ב“דבר” (20.10) פנה מיכאל בהט, בין שאר דברים שיש לו אלי בעד ונגד, בשאלה צנועה אחת, אם לא היו לי מורים ש“נכנסו לי לעצמות”, לא במובן האלים אלא להיפך, במובן המפנים, מורה ש“שינה את המבט”, שפקח את האדם, שהפגישה איתו הניפה ועוררה תנועה מרחיבת עולם.

כן. היה לי. שמו היה בן ציון דינבורג. לימים דינור, לימים שר החינוך והתרבות, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, מחברם של הרבה ספרים ידועים, ואזי אדון דינבורג, והשנה 1933. הוא לקח אותי, דרדק דל ממושבה שקטה אחת, שעולמו היה צר אם לא כשל נמלה הרי כשל יושב על תל של נמלים עמלניות, לקח ונפנף, לקח ופתח את ראשו, לקח והרחיב את גבולות שכלו, לקח וריגש את לבו, והכה אותו וטלטל אותו, וצעק על בורותו, וניער אותו מנבערותו, מגסות מגעו, מסרבולו הקרתני, מקהות הבחנותיו, ולא הניח אלא האיץ לרוץ אחריו, לאסוף מה שהוא משליך אליו בדרך, קצת מכל ידיעותיו שלא היה להן קצה או סוף, כולן ערניות כאלה ומתגרות ומגרות, התנפל עליו, על הבחור מן המושבה, והראה שיש עולם גדול, ושאסור שלא לראות ולא להירדם על המעט שהיה לך במקרה, קום בחור וצא בוא ותראה מה שכמעט הפסדת.

ופתאום יש לך עולם נפתח של רעיונות, חוויות, גילויים, מאבקים, ואופקים נפתחים, אלוהים, איך לא ידעתי שיש כזה יפה. השיעורים שלו היו אי הסדר הגמור, היו הבלבול הסוער. הוא לימד היסטוריה, וספרות ותנ"ך ותולדות החינוך ותולדות הציונות, ומעולם לא ידע איזה מכולם הוא מלמד עכשיו. הם היו כולם שם תמיד, בכל שיעור היו כל השיעורים, ומעולם לא ידע איש מה לומדים כעת.

היה נכנס מלא אש, נושא עמו ערמת ניירות גולשת מידיו וגם מתפזרת לבסוף בלי שהדבר יעשה עליו רושם, הרבה ניירות גדולים ומגובבים שנכתבו כנראה בסערה כל הלילה והטיחם בשולחן וכבר שכח, ועיניו כבר יוקדות מעבר למשקפיו, עיניים שנראן ערומות ללא ריסים וללא גבות וגם פוזלות משהו אבל אש בהן, עיניים שקראו יותר מדי, באור ובחושך בספריות ובנדודים וגם במאסר, לא היה בו שום דבר של יפה תואר, עד שנכנס לזירה שלו, ואז, התחיל להרצות, ופניו קרנו, רוק ניתז לפעמים, ידיו היו מתלהבות לכל הצדדים והוא כבר באמצע, במרכז העניין שהלך לעסוק בו, ומיד במשפט הראשון כבר הוא פותח ב“בית”, כשמעולם לא היה שום “אלף” וגם לא שום “גימל”, תמיד היה ב“בית” הכרחי ועשיר ומדליק אור, תמיד מנה כנדרש את כל סעיפי הרצאתו, אבל תמיד נשאר ב“בית” שלו, מראשית השיעור ועד סופו היה מונה “בית” אחר “בית” מותזת ומשכנעת, ולא היה לו “אלף” כי זה כבר נאמר אי־פעם, וכבר לא מעניין, וכבר סוכם והוסכם, ולא היה “גימל” או “דלת” מפני שאין כאלה או אולי יהיו באיזה עתיד שלא מן העניין כעת, וגם הניח מן הסתם מפני שאת כל אלה למדנו פעם מפני שהלא אי־אפשר שאנחנו באמת בורים ונבערים כפי שאמנם היינו. ומי שלא יודע או לא מדביק שילך וילמד, זה לא עסקו. הוא רק זורע ואינו הגנן המגדל והמטפח. הוא רק הפותח והמראה מה אפשר לראות, וכל השאר מוטל על השומעים, שכעת אינם אלא רק נדהמים ואין בהם רוח לנשום.

הוא ידע הכל על הכל. ובאיזה דף ובאיזה שנה. הוא היה בפנים המחזה, בין אם אלה החשמונאים ובין אם אלה צירי ועידת קטוביץ. הוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך, והוא עמד במקום שעוד הקדמונים ניסחו אותו. הוא היה מסעיר את את שומעיו אל הויכוחים הגדולים של הדור, הוא הריץ אותם אל החפירות הארכיאולוגיות באחד התלים שאך זה נחפר, הוא פירש להם את התנ“ך במעוף, וידע להשוות עם מחקרי ארצות הקשת הפוריה, הוא הוליך את תלמידיו עם האוטופיסטים של המאה הקודמת והוליך אותם אל הוויכוחים בין זרמי הציונות, הראה להם תעודות מכתבי האורתודוכסים וגילה להם את גינזי “יווא” ופועלי ציון. פינסקר בא והיה אצלו, והרמח”ל ושד"ל וגם שפינוזה לא נמנעו מבוא, פסטלוצי התווכח אצלנו עם ז’אן ז’אק רוסו על מהות החינוך, והיינו בקונגרס בבזל, וחזרנו אל ירמיהו המקלל מן הבור ומנבא חורבן, וביאליק בא וקראנו בקצב הנכון את דומם נעו האלות דומם שחו אלי.

הוא טלטל לנו את השכל. הוא טלטל בכל כוחו ובהתלהבות סוחפת, הוא לא נתן לנו להישאר מאחור אדישים. לא כולם יכלו לרוץ בצעדיו אבל ניסו. רבים נשארו במבוכה בסוף השיעור כי לא ידעו לסכם, וכשהביטו במחברות ששירבטו בהן כמטורפים כדי להדביקו, מצאו שם רק “בית” אחר “בית”, גם שפיתחו עוינות מרוב סחרחורת, איך התחלנו בדבר אחד ובסוף השיעור היינו בשום מקום, רוטטים אבל נבוכים, הוא דיבר והוא שאל וכשלא ידע גם ענה וגם שלח לספריה לחפש, ושכח מיד וקרא לפנינו את הטקסט הנדרש על כל דבריו בציון העמוד ושנת ההוצאה. הוא שלח לחקור, הוא שלח לסייר, הוא יצא לשבוע העבודה, הוא ידע מי משרת בהגנה, וגם מי נזקק לסיוע אישי, והכל היה לוהט בשליחות, מהפכני ומתקדם, ותוקף את עצלנות המחשבה ואת שימור הבערות שלנו, לכו לקרוא, לכו לבדוק, תמצאו דעה אחרת, תראו מה אמרו אז ומה אמרו אחר־כך, ואנחנו כבר באמצע הפולמוס בין הרבנים והכמרים והוא כבר עוזר לצד שלנו לנצח, וצוחק למשבתם של הרעים.

הוא היה רוח סערה. הוא תפש ילד חרישי מן המושבה הנרדמת, וזרק אותן מראש הצוק אל הים, תשחה אם אתה רוצה לחיות, הוא הראה שיש יותר בעולם, ויש יותר גבוה ויותר מעניין ויותר עשיר, מפיו שמענו לראשונה על אפלטון ואריסטו ועל אוגוסטינוס ותומס מאקווינה, ואיתו נכנסנו לתוך סיביר לראות כבר אז את קרבנות משטר העריצות, ואיתו ניסינו להבין מה היה המשבר באמריקה לפני כמה שנים, והלכנו בין ראשוני ראש פינה וגם שאלנו מה קרה לברנר אחרי תל־חי.

אבל מעולם לא גזר על על תלמידיו מה לחשוב ואיזה מסקנות להסיק או איך לסכם ואיך להבין. לא כמו כל־כך הרבה מאלה שעוסקים בהוראה. לא “חינך” לתשובות מוכנות, ולא לאמונה מומלצת. הוא היה מורה, מנפנף את הדעת ברוח גדולה, ושומעיו היו פתוחים לספקות ורשאים לערער, בתנאי שמצאו הוכחות וראיות, ורק נגש בעצלי המחשבה לחשוב, ובמחפשי הנוחות שרצו להתחיל מן התשובות. הוא היה רוח נושבת, הוא נשב סביבנו, הוא הדריך מנוח, הוא תבע עבודה קשה בספריה, הוא עשה שתבוא אל המדבר שלנו רוח ים, שתבוא רוח גדולה בילד הזה שבא אליו סגור בתפוז הרומנטי שלו, בפרובינציאליות המחשבה המנומנמת, טלטל את שלוותו הנבערת, עשה ממנו איש צעיר לא יודע הרבה אבל תאב דעת, לא בקי מאוד, אבל לא סתום בבקיאות, ולא סגור באיזו דוקטרינה מוכנה, שגילה פתאום לתדהמתו שהוא היה עשוי לפספס את הנפלא שבעולם, ושיש בעולם עושר אדיר ויש מרחבי דעת מופלאים, ויש שדות שלא עלו על דעתו שיש כאלה, ושצריך כעת להתחיל לזוז, להתחיל להבין, ושלא לשבת תחתיו, ושלא להסתפק באופק הפרדסים שלו, אלא לקום ולצאת, והיה כולו בקריאה הזו אליו, בוא בחור צעיר, תראה איך אתה הולך, וכעת פרוש כנפים, כן, אתה יכול, ובוא נעוף, בוא תראה כמה נהדר הוא העולם –

ביקש מיכאל בהט לדעת אם היה מורה אחד שנכנם לי לעצמות? כן, לעצמות, לנשמה, להמשך החיים – תפש בי פעם בעודי רך וצעיר ונפנף אותי נפנוף, הו, נפנף נפנוף, אילו רק ידעת.

יזהר סמילנסקי

מורה בעצמות, דבר, 27.9.92 עמ' 9

מורה היה לי (בן־ציון דינבורג־דינור), עת־מול, יח' 5 (סיון תשנ"ג יוני 1993): 12–13