רקע
שלמה שבא
האלמנה שרה־איטה ושבעת ילדיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

דוב דוד פלמן היה גביר בעיירה מזריטש בפולין, בעל שתי בורסקאות, השולח סחורה עד לייפציג הרחוקה. כמו במקומות אחרים, קמה גם במזריטש אגודה של חובבי־ציון, עשרים־וארבעה חברים בה, והם שלחו שליח כדי לחפש אדמה לישוב בארץ־ישראל. אף־על־פי שהיה דוב דוד פלמן גביר, משך גם אותו ענין חיבת־ציון ובצאת השליח לחפש אחר אדמה לאנשי העיירה, נתלווה אליו פלמן על חשבונו. השליח יצא עם סרסורי־הקרקעות של אז (הם ליוו את הציונות מראשיתה…) לחפש אדמות בארץ. דוב דוד פלמן, שהיה איש מעשי, סבב מיד בשוק הסוחרים של יפו ולאחר זמן קצר מצא אדמה שמצאה חן בעיניו: מהלך שעתיים מיפו, מעבר לחולות, שכן כפר ערבי ושמו סומיל. בקצהו הדרומי של אותו כפר הוצעו לפלמן 40 דונם אדמה, בית ובאר. בדק דוב דוד את המקום וקנה אותו ב־7000 רובל. משנעשתה הקניה, חזר לעיירתו, כדי להביא את משפחתו. (בינתיים קנה גם שליח העיירה אדמה ליד החולה בגליל, ועליה הקימו בני מזריטש את יסוד־המעלה).

כעבור חודשים אחדים, בראשית 1884, חזר דוב דוד ליפו עם רעייתו שרה־איטה, ארבעת בניו ושלוש בנותיו. בכורו מאשתו הראשונה, בן 17, והתינוקת בת שנה. נלוו אליו אמו, שוחט, מלמד לילדים ומשרתת גויה, שלא רצתה להיפרד מן המשפחה. בילקוטו נשא עמו דוב פלמן ספר ללימוד ערבית, ובשעת ההפלגה התחיל ללמוד את שפת האנשים אשר בתוכם בא לחיות.

שכרו חמורים בשוק של יפו ויצאו לאחוזתם שמעבר לחולות. תושבי סומיל הערבים קיבלו תחילה בתמהון את המתיישבים החדשים, אבל שייך הכפר, מוחמד אבו־ג’ברא, בא לעזרתם ולימד את דוב דוד ואת שני בניו הגדולים כיצד חופרים בורות לנטיעות עצי־הדר.

תרנגולות התהלכו בחצר והטילו ביצים, הגינה נתנה ירקות, בבית ישב המלמד ובסימטאות הכפר הערבי עלה קול התורה מפי התינוקות. הערבים כינו אותה אחוזה בשם: “באיארת חווג’ה דוד”. שרה־איטה וחמותה היו אופות בטבון שבחצר, דוב דוד עוסק בפרדס או בגינה, או יוצא ליפו למכור ירקות; אם הצטער על משהו, הרי היה זה רק על המרחק הגדול שבין סומיל ליפו, המונע ממנו ללכת בשבת לבית־הכנסת, משום איסור יציאה מתחום שבת. פעם הלך עם המלמד למוד בפסיעות את הדרך ליפו. אילו היה המרחק פחות משני תחומי־שבת, אפשר היה למצוא סידור – על־ידי קביעת עירוב באמצע הדרך. אבל תחום־שבת ראשון נגמר בסביבות עצי השקמה ברחוב המלך ג’ורג' של היום והתחום השני נסתיים בתוך החולות, הרחק מיפו, וכך, תפילה בציבור בשבת לא היתה לו אפשרית.

היה דוב דוד שבע־רצון ומקוה להגדיל את הישוב במקום. לידיד במזריטש כתב: “גם זאת אודיעך, אשר יש בשכנותי למכור שדות וכרמים וגינות לא ביוקר. אם אתה רוצה לבוא לפה, אני אתן לך דירה בחינם, רק באופן שנלמד יחד כמקודם”.

היה קיץ. הפרדה סובבה את האנטילה, אשר משכה דליי מים מן הבאר. דוב דוד עבד בפרדס. השמש קפחה על ראשו. הוא לא הורגל בשמש הארצישראלית ולא ידע את אורחותיה. פתאום לקה בסחרחורת. הובילוהו לרופא של יפו – הד"ר אוכלר, יהודי מומר, והלה טעה באיבחון, קבע קדחת ונתן חינין. למעשה, נפגע דוב דוד במכת שמש. לאחר כמה שבועות של סבל, מת ונקבר בבית־הקברות היהודי של יפו.

שרה־איטה, כבת שלושים, נשארה לבדה עם שבעה ילדים וחמות זקנה. אנשים טובים אמרו לה: “אשה בודדה אינה יכולה להישאר בכפר הערבי, צריך לעזוב” ואילו שרה־איטה התעקשה והודיעה, כי היא תמשיך במלאכת בעלה.

הירקון וביצותיו מפיצים קדחת. הקטנה בת השנתיים חולה. שרה־איטה לוקחת אותה בזרועותיה ורוכבת עמה ליפו. בני המשפחה עוקבים אחר מסע החמור בחולות מגג הבית. שבועיים אחרי מות האב מתה גם הבת הקטנה.

אבל שרה־איטה לא נטשה את המקום. בעזרת שני הבנים המבוגרים היתה עושה את כל מלאכות המשק. הקטנים השגיחו על הבית והלול. בפרדס עבדו הבנים ופועלים ערבים. אחרי הצהרים, נוסעת היתה עם החמור ליפו לקניות ולמכור את הירקות. מספיקה היתה להכין גם את צרכי הבית, ושולחת גם מבט אל הקטנים, הלומדים עם המלמד.

הרב מבריסק היושב בירושלים אומר לה: “מימי לא אמרתי, חלילה, ליהודי לעזוב את ארץ־ישראל, אולם לך אני מיעץ בפירוש לצאת מכאן. הלא אשה אלמנה את, אם לשבעה ילדים”.

שרה־איטה מסרבת לשמוע לרב. היא ממשיכה להשכים בבוקר אל הפרדס והלול והרפת ולחבוש את החמור, כדי לצאת למכור ירקות ביפו. שייך אבו־ג’ברא מסומיל עוזר הרבה למשפחה המבודדת. המלמד שעלה עמם עוזב את המקום ושרה־איטה שוכרת לילדיה רב מחברון, ואחר־כך רב ירושלמי, כדי ללמדם תורה. הרב הירושלמי כותב באותו פרדס של סומיל ספר־קבלה פילוסופי.

המשרתת הגויה שבאה עמם, מפריזה באכילת פירות הצבר, חולה ומתה. עוד ילדה מתה אף היא. הפרדס עדיין אינו נותן פרי ושרה־איטה מבקשת מבני המשפחה במזריטש לשלוח לה מה שנותר מכספם. כסף זה אוזל מהר ועמו הכסף שהיא מקבלת תמורת תכשיטיה. אין לה ברירה, והיא פונה לסוף בבקשת עזרה לפקידי הברון. מטעם הברון ניתנה הוראה לקצוב לה 300 פראנק. כעבור שנים, היא מחזירה כסף זה ומעוררת תמיהה רבה: לא היה זה מנהג נפוץ להחזיר הלוואות הברון.

עצי הפרדס מתגבהים. האחוזה היהודית בלב הכפר הערבי מתפרסמת. תיירים, הבאים לארץ, קופצים לראות את “הפרדס המזריטשי”. בני יפו ופתח־תקוה יוצאים אף הם לטיולים לאחוזה הבודדה בין הפרדסים. עוברות חמש שנים. הפרדס נותן את פריו הראשון. הגמלים מובילים את התפוזים ליפו ומשם – באניות – לאודיסה. אלמלא האריזה הגרועה שלא הגנה על הפרי, היו מרוויחים סכום יפה. שרה־איטה אינה מתאכזבת – בכל־זאת, הצדיק הפרדס את עצמו. בשנה שלאחר־מכן הוא נותן שוב פרי והפעם הוא נמכר במחיר גבוה.

שרה־איטה ניצחה. הפרדס נעשה מקום שעולים אליו לרגל, כדי ללמוד את תורת גידול ההדרים. ב־1889 ניטעים הפרדסים הראשונים של פתח־תקוה והרכבות נקנות מפרדסה של שרה־איטה. הבן הבכור, אהרן לייב, מחבר את הספר המקצועי הראשון בעברית על הפרדסנות ושמו “מעין גנים”. הספר יוצא לאור בשנת 1891 בדפוס לונץ הירושלמי ומטרתו, ככתוב בשער: “הלכות נטיעת גנים ופרדסים בארץ הקודש הלכה למעשה”. המחבר מנבא: “כפי מצב ארצנו עתה, יתרון גדול לבעל הגן על בעל השדות”.

בפרוס שנות התשעים למאה הי"ט שוב פקד את הארץ גל־עליה ועמו מבקשי קרקעות, מלווים, סרסורים ורמאים. תמורת האחוזה מציעים לאלמנה פלמן 60,000 פראנק, והיא מסרבת למכרה. עת דודים הגיעה: הבן הבכור אהרן לייב נושא אשה, ואחריו האח השני. החתונות נערכות בחגיגה רבה. עגלות עוברות ברחובות יפו ואוספות את המוזמנים, כלי־הזמר של יפו מנגנים. לשכנים הערבים מכינה שרה־איטה כירה גדולה. הערבים רוקדים דבקה ושמחים עם “סית שרה” שלהם, כפי שהם קוראים לשרה־איטה. שני הבנים ובני ביתם גרים עם האם בפרדס המניב פריו ונותן פרנסה.

השכנים הערבים מגינים על “סית שרה”. יום אחד נגנב אוכף מחצר האלמנה והשייך אבו־ג’ברא שולח להודיע בסימטאות הכפר: “מי בכם, אשר העז לשלוח יד בחפץ השייך לשכנתנו הטובה מרת שרה? עם שחר יושב האוכף למקומו!”

ואמנם, האוכף הוחזר.

שרה איטה 4.jpg

שרה־איטה, הפרדסנית הראשונה בארץ, מצטלמת בשער פרדסה, כמה חודשים לפני מותה


בסוף שנות השמונים הוקמו הבתים הראשונים של השכונות היהודיות מחוץ ליפו: נוה־צדק ונוה־שלום. שוב יוצאים בני פלמן למוד את המרחק למקום הישוב, ומתברר שהנה סוף־סוף יש בין האחוזה ובין בתי השכונות החדשות פחות מכדי שני תחומי־שבת. מעתה, יוצאים הקטנים אשר באחוזה מדי יום שישי דרומה מסומיל, אל החולות, וטומנים במשוכת־צבר, במקום שהיום הוא רחוב המלך ג’ורג', ליד כיכר מגן־דוד, בקבוק של שמן־זית: זהו העירוב. לפי ההלכה היהודית, זה תחום ביתם של בני המשפחה בשבת, ומכאן מותר להם ללכת עוד 2000 אמה, עד בית־הכנסת בנוה־צדק.

הילדים האחרים נושאים אף הם נשים בשמחה ובחגיגה. תושבי השכונות יוצאים לטייל אל האחוזה, ילדי יפו היהודים באים לכאן בשבתות, כדי לטבול בבריכת הפרדס. זלמן בן־טובים, מראשוני העתונאים בארץ, מתאר ב“החבצלת” של שנת 1897 טיול חנוכה לאחוזה בסומיל:

"עברנו את כל פרוור נוה־שלום ונשים פעמינו אל גבעות החול, לא הרחק משפת הים צפונה, שביניהן מוביל הדרך אל הבאיארה. עברנו את גבעות החול ונבוא בדרך הכרמים. ‘הנה גמלים באים’ – קראה אחותי – ‘הם טעונים תיבות תפוחי־זהב, שכמדומה לי, מהבאיארה המזריטשית הם באים’.

‘היטבת לראות, אחותי’ – אמרתי לה – ‘הנה על התיבות רשומות שתי אותיות – ג.ד., ראשי תיבות גינת־דוד’."

בשם זה כונתה האחוזה.

המבקרים באים לבית הפלמנים ואחת מבנות הבית מספרת להם:

“אנוכי חפצי, כי לא יכלה בציר תפוחי הזהב אצלנו כל השנה, כי בימי הקטיף גננו מלא תנועה וחיים שוקקים בו כל היום, תחת אשר ביתר עתותי השנה, שקט הכל ויש אשר לרגלי הדומיה השוררת בהבאיארה תבוא הבדידות לדכאנו”.

והנה תיאור הפרדס, היא הבאיארה:

"והבאיארה דמיונה כיער רענן גדול… אל כל אשר נשאנו עינינו נפגשנו בים תפוחי־הזהב הרבים. מרהיבי העין, כי השנה הזאת היתה שנת ברכה ועצי תפוחי־הזהב נתנו את פריים בשפע רב. וגם פה נראו עקבות תנועה ועבודה והד קולות הבוצרים.

"ונצא מהגן ונבוא הביתה. טוב עשיתם, כי שבתם מהגן – אמרה אלינו הגברת שרה־איטה – כי הלביבות מוכנות על השולחן ומחכות רק לכם. ועתה שבו־נא אורחי וסעדו לבבכם בלביבות ויין, כי הלא חנוכה היום.

“ישבנו סביב השולחן ונטיב את לבנו בלביבות ויין ואנוכי הרימותי את כוסי ואשתה לחיי הגברת שרה־איטה ובני משפחתה האהובים”.

כחמש־עשרה שנה והם יושבים במקום. עוד שתי משפחות יהודיות ניסו להתיישב בסומיל, אך לא לאורך ימים. באחד הלילות מנסים שודדים בדווים להתנפל על האחוזה. מניסים אותם בעזרת בני הכפר.

אבל הכלות מתלוננות, בודדות הן, העבודה רבה, הילדים ללא בית־ספר ונוה־צדק מושכת. הן מצליחות לשכנע את בעליהן לעקור מהמקום. שרה־איטה נלחמת, אולם יוצאת מנוצחת. כעשרים שנה לאחר שדוב פלמן חפר את הבור הראשון בפרדסו עוקרת המשפחה לנוה־צדק. האחים פותחים בעסקים, בהם בית־מסחר ליינות ברחוב בוסתרוס ביפו. אך הם ממשיכים גם בעיבוד הפרדס – על־ידי פועלים.

שרה־איטה, שנשארה לבדה באחוזה עם ילדיה בהיותה בת שלושים, כבר מתקרבת לשנתה החמישים, ועליה להסתגל לעיר ולשכונה. לבה יוצא אל הפרדס. לעתים היא רוכבת לסומיל על חמורה, לבקר את האחוזה ואת השייך אבו־ג’ברא, הידיד הנאמן. אנשים שפגשו אותה באותם ימים, מספרים כי היתה זו אשה זקופה, אצילה ופקחית. הם מוסרים מפי “המזריטשית” (כפי כינויה בפי תושבי נוה־צדק), אמרות שנונות, כמו: “עם דבש אפשר לתפוס יותר זבובים מאשר עם חומץ”. או: “אם יש לך מאתים ידידים – אל תסתפק בכך, אבל שונא אחד – גם הוא מיותר”.

הבנים רואים ברכה בעסקיהם, יינם מיוצא לחוץ־לארץ, הם עסקנים בקהילה של יפו, עוזרים בהקמת שכונה חדשה. ואז פורצת מלחמת־העולם הראשונה. האחים משמשים כקבלני־צבא בשביל הטורקים. הפרדס שאי־אפשר לייצא את פירותיו – נעזב. ב־1917 קרבים האנגלים מהדרום והטורקים מגרשים את יהודי יפו לצפון הארץ.

בני משפחת פלמן טוענים על עגלות את חביות היין וכלי־הבית ומביאים הכל לסומיל. השייך אבו־ג’ברא מסתיר את הרהיטים היקרים ואת כלי הבית, ואת חביות היין הוא מחביא במערה.

בני הבית יוצאים לגליל. האחים החרוצים מקבלים זכיון לפתיחת קנטינה לצבא הטורקי בצמח, מרכז לרכבות הנוסעות לדמשק. מכאן הם מבריחים כסף ומכתבים לתושבי הארץ ועוזרים לאסירים היהודים, החונים בצמח, בדרכם לכלא דמשק. האחים פותחים גם קנטינה בג’נין ובבית־שאן, ושוב טרודה שרה־איטה במלאכה רבה: עליה לנהל את משק הבית הגדול של המשפחה הפזורה ברחבי הארץ.

בתום המלחמה, יוצא אחד האחים דרומה, לבדוק מה נשמע ביפו. קצרה רוחה של שרה־איטה לחכות לאות מבנה, והיא שוכרת עגלה, טוענת עליה את החפצים ואת בני המשפחה ויוצאת דרומה. שלושה ימים נמשכת דרך התלאות, עד שחזרה לביתה בנוה־צדק.

הישוב גדל והולך. הפרדס שוב שולח פירות לחוץ־לארץ. שרה־איטה מזקינה. כבר קשה לה לצאת לעתים קרובות לאחוזה. ב־1934 מלאו חמישים שנה לנטיעת הפרדס היהודי הראשון, וידידים טובים זכרו את היובל. נכבדי תל־אביב והמושבות ערכו לשרה־איטה מסיבה במלון של תל־אביב. אפילו הנציב העליון הבריטי שלח לה מכתב־ברכה.

תל־אביב מתפתחת וגדלה ומתחילה לנגוס בסומיל. סרסורים מתדפקים על הפתח. אפילו ערביי סומיל מוכרים את פרדסיהם למגרשים. ב־1936 מוכרת משפחת פלמן את הפרדס בסומיל לבניין. שרה־איטה יוצאת למקום ביום האחרון לפני המכירה ומצטלמת בחצר הבית שנועד להריסה, בצל העצים שהזקינו כמוה. כעבור כמה חודשים היא נופלת למשכב. בראשית אלול תרצ"ו (1936), ביום שהתחילו לעקור את עצי פרדסה, השיבה שרה־איטה את נשמתה לבוראה, כשהיא משאירה אחריה משפחה ענפה: 54 נכדים ונינים.

להלוויה באו אכרים זקנים מפתח־תקוה, שלמדו אצל שרה־איטה את תורת גידול הפרדסים, ותיקי תל־אביב ואנשי מושבות קרובות ורחוקות. אותה תקופה השתוללו בארץ מאורעות תרצ"ו, היחסים בין הערבים והיהודים היו מתוחים מאד, אולם ערביי סומיל זכרו את “סית שרה”, האשה האמיצה שגידלה בכפרם פרדס ושבעה ילדים, והם שלחו למשפחה שליחי־חשאי, לנחמם באבלם.


המלצות קוראים
תגיות