(בּמוֹעצת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. כ“ה בּניסן תרצ”ט)

ימי ספּטמבּר הביאוּ לידי גילוּי את עמדתה הנוֹכחית של הממשלה הבּריטית לגבּי הציוֹנוּת. המלחמה העוֹלמית שניגשה לפּתח הביאה את אנגליה למצב של פַּניקה, הגבּירה והבליטה את נכוֹנוּת הממשלה לקנוֹת את מדינוֹת “הציר”, ואת מי שעלוּל ליפּוֹל לתוֹך זרוֹעוֹת “הציר”, והמחיר ידוּע: הקרבת בּני-בּרית וחיסוּל התחייבוּיוֹת בּין-לאוּמיוֹת. בּאוֹתם הימים שבּהם הוּפקרה צ’כוֹסלוֹבקיה נתגבּשוּ גם התכניוֹת החדשוֹת לגבּי ארץ-ישׂראל, והממשלה אשר הצליחה בּמשך כּמה זמן לעטוֹף את כּוָנוֹתיה בּעטיפוֹת רכּוֹת לא יכלה עוֹד הצפּינן. בּמזל זה נוֹלדה “ועידת-לוֹנדוֹן”.

החברים ששמעוּ את דברַי בּישיבוֹת המרכּז וּבוַעד הפּוֹעל המצוּמצם וּבכינוּס-חברים יוֹדעים עד מה היוּ לי ספקוֹת חמוּרים לגבּי עצם הליכת היהוּדים ל“שׂיחוֹת” לוֹנדוֹן. לאחר מעשׂה עלי להוֹדוֹת – ואני עוֹשׂה זאת בּסיפּוּק-נפש – כּי נתבּדיתי, כּלוֹמר, לא שנתבּדוּ חששוֹתי לגבּי עמדת הממשלה, אלה נתאַשרוּ בּמלוֹאן, אוּלם נתבּדוּ חששוֹתי לגבּי עמדת היהוּדים.

היהוּדים שבוּ מלוֹנדוֹן לא כּמנַצחים, אך גם לא כּניגפים. יש לוֹמר: הוּכּינוּ, אך לא נחלנוּ מפּלה. גם בּתל-חי הוּכּינוּ, וכאַבנוּ עד מאד את מַכּתנוּ, אך תל-חי לא היה בּשבילנוּ תבוּסה. אדם הנאבק ועוֹמד על נפשוֹ יכוֹל לקבּל מכּה קשה בּלי שהמכּה תיהפך לוֹ לכשלוֹן.

מדוּע יעצתי לבלתי לכת ל“שׂיחוֹת”? לא חששתי למַה שיאמרוּ האנגלים, כּי ידעתי שהם יכוֹלים לוֹמר מה שהם מתכּוונים לוֹמר גם שלא בּנוֹכחוּתנוּ, אוּלם חששתי לפּגישה הזאת של היהוּדים והאנגלים, חששתי לתמוּנה אשר הפּגישה הזאת עשׂוּיה לקבּל בּעיני העוֹלם. חששתי לזה יוֹתר מאשר לכל האיסטרטגיה המדינית שקדמה ל“שׂיחוֹת”, שבּיחס אליה היתה לי תפיסה שוֹנה מזוֹ של ההנהגה. עכשיו עלי לומר: מבּחינת דמוּת התנוּעה, מבּחינת ההשפּעה על מה שעתיד לבוֹא וצריך לבוֹא בּחיי העם יצאנוּ מן “השׂיחוֹת” בּשלוֹם, יצאנוּ בּגילוּי-רצוֹן וּבגילוּי-כּוֹח. אינני חוֹשש מפּני המלעיגים ואני אוֹמר: היה בּזה נס.

אין כּוָנתי לספּר פּרטים מן “השׂיחוֹת” ואף לא לתאר אוֹתן. תמציתן הפּוֹליטית ידוּעה. תיאוּר האוירה, ההתנהגוּת, הטוֹן וּבנוֹת-הטוֹן, וכל נפתוּלי הויכּוּח ועליוֹתיו וּמוֹרדוֹתיו – זהוּ ענין לאמן בּחסד. לי אני היוּ “השׂיחוֹת” כּמהדוּרה מוֹדרנית של ה“דיספּוּטים” אשר היוּ עוֹרכים לנוּ בּימי-הבּינַים. יוֹדעים אתם ודאי מה דמוּת היתה לאוֹתם הויכּוּחים אשר היינוּ אנוּסים להשתתף בּהם כּנגד בּישוֹפים וּשליחי מלכים וּמלכים עצמם. זהוּ ויכּוּח בּין שני צדדים שאינם שוים, ואפילוּ כּשלמַראית עין נשמרת צוּרת-השויוֹן בּין המתוַכּחים. זהוּ ויכּוּח אשר בּוֹ אתה חייב לנהוֹג זהירוּת יתירה בּנימוּקים אשר בּידיך, פּן יהָפכוּ בּידי הצד השני, התקיף, כּלי-זין כּנגד. אתה חייב לשקוֹל את דבריך בּפלס, לבל תימצא בּהם שוּם פּגיעה, חלילה, בּטעם הטוֹב אוֹ בּכבוֹד התקיף וידידיו אוֹ בּמוּסכּמוֹתיו, אך אוֹתוֹ – את התקיף – אין אתה יכוֹל למנוֹע מהשתמש בּפלפּוּל וּבעקמוּמיוּת וּבתַחבּלָנוּת, ויוֹדע אתה מראש כּי מה שתאמר ואיך שתאמר, וכל כּמה שתצליח להדוֹף את טענוֹתיו והאשמוֹתיו, לא אתה תהיה הפּוֹסק ולא איזה שוֹפט עליוֹן בּלתי-משוּחד, אלא הוּא עצמוֹ, שהכּוֹח בּידוֹ, הוּא התוֹבע, והוּא האוֹמר עדוּת, והוּא הדיין, והוּא המפרש את הדין, וגם המבצע והפּוֹסק. הוּא רשאי לגזוֹר על שׂריפת ספריך הקדוֹשים וגם להכריז שאתה הוּא המחלל את קדשיו, הוּא יכוֹל להעלוֹתך לגרדוֹם וגם להוֹקיעך כּצמא לדם-אדם.

וּב“דיספּוּט” שבּימינוּ יש עוֹד קוים נוֹספים, כּי בּעל-הדין שלך איננוּ איזה כּוֹמר חשוּך אוֹ נסיך עריץ, אלא מדינה תרבּוּתית-נאוֹרה ואדירה, אשר אליה נשׂוּאוֹת עיני העוֹלם כּאֶל המגן האחרוֹן של הציביליזציה האירוֹפּית מפּני הבּרבּריוּת השוֹטפת. לוֹ התוֹקף, לוֹ גם הפּרסטיז’ה, בּידיו גם המכשירים העצוּמים להשׂכּיל את דעת הקהל, והוּא הנאמן על צדק בּין עמים ועל רדיפת שלוֹם ועל רוּח פּשרה מתוּנה וּנבוֹנה בּכל תסבּוֹכת קשה.

הדבר כּוּלוֹ היה עשוּי מלכתחילה להיוֹת לנוּ למלכּוֹדת. ולא היתה וַדאוּת, לי על כּל פּנים, שאם נקרב אליה נדע גם להימלט ממנה. ואוֹדה, אם כּי בּזה הריני מציג אוּלי תעוּדת-עניוּת לעצמי, שאילוּ נשאלתי לָאו דוקא בּערב השיחוֹת, כּי אם גם שנַים-שלוֹשה ימים לפני גמר הפּרשה, אם בּטוּח אני בּאמת שנצא מן המשׂא-וּמתן הזה בּשלוֹם, לא הייתי יוֹדע לענוֹת בּוַדאוּת.

לא צעדנוּ על גשר-בּרזל. לא בּאנוּ ללוֹנדוֹן כּגוּף אחד, היוֹדע בּרוּר את אשר לפניו, ואין לוֹ אלא להיוֹת נאמן לעצמוֹ ולדרך אשר קבע לוֹ. בּאנוּ כּקיבּוּץ מנוּמר. היתה בּינינוּ “האגוּדה”, אשר גילתה הפּעם כּי היא אבר מן הישוּב, והיתה בּינינוּ קבוּצת לא-ציוֹנים, העוֹמדים מחוּץ לסוֹכנוּת היהוּדית, וּבהם אנשים מסוּימים אשר עבָרם האַנטי-ציוֹני לא היה בּו כּדי להבטיח טוֹבוֹת. וּכלוּם היתה הנציגוּת הציוֹנית עצמה חטיבה אחת?

מפלגתנוּ, שקיבּלה על עצמה בּשנים אלה להיוֹת הכּוֹח המכנס את נפוֹצוֹת המחנה הציוֹני, ודאי שאינה להוּטה להבליט ניגוּדים אוֹ להדגיש הבדלי-קוים בּמדיניוּת הציוֹנית. אבל אין מחסוֹר בּאלה. וּבבוֹא שעת-מבחן, כּאשר עוֹד לא היתה, נפערת הסכּנה שהלָכי-הרוּח השוֹנים והבדלי-דרכים נחשׂפים – יפרצוּ ויסכּלוּ את מאמצינוּ. ואז גם מתגלים הבדלים שבּיסוֹד, הבדלי אוֹפי ורצוֹן וּמידת הנכוֹנוּת להיאָבק, הבדלים לגבּי הנקוּדה עליה “יהָרג ואַל יעבוֹר”.

מי שלא נתנסה עצמוֹ בּעמידה בּפני שליטים ותקיפים אוּלי לא יעריך את טיבם של המוֹקשים המרוּבּים הפּזוּרים בּדרך הזאת ואת הכּוֹח הנפשי הנדרש מאת שליחי ישׂראל, כּוֹח אשר לא כּל אחד – ואפילוּ הוּא “ציוֹני טוֹב” – זוֹכה בּוֹ. יכוֹל אדם להרעים קוֹלוֹ מעל בּימוֹת ציוֹניוֹת, להמטיר מחאוֹת ולהתגדר כּדוֹרש מרוּבּה, אך בּהתיצבוֹ לפני “שׂרים” וסר מעליו כּוֹחוֹ. אכן, מידת הגבוּרה הנדרשת בּשביל ניסוּח מחאה חריפה בּאסיפה ציוֹנית אין בּה עדיין ערוּבּה מספּיקה בּשביל כּוֹח עמידה איתנה כּשאתה נתוּן בּמלחצים איוּמים, כּשכּל מלה היוֹצאת מפּיך נשמעת באזני שליטים תקיפים, ואתה מקבּל עליך אחריוּת למַסקנוֹת.

וּבתוֹך כּל היסוּרים של אוירת הדיספּוּט, בּתוֹך האיוּמים

והפּיתוּיים, טוֹב היה לראוֹת את אנשינוּ בּשׂיא כּוֹחם, בּעמידתם הישרה והאמיצה, בּמלוֹא קוֹמתם, בּנאמנוּתם העמוּקה לשליחוּתם בּעמידתם הגלוּיה והאמיצה בּפני נוֹשׂאי השלטוֹן האדיר, כּשכּלי-זינם – ההגיוֹן החוֹתך והלהט היהוּדי – אִתם. אוֹתוֹ שלטוֹן אדיר, אשר גם כּלי-זינוֹ מלוּטשים בּיוֹתר, ולרשוּתוֹ עמדוּ מיטב היוֹעצים והמוּמחים של משׂרד המוֹשבוֹת וּמשׂרד החוּץ, שארבוּ לכל פּירצה הגיוֹנית שלנוּ, ולא החמיצוּ שוּם הזדמנוּת להיאָחז בּכל פּליטת-פּה שלנוּ, לא תמיד שׂיחק לפי כּל הכּללים של “משׂחק הוֹגן”, ויש שלא נמנע אפילוּ ממתן מַשמעוּת מסוּלפת לדברינוּ.

(דוּגמה אחת: אדם גדוֹל בּשלטוֹן, שהסתמך על ידיעוֹת מירוּשלים, לא נמנע אפילוּ ליחס את הקרבּנוֹת בּארץ – לאחר החינגה הערבית למשמע הבּשׂוֹרוֹת הבּאוֹת מלוֹנדוֹן – להשפּעת הטלגרמה של בּן-גוּריוֹן).

המדיניוּת הציוֹנית מאחר המלחמה, זוֹ הקשוּרה בּשמוֹ של חיים וייצמן, יש לה מבקרים מוּשבּעים אשר מלאכתם בּכך: לאמוֹר, רק רע כּל הימים. מעוֹלם לא בּירכוּ על טוֹבה שהביאה, וכל הרעוֹת וכל הפּוּרענוּיוֹת הבּאוֹת עלינוּ – בּה הם תוֹלים את הקוֹלר. תהפּוּכוֹת-עוֹלם וגוֹרמי-עוֹלם אינם קיימים בּשבילם. בּמדיניוּת הזאת, אשר הביאה את הצהרת בּלפוּר ודחתה את גזירת פּספילד, אינם מוֹצאים אלא חוּלשה כּלפּי חוּץ ודמוֹניוּת כּלפּי פּנים. אין חלקנוּ עם אלה. אנוּ יוֹדעים משהוּ על קשי המסיבּוֹת, בּהן נאבקת המדיניוּת הציוֹנית עם שׂרוֹ של אֱדוֹם ושׂרוֹ של ישמעאל. אנחנוּ יוֹדעים להוֹקיר את המאמצים וההברקוֹת וההישׂגים. איננוּ כּפוּיי-טוֹבה, אך גם איננוּ אוֹמרים תמיד הלל. ידענוּ כּי מעוֹלם לא נתבּרכה בּשיווּי-משקל, רמתה לא היתה יציבה. אפשר להמשיל עליה את הפּסוּק: צדקתך כּהררי אֵל, משפּטיך תהוֹם רבּה. היא ידעה רגעים גדוֹלים וידעה שעוֹת חוּלשה.

הפּעם הזאת הוּעמדה המדיניוּת הציוֹנית בּנסיוֹן קשה, נפתל וּממוּשך: לא רגעים ולא שעוֹת, כּי אם ימים ארוּכּים וּמיַגעים ועשׂוּיים ליַגע עד כּלוֹת הכּוֹחוֹת.

התנוּעה הציוֹנית כּבר ראתה כּמה פּעמים את וייצמן בּשׂיאוֹ, ועמידתוֹ הפּעם מצטרפת למיטב גילוּייו. וּזכוּת יתירה לוֹ שטרח ועמל בּליכּוּד המשלחת היהוּדית. ואַל יחָשב לי לחטאה לוֹמר משהוּ גם לזכוּת מפלגתנוּ, כּחטיבה ציוֹנית, בּמעמד זה. ודוקא משוּם שנתנַסיתי כּבר פּעם, בּימי הספר הלבן של פּספילד, בעבוֹדת הוַעדה הפּוֹליטית, רשאי אני וחייב לציין, כּמה התקדמנוּ מאז ועד עתה, מבּחינת משטרה הפּנימי של המדיניוּת הציוֹנית. אז נוֹסדה וַעדה מדינית, לשם שיתוּף הפּעוּלה עם ההנהלה בּשעה הקשה. איני דן עתה על עבוֹדתה של אוֹתה וַעדה רבּת-סבל, אשר היתה נסיוֹן ראשוֹן לקיים זיקה קרוֹבה בּין המַנגנוֹן הפּוֹליטי לבין זרמי התנוּעה הציוֹנית. אוֹמַר רק שהריחוּק בּין הוַעדה שדנה בּשאלוֹת המשׂא-וּמתן לבין אלה שניהלוּ אוֹתוֹ למעשׂה היה כּל כּך גדוֹל, שהללוּ ראוּ בּה כּמעט רק מעמסה, הכּוֹבלת את פּעוּלתם המדינית, והוַעדה מאידך לא היה לה הבּטחוֹן כּי דיוּניה עשׂוּיים להשפּיע בּאמת על דרך המשׂא-וּמתן. הפּעם בּהיוֹת חלקה של תנוּעת העבוֹדה ממשי גם בּדיוּנים המוּקדמים וגם בּעצם הנהלת המשׂא-וּמתן, נתעמקה הזיקה בּין “לוֹנדוֹן הציוֹנית” לבין התנוּעה ואגַפּיה. אילמלא שיתוּף זה ספק אם אפשר היה להגיע לכך שעֶמדת הנציגוּת היהוּדית תהיה כּאשר היתה וכאשר נתגלתה בּסיוּמה.

_____

ענין אחדוּת ישׂראל כּאשר נתגלה בּ“פּאנל” אף הוּא בעינַי כּנס. יוֹדע אני שהמדבּר על אַחדוּת ישׂראל משׂים עצמוֹ בַּנַלי, כּשם שהמדבּר על איחוּד פּנימי בּתנּועתנוּ מעלה על עצמוֹ חשד שהוּא מפריע את ההרמוֹניה של אי-איחוּד מוּסכּם. מי חכם ולא יְיַדה אבן בקוֹאַליציה, שאין לה השם המזהיר של “חזית עממית”, בּפרט כּשקוֹראים לה “קוֹאַליציה רחבה” וּכשאפשר להוֹקיע מקרים שאין השוּתפים האחרים עוֹמדים כּהוֹגן בּהתחייבוּיוֹתיהם (ואנחנוּ?) אוֹ שהם מנצלים את הקוֹאַליציה להנאתם. מבּלי שאזלזל בּחשיבוּת העצוּמה של המשטר הקוֹאַליציוני בּציוֹנוּת, למרוֹת פּגימוֹתיו, עלי לוֹמר: ענין ה“אַחדוּת” בּלוֹנדוֹן היה בּוֹ משהוּ נעלה יוֹתר. לא היה בּוֹ שוּם דבר מן המיקוּח, מהידַיינוּת על כּסאוֹת ועל משׂרוֹת וכיוֹצא בּאלה. לא היה זה כּלל איחוּד אִרגוּני של מפלגוֹת ואִרגוּנים, בּאוּ אנשים לא רק מסיעוֹת שוֹנוֹת, כּי אם גם ממחנוֹת זרים וּרחוֹקים, בּהם גם אנשים מתוֹך מחנה אשר בּשעתוֹ התנגד להצהרת בּלפוּר וגרם לנוּ אז צרוֹת צרוּרוֹת. אוֹתם אי אפשר היה “לשחד” בּכסא בּאֶכּסקוּטיבה. שם דרוּש היה משהוּ אחר. ואכן, היה שם משהוּ אחר שהוֹציא את האנשים ממַסלוּלם הרגיל. צריך היה לראוֹת את הרב בּלוֹי כּשהוּא מציע, ערב סגירת הפּאנל, שכּל המשך משׂא-וּמתן עם הממשלה יתנהל על ידי הסוֹכנוּת, אוֹ לראוֹת אדם כּליאוֹנל כּהן מקשיב בּכוֹבד-ראש בּמשך שעוֹת רבּוֹת לדברים אשר ודאי אינוֹ רגיל בּהם. מי שמכּיר בּמקצת את תסבּוֹכת היחסים בּין יהוּדי המזרח ליהוּדי המערב, תסבּוֹכת אשר לא נעלמה גם בּתוֹך התנוּעה הלאוּמית, מראשית חיבּת-ציוֹן ועד ימינוּ, יבין כּי מה שהיה בּלוֹנדוֹן לא היה נטוּל מַשמעוּת פּנימית חשוּבה.

סייעוּ לכך כּמה וכמה גוֹרמים.

א. הממשלה. הממשלה לא היתה אדישה להרכּב המשלחוֹת. לא פּעם התענינה הממשלה לדעת מי יבוֹא היוֹם לישיבה, ולא פּעם רמזה שרצוּי לה כּי פּלוֹני אוֹ אלמוֹני לא יֵעדר הפּעם. נראה לי שמוּתר להגדיר את מגמת הממשלה לגבּי המשלחוֹת בּנוּסחה זוֹ: לאַחד את הערבים וּלפַלג את היהוּדים. מגמה זוֹ פּעלה בּרוֹב חריצוּת, גם בּנגלה וגם בּנסתר. על מגמוֹת האיחוּד לגבּי המשלחוֹת הערביוֹת ודאי קראתם בּעתוֹנים. על מגמת ההפרדה לגבּי היהוּדים לא סוּפּר שם, כּמוּבן. אך לא פּעם ניסוּ לתקוֹע טריז לתוֹך המשלחת היהוּדית, בּלשוֹן זוֹ בּערך: אַתה, אדוֹני, אדם מתוּן ונבוֹן, ואילמלא – אוֹ: פּלוֹני מבין לרצינוּת המצב, אך אַתם מכבּידים. הדבר עבר בּצוּרוֹת שוֹנוֹת לעתוֹנוּת הגדוֹלה, העוֹשׂה רצוֹן הממשלה. עברה הרינה: יש “מתוּנים” ויש “קיצוֹניים”. וּבעתוֹנוּת האוֹיבת אף פּנוּ בּשידוּלים וּבאִיוּמים ליהוּדי אנגליה: היבָּדלוּ מעל העדה הציוֹנית הרעה הזאת.

ספק אם הממשלה הצליחה לאַחד, לא למראית עין בּלבד, את המשלחוֹת הערביוֹת וּלפַשר בּין האינטרסים המתנגדים שלהן, אך בּרוּר כּי הממשלה לא הצליחה לפלג את המשלחת היהוּדית. ואוּלי יש לנוּ להוֹדוֹת לממשלה, שבּניגוּד למגמתה סייעה לאיחוּד היהוּדים. גם הרכּים בּיוֹתר והמסתפּקים בּמוּעט שבּין היהוּדים לא מצאוּ כּל נקוּדת-אחיזה בּהצעוֹת הממשלה. היוּ אמנם שידוּלים הרבּה: אַל תפחדוּ, הלא יוֹדעים אַתם כּי אנוּ רוֹצים בּטוֹבתכם; אין הדבר כּל כּך נוֹרא, וּלחינם אַתם מיחסים להצעוֹת מַשמעוּת מפחידה. היוּ פּיתוּיים: למה תרגשוּ כּל כּך לעצמאוּת, הלא עצמאוּת יכוֹלה גם לקבּל צוּרה של פֶדרליוּת, ואזי יהיה לכם משטר עצמאי שלכם; והרי אם תשלימוּ – תהא כּל עיראק הרחבה והפּוֹריה פּתוּחה לקבּלת מהגרים יהוּדים, כּלוּם רשאים אַתם בּמצבכם הנוֹרא לזלזל בּמפלט כּזה; למה תתעקשוּ? והרי את טוֹבתכם אנוּ דוֹרשים, וכל עיקרן של הצעוֹתינוּ מכוּוָן להסיר פּחדם של הערבים, וּלאחר שיוּסר פּחד הערבים הלא יפָּתח בּפניכם גם עבר-הירדן? הפּיתוּיים היוּ דקים וּמעוּרפּלים, כּנגדם היוּ האִיוּמים דקים וּברורים. ואם הפּיתוּיים לא היה בּהם כּדי למשוֹך, הרי האיוּמים היה בּהם כּדי להפחיד. ואם היהוּדים שבּארצוֹת אשר הקרקע בּוֹערת מתחת רגליהן כבר אין להם מה לפחד, הרי עוֹד ישנן ארצוֹת אשר יהוּדיהן – וגם כּשהם ציוֹנים – מאמינים שיעלה בּידיהם להדוֹף את הרוּח המביאה עליהם את השׂריפה. והללוּ אוֹמרים: אַתם עוֹשׂים חשבּוֹן של ארץ-ישׂראל, השוֹכחים אַתם שיש גם חשבּוֹן של היהדוּת בּעוֹלם? האם מוּתר לכם להביא לידי קרע עם אנגליה, המדינה הגדוֹלה אשר אנוּ חוֹסים בּצלה, עם אנגליה השוֹמרת עדיין על המסוֹרת של ידידוּת לישׂראל בּתפוּצוֹתיו? לא קל היה הקו המפריד הזה שחָצה גם את הציוֹנים. אלא שהממשלה סייעה לנוּ בּזה שלא נתנה לשוּם חוּג אפילוּ מינימוּם שבּמינימוּם כּדי אחיזה.

ב. סייעוּ לכך גם הערבים. הלא-ציוֹנים היוּ להם כּמה הזדמנוּיוֹת להיפּגש עם הערבים. יש להניח שהממשלה סייעה בּידיהם. ודוקא הפּגישוֹת הללוּ גרמוּ להם שיכּירוּ יוֹתר את מצב הדברים כּמוֹת שהוּא. בּדרך כּלל נוֹטים יהוּדים שאינם ציוֹנים לראוֹת עצמם בּעלי השקפוֹת רחבוֹת, הוּמַניסטיוֹת, קוֹסמוֹפּוֹליטיוֹת. יהוּדים אלה מתיחסים בּאידיאַליזציה רבּה לתנוּעה הערבית וחוֹשדים בּציוֹנים שאילמלא גישתם השוֹביניסטית וּתביעוֹתיהם המוּגזמוֹת אפשר היה מכּבר להשכּין שלוֹם בּארץ.

הפּעם היתה ללא-ציוֹנים הזדמנוּת להכּיר מקרוֹב את נציגי הערבים, וכמה גלימוֹת אידיליוֹת נקרעוּ ללא רַחם.

ג. סייעה מַמשוּתה של ארץ-ישׂראל. מאז הֵחל חוּרבּן יהוּדי אשכּנז ועד היוֹם עדיין עסוּקים הבּלתי-ציוֹנים בּחיפּוּשׂי “פּתרוֹנוֹת”, כּמוּבן, מחוּץ לארץ-ישׂראל. יש בּעוֹלם, כּידוּע, טריטוֹריוֹת רחבוֹת, פּנוּיוֹת, “הוֹשט היד וגע בּהן”. וּלאחר שהרגשת האסוֹן גוֹברת, והפּוּרענוּת מתפּשטת מארץ לארץ, וּלאחר ועידת אֶויאן וּלאחר הארצות של צ’מבּרלין, והתפילוֹת בּבתי-הכּנסיוֹת לנוֹצרים וּלקרנוֹת העזרה – עדיין עוֹמדים כּל אלה בּידים ריקוֹת. וארץ-ישׂראל, עם כּל פּוּרענוּיוֹתיה וּּפגעיה – קוֹלטת וּמצילה. לפיכך נעשׂה עתה ענין העליה מוּבן וחשוּב ללא-ציוֹנים.

ד. נוֹכחוּתם של הלא-ציוֹנים בּדיוּנים הפּנימיים של הפאנל וּבשׂיחוֹת בּארמוֹן ס"ט-ג’ימס עוֹררה בּהם כּבוֹד ואֵמוּן לשליחי הציוֹנות.

_____

ה“ספר הלבן” עמד להוֹפיע ימים אחדים לאחר סיוּם השׂיחוֹת (בּ-15 בּמַרס) ועדיין לא הוֹפיע. בּינתים חלפה ההתרגשוּת של הישוּב, אך הסכּנה לא חלפה. פּעמַים בּמחצית שנה זוֹ (בּספּטמבּר וּבמַרס) עמדה הסכּנה בּפּתח ועוּכּבה כּל-שהוא, עוּכּבה, אך לא בּוּטלה.

מה היה בּספּטמבּר? הגרזן הוּנף ולא הוּרד. בּספּטמבּר עמדה הממשלה להוֹציא כּמעט את כּל הצבא מן הארץ וּלהקים בּארץ משטר אשר יאַפשר לה לשלוֹט בּארץ בּלי צבא. הוֵה אוֹמר: משטר אשר יניח את דעתם של הערבים. בּמקוֹם הצהרת בּלפוּר בּאמצע המלחמה הקוֹדמת צריכה היתה לבוֹא מעין הצהרה אַנטי-בּלפוּרית (סגירת העליה) בּערב המלחמה הבּאה. אין יסוֹד לחשוֹב שהפּרוֹגרמה הזאת נשתנתה בּיסוֹדה. אדרבּא, יש יסוֹד להניח שהבּיקוּר של הלוֹרד גוֹרט, ראש המַטה, לא הביא לידי שינוּי מהאוֹריֶנטציה הזאת. אם עדיין לא הוּכרז על מדיניוּת זוֹ בּ“ספר לבן”, הרי את ראשיתה אנוּ כּבר טוֹעמים: ההכרזה על המַכּסימוּם הפּוֹליטי, השדיוּל החדש, והרדיפוֹת האכזריוֹת על העליה “הבּלתי-חוּקית”. וגם החינגה הנישׂאת שוּב בּעתוֹנוּת הערבית בּעקב שׂיחוֹת קאהיר מעידה.

איני יכוֹל לשעשע את עצמי בּתקווֹת למִפנה קרוֹב, לא מצד התנוּעה הערבית הפּלשׂתינאית כּמוֹת שהיא ולא מצד הממשלה הבּריטית הזאת. התנוּעה הערבית הפּלשׂתינאית רתוּמה כּוּלה בּעגלת רוֹמא-בּרלין. משם היא נזוֹנה בּממוֹן וּבזין וּבאידיאוֹלוֹגיה וּבהעזה וּבתקוה להכניע את אנגליה. מה שהיא סוֹחטת מאנגליה אינה סוֹחטת בּזכוּתה, אלא בּזכוּת “הציר” אשר מוֹראוֹ על האימפּריה. אחד מגדוֹלי המַצבּיאים בּאירוֹפּה שאין לוֹ כּל ענין לזלזל בּגוֹרם הערבי אמר בּימים אלה: “אין לערבים שוּם ממשוּת צבאית”. ערכּם הצבאי הוּא מכּוֹח-כּוֹחוֹ של “הציר”. העתוֹנוּת הגרמנית מתפּארת: אַל תחשוֹב אנגליה כּי בּסיפּוּקים קטנים וּבתרמיוֹת תכבּוֹש את לב הערבים. היטלר וּמוּסוֹליני יכוֹלים להבטיח לערבי פּלשׂתינה יוֹתר. למה זה יחייב אוֹתם אם ינַצחוּ? אנגליה נאלצת עתה להעלוֹת את המחיר בּהתחרוּתה בּהיטלר, היכוֹלים אפילוּ בּעלי האוֹריֶנטציה הערבית שבּינינוּ להתחרוֹת בּשנַים אלה וּ“להוֹסיף על המחיר”? יהוּדי טוֹב אחד המסוּר בּלב ונפש לרעיוֹן ההסכּם הערבי-יהוּדי והמַטיף לנוּ השכּם והערב עד מה חשוּב הדבר הזה, אמר עתה בּלוֹנדוֹן: “מה יכוֹלתי להציע לערבים, הלא כּל מה שאציע להם הוּא פּחוֹת ממה שאנגליה מציעה להם עתה”. יש מאמינים שבּעָבר היוּ לנוּ הזדמנוּיוֹת לבוֹא עם הערבים לידי הסכּם, שהיה מאַפשר לנוּ חיי-שלוֹם וגידוּל יוֹתר ממה שהיה לנוּ (לא אתוַכּח, איני יוֹדע. אפשר יש בּזה מן הממש, ואפשר רק מהרהוּרי הלב). וכן יתכן שעוֹד תגיע שעה של חיי שלוֹם, עליה וּבנין מתוֹך הסכּם עם ערבים, לאחר שתגוּדע קרנה של התנוּעה הערבית-הפּלשׂתינאית הנוֹכחית. אוּלם גם בהרהוּרי-העבר וגם בתקווֹת לעתיד אין משוּם אחיזה למפנה ממשי קרוֹב.

וכן איני מקַוה למפנה בּמדיניוּת הבּריטית לגבּינוּ, כּל עוֹד צלוֹ של היטלר פּרוּשׂ על העוֹלם, ואנגליה אחוּזת פּחד. איני מתימר לנַחש כּיצד תנהג אנגליה לאחר כּמה סיבּוּבים בּתוֹך המלחמה, אוּלם כּל עוֹד היא עוֹמדת בּתקוּפה של עֶרב מלחמה ושל פּחד מלחמה אין לקווֹת למדיניוּת פּרוֹ-ציוֹנית ממנה. _____

מה איפוֹא נעשׂה?

איני יוֹדע תשוּבה אחרת אלא זוֹ שפּרצה עתה מעוֹמק לבּוֹ של הישוּב: “לא ניכָּנע”.

מתי פּרצה מפּינוּ קריאה זוֹ לראשוֹנה? בּימי מַאי 1921, בּשעה שאניית העוֹלים טוּלטלה בּלב-ים והנציב העברי סגר בּפניה את שערי הארץ. ואוּלי מקוֹרה עוֹד בּתל-חי. הזרע שנזרע אז נתן את פּריוֹ. וּממנוּ לנוּ גם העמידה בּמערכה בּשלוֹש שנים אלה.

עדיין לא נתלוותה קריאה זוֹ בּפירוּש מְמַמֵש. המחשה זוֹ אינה ניתנת להיקָבע מראש, כּשם שהקריאה “עבוֹדה מעשית בּארץ-ישׂראל”, שפּרצה אחרי מַשבּר אוּגַנדה, עדיין לא יכלה לוֹמר מה יהיה אָפיוֹ של המפעל החלוּצי שהיה נרמז בּאוֹתה קריאה.

יתכן שהקריאה הזאת מציינת שלב חדש בּהיסטוֹריה הציוֹנית. מַעבר מציוֹנוּת אֶבוֹלוּציוֹניסטית ורַציוֹנַלית, זהירה ואִטית, לציוֹנוּת הפּוֹעלת מתוֹך הקטסטרוֹפה והחוֹתרת להתגבּר עליה בּמאמצים הֶרואיים. כּשם שמתוֹך מַשבּר-אוּגַנדה קמה ועלתה ציוֹנוּת חדשה, ציוֹנוּת של רצוֹן והגשמה אישית, כּך נראה לי, עתידה לקוּם מתוֹך המַשבּר האכזרי הזה בּחיי ישׂראל בּארץ-ישׂראל דינַמיקה ציוֹנית חדשה. כּמוּבן, אם יש בּנוּ ליח, אם יש בּנוּ קשיוּת-עוֹרף, אם איננוּ שֶבר-עם המסוּגל להיכָּנע.

קשה לי להוֹציא את הדברים מפּי, אך הימים האכזרים הבּאים לקראתנוּ אוֹמרים לי בּלשוֹן ר' עקיבא: כּל ימַי הייתי מצטער מתי יבוֹא הדבר לידי ואקיימנוּ. אמנם לא בּיקשנוּ את הנסיוֹן הזה, לא התפּללנוּ לוֹ, אך משבּא עלינוּ בּכל כּבדוֹ – הנברח? האם לא נעשׂה אוֹתוֹ מוֹצא להסתערוּת מַכרעת, אשר תעלה ממעמקים את כּוֹחוֹת האוּמה, הסתערוּת הרוֹאית להצלת העם?

ידעתי שבּציבּוּרנוּ מחלחל עתה רגש של אכזבה. בּיוֹם שהגיעוּ הידיעוֹת מלוֹנדוֹן הכרזנוּ: לא ניכָּנע, וּמה עשׂינוּ מאז? היכן המעשׂים? המתיחסים אנוּ בּרצינוּת להכרזוֹתינוּ?

הדיבּוּרים הללוּ, הנשמעים עתה בּשיחוֹת פּרטיוֹת וּבאסיפוֹת, ודאי מלוּוים הרגשת כּאב, אלא שהכּאב הזה, והבּיקוֹרת הצוֹדקת לעתים על דבר שצריך היה להיעשׂוֹת ולא נעשׂה, מהוּל גם בּהאשמת הזוּלת, בּחַשדנוּת בּלתי-צוֹדקת. השאלה המחמירה: “המוּכנים אַתם למעשׂים אשר הכרזוֹתיהם מחייבוֹת אוֹתם?” ראוּיה תמיד שיקשיבוּ לה בּחרדה, אך נימת הלעג ואִי-האֵמוּן המבצבּצת מטוֹן השאלה אינה מביאה אלא לידי אי-כּבוֹד לתנוּעה – והיא אינה ראוּיה לכך – לידי בּיטוּל עצמי שאין בּוֹ צדק. וגם לא כּוֹח.

ואפשר יש בּזה גם אי-הבנה לתוֹכן ההכרזה. כּשאמרנוּ: “לא ניכָּנע!” לא התכּוַנו לכך שמחר נעשׂה איזה מעשׂה מרעיש עוֹלם, ואזי אוֹ שננַצח אוֹ שננוּצח, והענין יסתיים. “לא ניכָּנע” אין זה ענין חד-פּעמי. אין פּירוּשוֹ – לתת פּוּרקן להרגשוֹת סוֹערוֹת. איני מזלזל בּהרגשוֹת ואני מבין את הצוֹרך האנוֹשי, האנוֹשי בּיוֹתר, בּהתפרקוּת. אך יש צרכים חשוּבים מזה. וּתנוּעה כּתנוּעתנוּ חייבת לשקוֹל וּלהפנוֹת את סערת הנפש לאוֹתם האפיקים אשר בּהם תוֹספת-כּוֹח, ולא התפּרקוּת בּלבד.

אפשר היה, כּמוּבן, לאחר קריאת “לא ניכָּנע”, לעשׂוֹת איזה מעשׂה-מחאה שיביא לידי שליחת טלגרמוֹת לעוֹלם, אלא שאוֹתוֹ מעשׂה לא היה יוֹצר טיפּה נוֹספת של כּוֹח, והאנשים שכּנגדם היתה המחאה מכוּונת – שנתם לא היתה נוֹדדת בּגלל כּך.

בּבוֹאנוּ לחנך את עצמנוּ ואת תנוּעתנוּ, ואת הישוּב כּוּלוֹ, לאי-כּניעה, למעשׂים אשר יגַלמוּ את אי-הכּניעה ויגבּירוּ את כּוֹחנוּ לבלתי-היכּנע – חייבים אנוּ להתחנך שלא להוֹציא כּוֹח לבטלה, שלא לבזבּז רגש וּמרץ לשוא. על אחת כּמה ומכה שלא לעשׂוֹת דברים הנראים כּגילוּי-כּוֹח בּשעה שאינם אלא מתישים כּוֹח.

בּתנוּעת פּוֹעלים בּפרט יש להזהיר על כּגוֹן זה. יש אמצעי-מלחמה שהוֹרתם ולידתם בּימי גיאוּת מַהפכנית, וחשיבוּתם אזי מרוּבּה, והרי הם מתקדשים לשימוּש תמיד אפילוּ בּימים שאין בּהם להביא לידי נצחוֹן, אלא לקָרב מפּלה. בּשנים שלאחר המלחמה היינוּ עדים לכמה הוֹפעוֹת של שמרנוּת מַהפכנית, אשר היוּ נלעגוֹת בּיוֹתר אילמלא היוּ מעציבוֹת כּל כּך.

תנוּעת-הפּוֹעלים אשר לא ידעה מה לעשׂוֹת בּכוֹחוֹתיה בּימים של גיאוּת מַהפכנית, ניסתה להשתמש בּאמצעים אוּלטרא-רבוֹלוּציוֹניים בּשעה שלא היה בּהם אלא להעמיק את המפּלה. כּזאת היתה גם “השביתה הכּללית” בּצרפת, בּימים שהיטלר עמד בּשער. יש אמצעים שתוֹעלת בּם, בּשעה שהם עשׂוּיים לשמש שלב לעליה מהירה, לכיבּוּשים גדוֹלים. חטא ואיולת הוּא להשתמש בּאוֹתם האמצעים כשאין בּהם, בּמסיבּוֹת שנשתנוּ, אלא לשמש שלב לירידה, לאיבּוּד הישׂגים.

יש לבחוֹן אמצעים לאוֹר המטרה. הערבים, למשל, הצליחוּ מאד מאד בבחירת אמצעים ההוֹלמים את המטרה שלהם. המטרה שהציגה לעצמה המַנהיגוּת הערבית היא שלטוֹן המוּפתי. לשם כּך אין צוֹרך שהארץ תשב בּשלוה, שהכּפר יפרח, שרמת חייו של הפּוֹעל תעלה, שאת הבּיצוֹת יְיַבּשוּ, ואת הבּריאוּת ישבּיחוּ, שיהוּדים וערבים יחיוּ בּשלוֹם. כּל אלה אין בּהם כּדי לקָרב את שלטוֹנוֹ של המוּפתי. אך הקזת-דם, הרעבת הכּפר, השבּתת חיי הכּלכּלה, המתת היריבים, הפחדת השלטוֹנוֹת – אלה עשׂוּיוֹת לקרב את בּיאת שלטוֹנוֹ. המדינה הארץ-ישׂראלית קיימת, צריך רק לדלדל אוֹתה, לפרוֹע בּה, להרבּוֹת בּה את ההרס, כּדי לכבּוֹש אוֹתה.

ואנחנוּ? העשׂוּיים אמצעים מעין אלה גם לסייע אוֹתנוּ? אינו מעמיק שאוֹל על מידת התנגדוּתנוּ הנפשית למעשׂים אלה, אני אך שוֹאל אם יהיה נצחוֹננוּ על דרך זוֹ? ועל זאת אני עוֹנה בּשלילה גמוּרה. מדינת-היהוּדים איננה קיימת עדיין. צריך להקימה. בּמה נקים אוֹתה? בּריבּוּיֵנוּ, בּבניננוּ, בּהגברת כּוֹחנוּ. אמצעי הערבים, גם אם אנחנוּ נשתמש בּהם, יוֹבילוּ לא למדינת יהוּדים, אלא למדינת ערבים.

תנוּעה אמיתית וחשוּבה יוֹצרת לה אמצעי מלחמה והתגשמוּת ההוֹלמים אוֹתה. גַנדי לא הלך אחרי אמצעי-המלחמה של המערב אוֹ של רוּסיה, וחישל לוֹ אמצעי-מלחמה שהיוּ הוֹלמים את העם ההוֹדי וּמוֹעילים למשק ההוֹדי. גַנדי אפילוּ לא חיקה את סעוּדוֹת-המצוה שהתעמוּלה הציוֹנית משתמשת בּהן וּבמקוֹם זה בּחר בּצוֹם. ועוֹד לא ידוּע מי הצליח יוֹתר – אנחנוּ בּתרנגוֹלוֹת הצלוּיוֹת אוֹ הוּא בּצוֹמוֹתיו.

אל יְיַחסוּ לי כּוָנה שאין בּי. איני מציע לרכּוֹש לנוּ פּטֶנט הוֹדי כּשם שאיני מציע פּטנט מַערבי אוֹ רוּסי. עלינוּ לגלוֹת אמצעי-מלחמה הנוֹבעים ממצבוֹ של עמנוּ ההוֹלמים את מפעלנוּ. לאמצעים אלה ודאי יחסר הזיו והכּבוֹד שיש לאמצעי-מלחמה שזכוּ להיוֹת מקוּבּלים אצל אחרים. אַל נדאג לכך. כּשיצרנוּ את הקבוּצה והמוֹשב לא שאלנוּ מה שֵם לוֹעזי נתן להם ואף על פי כן הם מצאוּ את מקוֹמם בּלכּסיקוֹן הבּין-לאוּמי. ואם נדע לגַלם בּמעשׂים נאוּתים את אי-הכּניעה שלנוּ, אם נדע להילָחם וליצוֹר תוֹך מצוֹר – יכּיר בּזה גם “העוֹלם”.

בּאחת הישיבוֹת של המרכּז נאמרה הגדרה הנראית לי מאד: רֶזיסטַנץ קוֹנסטרוּקטיבי (חסרוֹנה שהיא מוּרכּבת משתי מלים לוֹעזיוֹת. שמא נוּכל להשתמש בּמלה הקדוּמה “ניצבה” למוּשׂג רזיסטנץ?). לא רק התנגדוּת לרע, אלא התנגדוּת בּצוּרה שתכיל המשך גידוּל, המשך בּנין. יצירה תוֹך מצוֹר. לא מעשׂה חד-פּעמי, אלא שיטת-חיים, מדיניוּת וכלכלה וּבנין המגַלמת אי-כּניעה. המעשׂה המכוּוָן לתכלית – בּוֹ אי-כּניעתנוּ.

ולָאו דוקא המעשׂה הגדוֹל. יש שדוקא בּאיזה פּרט קטן אך אמיתי מתגלה הרוּח הבּלתי-נכנעת. אם אוֹמַר לכם, למשל, היכן היתה לדעתי נקוּדת-המפנה בּ“שׂיחוֹת” לוֹנדוֹן, תצחקוּ לי. ואף על פּי כן: נקוּדת-המפנה היתה בּ… ביטוּל סעוּדה. כּל עוֹד אנשינוּ דיבּרוּ את הדברים החזקים בּיוֹתר, אפשר היה לפנוֹת אליהם פּתאוֹם בּשאלה תמימה: “וּמה אַתם חוֹשבים על עתיד ההדרים בּארץ?” ולך ושוּב לנקוּדת-הגוֹבה שבּה עמדת. יכוֹל אַתה לטעוֹן את טענוֹתיך החזקוֹת בּיוֹתר, להתריס קשוֹת, ואף על פּי כן יוֹשב לוֹ המיניסטר, הזריז והממוּלח, וּפניו אוֹמרים: אין דבר, תאמרוּ מה שתאמרוּ, אני מכּיר אתכם לא מן היוֹם, אנשים נבוֹנים אַתם, יוֹדעים את המציאוּת, יוֹדעים מה מצבכם בּעוֹלם וּמה כּוֹחכם, ודאי כּוֹאב לכם, אדרבּא, אל תחסכוּ בּמלים, אך הענין יסתדר. והנה בּא דבר קטן, פעוּט, אשר לא כּתוּב בּשוּם פּרוֹגרמה ולא הוּכרז עליו מעוֹלם ודבר זעיר זה אמר: טעה המיניסטר הממוּלח בּחשבּוֹנוֹתיו. חמוּר הענין ממה שחשב. היהוּדים לא יכָּנעוּ. ואי-מנוּחה תקפה את משׂרד המוֹשבוֹת. בּאוּ בּמרוּצה ואמרוּ: למה רגשתם? מה קרה? לאמיתוֹ של דבר לא אמרנוּ לכם כּלוּם. וּמה שאמרנוּ – כּלוּם אמרנוּ? הלא זה לא היה אלא נסיוֹן להציע דברים וחילוּפי-דעוֹת. ודאי טעה כּאן אחד הפּקידים הקטנים. חבל, חבל.

אינני בּטוּח שכּבר בּאוֹתם הימים לא נמצא הטֶכּסט של “הספר הלבן” העתיד לבוֹא על שוּלחנה של הנציבוּת בּירוּשלים, אך הבּהלה שקמה אוּלי עצרה לשעה את העגלה בּמרוּצתה.

והמעשׂה המכוּוָן לתכלית בּמצבנוּ כּיוֹם הוּא לא מרד ולא תפיסת מבצרים. היה זמן ויהוֹשע בּרזלי חלם על חמש מאוֹת בּחוּרים שיעלוּ לירוּשלים ויתבּצרוּ בּמגדל-דויד ויניפוּ עליו את הדגל הציוֹני. הוּא ידע, כּמוּבן, כּי אין זה כּיבּוּש שלטוֹן, אך הסתפּק בּכך שנחזיק מעמד עשׂרים וארבּע שעוֹת, וּבהיסטוֹריה יהיה כּתוּב כּי לאחר כּך וכך שנים חזרוּ היהוּדים וכבשוּ את מגדל-דויד והניפוּ מעליו דגל ציוֹני. יפים היוּ הדברים בּאמירתם, יפה לספּר עליהם בּבּיאוֹגרפיה. אך המדיניוּת שלנוּ עתה לא תהיה כּזאת. לא חמש מאוֹת בּחוּר יכוֹלים אנוּ לכנס עכשיו, כּי אם חמישים אלף, ואנוּ מאמינים בּעצמנוּ כּי אנוּ יוֹדעים לא רק לכבּוֹש מגדלים, כּי אם – מה שיוֹתר חשוּב – לבנוֹת מגדלים. אך אדיר חפצנוּ עתה הוּא לא “להחזיק מעמד עשׂרים וארבּע שעוֹת”, כּי אם להוֹציא את היהוּדים ממצרים וּלהביא אוֹתם לארץ-ישׂראל.

­­­­­_____

מה יהיה הבּיטוּי הנאמן בּיוֹתר של אי-הכּניעה? הוֵה אוֹמר: עליה. אנחנוּ פּוֹסלים את זכוּתוֹ של המחוֹקק – יהיה מי שיהיה – לגזוֹר על שיבת בּני ישׂראל לארצם. אנחנוּ פּוֹסלים את זכוּתוֹ של כּל שלטוֹן – יהיה מי שיהיה – למנוֹע את אזרחי הבּית הלאוּמי להוֹשיט (על חשבּוֹנם!) יד-הצלה לאחיהם המעוּנים הבּאים אליהם. ועלינוּ להוֹכיח למעשׂה כּי שוּם גזירה על עלייתנוּ איננה קיימת בּשבילנוּ. אנחנוּ נפיר אוֹתה, כּוּלנוּ, בּרֵיש גַלי. העוֹלם ילמד ויכּיר כּי אנוּ עוֹלים לא בּחסדם של שלטוֹנוֹת, כּי אם בּזכוּת, בּזכוּת הקוֹדמת לכל חוֹק בּריטי, בּזכוּת שהיא טבעית לנוּ, בּזכוּת אשר אנוּ מוּכנים לתת עליה את נפשנוּ.

הכּרה זוֹ היא הכּרת-ראשית של הציוֹנוּת. בּה עלה איש-בּיל"וּ, בּה עלה איש העליה השניה, בּניגוּד לחוֹק התוּרכּי. הוּא לא שאל אם ניתנה לוֹ רשוּת. הוּא לא נרתע, פּן ישלחוּ אוֹתוֹ חזרה.

כּל עוֹד היה קיים בּארץ משטר חוּקי, המוֹדה בּזכוּתנוּ, נאבקנוּ אתוֹ על אפשרוּיוֹת עליה בּתחוּמי החוֹק, לא קיבּלנוּ את הגבּלוֹתיו, אך סבלנוּ אוֹתן. אוּלם כשמכריזים על משטר חדש, שבּוֹ לא נוּכל לעלוֹת בּלתי אם בּחסד המוּפתי, הרי אנוּ כּוֹפרים בּזכוּתוֹ של אוֹתוֹ משטר וּבזכוּתם של המכריזים. לא בּחסדכם ניתנה לנוּ הארץ, ולא מחוּקוֹתיכם נוֹבעת זכוּתנוּ לשוּב אליה ולחיוֹת בּה.

את ההכּרה הזאת יש להחדיר לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה, והמדיניוּת הציוֹנית צריכה לדגוֹל בּה, בּפני העוֹלם. זוֹכרים אנחנוּ כּיצד לחצה וַעדת פּיל על מ. שרתוֹק בּענין העליה הבּלתי-חוּקית, וּבאֵילו עינוּיים היה עליו לעמוֹד. מאז נשתנה הרבּה. גם בּהכּרתם של יהוּדים, וגם בּהכּרת חוּץ. הנה הוּצגוּ שאלוֹת בּבית-הנבחרים בּענין ה-17. שאלוּ אוֹיבים: אם החרימוּ את האניה, אם האנשים יגוֹרשוּ, אם ינַכּוּ מן השדיוּל. מזכּיר המוֹשבוֹת השתמט מתשוּבוֹת בּרוּרוֹת, ואז קם אחד הצירים וזרק קריאת-בּינַים: והרי האנשים האוּמללים הללוּ אינם בּלתי-חוּקיים, אלא מחמת המשׂרד שלך, אדוֹני! קריאוֹת מעין אלה אוֹמרוֹת לנוּ כּי מלחמת-העליה שלנוּ תחדיר בּעוֹלם את ההכּרה בּזכוּתנוּ לעליה, ואוּלי גם תביא לידי הבנה אחרת של עצם הציוֹנוּת.

מלחמת העליה אינה צריכה להיוֹת ענינם הפּרטי של חֶבר-אנשים העוֹשׂה את הדברים על דעת עצמוֹ. היא צריכה ליהפך לילד חוּקי של התנוּעה הציוֹנית. גם אין זה ענין של מפלגה אחת בּציוֹנוּת. זה צריך להיוֹת ענין מוּסכּם של כּל המפלגוֹת. אין להשאיר את העוֹלה “הבּלתי-חוּקי” טרף לכנוּפיוֹת העוֹסקוֹת בּזה להנאתן אוֹ לשם “השפּעה” והן מנַצלוֹת אוֹתוֹ וּמתעללוֹת בּוֹ וּמפקירוֹת אוֹתוֹ בּבוֹאוֹ אל החוֹף. הדבר לא יהיה קל. השלטוֹן האנגלוֹ-ערבי לא ימָנע מרדיפוֹת, המכשוֹלים יתרבּוּ. הדבר יהיה קשוּר לא רק בּמאמצים וּבקרבּנוֹת-ממוֹן, כּי אם גם בּיסוּרים. תידָרש מסירוּת-נפש, ולא מאת יחידים, כי אם מרבּים. אך זאת היא אי-הכּניעה שלנוּ, אם אנחנוּ רוֹצים בּה בּאמת.

וּכדי שלא ייחסוּ לי כַּוָנוֹת אחרוֹת, הריני רוֹאה צוֹרך להגדיר עצמי: בּמלחמת-העליה אינני מתכּוון להפגנה מדינית, כּי אם קוֹדם כּל לשם עליה ממש, כּשם שהעליה על הקרקע היא קוֹדם כּל מטרה לשמה. חשבּוֹנוֹת העליה קוֹדמים. והתוֹצאה המדינית תהיה תוֹצרת לוַאי, אם הפּעוּלה תיעָשׂה כּהלכה וּבקנה-מידה הגוּן. הצלת יהוּדים מן התוֹפת, יציאה מן הגלוּת – היא המטרה של הציוֹנוּת, והיא גם האמצעי הפּוֹליטי והישוּבי. מספּרים על איש סקוטלנד אשר בּיקש להנחיל את חכמת חייו לבנוֹ, ואמר לוֹ: “בּני, בּטרם אלך ואינני אֶתן לך עצה אחת. תַרבּה ממוֹן, אם אפשר – בּאמצעים כּשרים”. כּך נאמר גם אנחנוּ: הרבּוּ יהוּדים, אם אפשר בּאמצעים חוּקיים.

איננוּ שׂשׂים לקראת קרָב, אך אנוּ מקבּלים אוֹתוֹ כּהכרח.

לא את הקרבּן אנוּ מבקשים, ולא את ההפגנה. אנוּ מבקשים את העיקר: יהוּדים בּארץ. לכן איני להוּט אחרי התנַגשוּיוֹת. איני מבקש קוֹנפליקטים. אינני רוֹדף אחרי הצד הרוֹמַנטי שבּדבר. אני רוֹצה “תכלית”: יהוּדים. אך לא אירָתע אם עליית היהוּדים תהיה כּרוּכה בּהתנַגשוּיוֹת.

יש בּינינוּ אוֹפּטימיסטים הסבוּרים כּי אנגליה לא תירה בּפליטים. ויש אוֹמרים כּי ממשלה שתירה בּעוֹלים לא תתקיים אפילוּ שבוּע אחד. אין לי הבּטחוֹן בּזה. כּבר היוּ יריוֹת על אניוֹת. והשמוּעה אוֹמרת כּי היוּ פּצוּעים, ואיני בּטוּח אם העתוֹנוּת האנגלית סיפּרה על כּך.

אין דבר אם יאסרוּ עוֹלים. לא ניבָּהל. אין אסוֹן גם אם יחזירוּ אניה. האניה אשר יחזירוּ אוֹתה – תחזוֹר ותבוֹא. כּל יהוּדי שיהדפוּ אוֹתוֹ אל הים – סוֹפוֹ לחזוֹר וּלהגיע לארץ. זוֹהי מלחמת היהוּדי על ארצוֹ.

לפי שעה עוֹד אין היהוּדים מבינים זאת. יהוּדי הגוֹלה נבהלים מכּל כּשלוֹן. ואין להם היכוֹלת לברר בּמי תלוּי הקוֹלר, אם בּארץ אוֹ בּ“מטפּלים”. החמסנוּת וההפקרוּת אשר פּשׂוּ בּקרב אלה גוֹרמוֹת צרוֹת מיוּתרוֹת ויסוּרים שבּשרירוּת וכשלוֹנוֹת חינם לא לקרבּנוֹתיהם בּלבד, כּי אם לעצם העליה.

לרבּים מאתנוּ עוֹד זכוּרה המלחמה החריפה אשר התנהלה בּרוּסיה מצד הציבּוּריוּת היהוּדית נגד ה“אגֶנטים” אשר התפּרנסוּ מצרוֹת הפּליטים, ורבּים מהם היוּ מוֹצצים את דמם של קרבּנוֹתיהם, בּלי שיהיה איכפּת להם אם הללוּ יגיעוּ סוֹף סוֹף לארץ המקלט אוֹ יגועוּ בּדרכים. אף על פּי שגם יציאה זוֹ מרוּסיה לחוּץ-לארץ היתה שלא כחוֹק, ואף על פּי שהרבּה אנשים היוּ נמלטים וניצלים בּעזרת ה“אַגנטים” המבריחים, היוּ כּמה מוֹסדוֹת חשוּבים וכמה אנשי-לב רוֹאים להם חוֹבה לעמוֹד לימין המהגר וּלגלוֹת את תעתוּעי “המצילים”. גם בּימים האחרוֹנים קראנוּ כּרוּז מטעם היצ"ם וּשאר הסתדרוּיוֹת-עזרה נגד המנוּוָלים המנצלים את עָניָם של המהגרים היהוּדים, הפּוֹנים לבּוֹליביה ולשאר ארצוֹת אמריקה הדרוֹמית. ודוקא בּציוֹנוּת לא קם עדיין שוּם כּוֹח ציבּוּרי אשר יקרע את המַסוה מעל פּני אלה אשר עשׂוּ את צרת ישׂראל ואת אהבת הארץ לעסק מכניס, הנוֹתן רוָחים ומסַפּק יצרים. שוּם עתוֹן עברי עדיין לא יצא למערכה לגלוֹת כּיצד נוֹהגים בּעוֹלים האוּמללים וּבאיזה גיהינוֹם הם נתוּנים בּדרכּם לארץ, לא רק מחמת רדיפוֹת הממשלה הזרה, כּי אם גם מפּני שיטוֹת הטיפּוּל של אחיהם-מרחמיהם, העוֹשׂים קפּיטל פּרטי וציבּוּרי מיסוּרי העוֹלים.

המלחמה בּפטריוֹת-הרקב הללוּ דרוּשה כּדי לפנוֹת את הדרך לעליה רחבה.

יש כּוֹפרים בּאפשרוּת זאת בּכלל: כּיצד יעמדוּ מַעפּילים מִסכּנים נגד תחבּוּלוֹתיה וכוֹחוֹתיה של ממשלה אדירה. אני מאמין שיעמדוּ ויוּכלוּ. ההכרח שלהם לעלוֹת הוּא גדוֹל יוֹתר וחזק יוֹתר מן ההכרח האנגלי לירוֹת בּהם. ואם ההכרח הזה יהָפך להכּרה כּללית, ויתפּוֹס את מקוֹמוֹ בּמחשבה היהוּדית וּבעזרה היהוּדית – יפרוֹץ הרבּה גדרים ויהָפך לנחל שוֹטף. אפשר להכשיל עליית יחידים. אי אפשר להכשיל עליית המוֹנים אל אחיהם אשר לחוֹף-ים ישכּוֹנוּ. הנוֹפלים יפּלוּ והמחנה יעבוֹר ויגיע.

_____

חמוּר מעִנין עליה הוּא ענין הקרקע. תחבּוּלוֹת הממשלה מרחיקוֹת לכת ממה שאפשר היה תחילה לשער. בּימי התוּרכּים יכוֹלנוּ לרכּוֹש קרקע על שם של נתין עוֹתוֹמַני. הפּעם יש להניח כּי הממשלה תבטיח שיהוּדים לא יוּכלוּ לקנוֹת אדמה אפילוּ על שם של גוֹי. ואפשר גם תמנע את התישבוּתנוּ על אדמוֹת שרכשנוּ בּאזוֹרים אשר החליטה לסגוֹר בּפנינוּ. גם כּאן מצוה גדוֹלה תהיה להפר חוֹק, הבּא לאסוֹר עלינוּ להיוֹת חקלאים על אדמת מוֹלדתנוּ. אך ההכּרה בּלבד אינה מספּיקה, דרוּשה גם יכוֹלת.

איני יוֹדע כּמה ימים עוֹד נשארוּ לנוּ לפעוּלה חפשית בּעניני קרקע. אילוּ ידעתי שאת הימים המעטים האלה לא נוֹציא לשוא. קרקע שתהיה בּרשוּתנוּ נעלה עליה בּכל התנאים. לא נַתנה את הדבר בּעין טוֹבה של השלטוֹנוֹת. לפיכך: רכישה בּימים מעטים אלה קוֹדמת לעליה. ולא אהיה חוֹשש להשהוֹת קצת את העליה על הקרקע אם ענינינוּ בּאֵזוֹר מסוּים ידרשוּ זאת מאתנוּ.

איננוּ יכוֹלים כּרגע לקבּוֹע מה יהיוּ דרכי מלחמתנוּ על הקרקע לאחר שתוּכרז התחיקה הקטלנית. אוּלם עלינוּ להחליט להיוֹת נכוֹנים למלחמה הקשה בּיוֹתר בּנקוּדה זוֹ, למלחמה פּוֹליטית וּמשפּטית בּפני פוֹרוּם בּין-לאוּמי, וּלמלחמוֹת מעשׂיוֹת בּארץ. כּי הנקוּדה המסוּכּנת בּיוֹתר היא בּמניעת השתרשוּתנוּ, בּמניעת ריכּוּזנוּ וסיכּוּיינוּ לחיים בּריאים וּשלמים בּארץ.

המשטר החדש ודאי יציג בּאוֹפן חריף את שאלת הבּטחוֹן. אין אני מאמין כּי רז’ים אנגלי-ערבי יביא אתוֹ שלוֹם וּבטחוֹן, אך הוּא עלוּל להצר וּלהתקיף את התגוֹננוּתנוּ. בּסעיף זה יש לוֹמר בּלשוֹן הקדמוֹנים: “ואכמ”ל" (ואין כּאן מקוֹם להאריך). אך כּדאי לזכּוֹר שהישוּב היהוּדי בּארץ כּבר עבר כּמה שלבּים בּהתגוֹננוּתוּ. היוּ ימים והשוֹמר היהוּדי הבּוֹדד שמר על הכּרם של בּעליו. גם אז היה שוֹמר לא על רכוּש בּעליו בּלבד, כי אם על רכוּש ישׂראל ועל כּבוֹד ישׂראל. אחר כּך בּאה השמירה הקיבּוּצית על מוֹשבה שלמה, על “נקוּדה”. והגענוּ גם לשמירה של גוּשי “נקוּדוֹת”. המצב הוֹלך וּמשתנה. אנחנוּ כּבר ניצבים בּפני שאלה של הגנת הארץ, מן היבּשה וּמן הים וּמן האויר. הענינים בּעוֹלם הוֹלכים וּמחמירים, ואין לנוּ על מי לסמוֹך שיעמוֹד לנוּ בּצר. אדרבּא, יש להניח שיתנכּלוּ גם למעט-הכּוֹח אשר עשׂינוּ.

מלחמתנוּ בּמשטר האנגלי-ערבי הנשקף לנוּ צריכה לזרוֹם גם בּאפיקים כּלכּליים. עוֹד אין השעה כּשרה לקבּוֹע מסמרוֹת, מה יכוֹלים אנוּ לעשׂוֹת וּמה ראוּי לנוּ שנעשׂה. איננוּ יכוֹלים לנהל מלחמה מַתמדת אשר תיַבּש את מקוֹרוֹת הקיוּם של משקנוּ; אדרבּא, אנחנוּ צריכים כּכל האפשר להפנוֹת את המלחמה בּמגמה כּזאת אשר תסייע לביצוּר כּלכּלתנוּ. עוֹד הדברים טעוּנים לימוּד ועיוּן ועצה. אך המגמה היסוֹדית בּרוּרה: להעלוֹת את היאָבקוּתנוּ עם המשטר האוֹיב לנקוּדת-מוֹצא של משטר הבראה כּלכּלית בּחיי יוֹם יוֹם – משטר המוֹנע בּזבּוּז, העוֹקר מוֹתרוֹת, מבַצר את הקיים וּמפַתח ענפי מִחיה חדשים, וּמביא אתוֹ יתר שויוֹן, יתר פּשטוּת ועצמאוּת.

_____

נוֹכח המצב הזה עלינוּ לדוּן מחדש בּשאלוֹת ציוֹניוֹת-פּנימיוֹת, שאלוֹת הגוֹלה וּשאלוֹת הישוּב.

הגוֹלה עכשיו מחוּלקת לשתי גָלוּיוֹת. כּבר אמר מישהוּ: “ארצוֹת שמהן מגָרשים וארצוֹת אשר לשם אין מכניסים”. ישנן ארצוֹת אשר בּהן אָבדוּ היהוּדים את כּל כּוֹחם הפּוֹליטי ואת כּל הוֹנם, ואין כּוֹחם אלא בּעליה. והיא שקוֹבעת את המגע שלהם עם הציוֹנוּת. וישנן ארצוֹת שחלקן בּעליה, וּבפרט בּעליה החלוּצית, עוֹדנוּ מוּעט בּיוֹתר, וגם המגע עם הציוֹנוּת קלוּש, ודוקא ארצוֹת אלוּ עשׂוּיוֹת להווֹת את המשענת הפּוֹליטית שלנוּ והרזרבוּאַר הכּספּי. והנה אם בּארצוֹת מסוּג ראשוֹן פּוֹעלת הציוֹנוּת כּכוֹח גוֹאל וּפוֹדה (בּמידה שהיא קוֹלטת עוֹלים וּפוֹדה שבוּיים), והקשרים האישיים של רבבוֹת המוּצלים מחזיקים, ולפעמים אף מלַבּים, את הגחלת הציוֹנית, הרי הארצוֹת מן הסוּג השני, שהציוֹנוּת שם מתגלה לא בּקבּלת-עזרה כּי אם בּמתן-עזרה, זקוּקוֹת לחרישה ציוֹנית בּלתי-פּוֹסקת, והיא איננה.

הרבּה נאמר על מצב הפּעוּלה הציוֹנית בּאוֹתן הארצוֹת. כּל שליח שלנוּ שחוֹזר משם קוֹבל מרה. ועדיין לא נשתנוּ הדברים. ולא נכוֹן הדבר לתלוֹת את הקוֹלר בּזוּלתנוּ בּלבד. אילוּ בּגרנוּ אנחנוּ בּענין זה כּראוּי לנוּ, היוּ הדברים זזים. יש שאיזוֹ מוֹעצה שלנוּ מתחממת בּענין זה וּמתחילים לדבּר על “כּיבּוּש הגוֹלה”, על חמישים אוֹ מאה שליחים שיֵצאוּ, ואחר כּך אַתה פּוֹגש את חברך פּלוֹני אוֹ אלמוֹני הידוּעים לך מכּבר כּמַטים שכם לסבּוֹל, והם נוֹטלים את תרמילם ויוֹצאים, והענין דוֹעֵך.

יש להוֹדוֹת, עדיין לא חינכנוּ עצמנוּ להכּרת מלוֹא החשיבוּת של כּיבּוּש הגוֹלה לציוֹנוּת, של הסתערוּת למען הקרנוֹת, של החדרת ארץ-ישׂראל לחוּגים זרים ורחוֹקים. הקימוֹנוּ טיפּוּס של שליחים לתפקידים מסוּימים. אך לא גילדנוּ עדיין מחנה של שליחים בּמוּבנה הקדמוֹן של מלה זוֹ, שליחים לאידיאה, לאמוּנה הציוֹנית.

הנה שאלת הדוֹר הבּא בּציוֹנוּת. ארצוֹת-היציאה נוֹתנוֹת לנוּ בּאיזוֹ מידה (בּלתי-מספּיקה) דוֹר חדש. לא יכוֹלנוּ להציל הרבּה מן המבוּגרים שבּיהוּדי גרמניה, והרי אנוּ עמלים בּעליית הנוֹער. אך מה מצבנוּ בּארצוֹת האַנגלוֹ-סַכּסיוֹת? שם המצב הפוּך: הציוֹנוּת שם היא ענינוֹ של דוֹר הוֹלך. בּקרבּוֹ יש לנוּ ידידים טוֹבים, שנשאר בּלבּם ניצוֹץ ציוֹני מן העָבר והם שוֹמרים עליו בּמדבּר זה. מה יהיה גוֹרל הציוֹנוּת כּשדוֹר זה יֵרד מן הבּימה? מה עשׂינוּ כּדי שיהיה לנוּ דוֹר בּא בּשיעוּר שיספּיק לא רק להחזקת הסתדרוּיוֹת-נוֹער אחדוֹת, כּי אם גם לפרנס את ציוֹנוּתה של יהדוּת אמריקה?

הנסמוֹך על נסים, שמשוּרוֹת המתבּוֹללים יתחילו להתעוֹרר ויִנהרוּ אלינוּ? נסים אלה אינם מתרחשים, אוֹ מתרחשים רק בּיחידים. האַנטישמיוּת בּלבד אינה מספּיקה להזין את הציוֹנוּת. הנה קראנוּ שראש לשכּת ארץ-ישׂראל-פּוֹלין השתמד. מיוּגוֹסלַביה מוֹדיעים כּי שלוֹש מאוֹת יהוּדים השתמדוּ. שמד בּאוֹסטריה, שמד בּאיטליה. כּשם שסוֹציאליסטים האמינוּ כּי התפּתחוּת קפּיטליסטית תביא מאליה לידי התגשמוּת הסוֹציאליזם, כּך יש גם ציוֹנים המאמינים שצרת ישׂראל תביא מאליה לידי התגשמוּת הציוֹנוּת. הנבוּאוֹת הללוּ אינן מתאַמתוֹת. הכּוֹח הדוֹחף פּוֹעל, אך לָאו דוקא בּמגמה אחת מסוּימת. פּינסקר והרצל בּאוּ אמנם מתוֹך צרוֹת ישׂראל. אך גם שם פּעלוּ לא גוֹרמים אלה בּלבד (אילמלא היה לפּינסקר אב כּשׂמחה פּינסקר אפשר לא היה גוֹרלוֹ שוֹנה מגוֹרל שאר בּני דוֹרוֹ). אחרים בּאים מתוֹך חינוּך, תנוּעה, אִרגוּן. והרבּה תלוּי גם בּמַה שנעשׂה בּארץ-ישׂראל. ואפשר גם בּמַה שנעשׂה מארץ-ישׂראל.

וּמה עוֹשׂים אנוּ? מה חלקנוּ בּדוֹר הצעיר בּאמריקה, וּבשאר ארצוֹת אַנגלוֹ-סכּסיוֹת? הדוֹאגים אנוּ ליוֹרשים? היש מביא את בּשׂוֹרת מפעלינוּ למאוֹת אלפים של נוֹער יהוּדי? מה עוֹנים על הקריאוֹת לעזרה הבּאוֹת אלינוּ משם? אם אנחנוּ מצליחים לשלוֹח שליח אחד לקוֹנטיננט שלם, הרי זה בּעינינוּ מעשׂה רב.

ושוּב, אנוּ עוֹמדים ערב מלחמה עוֹלמית. יתכן שנהיה נתוּקים מהרבּה ארצוֹת. היהיה בּאוֹתוֹ זמן בּאמריקה מי שידע להרים בּעוֹז את דגל ארץ-ישׂראל? בּמלחמת-העוֹלם האחרוֹנה עוֹד היוּ בּאמריקה מהגרים חדשים, יוֹצאי ארצוֹת מזרח אירוֹפּה, אשר לא שכחוּ את גירסת ינקוּתם, את נאמנוּתם הציוֹנית אוּ הפּוֹעל-ציוֹנית. ואירע נס ונתגלגלוּ לאמריקה קצת מבּני העליה השניה, יוֹצאי הארץ וּמגוֹרשי השלטוֹן התוּרכּי, והם הדליקוּ לפּידים ציוֹניים, וּבכוֹחם נוֹצרוּ הגדוּדים העברים. הנוּכל להגיע לאמריקה לאחר שתפרוֹץ מלחמה? בּספּטמבּר טילגרפתי מלוֹנדוֹן שנוֹכח סכּנת המלחמה צריכים להתנדב כּמה חברים שיקבּלוּ עליהם את סבל הניתוּק מן הארץ וּמן הבּית, ויתיצבוּ בּחזית הגוֹלה. והנה, מן האנשים המעטים שהלכוּ מאז לשם רוּבּם כּבר חוֹזר. וּבהגיע שעת הפּוּרענוּת שוּב נצא וּנחפּשׂ: מי ילך לנוּ, וכיצד יגיע? אני יוֹדע כּי אין בּצע בּהכרזוֹת, ואני מתבּייש לשוּב וּלהכריז כּי לא שליח אחד אוֹ שנַים דרוּשים לנוּ, אלא עשׂרוֹת. שליחים לחוּגים שוֹנים וּלתפקידים שוֹנים. שליחים לחינוּך נוֹער וּשליחים לפעוּלה כּספּית. הנה הקימוֹנוּ בּאמריקה לשכּה קבוּעה להפצת מניוֹת בּנק הפּוֹעלים וּבהצלחה. האם לא הגיעה השעה שהנהלת הסוֹכנוּת תקים בּאמריקה משׂרד כּלכּלי שלה, אשר ידריך וִייָעֵץ, וגם ייצוֹר שוּק לניירוֹת-ערך של ארץ-ישׂראל?

_____

וּשאלוֹת הישוּב הן “שאלוֹת נצחיוֹת”, אלא שנוֹכח הבּא לקראתנוּ הן מקבּלוֹת חריפוּת יתירה.

שאלה ראשוֹנה: מלחמה בּמַשבּר הכּלכּלי. אינני חוֹשש לוֹמר שהוּא בּעינַי מסוּכּן לא פּחוֹת מן הספר הלבן. הנוּכל לקיים את המערכה המדינית אם בּארץ יהלכוּ רבבוֹת מחוּסרי עבוֹדה וּמחיה? הקצב שבּוֹ עוֹבדים המוּמחים והיוֹעצים הפינַנסיים של הנהלת הסוֹכנוּת איננוּ הוֹלם כּלל וּכלל את המצב. אין קל למוּמחה מאשר להוֹכיח כּי דברים קשים אינם ניתנים להיעשׂוֹת. אך האם לשם כּך יש לנוּ צוֹרך בּיוֹעצים וּבמוּמחים? כּמה פּעמים היתה ההנהגה הציוֹנית מכנסת מוּמחי כּלכּלה וּכספים, והללוּ היוּ טוֹרחים ועמלים וּמוֹכיחים כּי עוֹד “לא הגיעה השעה” למִלוה, למשל. אך לא לשם כּך נוֹשׂאים אנחנוּ בּחלק גדוֹל של אחריוּת לעניני הציוֹנוּת כּדי שבּשעת-חירוּם נסתפּק בּעצוֹת כּאלה וּבקביעת העוּבדה שפּלוֹני מפהק ואלמוֹני מפקפּק. אנחנוּ משלמים מחיר יקר בּעד כּל החמצה. נזכּוֹר מה הפסדנוּ בּצ’כוֹסלוֹבקיה בּלבד בּגלל המכוֹנה הכּספּית שלנוּ. וההפסד איננוּ רק בּמאוֹת אלפי לירוֹת שהיוּ צריכוֹת להיוֹת מוּשקעוֹת בּבנין הארץ והן אבוּדוֹת לנוּ, כּי אם גם בּמפעלים אבוּדים וּבחיי אדם אבוּדים. אין אנוּ רשאים לתת לדברים שימָשכוּ כּכה. נזכּוֹר כּיצד נאבקנוּ עם המכוֹנה הציוֹנית בּימי סַאקר. ישנם חוּגים של פינַנסיסטים בּתנוּעה הציוֹנית וּבקרבתה, ואנחנוּ נוֹתנים להם לשקוֹט. אנחנוּ מנסים לעוֹרר אוֹתם ואיננוּ מצליחים, וּממתינים, כּאילוּ היתה לנוּ שהוּת. לא יתכן הדבר. בּשעת-חירוּם צריך להשתלט בּציוֹנוּת הלחץ המוּסרי של התנוּעה, המוֹכיח והתוֹבע.

בּתקוּפת-חירוּם נתבּע בּיוֹתר כּוֹח של שלטוֹן עצמי לישוּב. כּדי שיוּכל לעמוֹד בּמערכה זמן רב דרוּשה מידה גדוֹלה של מרוּת ישוּבית, רגוּלַציה כּלכּלית, סמכוּת ויכוֹלת להטיל חוֹבוֹת. בישוּב אשר אין לוֹ כּוֹח כּפיה פּירוּש הדבר: העמקת ההכּרה הישוּבית וטיפּוּח מוּסר ישוּבי. “כּוֹפר הישוּב” הנהוּ בּיטוּי חשוּב של מגמה זאת למשמעת פּנימית מרצוֹן. מי שרוֹאה את הישוּב רק בּחוּלין שלוֹ לא היה מעלה על הדעת כּי מפעל כּזה אפשר שיקוּם בּקרבּוֹ. לי עצמי היה לפני כּמה שנים נסיוֹן מר בּיצירת “אוֹצר הישוּב”. התכּוונתי להקמת מוֹסד כּספי כּלל-ישוּבי למלחמה בּמַשבּר, מוֹסד שיהיה בּוֹ כּדי לחזק את כּוֹחה של כּנסת ישׂראל המאוּרגנת. אוּלם אי-הרצוֹן של החוּגים הבּעלי-בּתיים לשׂאת בּעוֹל, והפּחד הנצחי לא רק מפּני “שלטוֹן פּוֹעלים”, כּי אם אף מפּני יזמה של פּוֹעלים, דנוּ את המוֹסד לקמילה בּאִבּוֹ. והנה קרה נס. וּברגע מבוֹרך נוֹצר מפעל, המגַלם את מגמת הליכּוּד והמשמעת הפּנימית בּישוּב. ואין זוֹ אלא התחלה. אנחנוּ צריכים להרבּה יוֹתר מזה.

כּיצד נשׂיג זאת? אנחנוּ מכּירים את המניעוֹת הרבּוֹת.

אנחנוּ יוֹדעים כּי יש אנשי-בּצע, אשר פּרוּטתם יקרה להם מכּל. אנחנוּ יוֹדעים כּי יש אנשים אשר בּעד “חתיכת-כּבוֹד” מצד השלטוֹנוֹת יפרשוּ מן הציבּוּר. אנחנוּ יוֹדעים כּי יש אנשי-הפקר, כּי יש שׂוֹנאים לכל ציבּוּריוּת מאוּרגנת, וּבפרט כּשבּתוֹכה יש מידה ניכּרת של השפּעה לתנוּעת הפּוֹעלים (לזאת יקָרא: “דיקטטוּרה מעמדית”). אך לא תמיד אנחנוּ יוֹדעים כּי למען נוּכל להיוֹת תוֹבעים ונַענים צריכים אנוּ גם לתבּוֹע משהוּ נוֹסף מעצמנוּ.

_____

בּמשך שלוֹשים וחמש שנים ידע מחנה הפּוֹעלים בּארץ לתבּוֹע הרבּה מעצמוֹ ולתבּוֹע הרבּה מאת החוּגים האחרים בּישוּב. תבענוּ עבוֹדה עברית, תבענוּ מילוּי מצווֹת ישוּביוֹת וציוֹניוֹת, תבענוּ את הכּרת הפּוֹעל וּזכוּיוֹתיו בּעבוֹדה וּבחיי הישוּב והציוֹנוּת. הרבּה מזה השׂגנוּ, אפשר יוֹתר ממה שקיוה בּשעתוֹ הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה. וּלגבּי הרבּה דרישוֹת עדיין אנוּ עוֹמדים בּתביעוֹתינוּ. ואנוּ מאשימים את אלה שאינם נענים. אך ציבּוּר זה שאינוֹ נענה איננוּ מעוֹר אחד. אין הוּא כּוּלוֹ מוּרכּב מאוֹיבים בּנפש לפּוֹעל, מצוֹברי רוָחים, מרוֹדפי-בּצע, מפּוֹרקי-עוֹל-ישוּב מוּשבּעים. גם אנוּ, הציבּוֹר החלוּצי והמאוּרגן בּיוֹתר בּישוּב, צריכים לשאוֹל את עצמנוּ אם תמיד ידענוּ להציע את תביעוֹתינוּ ואת מגמתנוּ בּצוּרה הנשמעת ונענית.

קמנוּ כּתנוּעה צעירה, סוֹערת, מסוֹערת וּמסתערת. העוֹלם היה נגדה, זר לא הבין לה, ואף אנחנוּ שילמנוּ לוֹ לעוֹלם מנה אחת אַפּים של “בּיטוּל-היש”. תנוּעתנוּ קוֹלטת לתוֹכה תמיד – וזה כּוֹחה, וזאת זכוּתה – פּלגים צעירים, הוֹמים, סוֹאנים. “זר לא יבין”, אינוֹ רוֹאה אלא את הקצף ואת הצרוֹרוֹת הניתזים. בָּרֵנוּ לא תמיד כּתוֹכנוּ. “בּרֵנוּ” לא תמיד מוֹשך, לא תמיד צוֹדק, לא תמיד משכנע. בּגילוּייה העמוּקים בּיוֹתר, היצירתיים בּיוֹתר של תנוּעתנוּ, יש שהיא נחבּאת אל הכּלים, וּכבוֹדה פּנימה (ושוּב, בּזה כּוֹחה!). וגילוּייה החיצוֹניים לא תמיד הוֹלמים את פּנימיוּתה. לא תמיד פּעלנוּ לפי צוֹרך הענין בּלבד, לשם השׂגת תוֹצאוֹת רצוּיוֹת. שילמנוּ מסים למוּשׂגים וליחסים שהבאנוּ מן הגוֹלה, כּל אחד מארצוֹ. לא תמיד התנהלנוּ לרגל המלאכה, יש שהתנהלנוּ לרגל פּסידוֹ-מַהפּכניוּת מתגעשת וּמתיהרת. לא תמיד הבינוֹנוּ לצרכיהם וּלנפשם של חוּגים אחרים בישוּב, לא תמיד ידענוּ להימנע מחידוּד מיוּתר של יחסים. אמירה זוֹ שלי אינה דוקא על פּחוּתים אוֹ על שטחיים, היא חלה גם על המעוּלים שבּינינוּ. אין דוֹר קוֹפץ מעוֹרוֹ. וגם תנוּעה גדוֹלה אינה בּת-חוֹרין מהֶרגלים, מיחסים, מטעוּיוֹת.

כּל עוֹד היינוּ כּת צעירה בּארץ, כּת אשר יסוֹדוֹת של איסיים ושל קנאים כּאחד מעוֹרבים בּה, כּת החיה בּקרן-זוית של הישוּב, אינה מוּכּרת ואינה מכּירה בּזוּלתה, כּת של בּוֹנים-מוֹרדים, המקרקרת את המוּסכּמוֹת וּמקוּבּלוֹת ודנה בּרוֹתחין את התקיפים והמכוּבּדים – היינוּ פּטוּרים מלשקוֹל את צעדינוּ כּלפּי אחרים. חבוּרה שכּוּלה אוֹפּוֹזיציה ראוּי לה שתישָפט בּכל חוֹמר הדין על כּוֹחה הפּנימי, על נאמנוּתה לעצמה, לעיקרים שהיא מכריזה, אך לא ימַצוּ אתה את חוֹמר הדין על יחסיה לעוֹלם החיצוֹני, על הידַיינוּתה עם תקיפים ועם אדישים.

אך מצב זה כּבר חלף מזמן. למעשׂה, גם בּהיוֹתנוּ מעטים וחלשים טיפּחנוּ ערכים לאוּמיים – חלוּציים, הגָנתיים, ישוּביים ותרבּוּתיים – אשר נעשׂוּ נחלת התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. וגם הזרמים האוֹיבים לנוּ בּציוֹנוּת שוֹתים מן הבּארוֹת אשר אנחנוּ חפרנוּ. והנה זה כּבר חדלנוּ להיוֹת הבּן-החוֹרג בּישוּב וּבציוֹנוּת. לא עוֹד פּוֹעלים עזוּבים וּמיוּתמים, הדוֹפקים על פּתחי אִכּרים ואינם נענים, כּי אם רוֹב מנין ורוֹב בּנין של ההתישבוּת הלאוּמית, סוֹללי דרכים חדשוֹת בּמשק העברי, מַתוֵי שיטוֹת ההתישבוּת לא רק לעצמנוּ, כּי אם, למעשׂה, לתנוּעה כּוּלה, גם ליריבינוּ. שיתפנוּ את המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּמלחמה על עבוֹדה עברית, בּהגנתה וּבביצוּרה; קבענוּ בּשביל הישוּב כּוּלוֹ את דרכי ההתגוֹננוּת והמדיניוּת הציוֹנית; הנחנוּ חוֹתם מוּבהק על דרכי בּנין הארץ; אף על פּי שאין לנוּ רוֹב בּשוּם מוֹסד לאוּמי רוֹאים בּנוּ את ה“שליטים”, וּבמידה ידוּעה בּצדק, מפּני שבּשטחים עיקריים של הגשמת הציוֹנוּת הוֹלכים אנחנוּ בּראש העם.

וזה מחייב. איננוּ יכוֹלים לנקוֹט בּסגנוֹן של אנשי כּת. איננוּ יכוֹלים להוֹסיף לחשוֹב וּלדבּר כּאילוּ נשארנוּ עוֹד אסוּרים בּקוּרי-המנטליוּת של מפלגת מיעוּט.

אני נזכּר, למשל, בּקוֹנגרס הלוּצֶרני, בּוֹ נוֹצרה “הקוֹאַליציה הרחבה”, הקיימת עכשיו. בּאיזה קוֹשי נפשי צעדוּ כּמה מחברינוּ את הצעד הזה! כּלוּם לא היוּ חברים אלה נבוֹנים עד כּדי כּך שיבינוּ שבּציוֹנוּת אי אפשר “לשלוֹט” בּכוֹח דיקטטוּרה, ושמצב הציוֹנוּת וּמצב הפּוֹעל בּציוֹנוּת אינם מרשים לנוּ שנמסוֹר את השלטוֹן לידי קוֹאַליציה של שאר המפלגוֹת ונשאיר לעצמנוּ את המשׂחק כּאוֹפּוֹזיציה? ואמנם אלה שהתנגדו לקוֹאַליציה רחבה לא הכניסוּ הצעה מתנגדת, אשר תאַפשר בּתנאים הקיימים הנהגה יוֹתר טוֹבה לתנוּעה הציוֹנית והגנה יוֹתר טוֹבה על ערכי הפּוֹעל בּציוֹנוּת. ההתנגדוּת לקוֹאַליציה היתה יוֹתר התנגדוּת שבּאֶמוֹציה, שמירת-אמוּנים לסגנוֹן, מאשר התנגדוּת מתוֹך חשבּוֹן עניניה של הציוֹנוּת, אוֹ חשבּוֹנוֹ של הפּוֹעל. עצם המוּנח “קוֹאַליציה רחבה” לא היה בּוֹ כּדי לעוֹרר “אַהדה”. כּל כּך הרבּה נאמר ונכתב בּעוֹלם נגד קוֹאַליציה עם הבּוּרגנוּת. לא כּן אילוּ השכּילוּ וקראוּ לדבר: “חזית עממית”…

ונזכּר אני בּאסיפת-הפּרידה של צירי אגף-העבוֹדה בּלוּצרן. הדבר היה ערב מאוֹרעוֹת חַבּש, כלוֹמר, בּטרם התחיל עוֹלמה של הדמוֹקרטיה מתמוֹטט בּתגרת-ידוֹ של ה“ציר” רוֹמא-בּרלין, וּבטרם הכריזוּ עלינוּ הערבים מלחמת-השמד. היתה זאת אסיפה חרישית, אך עמוּקת-רגש. לא ידענוּ מה יבוֹא עלינוּ, אך הרגשנוּ בּאויר כּי שוֹאה מתקרבת. האם לא צדקנוּ אז כּששקדנוּ להבטיח, לפחוֹת, את המינימוּם של איחוּד, אשר שמר על בּית-הציוֹנוּת בּסערוֹת הרעוֹת.

אצלנוּ קוֹבלים – וּבצדק – על שוּתפינוּ לקוֹאַליציה, שאינם שוֹמרים על “כּללי המשׂחק”. מזכּירים את אלה היוֹשבים אתנוּ בּהנהלה הציוֹנית וּמשתמטים מאתנוּ בּהנהלת עיריית תל-אביב. מזכּירים את אלה השוֹלחים את חבריהם אל הנהלת הסוֹכנוּת וצוֹעקים לה: התפּטרוּ. נכוֹן שהאֶתיקה של קוֹאַליציה רוֹפפת בּידי שוּתפינוּ. אך האם חזקה היא בּידינוּ אנוּ? אינני רשאי לעבוֹר על ועידה או מוֹעצה בּלי להוֹכיח את עצמנוּ שאיננוּ עוֹמדים בּהתחייבוּיוֹתינוּ, ואני מתכּוון לענין שהוּא אצלי למעלה, למעלה מהתחייבוּת. כּדי לקיים את יסוֹד השבּת בּחיי ישׂראל אינני צריך להסכּמים בּין-מפלגתיים ולא להוֹראוֹת של רבּנים. השבּת בּשבילי היא מעמוּדי התרבּוּת העברית, וההישׂג הסוֹציאלי הראשוֹן של האדם העוֹבד בהיסטוֹריה האנוֹשית. ואני בּוֹש שהיה הכרח לעשׂוֹת ענין זה, שהוּא שלנוּ על כּל פּנים לא פּחוֹת מאשר של איזה חוּג אחר בישׂראל, ענין להסכּם פּוֹליטי. ואני בּוֹש עוֹד יוֹתר שלא הצלחנוּ לקיים את ההסכּם הזה. אני יוֹדע שאנחנוּ חיים חיי-חירוּם, חיי-חזית. ולא הכּל, מה שקיבּלנוּ על עצמנוּ, ניתן להיעשׂוֹת. אך נוֹדה: האוּמנם מילאנוּ בּיוֹשר לבב מה שאפשר היה למלא? האם בּזה נשמש מוֹפת לשוּתפינוּ ונוֹכיח כּיצד מפלגה גדוֹלה מקיימת את התחַייבוּיוֹתיה?

יוֹדע אני שחוֹסר קוֹאַליציה ויחסים הוֹגנים בּעיריית תל-אביב היא תקלה גדוֹלה בּחיי העיר וּבחיי הישוּב כּוּלוֹ. אך לא הייתי חפץ שחברינוּ בּעיריה בּמלחמתם הקשה יתנוּ שיכניסוּ אוֹתם לתוֹך סגנוֹן של “להכעיס” ומנטַליוּת של מיעוּט. יוֹדע אני שהרבּה דברים נאמרים בּעיריה בּכוָנה להתגרוֹת, להוֹציא את חברינוּ מכּליהם, למען יוּכלוּ אחר כּך להוֹקיע איזוֹ אִמרת פּוּלמוֹס שלהם. אך חברינוּ, אנשי מפלגת הרוֹב בּישוּב, אינם רשאים ליפּוֹל בּפח זה. רוֹצה אני שהיהוּדי “מן הרחוֹב” יראה בּאיש מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל את המגן על דלים ואביוֹנים, את העוֹמד לימינוֹ בּעת צרה, את ההוֹלך ראשוֹנה לחפירוֹת-הגנה, את הנענה הראשוֹן לעזרת העוֹלים, את הלוֹחם על סוֹציאליזם, כּלוֹמר, על שויוֹן, על חירוּת, על מרוּת לאוּמית, על זכוּיוֹת מלאוֹת לכל אדם, על חברה צוֹדקת. אך אינני רוֹצה כּלל וּכלל לתת מקוֹם לכל נרגן וחַרחרן שיפרש את הסוֹציאליזם שלנוּ כּחוֹסר דרך-ארץ בּפני אדם הוֹלך תמים, כּזלזוּל בּאמוּנוֹת וּבדעוֹת של אחרים, כּפגיעה בּקדשים. אינני רוֹצה שתדבּק בּנוּ אוֹתה אֶפּיקוֹרסוּת קרתנית, אשר דבקה בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּגוֹלה, ונעשׂתה שם תחליף למלחמה וליצירה סוֹציאלית וּלהעלָאה תרבּוּתית של ההמוֹנים. שם אפשר היה הדבר מוּבן, כּי העיקרוֹן המעמדי קיבּל שם צוּרה של “בּרוֹגז” עם היהוּדי “הפּשוּט”. אוֹתנוּ אין זה הוֹלם, ולוּ גם מטעם זה שהעיקרוֹן המעמדי שלנוּ פּירוּשוֹ: לעשׂוֹת את היהוּדי “הפּשוּט” לאיש-עבוֹדה, לקרוֹא את כּל היהוּדים – ממש! – אל דגל העבוֹדה. רצוֹננוּ לאַחד את העם בּעבוֹדה חלוּצית, וּבדרך לכך – להפעיל את מכּסימוּם הכּוֹחוֹת שבּעם למען העבוֹדה החלוּצית.

אינני מדבּר על פּרטים, על סעיפים. אני מדבּר על רוּח הדברים, על סגנוֹן הדברים. הלא אנחנוּ, כּוּלנוּ, נמצאים במצב של אוּמה שנדוֹנה להשמדה. וּמלחמתנוּ בּארץ-ישׂראל היא המלחמה היחידה הממשית נגד השמדתנוּ. האם בּמצב כּזה אין שוּם צוֹרך בּבדיקה חדשה, בּגישה אחרת ליהוּדי בּרחוֹב, אוּלי גם בּריאוֹריֶנטציה, בּקירוּב לבבוֹת וּבשיתוּף פּעוּלוֹת? הנה שוֹמע אני על המרירוּת בּקרב “הפּוֹעל המזרחי”. הנה קראתי בּעתוֹן שבּמקוֹם אחד יצא “הפּוֹעל המזרחי” מוַעדת-הבּטחוֹן. איני יוֹדע את הפּרטים ואיני דן בּהם. אך האם צריכים אנוּ עתה ל“מלחמה” עם “הפּוֹעל המזרחי” בּגלל חלקוֹ בּעניני הבּטחוֹן? וכי אין לוֹ חלק בּזה? וכי מעוּנינים אנוּ למנוֹע מן “הפּוֹעל המזרחי” מה שמגיע לוֹ בּצדק? יש אוֹמרים ש“הפּוֹעל המזרחי” בּא בּדרישוֹת מוּפרזוֹת. אך האם שוֹקדים אנוּ למלא את דרישוֹתיו הצוֹדקוֹת, בּטרם ימחה ויצעק, שתהא לנוּ הרשוּת לעמוֹד בּצדק נגד דרישוֹתיו המוּפרזוֹת?

וכן הדבר לגבּי סיעת העוֹבדים הציוֹנים הכּלליים בּהסתדרוּת. איני נכנס בּפרטי קוּבלנוֹתיהם אשר קוֹלן, וכן סגנוֹנן, אינוֹ מגבּיר אֵמוּן. קשה לראוֹת כּשתנוּעה צעירה מעמידה את כּל עוֹלמה על ה“קיפּוּח”. אך האם נוּכל לוֹמר כּוּלנוּ, בּגדוֹלינוּ וּבקטנינוּ, כּי ידינוּ נקיוֹת בּתכלית הנקיוּת? האם מבינים אצלנוּ בּכל לשכּה וּבכל אגוּדה כּי אי אפשר שננהג צרוּת-עין וצרוּת-לב בּחברים צעירים, בּזרם צעיר וחלש בּהסתדרוּת? האם מבין אצלנוּ כּל אדם אשר “הכּוֹח” בּידוֹ כּי שוּם קיפּוּח, ואפילוּ קטן שבּקטנים, איננוּ מוֹסיף לנוּ כּוֹח, אלא מַכתים את טוֹהר דגלנוּ?

השאלוֹת הפּנימיוֹת הללוּ חשיבוּתן תמיד. אך הן מקבּלוֹת חשיבוּת יתר בּתקוּפת המעבר מפּעוּלה הנעשׂית בּחסוּת החוֹק לפעוּלה

עשוּקת-חוֹק, מציוֹנוּת אִטית וּפוּמבּית לציוֹנוּת-מחתרת דינַמית.

_____

ועל סף המעבר הזה אנחנוּ אנוּסים, גם שלא בּרצוֹננוּ, לשוּב וּלדבּר בּמצבה הפּנימי של תנוּעתנוּ. על זאת דיבּרתי בּועידת רחוֹבוֹת. הנשתנה מאז משהוּ לטוֹבה? אין לוֹ לאדם הנתוּן בּתוֹך המסכת אלא ראִייתוֹ הסוּבּיֶקטיבית. אחרי רחוֹבוֹת ראיתי את מצבנוּ חוֹלה מאד. כּשחזרתי לארץ ערב השׂיחוֹת בּלוֹנדוֹן נראה לי שאם כּי הדברים לא זזוּ למעשׂה, הרי נשתנה משהוּ בּהלָך-הרוּחוֹת. נדמה היה לי שהתנוּעה מתקרבת להבנת חוֹמר המצב שבּוֹ היא נתוּנה. מצאתי סימנים שהיא מבקשת להתגבּר על פּירוּד-הלבבוֹת, על הזרוּת הנפשית. נראה היה לי שאנשים מתחילים להקשיב זה לזה. קיויתי לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת. בּבוֹאי ללוֹנדוֹן בּישׂרתי זאת לחברים. והנה בּאוּ דברים וטָפחוּ על פּנַי, ואמרוּ לי כּי ראיתי מהרהוּרי לבּי והתנחמתי בּאַשלָיוֹת.

דעוֹתי בּענין זה ידוּעוֹת, ולא אוֹסיף לדבּר בּזה. אינני רוֹצה להטיף מוּסר. ואינני מאמין בּתוֹעלת הדבר. אדם מאמין בּעצמוֹ שהוּא מתכּוון לטוֹבה וּדבריו מתפּרשים לרעה. יש שאני תוֹהה: מה לשוֹן אבחר כּדי שעצם הדיבּוּר בּענינים כּוֹאבים לא יתקבּל כּפגיעה. וכיון ששוֹמע אני בּזמן האחרוֹן שהדיבּוּרים מזיקים, הריני מוּכן לקבּל על עצמי שלא אדבּר עוֹד בּעניני האיחוּד, וּבלבד… שאחרים יעשׂוּהוּ.

אסתפּק רק בּזה שאוֹמַר: אם בּאמת וּבתמים אנחנוּ מתכּוונים “לא להיכָּנע”, הרי רק מחנה השלם בּתוֹכוֹ יכוֹל לקיים את הדבר הזה. בּלי זה – תבוֹא הכּניעה מאליה. וגם גילוּיים יפים של אי-כּניעה לא ימנעוּ את כּניעתוֹ של המחנה כּוּלוֹ. נחשוֹב על זה. נחשוֹב יחד כּיצד לעשׂוֹת את המחנה שלנוּ כּוּלוֹ למחנה לוֹחם, המסוּגל לחיוֹת ולעמוֹד בּמערכה הממוּשכה.

למרוֹת הדברים הקשים אשר אני מטיח כּלפּי עצמי וּכלפּי מחננוּ, מאמין אני בּטיב האריג של תנוּעתנוּ, בּטיב היסוֹד האנוֹשי שבּה. ואני מאמין בכל לבּי כּי תנוּעתנוּ נוֹצרה לגדוֹלוֹת. אני אוֹמר זאת בּלי שמץ של יהירוּת. כּל מה שאני מסתכּל יוֹתר בּתנוּעוֹת אחרוֹת בּארצוֹת נוּדי, כּל מה שאני נפגש יוֹתר בּעניני חיים, אני מכּיר יוֹתר ויוֹתר: תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל אין דוֹמה לה בּעוֹלם.

וגם התנאים והתפקידים – אין דוֹמה להם. הבּרירוֹת העלוּבוֹת שישנן לאחרים – אין לנוּ. לאדם מצ’כוֹסלוֹבקיה היתה בּרירה. לפּוֹעל הגרמני היתה בּרירה: להילָחם ולמוּת, להיכּנע ולחיוֹת. לנוּ אין הבּרירה הזאת: אנוּ יכוֹלים להישמד אוֹ להיגָאל. הפּוֹעל היהוּדי יכוֹל אוֹ ללכת חלוּץ בּראש העם וּלגַלם בּחייו את מיטב רוּחוֹ של העם ולמשוֹך אליו בּחבלי אהבה ואֵמוּן את רוֹב רוּבּוֹ של העם, אוֹ להסתלק מן התפקיד הזה, מפּני קוֹצר-יד וקוֹצר-רוּח, ולמסוֹר את הבּכוֹרה לאחר. הבּרירה אשר לפנינוּ: להעמיס ולעלוֹת אוֹ להתפּרק ולרדת.

כּשאני מתהלך עם חברים, יחידים, בּכּפר וּבעיר, עם “זקנים” וּצעירים, מחוּץ לאוּלמי אסיפוֹת, הריני מוֹצא שהלבבוֹת פּתוּחים ועֵרים.

כּאילוּ מצפּים לסערה מרעננת, ליסוּרים מצרפים וּמעלים. נזכּרים לי ימי היסוּרים והציפּיה של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּימי המלחמה שעברה. עוֹשר זה השמוּר בּנוּ אַל נוֹציאוֹ לבטלה. אַל נכזיב.