(בּאחד בּמאי 1939)
האם כּכל הימים נפגוֹש עתה את האחד בּמַאי? האם לא הפך החג לאֵבל? האם לא נבחר לנוּ לשבת לארץ וּלכבּוֹת את האוֹרוֹת וּלהתאבּל על חוּרבּן העוֹלם האנוֹשי? כּמה גלגוּלים עברוּ על האחד בּמַאי בּמשך חמישים השנה, אך ודאי לא חשב שוּם פּוֹעל, שוּם סוֹציאליסט, שנפגוֹש אוֹתוֹ כּשדגל העבוֹדה והחירוּת נקרע לקרעים, נרמס בּרגלים וּמגוֹאל בּרפש ודמים.
המוּתר לנוּ עכשיו לאחוֹז בּלשוֹן השיגרה? האפשר עתה להתנחם בּאמוּנה טוֹבה לעתיד לבוֹא, בּלי שנדע את המעשׂה אשר בּלעדיו ניטל מן האמוּנה רוּח-חיים? האפשר לשכּוֹח אפילוּ לרגע אחד מה נעשׂה מעֵבר לכתלי האוּלם הזה, את הנעשׂה לנוּ כּאן בּארץ, את מצוּקת ישׂראל בּעמים, את האחים הנאבקים עם הגלים ונהדפים מחוֹף המוֹלדת?
מה נוֹח לרקוֹד על “קברי האַשלָיוֹת”, אילמלא היו קבוּרים בּאוֹתם הקברוֹת חיי-אדם. אפשר היינוּ גם אנחנוּ מצטרפים לרוֹקדים אילוּ האמַנוּ עם המאמינים, כּי מן הקברים צוֹמח מאליו משהוּ שמוּבטח לוֹ כּי יהיה טוֹב יוֹתר.
מחנוֹת עצוּמים נשׂאוּ את עיניהם לאוֹתה מדינה רבּתי, שבּה התחוֹלל מרד העבדים הגדוֹל בּיוֹתר בּהיסטוֹריה. עתה, לאחר עשׂרים וּשתים שנים, עוֹמדים ומצפּים שאוֹתה מדינה שזילזלה כּל כּך בּדמוֹקרטיה של המדינוֹת הקפּיטאליסטיוֹת תצטרף אליהן, לשם התגוֹננוּת ואפילוּ לשם השתתפוּת בּמלחמת-דמים עוֹלמית. ורבּים רוֹדפי-שלוֹם נאמנים המתפּללים להצטרפוּת זוֹ, כּי טוֹב מבּוּל-דמים ממחנק העבדוּת.
העוֹלם טוֹבע. רבבוֹת בּמחנוֹת-הסגר. מאוֹת אלפים נמלטים וּמבקשים מפלט. ואוֹתה המדינה המכריזה על עצמה שהיא מוֹלדת הפּוֹעלים, מה חלקה היא בּהצלת הנרדפים והמגוֹרשים? היכוֹל אדם מישׂראל, אזרח המדינה הסוֹביטית, להביא אליו את אחיו וּקרוֹבוֹ? לא ולא. רוּסיה נעוּלה בּפני פּליטי האַנטישמיוּת והנאציזם, סגוּרה אפילוּ בּפני חברי המפלגה הקוֹמוּניסטית, בּפני אנשים אשר נתנוּ את חייהם על האמוּנה בּרוּסיה.
וּרצוֹן השלוֹם של המוֹני אנגליה מַהוּ: תפיסה בּריאה אוֹ אַשלָיה? הנה שמענוּ עכשיו את ליאוֹן בּלוּם, איש השלוֹם, יוֹרשוֹ של ז’וֹרֶס, קוֹרא בּאזני פּוֹעלי אנגליה את קריאתוֹ החרדה: אַל תפריעוּ את ממשלת צ’מבּרלין מהנהיג חוֹבת-צבא כּללית! מַשמעוּתה של אוֹתה קריאה-נזיפה: בּגלל המסוֹרת הפּאציפיסטית שלכם כּבר הפקרתם עמים רבּים, מחר תפקירוּ אוֹתנוּ – את הצרפתים, ומחר-מחרתים את עצמכם.
היש תנחוּמים בּמצב זה?
הנשׂישׂ לקראת קרב? הנשׂים את תקותנוּ בּמלחמת-עוֹלם? הפּוֹתחים בּמלחמה אפשר יוֹדעים בּמה הם פּוֹתחים, אך לעוֹלם אינם יוֹדעים בּמה הם מסיימים. ולא רק מבּחינת הנצחוֹן על האוֹיב, כּי אם בּעיקר מבּחינת התוֹצאוֹת החמריוֹת והמוּסריוֹת אשר אין אדונים להן. שלוֹש השנים של מאוֹרעוֹת הדמים בּארץ, של היאָבקוּתנוּ עם סוֹכני מוּסוֹליני והיטלר, אינן אלא דמי-קדימה בּמלחמת-העוֹלם. מה שעוֹשׂה לנוּ עכשיו המדיניוּת הבּריטית זהוּ שיעוּר ראשוֹן מן הצפוּי לנוּ עם פּרוֹץ המלחמה.
מוּבן, לא ישאלוּ אוֹתנוּ בּמה אנוּ בּוֹחרים, ולא משקלנוּ יכריע היוֹם את כּף-המאזנים של העוֹלם. אך יהיה אשר יהיה, עלינוּ להיכּוֹן: לעמוֹד בּפני הפּוּרענוּת, להיוֹת כּוֹח לעצמנוּ, לשמוֹר על עצמנוּ, על צלם דמוּת האדם העברי, איש העבוֹדה והחירוּת.
אם יֶשנה פּינה בּעוֹלם שהפּוֹעל רשאי לעמוֹד בּה בּקוֹמה זקוּפה, ואין לוֹ להתבּייש בּתנוּעתוֹ וּבמעשׂיו – הרי זוֹ ארץ-ישׂראל העברית, ויבוֹא עלינוּ אשר יבוֹא, אַל נוַתר על זכוּתנוּ זאת, על כּוֹחנוּ זה.
איננוּ מתבּרכים בּידיעה כּי הגאוּלה קרוֹבה. איננוּ מפרנסים את עצמנוּ בּאמוּנה כּי הגאוּלה תבוֹא מאליה. אך לא נסתלק מן האמוּנה ולא נוַתר על מאמצי הגאוּלה משוּם כּך שהעוֹלם כּוּלוֹ שרוּי בּאפלה וּברשע. כּל תוֹלדוֹתינוּ אוֹמרוֹת לנוּ: דוקא בּשעה שהאוֹרוֹת דוֹעכים והרשע והזדוֹן גוֹברים צריך שימָצא קוֹמץ-אדם אשר לא יכָּנע לאפלה, אשר ישמוֹר אמוּנים לאמוּנה בּאוֹר, אשר יתן את נפשוֹ על הערכים אשר בּלעדיהם לא כדאי לחיוֹת.
ולנוּ כּאן, בּארץ, ניתנה זאת הפּעם ההזדמנוּת, אשר לא היתה לנוּ בּמשך כּל דוֹרוֹת הגוֹלה: להדוֹף אוֹיב. אנחנוּ נקראים לעמוֹד בּנסיוֹן, יוֹתר מאשר בּאיזה זמן שהוּא של תוֹלדוֹתינוּ; וששים השנים מהיוָסד פּתח-תקוה ועד עתה אינן אלא הכנה לעמידה בּנסיוֹן זה. אפשר שנסיוֹן זה הוּא למעלה מכּוֹחנוּ, אוּלם אם נעמוֹד בּו נציל לא רק את הישוּב הקיים, כּי אם גם את העם. ואוּלי גם נזכּה לכך שבּעוֹלם של שפלוּת וּפחדנוּת, הסתגלוּת והשתעבּדוּת יתן העם היהוּדי את מוֹפת האדם הנאמן למשׂא-נפשוֹ, הנלחם עליו על פּי דרכּוֹ, נלחם ואיננוּ נכנע.
ושוּם נימוּקים לא יצדיקוּ את הכּניעה וההסתלקוּת ממלחמה. ואף לא הרצוֹן לדבּר שלוֹם אל שכנינוּ, ולא חזוֹן-השלוֹם אשר יבוֹא בּיוֹם מן הימים. מדי שבוּע שוֹלחת ההסתדרוּת את דברה שלוֹם, את עתוֹנה, אל הערבים. אך כּשם שהכּרוּזים הבּלתי-לגליים אל ההמוֹנים הגרמניים אינם משכּיחים מלבּנוּ אפילוּ רגע אחד כּי היטלר הוּא המדבּר כּיוֹם בּשם גרמניה והוּא הקוֹבע את מדיניוּתה, כּך אין אנוּ רשאים להתעלם מן העוּבדה המרה כּי המדיניוּת הערבית של היוֹם היא מדיניוּתם של היטלר ושל המוּפתי. ודאי, נעשׂה הכּל כּדי שהמלחמה הרשעית שאסרה עלינוּ התנוּעה הערבית לא תרעיל את נפשנוּ בּשׂנאת-אדם וּבתאוַת-נקמה עיורת, אך לא נחליף את המציאוּת בּהרהוּרי-לב, ונכּיר ונדע כּי בּמחיר עבדוּת לא נקנה שלוֹם, ורק אם נגדע את המדיניוּת האַנגלוֹ-ערבית בּארץ יקוּם בּה השלוֹם. זהוּ תפקידנוּ אנוּ העיקרי בּשעה זוֹ.
שוּם כּוֹח בּלעדינוּ לא יעשׂה זאת. נאמר כּאן: הפּוֹעל האנגלי לא יתקוֹמם למעננוּ מבּלעדינוּ. הוּא לא יתקוֹמם למעננוּ גם עִמנוּ. אינני יוֹדע אם הוּא יתקוֹמם אפילוּ למען עצמוֹ. כּוֹח אחד בּעוֹלם הוּא שעלוּל לשבּוֹר את המדיניוּת האנגלוֹ-ערבית, העוֹשׂה אוֹתנוּ לעבדים וּלבלתי-חוּקיים בּארץ: אי-כּניעתם של היהוּדים. אין זה ענין אשר נעשׂה בּתנוּפת-יד אחת, מהיוֹם וּלמחר. אין זה ענין הניתן להיעשׂוֹת כּאַקט גרדניוֹזי חד-פּעמי. אנוּ זקוּקים לחיים של אי-כּניעה, ליצירה של אי-כּניעה, לעליה, להתגוֹננוּת של אי-כּניעה.
אילוּ היה בּנוּ עוֹז-הרוּח להפוֹך את האחד בּמַאי ליוֹם פּעוּלה וּמלחמה בּעד העליה! אילוּ היינוּ מכריזים השנה, שנת-חירוּם, לא על שבּתוֹן, כּי אם על חוֹבת-עבוֹדה, כּאמצעי של הפגנה והתגייסוּת, ואת שׂכר-העבוֹדה של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל היינוּ מקדישים למלחמת-העליה, לעזרת הפּוֹרצים ועוֹלים! בּעצם ימי המהפּכה ידעה רוּסיה להכריז על חוֹבת העבוֹדה בּאחד בּמאי למען השׂגת המטרה. שמירת-אמוּנים ליוֹם-מוֹעד הפוֹעלים בּתקוּפה של תבוּסה איננה צריכה לאַבּן את צוּרת היוֹם. לא על ידי שמירת צוּרוֹת מקוּבּלוֹת יתקדש יוֹם-הפּוֹעלים, כּי אם בּיציקת תוֹכן מלחמתי ומחַדש לתוֹכוֹ, לפי הצרכים והתמוּרוֹת.
תקוּפת החירוּם שהוּטלנוּ לתוֹכה מעמידה לפנינוּ שאלוֹת גדוֹלוֹת וחמוּרוֹת; שאלוֹת כּוֹח, קיוּם כּלכּלי, איסטרטגיה מדינית. מהן שתלוּיוֹת בּגוֹרמים חיצוֹניים, מהן שפּתרוֹנן תלוּי גם בּיחסים בּין-מעמדיים שבּישוּב וּבעם. אך דבר אחד הוּא כּוּלוֹ בּידינוּ: אחדוּתנוּ. אַל נפּוֹל אנחנוּ קרבּן לאוֹתוֹ קרע אשר החריב כּמה תנוּעוֹת-פּוֹעלים. אינני תוֹלה את כּל הכּשלוֹנוֹת בּנקוּדה זוֹ בּלבד. התוֹלה את כּל הקוֹלרים בּנקוּדה אחת – מתעלם מן השאר, מן השגיאוֹת וּמן החטאים, שהם סבוּכים ומרוּבּים. אך לא נטעה אם נראה אֵם כּל חטא בּחוֹסר הכּשרוֹן להגשים בּחיים את רעיוֹן אחדוּת הפּוֹעלים בּטהרתוֹ. הרעיוֹן הנשׂגב, אשר לא רק תבוּנה מדינית יצוּקה בּוֹ, כּי אם גם כּוֹח מוּסרי עצוּם. תנוּעת הפּוֹעלים היא שגילתה את הרעיוֹן הזה ודָגלה בּוֹ, והיא שבּגדה בּוֹ. וּבגידה זוֹ שהפכה את תנוּעת הפּוֹעלים לשׂדה מלחמת-אחים היא שהכתימה את דגל-העבוֹדה בּאוֹת-קין, והיא שהכשירה את התבוּסה הגדוֹלה.
בּנוּ תלוּי הדבר שנינָצל בּארץ מן החטא הזה וּמענשוֹ. שנשמוֹר על אחדוּת המחנה ועל טהרוֹ. וּבצאתנוּ מכּאן, בּידיעה שאפשר בּלילה זה חוֹתרים אחים אל החוֹף וּמשמרוֹת “החוֹק” האוֹיב האוֹרבים להם, נשׂא בּלבּנוּ שתי תביעוֹת לעצמנוּ: אי-כּניעה של ישׂראל ואחדוּת-העוֹבדים בּישׂראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.