומחַדש לתוֹכוֹ, לפי הצרכים והתמוּרוֹת.

תקוּפת החירוּם שהוּטלנוּ לתוֹכה מעמידה לפנינוּ שאלוֹת גדוֹלוֹת וחמוּרוֹת; שאלוֹת כּוֹח, קיוּם כּלכּלי, איסטרטגיה מדינית. מהן שתלוּיוֹת בּגוֹרמים חיצוֹניים, מהן שפּתרוֹנן תלוּי גם בּיחסים בּין-מעמדיים שבּישוּב וּבעם. אך דבר אחד הוּא כּוּלוֹ בּידינוּ: אחדוּתנוּ. אַל נפּוֹל אנחנוּ קרבּן לאוֹתוֹ קרע אשר החריב כּמה תנוּעוֹת-פּוֹעלים. אינני תוֹלה את כּל הכּשלוֹנוֹת בּנקוּדה זוֹ בּלבד. התוֹלה את כּל הקוֹלרים בּנקוּדה אחת – מתעלם מן השאר, מן השגיאוֹת וּמן החטאים, שהם סבוּכים ומרוּבּים. אך לא נטעה אם נראה אֵם כּל חטא בּחוֹסר הכּשרוֹן להגשים בּחיים את רעיוֹן אחדוּת הפּוֹעלים בּטהרתוֹ. הרעיוֹן הנשׂגב, אשר לא רק תבוּנה מדינית יצוּקה בּוֹ, כּי אם גם כּוֹח מוּסרי עצוּם. תנוּעת הפּוֹעלים היא שגילתה את הרעיוֹן הזה ודָגלה בּוֹ, והיא שבּגדה בּוֹ. וּבגידה זוֹ שהפכה את תנוּעת הפּוֹעלים לשׂדה מלחמת-אחים היא שהכתימה את דגל-העבוֹדה בּאוֹת-קין, והיא שהכשירה את התבוּסה הגדוֹלה.

בּנוּ תלוּי הדבר שנינָצל בּארץ מן החטא הזה וּמענשוֹ. שנשמוֹר על אחדוּת המחנה ועל טהרוֹ. וּבצאתנוּ מכּאן, בּידיעה שאפשר בּלילה זה חוֹתרים אחים אל החוֹף וּמשמרוֹת “החוֹק” האוֹיב האוֹרבים להם, נשׂא בּלבּנוּ שתי תביעוֹת לעצמנוּ: אי-כּניעה של ישׂראל ואחדוּת-העוֹבדים בּישׂראל.

(אלוּל תרצ"ט, אוֹגוּסט 1939)

כּמה אזהרוֹת נשמעוּ כּאן אמש, וּביוֹתר – לבל נַגזים על מידת כּוֹחנוּ, שנכּיר בּחוּלשתנוּ. נראה הדבר כּי למען נכּיר בּחוּלשתנוּ אין טוֹב מאשר לבוֹא לקוֹנגרס ציוֹני. שאלתי את עצמי כּמה פּעמים: מה תפקידוֹ של קוֹנגרס זה? האם להשמיע את זעקתנוּ על העוול הגדוֹל אשר נעשׂה לנוּ? הרי נראים הדברים כּאילוּ אין שוֹמע, וגם אין משמיע; ואם לדוּן מה לעשׂוֹת וכיצד לעשׂוֹת – הרי זה משוּנה בּיוֹתר שעַם בּמצוּקתוֹ הגדוֹלה, לנוֹכח המלחמה שהוּכרזה עליו, יכַנס את המַטה הראשי שלוֹ על מנת שיעבּד תכניוֹת לעיני כּל העוֹלם, ואגב יהא כּל אחד וכל סיעה מתאזר להוֹכיח עד כּמה הוּא עוֹלה על עמיתוֹ, עד כּמה הוּא מיטיב לדעת וּמעיז יוֹתר. ערבי פּיקח אמר לנוּ פּעם: אתם, היהוּדים, נמשלים לשוּעלים; בּדרך אל אשכּוֹל-הענבים אתם פּוֹרצים בּילל ומעוֹררים את הנוֹטר שיקוּם ויגרש אתכם. הדברים היוּ אמוּרים כּלפּי הרעש שאנוּ מקימים בּעסקי קרקעוֹת. ועתה אנוּ מוֹסיפים. בשעה אכזרית זוֹ, כּשעלינוּ לנהל את שׂיחוֹתינוּ בּלשוֹן-אילמים, לבל יפריע הדיבּוּר את הפּעוּלה, עוֹרכים כּאן פַּרַדָה וּמשמיעים נאוּמים כּאשר שמענוּ אמש. אמרוּ כּי כּאן קוֹנגרס למלחמה בּספר הלבן. חוֹששני, שמא יהיה זה קוֹנגרס המקבּל עליו את הספר הלבן. מפחד אני שנזק מדיני גדוֹל כּבר נגרם כּאן, ללא תקנה. התמיכה שניתנה מעל הבּימה הזאת למר מלקוֹלם מקדוֹנלד והדיבּוּרים הקלים והמרים והבּלתי-צוֹדקים שנפלוּ כּאן נגד עלייתנוּ שקוּלים כּנגד כּמה דברים טוֹבים שעוֹד בּידי הקוֹנגרס לתקן.

כּל עוֹד לא הרעים הרעם

כּלל וּכלל לא חשוּב כּיצד מדבּרים על הספר הלבן. אפשר “להרבּיץ” בּמקדוֹנלד כּל כּמה שהוּא ראוּי לכך. אפשר לוֹמר את המלים החריפוֹת בּיוֹתר על הספר הלבן. ואין זה שוה ולא-כלוּם. אפשר לוֹמר כּהנה וכהנה ולעשׂוֹת את ההיפך. נאמרוּ כּאן דברים מפּי אנשים העוֹמדים בּמקוֹמוֹת אחראים מאד, והדברים מוֹכיחים שאינם מתחילים להבין הספר הלבן מהוּ. סבוּרים הם: גזירה ככל הגזירוֹת. מה טוֹב שעַם מנוּסה בּגזירוֹת עדיין שוֹמר בּקרבּוֹ מידת-מה של אוֹפּטימיוּת. אוּלם, רבּוֹתי, אפשר כּדאי להשתמש בּדיבּוּרים אלה בּאסיפוֹת-תעמוּלה בּפני אנשים המאבּדים את אמוּנתם. אך כּאן, בּאסיפת שליחי העם, כּלוּם רשאים אנוּ לרפּא את השבר על נקַלה?

הן עוֹד לא היתה כּזאת בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. החליפוּ את הצהרת בּלפוּר בּהצהרה אַנטי-בּלפוּרית. הרי אין זוֹ גזירה פּנימית של ממשלה, אשר היוֹם גוֹזרים וּבידי הגוֹזר מחר לבטלה. לאחר גזירת פּספילד בּאה אוֹתה ממשלה ושינתה את המצב שינוּי יסוֹדי. הפּעם ניתנה תעוּדה בּין-לאוּמית, ולא לערבי ארץ-ישׂראל בּלבד, כּי אם למדינוֹת הערביוֹת, ולא להן בּלבד. כּי אם גם למדינוֹת ה“ציר”, אשר בּכוֹחן קיבּלוּ הערבים מה שקיבּלוּ.

עתה אנחנוּ מרוּצים: ועדת-מנדטים אמרה דברים בּגנוּתוֹ של הספר הלבן. מוּבן מאליו שאנוּ מכּירים טוֹבה על כּל בּיטוּי של אַהדה בּצר לנוּ, ואנוּ רוֹחשים תוֹדה וכבוֹד לאוֹתם האדוֹנים, אשר נוֹכח הלחץ של מעצמה גדוֹלה גילוּ עוֹז-רוּח והגינוּ על זכוּיוֹת של עם נרמס ומוּשפּל. אך האם יש לנוּ בּטחוֹן כּל-שהוּא כּי גם מוֹעצת חבר-הלאוּמים תעצוֹר כּוֹח לבלתי היכּנע ללחץ של המעצמה הגדוֹלה ולא תהפוֹך את הספר הלבן לתעוּדה מאוּשרת אישוּר בּין-לאוּמי?

מדוּע אין מנהיגים ציוֹנים מבינים את כּל רצינוּתוֹ של הספר הלבן? פּתגם רוּסי אוֹמר: כּל עוֹד לא רעם הרעם אין המוּז’יק מצטלב. ואצלנוּ עוֹד רע מזה. הרעם כּבר רעם. אך כּל עוֹד אין אנוּ נוֹפלים ממַכּת הרעם אין אנוּ מוֹדים בּוֹ. ועדיין אין אנוּ מרגישים בּתוֹצאוֹת המעשׂיוֹת של הספר הלבן. העליה עוֹדנה נמשכת. הסגירה תתחיל רק מאוֹקטוֹבּר. גזירוֹת הקרקע עדיין לא נתפּרסמוּ. אוֹמרים שאף הן עתידוֹת להתפּרסם בּאוֹקטוֹבּר. אך כּיצד אפשר לא לראוֹת שהענינים אינם עוֹמדים, וההצהרה האנטי-ציוֹנית אינה נשארת על גבּי הנייר. והרי קיימת גם אדמיניסטרציה ארץ-ישׂראלית. יוֹדעים אנחנוּ כּיצד היתה “ממלאת” את הצהרת בּלפוּר, ואפשר לבטוֹח בּה כּי את ההצהרה האנטי-בּלפוּרית היא תקיים אחרת.

מה איפוֹא נעשׂה נגד הספר הלבן? כּאן ניתנה, מפּיוֹת שוֹנים, התשוּבה הציוֹנית הגאה: נמשיך בּבּנין! כּלוּם יש לפקפק בּחשיבוּתה של תשוּבה זוֹ: נוֹסיף לעבוֹד בּכל התנאים, לא נשאיר שוּם סדק שלא נחדוֹר דרכּוֹ, ושוּם התנקשוּת לא תפחיד אוֹתנוּ.

האוּמנם בּדרכּנוּ הישנה בּלבד?

ואפשר יהיה הדבר תמוּה, שדוקא אני ושכּמוֹתי בּאים לערער על תשוּבה זוֹ. דוקא אני וחברַי, שפּעוּלתנוּ הארץ-ישׂראלית נוֹלדה בּשעת בּין-השמשוֹת, כּשהתקווֹת הפּוֹליטיוֹת הגדוֹלוֹת התנדפוּ, דוקא אנחנוּ אשר לימדנוּ עצמנוּ לא לבוּז לפּעוּלה הקטנה בּיוֹתר, דוקא אנחנוּ אשר יצרנוּ מתוֹך הקטנוֹת את תנוּעתנוּ הגדוֹלה – דוקא אנחנוּ נאלצים עתה לקבּוֹל על אלה האוֹמרים: נמשיך כּאשר עד כּה. חוֹששני כּי מי שאיננוּ חש ואינוֹ מוֹדה כּי הוּכּינוּ מכּה קשה מאד, וכי צריך מִפנה חדש וּמיתוֹדים חדשים – לא אידיאה חדשה ולא כּוָנוֹת חדשוֹת – עלוּל להפסיד גם את הדרך הישנה. כּי מבּלעדי דרכים חדשוֹת נשקפת סכּנה עצוּמה גם לדרך הישנה.

על דרכּנוּ הישנה, שבּה הלכנוּ שלוֹשים וחמש שנה, מראשית העליה השניה, איננוּ מתחרטים כּלל וּכלל. בּדרך הזאת הלכוּ אתנוּ האישים החשוּבים בּיוֹתר של התנוּעה הציוֹנית, בּה צעדה התנוּעה הציוֹנית עצמה מאחרי המלחמה, וכל הנפש והרכוּש אשר עשׂינוּ בּארץ בּא בּגלל הדרך הזאת. יש ויש לקבּוֹל לא על הדרך, כּי אם על קצב ההליכה שלא הלם כּלל את המאה העשׂרים. נהגנוּ כּאילוּ לפנינוּ לא עשׂרים שנה, אלא שבעים. לא הבינוֹנוּ כּי גוֹרל הציוֹנוּת יהיה נחתך בּתקוּפה קצרה למדי, בּין מלחמת-עוֹלם אחת לשניה, וכי לפיכך אין להתנהל לאט לאט ויש לחטוֹף ולעשׂוֹת וּלהגיע למידת עָצמה שאי אפשר יהיה להחריבה.

וגם עתה נאמר: נהיה הראשוֹנים לדרוֹש שנאזוֹר כּוֹחוֹת, ויוֹתר מאשר עד כּה, ללכת בּדרך הישנה, לגאוֹל קרקע כּל עוֹד אפשר לגאוֹל חלקת-אדמה בּארץ, להוֹסיף להקים ישוּבים חדשים, ולעשׂוֹת בּמשך השנתים הבּאוֹת לא פּחוֹת מאשר עשׂינוּ בּשנתים האחרוֹנוֹת. ויוֹתר מזה: מי שאוֹמר כּי יש עמוֹ דרכים פּוֹליטיוֹת חדשוֹת, ועם זה אין לוֹ קרן קיימת, ואין לוֹ קרן-היסוֹד, ואין לוֹ ישוּבים חדשים, ואין לוֹ בּיצוּר העבוֹדה העברית והמשק העברי – גם מלחמה פּוֹליטית אין לוֹ. הדברים קשוּרים אוֹרגָנית זה בּזה. עתים, כּמוּבן, יש צוֹרך להדגיש מוֹמנט מסוּים, אך לעוֹלם אין צוֹרך להחליש שוּם אלמנט של בּנין והיאָבקוּת.

ואילוּ היוּ לנוּ בּשנים אלה, שנוֹת הפּוּרענוּיוֹת, יוֹתר אמצעים לבנין ויוֹתר אפשרוּיוֹת לפעוֹל בּשטחים מסוּימים, אפשר היה גם מצבנוּ הפּוֹליטי, למרוֹת הכּל, נוֹח יוֹתר. נזכּר אני בּימי הויכּוּח על החלוּקה. הייתי סבוּר אז כּי שוֹללי תכנית פּיל היוּ לכאוֹרה צריכים להתאמץ ולרכּוֹש קרקעוֹת חשוּבים מחוּץ לתחוּמים המוּצעים בּתכנית ועל ידי כּך למנוֹע אוֹתה, וּמחייבי התכנית היוּ חייבים להתרכּז בּרכישת קרקעוֹת בּתוֹך תחוּמיה, ועל ידי כּך להבטיח את גוֹרלה. סבוּר הייתי כּי פּעוּלה כּזאת היתה על כּל פּנים משפּיעה יוֹתר מן הויכּוּחים הפּנימיים. ואני הייתי מוּכן להיוֹת שוּתף בּזה לשני הצדדים. אך גם אלה וגם אלה לא הרבּוּ לעשׂוֹת בּזה. עוֹד חסרה לנוּ ההרגשה כּי לא הדיבּוּרים, אלא המעשׂים יכריעוּ, וגם עתה, בּדבּרנוּ על התגוּבה לספר הלבן, חסרה אצלנוּ ההכּרה כּי לקראת מלחמה יש לחַזק וּלבצר כּל עמדה כּלכּלית.

אך מי שבּא ורוֹצה להסתפּק בּאַמת-הבּנין מעיד על עצמוֹ שאינוֹ מכּיר מה הזמן בּוֹ אנוּ חיים. וכי אין אנוּ רוֹאים כּי עוֹלם זה, המתנהל לא לפי המיתוֹדים של הדמוֹקרטיה, אין הגוֹרם הכּלכּלי שוֹלט בּוֹ כּקוֹדם? מסיבּוֹת עבוֹדתנוּ בּמשטר התוּרכּי היוּ כּאלה שהמאמץ הכּלכּלי שלנוּ הוּא לבדוֹ היה הקוֹבע. לאחר המלחמה נוֹספוּ לנוּ עוֹד גוֹרמים פּוֹליטיים מסוּימים, אך ידענוּ ונוֹכחנוּ כּי אין מדיניוּת ממשית יוֹתר מישוּבים חדשים, מהקמת תעשׂיוֹת, מהבאת ספינוֹת-עוֹלים. אך עתה נתוּנים אנוּ בּתנאים חדשים. וכל כּוֹח בּרוּטלי יכוֹל להחריב הישׂגים ישוּביים ומשקיים. האמַנוּ בּערך הכּוֹבש של המחרשה. לכך חינכנוּ. חפצנוּ לראוֹת אִכּר יהוּדי מעוֹרה בּקרקע, אשר יהיה בּוֹ מכּוֹחוֹ של " עם-הארץ הגלילי " הקדמוֹן, אשר כּל רוּח לא תזיזנוּ. אך נוֹכחנוּ כּי גם חוֹסן זה מתמוֹטט בּימינוּ. אנוּ רוֹאים עתה לפנינוּ את האכּר הטירוֹלי המוּשרש בּקרקע מימים קדמוֹנים, אשר עוֹד ידע להילחם על חירוּתוֹ כּנגד נפּוֹליאוֹן, ורבע מיליוֹן זה של אכּרים נעקר עתה מאדמתוֹ וּמגוֹרש ממוֹלדתוֹ, ואין פּוֹצה פּה, ואין מתקוֹמם וּמתגוֹנן.

חוֹבה עלינוּ לדעת, מה הזמנים שאנוּ נתוּנים בּהם וּמה צפוּי לנוּ מן המשטר האנגלי-ערבי, זה שתוֹכוֹ יהיה בּהכרח פאשיסטי ושנוֹצר מתוֹך הסתגלוּת לכוֹחוֹת פאשיסטיים. אַל נשכּח כּי התגשמוּת הציוֹנוּת מתקיימת לא בּמאה הי"ט ההוּמַניסטית, כּי אם בּמאה העשׂרים הבּרוּטלית, ואין לנוּ אלא לסַגל את עבוֹדתנוּ לתנאי הזמן. הסיגוּל הזה, לאמיתוֹ של דבר, כּבר התחיל.

ויהי נשקך טהוֹר

מי שיוֹדע מה מתרחש בּארץ, מי שיש לוֹ חוּש לארץ-ישׂראל, מי שאיננוּ שוֹאב את ידיעוֹתיו מסוּג ידוּע של עתוֹנוּת – יוֹדע כּי המִפנה התחיל עם מאוֹרעוֹת תרצ"ו. לא נוֹח לדבּר בּזה, ולא רצוּי מכּמה בּחינוֹת. אך הכרחי לוֹמר בּזה משהוּ, מפּני שלהַוָתנוּ סוֹבל הקהל היהוּדי בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר מאי-הבנה. בּענין אחד אני פּטוּר מהרחיב את הדיבּוּר, כּי הקוֹנגרס כּוּלוֹ הסתייג בּתכלית מאוֹתה שיטת מלחמה מסוּלפת, הקרוּיה בּשם טרוֹר. מציין אני לשבח שגם גרוֹסמן הסתייג מזה. הוּא אמר שהוּא נגד טרוֹר וגם נגד הבלגה. עלי להוֹדוֹת שאין אני יוֹרד לעוּמקה של הגדרה זאת. ושמא בּכל זאת נשאל הבלגה מהי, מה פּירוּש המלה, אשר ציוֹנים טוֹבים סבוּרים כּי יש להתבּייש בּה? את הפּוֹעַל “הַבלֵג” למדנוּ מירמיהוּ הנביא, ולכאוֹרה אין להתבּייש בּוֹ. אך איני שוֹאל למוּבן הבּלשני, כּי אם למוּבן הפּוֹליטי שהוּכנס בּוֹ בּימינוּ. מה מַשמעוּתוֹ של מוּנח זה? האם שלא להתגוֹנן, לא להתיצב מוּל אוֹיב, להימָנע מפּעוּלה אמיצה נגד מתנקש? האם יחס של בּטלנים וּבחוּרי-ישיבה לנשׂיאת-נשק? הלהפקיר את רכוּשנו ואת חיינוּ? כּיצד מעיזים לסלף כּל כּך בּעיני המוֹנינוּ את האמת שבּחיי הישוּב! הבלגה מַשמע: יהי נשקנוּ טהור. אנוּ לוֹמדים נשק, אנוּ נוֹשׂאים נשק, אנוּ מתיצבים בּפני הקמים עלינוּ. אך איננוּ רוֹצים שנשקנוּ יוּכתם בּדם נקיים.

מה פּעלנוּ בּכוֹח ההבלגה

אינני רוֹצה להרחיב את הדיבּוּר. אינני מחבּב הטפה לעקרוֹנוֹת מוּסריים בּפוּמבּי. הבלגה הרי זוֹ שיטה מדינית וּמוּסרית כּאחת, הנוֹבעת מתוֹך תוֹלדוֹתינוּ וּמתוֹך מציאוּתנוּ, מתוֹך אָפיֵנוּ וּמתוֹך תנאי מלחמתנוּ, אילמלא היינוּ נאמנים לעצמנוּ ונוֹקטים בּקו אחר היינוּ מזמן מפסידים את המערכה. ואילוּ היינוּ מקיימים – תחת מעשׂי גבוּרה אמיתית – מעשׂי גבוּרה מדוּמה, היינוּ ממיטים קלוֹן על עצמנוּ והיינוּ נאלצים לשלם מחיר יקר בּיוֹתר.

אינני נרתע מפּני תשלוּם מחיר. מה נעשׂה ואנחנוּ אנוּסים לשלם בּיוֹקר על זכוּתנוּ להיגָאל. אני מוּכן לשלם מחיר בּעד עליה, התישבוּת, התגוֹננוּת – מפּני זה אינני מפחד. יהוּדים משלמים יוֹתר בּעד זכוּתם להיוֹת עבדים בּעוֹלם. יהוּדים משלמים בּיוֹקר אפילוּ בּעד זכוּתם להיוֹת עבדים בּארצוֹת החירוּת. מוּכן אני לשלם, אך לא בּעד גלוּת ועבדוּת. מוּכן אני לשלם מחיר רב בּעד ארץ-ישׂראל וּבעד חירוּתנוּ בּה, אך בּשוּם אוֹפן אינני רוֹצה לשלם בּעד מעשׂי איולת ותעתוּעים המלבּינים את פּנינוּ.

משוּם שבּחרנוּ בּשיטת ההבלגה, לפיכך נוֹצרה בּארץ בּדרך כּבוֹד מעין מיליציה של יהוּדים, העתידה לשמש גרעין-צמיחה לדבר-מה חשוּב עוֹד יוֹתר. משוּם שבּחרנוּ בּשיטת ההבלגה יכוֹלנוּ להגן על הקיים וליצוֹר ישוּבים חדשים. בּלעדי ההבלגה לא היינוּ מגיעים לכך. על ידי ההבלגה יצרנוּ אפילוּ אצל אדמיניסטרציה אוֹיבת ואצל הצבא הבּריטי יחד של כבוֹד לאדם היהוּדי, האמיץ והצוֹדק.

וּבמלחמה הממוּשכת הצלחנוּ בּמשהוּ החשוּב לנוּ בּיוֹתר: לא פּינינוּ שוּם נקוּדה. יש כּלל בּמלחמה: קַצר את החזית כּכל האפשר, ואם יש לך נקוּדוֹת חלשוֹת וּבלתי-מוּגנוֹת – אַל תתעקש וּפַנה אוֹתן. זוֹהי תוֹרת האֶוַקוּאַציה, אשר הממשלה וכוֹחוֹת צבא וגם אישים יהוּדים נכבּדים הטיפוּ לנוּ. אנחנוּ לא שמענוּ להם. הבאנוּ את השלטוֹנוֹת לכך שיכּירוּ שאי אפשר להכריח אוֹתנוּ לכך. ויוֹתר מזה: אנחנוּ, בּמתכּוון ובדעה צלוּלה, הארכנוּ את החזית. היוֹדעים אַתם מה פּירוּש הדבר ליצוֹר בּשעת מלחמה חמישים ישוּבים חדשים? האם זהוּ מפעל קוֹלוֹניזטוֹרי-משקי כּבימים כּתיקוּנם? ויוֹדעים אַתם היכן יצרנוּ את רוֹב הנקוּדוֹת החדשוֹת? לא בּמקוֹמוֹת בּטוּחים וּמוּגנים, כּי אם בּמקוֹמוֹת הקשים בּיוֹתר, על הסְפָר. בּגבוּל הצפוֹני של הארץ, שהיה עזוּב כּל השנים, העמדנוּ עד כּה ארבּעה עמוּדים משני קצווֹתיו, ארבּע חוֹמוֹת וּמגדלים. וירדנוּ לגבוּל הדרוֹמי והקימוֹנוּ גם שם שלוֹשה עמוּדים. עוֹד לפני זמן קצר נחשב אֵזוֹר בּית-שאָן בּעיני השלטוֹנוֹת לאֵזוֹר ערבי. יִהדנוּ אוֹתוֹ בּמידה ניכּרת. וּפינה זוֹ של מזרח הכּנרת, אשר וַעדת פּיל הוֹציאה אוֹתוֹ מרשוּת היהוּדים – הקימוֹנוּ בּה שלוֹשה ישוּבים חדשים, והוֹספנוּ חוּליוֹת מחַבּרוֹת בּין השוֹמרוֹן והעמק.

מה איפוֹא הצוֹרך הנפשי אוֹ המדיני של נוֹאמים ועתוֹנאים ועסקנים ציוֹנים להבאיש את ריח ההבלגה וההגנה בּעיני העם? אוֹ אין זה אלא מכשיר בּמלחמה הפּנימית?

ואף על פּי שכּל חוּגי ההסתדרוּת הציוֹנית נקיים מחטאי הטרוֹר, והציבּוּר היהוּדי משתחרר גם מהרהוּרי עבירה, יש לוֹמר עוֹד משהוֹ בּשביל הבהרת השאלה.

התנַוונוּת בּתוֹך טרוֹר

המלה טרוֹר בּימינוּ קיבּלה הוֹראה חדשה. לפנים מי שאמר טרוֹר היה מתכּוון למלחמה בּטירַנים, בּעריצים. הטרוֹריסט-הרבוֹלוּציוֹנר היה מקפּיד על טוֹהר נשקוֹ. מעשׂה בּטרוֹריסט מפוּרסם שיצא נגד הנסיך הגדוֹל מבּית רוֹמַנוֹב, שליטה של מוֹסקבה. משראה שהנסיך הגדוֹל נמצא בּחברת אשתוֹ וילדיו – חזר ולא פּגע בּוֹ. סיכּן את עצמוֹ, סיכּן את כּבוֹדוֹ בּעיני חבריו, סיכּן את עניני הסתדרוּתוֹ וּבלבד שלא ישפּוֹך דם נקי. הטרוֹר בּימינוּ, שהמוּפתי הוּא נציגוֹ, יש לוֹ הוֹראה אחרת ויש לו מוּסר אחר: להשמיד עם שׂנוּא, להשמיד מפלגה יריבה. זהוּ הטרוֹר הפאשיסטי. וּכשמאחוֹרי טרוֹר זה עוֹמדוֹת גם מעצמוֹת פאשיסטיוֹת עם כּספּן ועם נשקן ועם התככים שלהן והלחץ שלהן – הרי הוּא מביא פּירוֹת. לא בּכוֹח הטרוֹר שלוֹ השׂיג הפּוֹעל הערבי העליוֹן מה שהשׂיג, כּי אם בּכוֹח בּני בּריתוֹ וּפַטרוֹניו, אשר בּפניהם נכנעה בּריטניה רבּתי בּארץ-ישׂראל, כּשם שנכנעה בּמקוֹמוֹת אחרים. אך אם יהוּדים בּאים וּמציעים לנוּ שיטוֹת מלחמה כּאלה, הרי הם עוֹשׂים אוֹתנוּ מגוּחכים מבּחינת החשבּוֹן המדיני, ועלוּבים בּיוֹתר מבּחינת קיוּמנוּ הלאוּמי. הרי זוֹ הצעה של התבּוֹללוּת מוּפתאית. האם לשם כּך עזבנוּ את אירוֹפּה ואמריקה, עם ההתבּוֹללוּת התרבּוּתית שלהן, כּדי להתבּוֹלל עם המוּפתי, כּדי לחקוֹת את שיטוֹתיו ותכסיסיו וּלהידבּק בּמוּסר שלוֹ?

חבל שהמדיניוּת הציוֹנית לא טרחה די הצוֹרך לגלוֹת לעיני העוֹלם עד כּמה התנוּעה הערבית בּארץ הנָה סרח-עוֹדף ל“ציר”. אפשר היוּ על ידי זה מתחילים להבין אוֹתנוּ יוֹתר בּחוּץ, ואפשר היה זה מבהיר יוֹתר את טיב השיטוֹת והאמצעים המוּצעים לנוּ לעתים מבּפנים. לא ראיתי שאיזוֹ מפלגה שהיא תציע כּזאת, אך אם צוֹעקים בּכל החוּצוֹת, אם מבשׂרים ומתפּארים, אם עתוֹנאים גוֹיים יוֹצאים וּמספּרים את תהילת היהוּדים, על מעשׂי “הגבוּרה” של לוֹחמים יהוּדים – אזי מוּתר וחוֹבה לדבּר על כּך גם מבּימת קוֹנגרס ציוֹני.

וּמכּל המוֹן העוּבדוֹת הטעוּנוֹת הסבּרה אבחר לי שתים, שנסתיימוּ לא בּאוֹפן הטרגי בּיוֹתר: בּתל-אביב קרוּ מעשׂים רבוֹלוּציוֹניים כּבּירים– פּוֹצצוּ את תאי הטלפוֹן. מוּבן, שממעשׂה רבוֹלוּציוֹני זה עלוּלה האימפּריה הבּריטית להזדעזע. וההגיוֹן הפּוֹליטי של הדברים הוּא, שבּכדי להשפּיע על המדיניוּת הבּריטית יש לפוֹצץ גם את בּית-המדרש אוֹ את בּית-המרחץ, להבדיל. ואפשר שהפּעוּלה הקוֹלעת בּיוֹתר תהיה להטיל פּצצה לתוֹך הנמל היהוּדי.

וּמעשׂה שני, שיש בּוֹ ללמד על כּוֹח השיפּוּט המדיני של גיבּוֹרים אוּמללים. בּירוּשלים נדוֹנה למאסר-עוֹלם נערה קטנה, שנתפּסה עם פּצצה בּשער בּית-הסוֹהר הירוּשלמי. לאָשרה וּלאָשרנוּ נתפּסה בּטרם נתפּוֹצצה הפּצצה שבּידיה, תארוּ לכם, מה היה אילוּ הצליח האַקט הפּטריוֹטי, שבּעקבוֹתיו היוּ ממילא נפרצים שערי בּית-הכּלא, וכמה מאוֹת אסירים ערבים, בּהם פּוֹרעים ושוֹדדים, היוּ פּוֹרצים מתוֹכם וּמסתערים על מאה שערים. הרי זה היה מעשׂה לאוּמי כּבּיר! ואף על פּי שכּוּלנוּ מוֹדים כּי מעשׂה טירוּף הוּא, אין אוֹהבים אצלנוֹ לשמוֹע על כּך. מתרעמים, למה לדבּר בּגנוּתם של יהוּדים? אכן, על כּל פּשעים תכסה אהבה. שאלה היא, אם אהבת ישׂראל אוֹ אהבה אחרת.

אין אנוּ צריכים לנהל את מלחמתנוּ המדינית על ידי הרפּתקנוּת, על ידי בּיוּם. אינני חפץ בּהתקוֹממוּת שתבוֹא מתוֹך התגָרוּת. מאמין אני בּערך מלחמה הצוֹמחת כּהכרח פּנימי של צרכים אמיתיים, של כּוֹחוֹת ממשיים. ויש לי צוֹרך לא לטשטש את הענין הזה. גם בּיחסים עם חברים וידידים.

ניגוּדים שנתישנוּ

רצוֹני לוֹמר משהוּ לדבריו של ידידי הטוֹב ר' שלמה גוֹלדמן בּענין בּלתי-אַקטוּאלי לכאוֹרה. משוּם מה ראה צוֹרך להבליט את ר' יוֹחנן בּן זכּאי מוּל יהוּדה המכּבּי וּבר-כּוֹכבא. האם לא היינוּ רשאים להניח כּי ניגוּד זה הנהוּ נחלת עבר ואין לוֹ מקוֹם בּתוֹכנוּ? האוּמנם יש לנוּ צוֹרך, בּקוֹנגרס זה דוקא, לחדש את הויכּוּח? זכוּת היא לציוֹנוּת, שהחזירה לנוּ את הגזילה שגזלה מאתנוּ הגלוּת המרה: את לוֹחמי החירוּת של ישראל. מה ידענוּ על יהוּדה המכּבּי, על הקנאים, על בּר-כּוֹכבא, אם יד הצנזוּרה הפּנימית היתה בּהם אוֹ יד הצנזוּרה החיצוֹנית. את ההיסטוֹריה של מלחמוֹת היהוּדים אנוּ לוֹמדים מפּי יוֹסף פלַביוּס, וספרוֹ ההיסטוֹרי של יוּסטוּס איש טבריה אָבד לנוּ. לא ניתנה לנוּ מעוֹלם האפשרוּת לדעת כּיצד ראה את מלחמת החירוּת ואת החוּרבּן היסטוֹריוֹן יהוּדי אשר עמד בּמִרדוֹ וּבקנאוּתוֹ. בּמעט שנשתמר בֹּאגדה אנחנוּ מגששים כּדי למצוֹא רמזים ואליגוֹריוֹת מאוֹתם הימים. בּאה הציוֹנוּת וחידשה את חג החשמוֹנאים, והפכה שוּב את בּר-כּוֹזיבא לבר- כּוֹכבא. זה היה מפעל רוּחני גדוֹל: להחזיר לעם מה שאַלפּים שנוֹת גלוּת ועבדוּת גזלוּ ממנוּ. האוּמנם צריכים אנוּ להסתלק מזה? גם בּשוייץ החפשית והשאננה נראה היה כּבר שוילהלם טֶל עבר זמנוֹ. וחוֹקרים טרחוּ והוֹכיחוּ שוילהלם טל לא היה ולא נברא. והנה בּאוּ ימים חדשים וקוֹדרים, וּשוייץ הכרח לה שתשוּב למיתוֹס של וילהלם טל.

אך זוֹהי הערה ידידוּתית בּענינים בּלתי-אקטוּאַליים. יש להעיר משהוּ למישהוּ גם בּענינים הנוֹגעים יוֹתר לימינוּ ממש. ד"ר נחוּם גוֹלדמן אמר משהוּ בּליל הפּתיחה שמחייב את הערתי.

בּימים הקשים העוֹברים עלינוּ יש לדאוֹג יוֹתר מאשר בּימים שׂמחים להלך-הרוּחוֹת והאמוּנה של הפֶּריפֶריה הציוֹנית. אינני חוֹשש למרכּז, לארץ-ישׂראל שבּחזית. נפגש אני יוֹם יוֹם עם אנשים אשר צרוֹתיהם מרוּבּוֹת ודאגוֹתיהם עמוּקוֹת, ויוֹדע אני כּי קשיוּת-עָרפּם הציוֹנית איננה פּוֹחתת בּימים רעים. אך חוֹשש אני לקוֹטן-אמוּנה של הפּריפריה הרחבה שלנוּ, זוֹ שמתרחבת בּימי גיאוּת וּמצטמקת בּימי שֶפל ועצב.

בּתנוּעה הציוֹנית מהַלכים ונאבקים מוּשׂגים מכּסימליסטיים וּמינימליסטיים. איני נוֹהג להעריך אנשים לפי דבריהם. בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת יש אישים, אשר מעוֹלם לא דגלוּ בּשם מכּסימליזם ציוֹני, והם בּין עוֹשׂי הגדוֹלוֹת וּמקַדמי המפעל בּיוֹתר. דוּגמה לכך ד"ר רוּפּין. מאידך, יוֹדעים אנחנוּ אנשים אשר כּל המכּסימליזם שלהם הוא בּפּה וּבדרישת שׂכר. ואף על פּי שאני מוֹנה עצמי על הציוֹנים האוּטוֹפּיים הרוֹצים ומאמינים גם בּמה שאינוֹ מתקבּל על השׂכל, לא ראיתי מעוֹלם צוֹרך וּרשוּת לבדוֹק בּדעוֹת וּבאמוּנוֹת של אחרים. אך רשאים אנוּ לדרוֹש מחברי ההנהלה הציוֹנית, שלפחוֹת בּשעה שהם מדבּרים בּשם התנוּעה אל יאמרוּ דברים שיש בּהם משוּם הוֹדיה בּקוֹטן אמוּנה ציוֹנית.

ד"ר נחוּם גוֹלדמן אמר כּאן בּליל הפּתיחה, בּצרפתית (ואני מצטט לפי עתוֹן הקוֹנגרס העברי): “מעוֹלם לא עלתה על דעתנוּ יציאת כּל העם היהוּדי מן הגוֹלה לארץ-ישׂראל”. אין כּלל וּכלל בּדעתי להתוַכּח על יציאת מצרים חדשה ועל קיבּוּץ גלוּיוֹת. מי מאתנוּ נביא ויגיד? אך כּלוּם זהוּ מִתָכנה של הפּרוֹגרמה הציוֹנית וּמתפקידה של התעמוּלה הציוֹנית להכריז וּלהצהיר שאין זה עוֹלה על דעתנוּ? וכי כּל כּך חשוּב לדעת מה עלה וּמה לא עלה על דעתם של מנהיגים ציוֹנים? והלא הרבּה דברים לא עלוּ על דעתנוּ, וההיסטוֹריה היהוּדית העלתה והעלתה. אפשר להבין הכרזה של “אני מאמין”, אך הכרזה של “איני מאמין” למה? יכוֹל כּל ציוֹני להיוֹת “ריאלי” אוֹ “אוּטוֹפּי” כּאוַת נפשוֹ, אך למה נשתמש בּגוּשפּנקה של התנוּעה וּבהוֹפעוֹת שבּהן מדבּר אדם בּשם כּוּלנוּ – למסירת מוֹדעוֹת מעין אלה? וּמה הצוֹרך הזה להיגָלוֹת לפני הגוֹיים בּפיכּחוּתנוּ? והתוֹעלת הפּוֹליטית של “הרגעה” זוֹ האוֹמרת לגוֹיים לבל יחשדוּ בּנוּ שאנוּ רוֹצים להכניס יוֹתר מדי יהוּדים לארץ-ישׂראל – אף היא מפוּקפּקת למדי.

וּמהערוֹת אלה להערוֹת חמוּרוֹת יוֹתר.

אנחנוּ בּאים אל הקוֹנגרס לא כּדי לריב וּלהתקוֹטט, כּי אם כּדי לפגוֹש ידידים העוֹמדים בּנקוּדוֹת שוֹנוֹת של החזית האחת. אנחנוּ בּאים לשמוֹע וּלהשמיע דברי ידידוּת. ארץ-ישׂראל זקוּקה לכך. ואני סבוּר כּי גם ידידינוּ בּגוֹלה זקוּקים לכך. אך מתרחשים דברים משוּנים. יש שאנוּ פּוֹתחים בּ“שלוֹם עליכם” וּמקבּלים סטירת לחי. תוֹבעים מן התנוּעה הציוֹנית מזוֹן לנפש העם, ואת ההֶרוֹאיקה של הישוּב רוֹמסים בּרגלים.

עליה “אי-חוּקית” מהי

וּמעל בּימה זוֹ נאמרוּ אתמוֹל דברים מפּי רבּי סילבר,

שאין אני רשאי להתעלם מהם. היתה בּהם זריקת אבן בּפּליטים שלנוּ שעל פּני הימים, וסכּין בּגב המדיניוּת הציוֹנית.

מי שבּא לדבּר בּענינים אלה בּשער חייב קוֹדם ללמוֹד ולדעת ולחקוֹר מפּי מקוֹרו-ת נאמנים, ולא לזרוֹק אל תוֹך חלל-הפּרסוֹמת דברים בּלתי-שקוּלים.

קיימת עליה שקוֹראים לה “בּלתי-ליגלית”. הכּל בּעוֹלם חוּקי זה הוּא חוּקי. ממשלוֹת חוּקיוֹת, כּיבּוּשים חוּקיים, תעוּדוֹת חוּקיוֹת, אפילוּ הפרת-הבטחוֹת חוּקית. רק עליית יהוּדים, על יסוֹד המנדט העתיק של יציאת מצרים, איננה חוּקית.

והנה היינוּ עדים למחזה תמוּה: בּאיזוֹ אהדה עמוּקה דוּבּר בּבית-הנבחרים הבּריטי בּענין בּיש זה של עליה בּלתי-חוּקית, וּבאיזוֹ אי-אהדה עמוּקה דוּבּר בּה בּקוֹנגרס הציוֹני!

ולא רק העוֹלם התרבּוּתי מגלה סימני אהדה לעוֹלינוּ ולפליטינוּ, כּי גם הים אוֹהד אוֹתם וּמרחם עליהם.

לפני שבוּעוֹת אחדים ניגשה לחוֹף ארץ-ישׂראל סירה קטנה וּבה שנים-עשׂר יהוּדים בּאים-בּימים מגרמניה חוֹתרים בּמשוֹטים. סירה בּלי מנוֹע וּבלי מַלָחים מוּמחים. כּל סערה קטנה היתה הוֹפכת את הסירה וּמוֹרידה אוֹתה למצוּלוֹת. כּמה נסים נתרחשוּ להם, לאוֹתם שנים-עשׂר פּליטים יהוּדים על הים!

והנה קוֹרא אני בּ“דבר”, ערב סגירתוֹ על ידי הרָשוּת, כּי הגיעוּ חמש סירוֹת, מהן רק אחת סירת-מנוֹע, וּבהן 160 פּליטים, בּיניהם נשים הרוֹת וּשלוֹשים ילד. בּמרחק של שלוֹשים קילוֹמטר מן החוֹף הוֹשיב אוֹתם רב-החוֹבל בּסירוֹת ועזב אוֹתם לנפשם. והים ריחם עליהם והביא אוֹתם אל חוֹפנוּ. אילוּ היה הים חי מפּיהם של פּרנסים יהוּדים מפוֹארים היה אפשר נוֹהג אחרת.

אוֹדה, נפגעתי אמש קשה. הלא כּוּלנוּ מהגרים. ואם יש בּינינוּ מאוּשרים היוֹשבים לבטח בּארצוֹתיהם, האם לא היוּ אבוֹתיהם מהגרים?

אוֹמרים לנוּ: עליה בּלתי-מבוֹררת, יסוֹדוֹת רעים, הלא זה מן המפוּרסמוֹת… אני שוֹמע וחוֹשב: מאימתי נעשׂיתם בּררנים כּל כּך? שנים על שנים היינוּ אנחנוּ חוֹזרים וטוֹענים כּי ארץ-ישׂראל איננה יכוֹלה לקחת מכּל הבּא בּיד, כּי ארץ-ישׂראל זקוּקה לאנשים צעירים, אנשי עבוֹדה והעזה, לצבא-עם מוּכנים ומוּכשרים לכל שעת צרה ולכל מאמץ. אזי הייתם מגַנים אוֹתנוּ בּאָמרכם שמַה שאנוּ עוֹשׂים אין אנוּ עוֹשׂים אלא מתוֹך “חשבּוֹנוֹת מפלגתיים”, שאנחנוּ “מַפלים בּין יהוּדים ליהוּדים”. אַתם דרשתם מאתנוּ שלא נבַכּר צעיר על פּני זקן, חלוּץ על פּני חנוָני, איש-עבוֹדה על פּני ספסר. שנים רבּוֹת הוּטל עלינוּ להיאָבק על עֶקרוֹן הבּרירה וההכשרה. והנה, כּשבּאה השוֹאה הגדוֹלה והפּליט היהוּדי, זה הנמלט מן הגיהינוֹם שבּגרמניה וּבאוֹסטריה, וּבצ’כיה וּבסלוֹבקיה, פּוֹרץ לארץ, אַתם מתחילים לתבּוֹע: סלקציה.

מה אוּכל לענוֹת לטענה זוֹ? גם בּמצב איוֹם זה של הצלה מן הגיהינוֹם היה טוֹב אילוּ היינוּ בּוֹררים מתוֹך המחנה את מי שראוּי בּיוֹתר לארץ, מי שמסוּגל “לבנוֹת וּלהיבּנוֹת” בּה. ויוֹדע אני שנעשׂים כּמה וכמה דברים שהם ההיפך מזה. יש אנשים שעליה זוֹ הפכה להם למקוֹר-רוָחים. יש רוָחים פּרטיים ויש רוָחים אחרים. הייתי יכוֹל לספּר משהוּ על היסוּרים של הנוֹדדים מידי מציליהם. זכוּרים ימי ה" אַגֶנטים" בּרוּסיה וניצוּל מהגרים. וכוֹחוֹת ציבּוּריים טרחוּ אז להגן על המהגר מניצוּלם של מציליו. ועזרה זוֹ, להגנת הנוֹדדים היהוּדים בּיַמים, נתבּעת גם עתה מן הציבּוּריוּת היהוּדית, בּין שהיא ציוֹנית בּין שהיא בּלתי-ציוֹנית. מדוּע עוֹמדים מוֹסדוֹת העזרה וההגירה מרחוֹק? מה הם מפחדים “ללכלך” את ידיהם? ותחת להגיש עזרה אנוּ בּאים וּפוֹסלים, בּסיטוֹנוּת, את טיב העוֹלים.

והלא כּל ציוֹני היה צריך להיוֹת מאוֹשר, שעם כּל התלאוֹת והמצוּקוֹת שירדוּ על הישוּב זכינוּ כּבר לימים שארץ-ישׂראל יכוֹלה להגיש קוֹרטוֹב של עזרה ממשית ליהוּדים תוֹך הקטסטרוֹפה הגדוֹלה. וכי מהי ציוֹנוּת? מעוֹן-קיץ? עוֹנג-שבּת? מימי פּינסקר והרצל בּיקשה הציוֹנוּת להביא ישוּעה ממש לישׂראל. אך המפעל הציוֹני היה עוֹד רך מדי, חלש מדי, עני מדי, שיוּכל להגיש עזרה ניכּרת לאחים אוּמללים. בּימי טבח אוּקראינה לא היה מי שיוּכל לשַלח את היהוּדים לארץ-ישׂראל, ולא היה מי שיוּכל לקלוֹט אוֹתם. והנה זכינוּ לכך שנוֹכח גירוּש אשכּנז, וינה וּפּראג יש כּבר בּידינוּ לבוֹא לעזרה. והרי זה ההישׂג הגדוֹל של הציוֹנוּת.

וּלמי שדוֹאג בּיוֹתר לסלקציה עלי לוֹמר: יש ויש. יש גם אניוֹת מבוֹרָרוּת. וּבעיני ראיתי עוֹלים “בּלתי-חוּקיים”, בּעבוֹדתם ועל משמרתם. לא מן הגרוּעים כּלל וּכלל.

תפילת הים המוֹדרנית

אילוּ היוּ עסקנינוּ וּמנהיגינוּ ניגשים מקרוֹב אל חזיוֹנוֹת עיקריים בּחיינוּ, אפשר היוּ קוֹנים לעצמם מוּשׂגים אחרים. לפני כּמה שנים עבר עלי ליליה בּציפּיה. ראיתי צעירים וּצעירוֹת חוֹתרים בּמשוֹטים, מבּלי לדעת אם כּל הסירוֹת הגיעוּ בּשלוֹם, צוֹעדים בּמים כּשהם אוֹחזים זה בּיד זה לבל ינָתק מישהוּ מן החבוּרה, מבּלי דעת מה גוֹרל שאר הסירוֹת שיצאוּ יחד. גם מחזה זה ניתן היה לביקוֹרת מבּחינה אֶסתטית. אפשר לשער שאילוּ בּאה חבוּרת שׂחיינים-ספּוֹרטאים אנגלוֹ-סַכּסיים היה לה תוֹאר אחר והדר אחר – אך בּעיני היתה זוֹ שרשרת הנמשכת מר' יהוּדה הלוי ועד הנערים והנערוֹת הללוּ. וּמאמין אני כּי לא רחוֹקים הימים ושירים יוּשרוּ, ואוּלי גם יחבּרוּ תפילוֹת לשלוֹמם של יוֹרדי-ים שלנוּ. וּמי יוֹדע, אוּלי יתפּללוּ אוֹתן התפילוֹת גם בּטמפּלים שבּאמריקה. נזכּר אני בּרגע זה שקיימת תפילה נפלאה, תפילת הים, של הרמבּ“ן, שבּשעתוֹ, לפני כּשבע מאוֹת שנה, פּתח גם הוּא בּעליה לארץ-ישׂראל. ודאי לא היתה אז אוֹתה עליה חוּקית בּיוֹתר. בּאוֹתה תפילה מדוּבּר על כּל מיני מזיקים וּמחַבּלים שמצוּדתם פּרוּשׂה בּיַמים. אך הרמבּ”ן עוֹד לא ידע על הצי הבּריטי ועל סירוֹת-מנוֹע ועל משמרוֹת אנגלוֹ-ערביוֹת בּחוֹפים. האין בּימינוּ כּל יהוּדי בּאשר הוּא עוֹמד וּמתפּלל לשלוֹמם של יוֹרדי-ים שלנוּ?

אילוּ הייתי אני פּרנס יהוּדי בּאמריקה הייתי נוֹהג אחרת. ראשית כּל, הייתי דוֹאג לכך שכּל יהוּדי בּאשר הוּא, אם ציוֹני ואם לא-ציוֹני, ישתתף בּפוֹעַל בּעזרה למבקשי-מפלט. אם יהוּדי אמריקה לא ניתן להם לקבּל אליהם וּלהציל את היהוּדים הנמלטים מן הגיהינוֹם, כּאשר נתקבּלוּ וניצלוּ הם עצמם בּשעתם, כּי אז לפחוֹת יתנוּ את העזרה ההוֹגנת למי שמעיז להציל ויכוֹל להציל. ועוֹד הייתי מפליג ואוֹמר: צריך לחנך יהוּדים צעירים, ממיטב הנוֹער בּאמריקה, ושוּב ללא הבדל אם ציוֹנים אוֹ לא-ציוֹנים, שיִלָווּ אף הם אל הנוֹדדים היהוּדים ויתעַנוּ אתם בּאשר הם מתענים ויחיוּ אתם בּשעוֹת וּבימים שהם נאבקים עם הגוֹרל וּכשהם זוֹכים להיגָאֵל – על מנת להעמיק את הרגשת שוּתפוּת הגוֹרל יהוּדי.

הישוּב אשר השלטוֹנוֹת מאַיימים עליו בּענשים קשים על עזרה ל“בלתי-חוּקיים” עוֹשׂה את שלוֹ. יש מי שמחלק עם האוֹרחים מיטה וּפת. והיה מן הראוי שמי שבּא לדבּר בּענינים אלה יפָּגש עם האנשים, בּיבּשה וּבימים, הנוֹתנים את נפשם על כּך. היה טוֹב אילוּ נפגשוּ עם אנשים ממיטב אנשי-הרוּח שלנוּ בּמערב, והיוּ רוֹאים כּיצד הם חרדים לגוֹרל אניה שנתקעה בּאַחד החוֹפים, היוּ רוֹאים מה נכוֹנוּתם של חלקים חשוּבים בּישוּב לשׂאת ולסבּוֹל וּלמַלט, וגם להיעָנש.

ואף אני מדבּר כּאן כּאחד הנענשים. ולא אני בּלבד, כּי אם הסתדרוּת העוֹבדים כּוּלה נענשה קשה בּסגירת עתוֹנה “דבר” וּדפוּסה בּגלל מאמר להגנת המעפּילים. מהלוּמה קשה היא לנוּ, חמרית וציבּוּרית. אך אני שכּבר נתנַסיתי בּסגירוֹת, לא הייתי מעוֹלם גאה על סגירה כּמוֹ הפּעם. כּי ענין העליה הוּא בּעינַי ענין אנוֹשי גדוֹל, ענין אחוָה יהוּדית, וגם ענין מוּסרי וּמדיני.

איזוֹ הגירה בּעוֹלם היא כּשרה וחוּקית, אם עליה זוֹ איננה חוּקית? ואיזה חוּקים בּעוֹלם הם חוּקיים, אם זכוּת-חיים ליהוּדי היא בּלתי-חוּקית?

אף אני עצמי הנני – אַל יֵחַשב לי הדבר לעווֹן – עוֹלה בּלתי-חוּקי, כּי עליתי לארץ עם ה“פּתקה האדוּמה” התוּרכּית. ואף על פּי שבּדרך כּלל נוֹהגים אנשים להעריץ ימים שהיוּ, הריני אוֹמר כּי העליה הבּלתי-חוּקית של בּני בּיל"וּ וּבני העליה השניה אינה יכוֹלה להתנשׂא על פּני העליה של ימינוּ.

הפּליט היהוּדי בּראש המערכה

העליה הבּלתי-חוּקית יש לה תפקיד מיוּחד בּמלחמתנוּ. כּל רעיוֹן מחפּשׂ לוֹ את היסוֹד הסוֹציוֹלוֹגי אשר ישמש נוֹשׂא לוֹ בּעצם חייו. היוּ ימים והחנוָני היהוּדי הקטן היה הנוֹשׂא של חיבּת-ציוֹן והוּא ששמר על הנר שלא ידעך, עד שבּא הרצל. ואחר כּך בּאוּ ימים לרוֹפא, לעוֹרך-דין, לסטוּדנט. לרבּים נראים אוֹתם הימים כּימי זוֹהר. אחר כּך בּא נוֹשׂא אחר: אוֹתם הבּחוּרים, ללא “תוֹאר” וללא הדר, בּפרדסי פּתח-תקוה וּבשׂדוֹת הגליל. וּכשאני שוֹאל את עצמי: מי בּימינוּ אלה הנוֹשׂא הטבעי – בּגזירוֹת גוֹרלוֹ – של מלחמת ישׂראל על קיוּמוֹ, והיכן מקוֹמוֹ? הריני משיב לעצמי: על פּני היַמים נטוּשים נוֹשׂאי הדגל של צרת היהוּדים. הללוּ לא יתנוּ לשערי הארץ שיסָגרוּ, לא יתנוּ למצפּוּן העוֹלם שיֵרָגע, לא יתנוּ למר מלקוֹלם מקדוֹנלד שיבצע את ספרוֹ הלבן. הפּליט היהוּדי יוֹצא בּראש המערכה, וכוּלנוּ חייבים לצאת בּצבאוֹתיו.

אין אנוּ אדוֹני ההיסטוֹריה וּשביליה נעלמים מאתנוּ. ואפשר להקשוֹת, מדוּע לא בּחרה ההיסטוֹריה למילוּי שליחוּתה יהוּדים נשׂוּאי-פּנים וּפרנסים חשוּבים ואזרחים בּני-חוֹרין, וּבחרה דוקא בּפליטת בּית-ישׂראל, בּאבק-אדם הנישׂא על פּני יַמים? אך לא בּידינוּ לשנוֹת. כּך יצא מלפניה. ואין לנוּ אלא להישָמע לה ולצאת בּעקבוֹת בּחירה, הפּליט.

בּגללו נתכּנסה ועידת אֶויאן, עליו יתיעצוּ בּוַשינגטוֹן, בּוֹ עסוּקים מיניסטרים ודיפּלוֹמטים, בּגללוֹ לא תהיה מנוּחה ללוֹרדים יהוּדים. ורק שאלה אחת טרם נענתה: אם תדע המנהיגוּת היהוּדית בּעוֹלם להתיצב לרשוּתוֹ וּלשרת אוֹתוֹ בּאמוּנה?

זוֹהי שאלת האחוָה היהוּדית, זוֹהי שאלת העוֹז הנפשי והשׂכלי של האחראים לציבּוּריוּת היהוּדית, זוֹהי גם שאלת-הכּוֹבד של הציוֹנוּת בּשעה זוֹ.

זוֹהי שאלת גוֹרלם של רבבוֹת וּמאוֹת אלפים מאחינוּ, אשר יהיוּ הראשוֹנים ליפּוֹל בּמלחמה-לא-להם, ליפּוֹל לא בּעד עמם וחירוּתם, כּי אם בּעד מעַניהם וצוֹרריהם.

אך זוֹהי שאלה לא של רבבוֹת יחידים, כּי אם שאלת הכּלל. דוּבּר על שבירת מסגרת. צריך לשבּוֹר את המסגרת מבּפנים וּמבּחוּץ. מבּפנים – הישוּב, וּמבּחוּץ אין לנוּ שַברָן טוֹב מן היהוּדי שקוֹראים לוֹ פּליט.

יש כּנגדוֹ כּמה נימוּקים מעשׂיים, מעשׂיים בּיוֹתר. מה כּוֹחוֹ של פּליט מִסכּן כּנגד מעצמה אדירה, אשר מדינוֹת וּממשלוֹת עוֹשׂוֹת רצוֹנה וּמפזרים מכשוֹלים וּמוֹקשים על דרכי החתחתים של הפּליטים? אין בּכוֹחי ליַשב את כּל הנימוּקים. אך ידעתי כּי יש אשר גם מדינה גדוֹלה תקצר ידה בּפני צרוֹת ויסוּרים של המוֹני אדם. וּמאחוֹרי הפּליט היהוּדי עוֹמד היטלר ותלמידי היטלר, והוּא דוֹחף, תרצוּ אוֹ לא תרצוּ, תעזרוּ אוֹ תפריעוּ, צרוֹתיהם של ישׂראל ישלחוּ את הספינוֹת על פּני ימים.

מי עוֹשׂה אוֹתנוּ עבריָנים

לא אשמת הפּליטים ולא אשמת עם ישׂראל שהפכנוּ לפוֹרצי-חוֹק. מי שפּרץ את החוּקה היסוֹדית של ארץ-ישׂראל – עוֹשׂה אוֹתנוּ עבריָנים. חפצנוּ לעבוֹד בּתחוּמי החוֹק, מתוֹך כּבוֹד לחוֹק. נכנענוּ גם לחוּקים שלא היוּ ידידוּתיים בּיוֹתר. אך אין להיכָּנע לחוֹק השוֹלל את זכוּת-החיים של אדם. אנוּ פּוֹסלים את היסוֹד המוּסרי של גזירת-העליה. אנוּ מכריזים כּי זכוּת היהוּדים לעלוֹת לארץ-ישׂראל אינה תלוּיה בּחסדם של אנגלים אוֹ של ערבים. זכוּת ראשוֹנית היא, ורק האַלָמוּת גוֹזלת אוֹתה מאתנוּ.

למצב הפּנימי

אך מה נדבּר בּשאלוֹת מלחמה ועליה והתישבוּת, כּשאנוּ עוֹמדים בּדלוּתנוּ וּבמיעוּט אמצעינוּ? אנשי אגף העבוֹדה כּבר ידוּעים בּציוֹנוּת כּ“חמרנים” וּכ“אוֹהבי בּצע”. תמיד אנחנוּ מדבּרים על הקרן הקיימת וקרן-היסוֹד וכדוֹמה, שלא כּבני-אדם בּעלי מעוּף וחזוֹן, היוֹדעים כּיצד מקימים עם וכוֹבשים ארץ בּסיסמאוֹת מדיניוֹת בּלבד. אך בּימינוּ אין שוּם עַם מנהל מלחמה בּלי מזוֹן וּבלי נשק.

אין כּוֹחי להאריך בּזה, כּי איני יוֹדע מנַין נקח עסקנים טוֹבים יוֹתר בּשביל הקרנוֹת. אך כּאדם מן הארץ רשאי אני לוֹמר לנוּ לכוּלנוּ, בּלשוֹן שדיבּרוּ נוֹאמים בּשאלוֹת המדיניוּת: “כּך לא ילך הענין”. מחר נשב בּועדת התקציב. נריב, כּל אחד יבקש לקרוֹע מחברוֹ משהוּ. כּוּלנוּ יוֹדעים את מסגרת התקציב. מה נעשׂה בּזה? מה מעט אפשר להקים בּתקציב הטוֹב בּיוֹתר שבּרשוּתנוּ.

נעשׂה למען הקרנוֹת כּל מה שנעשׂה, אך לא נבנה את מה שעלינוּ לבנוֹת בּזמן הקרוֹב בּיוֹתר בּלי מִלוה. בּמשך עשׂרים שנה היה זה ענין לבעלי דמיוֹן, וּמוּמחים ואנשי מעשׂה עסקוּ בּהוֹכחה כּי הדבר איננוּ ניתן להיעשׂוֹת. האם לשם כּך צריכים אנוּ לאֶכּפֶּרטים? חבל על ההוֹצאוֹת. אין זה ענין להחלטה בּלבד.

בּקוֹנגרס הזה עצמוֹ צריכה להתלכּד חבוּרת אנשים, אשר זה יהיה ענינם מיד וּלאלתר: להגשים את המִלוה, כּדי לאַפשר את נצחוֹן בּניננוּ בּארץ-ישׂראל.

וּמכּאן למצב הפּנימי בּתנוּעה הציוֹנית. רבּוֹת דוּבּר פּה על אַחדוּת ושלוֹם. הצרה היא שכּל אחד תוֹבע את האַחדוּת והשלוֹם לא מעצמוֹ אלא מזוּלתוֹ.

מה קרה בּישוּב, בּחיים הפּנימיים של הישוּב, שכּל ידידינוּ נדים לנוּ?

שַבנוּ מלוֹנדוֹן, בּמקוֹם שחוּגים שוֹנים של הישוּב עבדוּ יחד, ללא חיכּוּכים וחַשדנוּת. בּיחסים הוֹגנים שַבנוּ, בּהכּרת כּל רצינוּת המצב. וּבבוֹאנוּ – מיד נשתנה משהוּ.

מה קרה? האם הכריזו הפּוֹעלים על מהפּכה סוֹציאלית? האם פּרצוּ שביתוֹת גדוֹלוֹת שהשבּיתוּ את התעשׂיה? האם העלוּ הפּוֹעלים את שׂכרם? האם חדלוּ הדיירים לשלם שכר-דירה?

אוֹמר מה קרה: בּארץ הוּכרז “מרי אזרחי”, אך לא נגד ממשלת המנדט, כּי אם נגד הנהלת הסוֹכנוּת.

בּעצם השעה שממשלת המנדט מתנקשת בּסוֹכנוּת היהוּדית בּאוּ חוּגים ועסקנים ונתנוּ לה יד: להחליף את המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּנציגוּת אחרת; כּמוּבן, בּנציגוּת שאינה תלוּיה בּבחירוֹת.

ידידנוּ שלמה גוֹלדמן סיפּר מרשמי ארץ-ישׂראל. האוּמנם כּה רע הישוּב, האוּמנם הוּא כּל כּך בּלתי-מאוּחד וּנטוּל-שלוֹם? הנה יוֹשב לפניכם אגף שלם של הישוּב. דוקא אני אינני מרוּצה בּיוֹתר ממידת האַחדוּת והשלוֹם שבּתוֹכוֹ, ואף על פּי כן – אפשר לאַחל לשאר חלקי הישוּב והמפלגוֹת הציוֹניוֹת שלא יהיוּ נוֹפלים מבּחינה זוֹ.

וגם היחסים בּין שאר חלקי הישוּב לא הוּרעוּ בּעצם, כּי אם הוּטבוּ. יש ניגוּדים שהם עמוּקים יוֹתר וּמסוּכּנים יוֹתר מניגוּדים בּין ראשי מפלגוֹת. הנה היתה מלחמת שלוֹשים שנה ויוֹתר בּין הפּוֹעל והאִכּר. זאת לא היתה מלחמת-מעמדוֹת בּמוּבן המקוּבּל בּין השׂכיר וּבין הבּעלים. הניגוּד נגע בּיסוֹד היסוֹדוֹת של חיי הישוּב: עבוֹדה עברית אוֹ ערבית. לא עזרוּ רצוֹנוֹת טוֹבים, לא עזרוּ השתדלוּיוֹת, לא עזרוּ החלטוֹת של הקוֹנגרסים. שני מחנוֹת זה מוּל זה נאבקוּ בּמרירוּת. וּזכוּת גדוֹלה היא למוּפתי, בּין שאר זכוּיוֹתיו הגדוֹלוֹת, שגרם לכך שיש לנוּ הנמל בּתל-אביב והעבוֹדה העברית השלמה במוֹשבוֹת. ממילא ניטל העוֹקץ ההכרחי מיחסי אכּרים וּפוֹעלים. נוֹצרה אוירה של משׂא-וּמתן ודיוּן. הפּוֹעל וההסתדרוּת יוֹדעים מה זה משק ארץ-ישׂראלי ומה זה ענף הפּרדסנוּת. אך אוֹדה ולא אעלים, כּי יחסי לפרדס שיש בּוֹ עבוֹדה עברית מלאה שוֹנה מיחסי לפרדס שאין בּוֹ עבוֹדה עברית כּלל אוֹ חלקית בּלבד. ניגוּדים ישנם גם עכשיו, אך עתה אנוּ יוֹשבים יחד כּאנשים שיש להם שׂדה משוּתף. אוֹרחינוּ הטוֹבים אוּלי אינם רוֹאים את הפּגישוֹת הללוּ כּשם שאינם רוֹאים את הפּגישוֹת בּין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת לבין התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה. אין העתוֹנים מַרבּים לספּר על ענינים אלה, ועל אחת כּמה וכמה שעתוֹנים מסוּג ידוּע לא יספּרוּ מה יחסם של אנשי החקלאוּת והתעשׂיה לשליחי הפּוֹעלים בּהנהלת הסוֹכנוּת.

כּך הוּא המצב בּקרב הישוּב, בּין אנשי עבוֹדה ואנשי כּספים. יש יוֹתר שיתוּף ויוֹתר הערכה הדדית מאשר בּזמנים קוֹדמים. אלא שפּתאוֹם רגשה ונזדעזעה ארץ-ישׂראל, וקוֹל צוָחה עבר בּארץ: אין לשׂאת עוֹד! לא שאין לשׂאת את שלטוֹן מקדוֹנלד אוֹ האדמיניסטרציה הפּלשׂתינאית. לא, אין לשׂאת עוֹד את “הדיקטטוּרה” של האנשים היוֹשבים כּאן ליד שוּלחן ההנהלה. וּפתאוֹם נשתקעה “כּל ארץ-ישׂראל” בּענין אחד. כּל ארץ-ישׂראל – לאו דוקא. אנשי נהלל ועין-חרד הוֹסיפוּ לעבוֹד את עבוֹדתם, וכך גם אנשי טירת-צבי, וכן גם העוֹבדים והבּעלים בּ “לוֹדזיה” וּב“נשר” וּב“שמן”, ויהוּדי סתם אף הוּא שקוּע בּדאגת פּרנסה וּבדאגת שטרוֹת. אך כּפּוֹת-המבשלים הציבּוּריוֹת והעתוֹנוּת הקשוּרה בּאלה נתרתחוּ.

וּכשבּאוּ אנשים טוֹבים מן הגוֹלה – גברה הרתיחה מסביבם. לפיכך, אפשר לא ראוּ י"ג הישוּבים שלאחר הספר הלבן, אבל הרגישוּ בּכּל את הרתיחה. ושֵם הישוּב ניתן לחרפּה וּלשִמצה.

כּסבוּרים אתם שכּל הרעש הזה היה בּשל איזוֹ תכנית מסוּימת, בּשל דרכים מוּצעוֹת? חלילה. לכך לא היוּ המוֹחוֹת פּנוּיים. התחילוּ מסתדרוֹת “משלחוֹת” כּמוֹ בּשעת מַהפּכה, רחמנא ליצלן, כּמוֹ בּפבּרוּאַר 1917 בּרוּסיה. מה תכניתם לא אמרוּ, אך ידעוּ שהיא " נמרצת". הניסוּח היה אף הוּא נמרץ: “אנשים חזקים וּדרכים נוֹעזוֹת”. מה הן הדרכים הנוֹעזוֹת – לכך לא ניתנה תשוּבה. אך בּאמוּנה בּאנשים חזקים לא היה מחסוֹר. תסלחוּ לי אם אוֹמר, כּי מצב-רוּחוֹת מסוּים בּארץ הזכּיר את המעשׂיה הידוּעה על היהוּדי המתרוֹצץ בּחוּצוֹת בּשעת השׂריפה, וצוֹעק: היתכן, יהוּדים נשׂרפים ואני לא אַרויח?

הוֹאיל והזכּירוּ כּאן שני שמוֹת, שלי ושל חברי ד. רמז, “שהשתתפנוּ בּ”ועד העליוֹן", עלי לוֹמר מה טיבה של ההשתתפוּת. אמרנוּ: אנוּ מוּכנים לשמוֹע מה יש לכם להציע. הרוֹצים אתם לבנוֹת אוֹ להרוֹס? רוֹצים אתם לחַזק את הועד הלאוּמי, רוֹצים אתם לארגן את ההתגוֹננוּת הכּלכּלית של הישוּב, לחזק את תוֹצרת הארץ, את המלחמה בּאימפּוֹרט המיוּתר – לכך אנחנוּ מוּכנים להוֹשיט יד, וגם לא נתעניֵן בּיוֹתר בּשאלוֹת “מַפתח”. על זאת ענוּ לנוּ: ותוּ לא? רק ועד כּלכּלי, אוֹ רק הצטרפוּת לועד הלאוּמי? לא ולא. רוֹצים אנחנוּ בּועד עליוֹן, מחוּץ לסוֹכנוּת, מחוּץ לועד הלאוּמי, ולא בּשביל תפקידים מסוּימים בּלבד, כּי אם בּשביל “כּל עניני שעת חירוּם”, צריך שהענינים הללוּ יוּצאוּ מידי המוֹסדוֹת הלאוּמיים וימָסרוּ לידי אנשים נבחרים מעצמם, וגזבּרוּת הסוֹכנוּת תתחייב להמציא להם סכוּמי כּסף כּאשר ידָרש; על מנת כּך תסתדר מהפּכה בּשלוֹם. לכך אמרנוּ: לא, בּאָלף, והאדם החשוּב בּיוֹתר שעליו נשען כּל הבּנין אמר: “מוּכן אני להיכּנס לועד הלאוּמי, ולא לבנוֹת בּנין חדש מחוּצה לוֹ; מצאתי דרך של שיתוּף עם המוֹסדוֹת הלאוּמיים; נוֹכחתי בּרצוֹנה הטוֹב של ההסתדרוּת”. הדברים הללוּ לא נתקבּלוּ על דעת מְזידי הנזיד, והענין בּטל.

מרבּים לדרוֹש מאתנוּ ויתוּרים, וגם ידידינוּ ד"ר שלמה גוֹלדמן פּנה אלינוּ בּדברים נלבּבים שנהיה רחבי-לב ונוַתר. ואכן, וַתרנוּת ורוֹחב-לב מידוֹת יפוֹת הן, אך כּשדוֹרשים אוֹתן מן הזוּלת יש לפחוֹת להגדיר מַהם הויתוּרים הנדרשים. וּמבקש אני: אל נדבּר סתוּמוֹת, ונדע בּאמת מה נדרש מאתנוּ לטוֹבת העם והארץ והשלוֹם והאחדוּת. מאֵילוּ פּריבילגיוֹת עלינוּ להסתלק?

יש ויש ענינים שבּהם נהיה נכוֹנים לדוּן על מה שקוֹראים ויתוּרים. אם יש בּארץ חוּגים כּלכּליים, שעניניהם עדיין לא נכנסוּ למעגל הדאגה הלאוּמית, עלינוּ לדוּן בּזה לא מבּחינת אינטרסים צרים של המפלגה אוֹ מעמד, כּי אם מבּחינת בּיצוּר המשק הלאוּמי.

אם אוֹמרים לנוּ: לכם, להסתדרוּת האדירה, יש לשכּת-עבוֹדה חזקה, ועל ידי כּך אתם מבטיחים לחברים שלכם יוֹתר אפשרוֹּת של עבוֹדה מאשר לאחרים, הרי מבּלי להיכּנס בּניתוּח מעשׂיוֹת וּשמוּעוֹת, הננוּ מוּכנים להתקין סדרים כּאלה ששוּם לשכּת עבוֹדה לא תהיה קנין מפלגה אוֹ חבוּרה, כּי אם שתהיה לשכּת עבוֹדה כּללית לכל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, בּלי תלוּת בּכל מפלגה שהיא, ללא כּל הפלָיה וּללא כּל פָבוֹריטיזם מצד נוֹתני-עבוֹדה אוֹ הסתדרוּיוֹת בּוּרגָניוֹת, המעוּנינוֹת לגַדל לעצמן אִרגוּני פּוֹעלים מיוּחדים.

אם אוֹמרים לנוּ: יש צוֹרך לתקן את בּדק ההסתדרוּת הציוֹנית, לחוֹקק חוּקים ונוֹרמוֹת של בּחירוֹת דמוֹקרטיוֹת וצוֹדקוֹת – הרינוּ מוֹשיטים לכך את ידנוּ. אם תבוֹא הצעה של קַדַסטֶר בּוֹחרים אוֹ שקל כּל-שנתי – נדוּן בּזה בּאהדה וּברצינוּת.

לבדק הבּית

בּדברים כּאלה, בּין שהם ויתוּרים וּבין שהם תיקוּנים הדרוּשים לגוּפם של ענינינוּ, אנחנוּ נענים בּרצוֹן. אך אין אנחנוּ יכוֹלים ואיננוּ רוֹצים להיעָנוֹת לסיפּוּק אמבּיציוֹת של תקיפים ושל מפלגוֹת “מנוּפּחוֹת”, הכּוֹעסים ורוֹגזים על כּל דרך ההיסטוֹריה הציוֹנית שלא שאלה את פּיהם. עצם מציאוּתוֹ של אגף העבוֹדה על מספּריו וּמשקלוֹ ויצירתוֹ והשפּעתוֹ אינה בּשבילם אלא מיקח-טעוּת מצד ההיסטוֹריה. הם מתגעגעים על הימים הטוֹבים של הציוֹנוּת הטוֹבה, כּשגביר העיר בּשעה שיצא לחוּץ-לארץ למרחצאוֹת היה גוֹמל חסד עִם עַם ישׂראל והוֹאיל לקחת מן האגוּדה הציוֹנית מנדט לקוֹנגרס, אוֹ כּשמוּרשה הגליל היה משַגר איגרת לאגוּדה שבּעיירה וּמבקש על אחד מידידיו שינָתן לוֹ מנדט פּנוּי. אז היוּ ימים יפים, אז היתה ציוֹנוּת בּזָהרה. הם, הימים הטוֹבים האלה, לא יחזרוּ. איזוֹ ציוֹנוּת היא זאת, שאנשי-כּפר מארץ-ישׂראל וּצעירים מקיבּוּצי הכשרה משמיעים את קוֹלם וּמקשיבים להם? וכי משוּם שיש מפלגוֹת יוֹרדוֹת בּציוֹנוּת, שלא נוֹח להן, חייב הפּוֹעל להסגיר את זכוּיוֹתיו, השפּעתוֹ, כּדי שסוּג בּעלי-בּתים מסוּים ירגיש עצמוֹ מרוּצה יוֹתר ונוֹח יוֹתר?

ענין האחדוּת והשלוֹם בּישוּב וּבציוֹנוּת חשוּב מאד מאד. כּוּלנוּ נישׂאים בּאניה אחת, והאניה סדוּקה והמים זידוֹנים. וכי אין מקוֹם ליחסים אחרים, לחשבּוֹנוֹת אחרים? אך אין לנצל את סיסמת האחדוּת למען ענינים בּלתי-ציוֹניים. בּעבוֹדתנוּ המעשׂית אנחנוּ מקדמים את אחדוּת ישׂראל, את קיבּוּץ הגלוּיוֹת, את התקרבוּתם של שבטים ועֵדוֹת. מה מראה היה לקוֹנגרס אילוּ היה אגף העבוֹדה מפוּצל כּשם שאחרים מפוּצלים? מי שיוֹדע כּיצד מתיחסים אנשינוּ האחראים לכל נבט חדש בּישוּב, בּאיזוּ רגשי אחוָה והוֹקרה פּגשנוּ את טירת-צבי וסייענוּ לכל מפעל חדש של כּיבּוּש והתישבוּת, כּיצד העלינוּ אלפי נוֹער ללא הוֹרים וּללא לשוֹן ועשׂינוּ אוֹתם לאזרחי ארץ-ישׂראל בּוֹני מוֹלדת – יבין כּי פּנינוּ לאחדוּת אמת. ודוּגמה אחת מן הימים האחרוֹנים: דוקא בּימי הרעש נגד המוֹסדוֹת הלאוּמיים עלה בּידי ההנהלה הציוֹנית לכַנס את כּל הנוֹער הציוֹני, על ימינוֹ ועל שׂמאלוֹ, וּלשַתפוֹ יחד. ראיתי את הנוֹער הזה – שלא הכּירוּ זה את זה – נפגש וּמתוַכּח ודן ושוֹמע, וּמתרגלים לראוֹת זה בּזה חברים לתנוּעה אחת.

נקדם את האחדוּת. לא על מידי גזל זכוּיוֹת ולא על ידי הפלָיה, ולא על ידי בּחירוֹת מסוּלפוֹת. הציוֹנוּת לא תקוּם על ידי דיקטטוֹרה, לא משׂמאל ולא מימין. נילָחם נגד זיוּפי שקלים וּבחירוֹת, נילחם נגד עוֹשק זכוּיוֹת בּעיריוֹת וּבמוֹעצוֹת מוניציפאליות. נילחם נגד בּוֹיקוֹטים, נגד האפשרוּת לכל גוּף ציוֹני לבוֹא וּלהחרים בּחירוֹת. בּשיטוֹת אלה נוֹהגוֹת מפלגוֹת פאשיסטיוֹת אוֹ קוֹמוּניסטיוֹת, כּלוֹמר, חוֹתרוֹת תחת המדינה הקיימת. וּמדינוֹת מתגוֹננוֹת כּנגד חתירוֹת אלה.

זהוּ, כּמדוּמה, הקוֹנגרס שנתכּנס בּמצב הקשה בּיוֹתר מאז קוֹנגרס אוּגַנדה. אך בּין ההבדלים השוֹנים שבּמצבנוּ אז וּבמצבנוּ עתה יש הבדל אחד מכריע: משבּר אוּגנדה מצא אוֹתנוּ ללא ישוּב, ללא עמדה בּארץ. עם כּל מה שנהרס בּחיי ישׂראל בּעוֹלם, הרי עתה יש לנוּ גרעין של עם בּארצוֹ, גרעין מוּכן להילחם על מוֹלדתוֹ וחירוּתוֹ, מוֹשיט ידים לקבּל אחים. גדלוּ כּוֹחוֹת בּארץ וּמסביב לארץ אשר כּמוֹהם לא ידענוּ בּשנוֹת גלוּתנוּ. ואם התנוּעה הציוֹנית תתלכּד סביב אלה – תוּכל לעמוֹד בּמערכה.