באחד הבתים בשכונה שמחוץ לעיר העתיקה של ירושלים נתכנסו האינטליגנטים והמנהיגים של מפלגת פועלי־ציון ותיכנו תכניות להוצאת עתון של התנועה ושמו האחדות. הזמן: קיץ 1910. חברי המפלגה היריבה, הפועל־הצעיר, כבר מוציאים זה כשלוש שנים עתון משלהם, וראוי שגם פועלי־ציון יוציאו לאור עתון, וכבר הוקם הדפוס למטרה זו.
העורכים הם יצחק בן־צבי, שכינויו עוד מימי המחתרת ברוסיה אבנר והוא כבר התפרסם כמנהיג פועלי־ציון בחוץ לארץ! זרובבל – מנהיג־פרולאטארים, שמאחוריו עבר של פעילות סוציאליסטית; רחל ינאית, בת זוג ליצחק בךצבי, ופועל צעיר מהגליל: דוד יוסף גרין, המייצג כנראה את הפועלים העובדים באמת.
בן־צבי וזרובבל כבר שלחו ידם בכתיבה. הצעיר דוד גרין נקרא למלאכת המערכת ממקום עבודתו האחרון בזכרון־יעקב. הוא התבלט שנתיים לפני־כן בעת הכנת ה“פלאטפורמה”, הוא המצע, למפלגת פועלי־ציון, בוועידה שנערכה בחאן של רמלה, והתפרסם בדבקותו בעברית. שמועות סיפרו עליו, כי אחרי שעות עבודתו בבתי־אכרים בסג’רה, הוא מסתגר בחדרו וקורא ספרים עד שעה מאוחרת בלילה.
אי־אפשר לומר שהיתה קריאת הספרים תופעה מקובלת בארץ באותם ימים: הפועלים הנודדים ממושבה למושבה לחפש להם עבודה, עוזבים מקום אחד ובידיהם מעט כסף ויוצאים למקום של תרבות, כמו יפו על ה“קלובים” ובתי־האורחים שלה – אלה לא הרבו בקריאת ספרים. צעירים היו, יחפים היו, ללא עול וללא בית, חולמים וחיים חיי־שעה – נהנים משירה, מריקוד, מוויכוח חם בענייני העולם, מטיול יפה ואף מחיזור אחר בנות האכרים, המסתכלות עליהם בהערצה וגורמות לבני המושבה הצעירים שיקנאו ב“מוסקובים האלה”.
ואילו שם, בעליית־גג של מושבה קטנה בגליל, היה האור דולק עד שעה מאוחרת בלילה, ואותו צעיר נמוך־קומה ונמרץ־פנים נסגר וקרא ולמד. ואפילו עורר עליו את תשומת־לבן של העלמות – רחק מהן. חבריו לא ידעו כיצד להגיב על ענין זה. אבל כולם הרגישו כי גרין מפלונסק מקדיש את עצמו לאיזו מטרה הידועה רק לו. עקשן הוא. וכך, אפוא, משנתישבו אנשי הרוח והמעשה בירושלים ועמדו להוציא לאור את העתון הראשון של תנועת פועלי־ציון היה זה בן־צבי, שהציע לקרוא לאותו פועל מהגליל ולשתפו בעבודת המערכת. יביא עמו הצעיר מריח השדה וייצג את החברים הפועלים האמיתיים.
הפועל דוד גרין עם חבריו בשער היקב של ראשון־לציון. אותם ימים עדיין השתמש בשני שמות – גרין ובן־גוריון
דוד גרין בא עם צרור־מיטלטליו לירושלים ונתיישב עם בן־צבי וזרובבל במרתף אחד. אחר־כך שכר חדר לעצמו. להוצאותיו קיבל ארבעים פראנק לחודש, שהספיקו לתשלום מזונותיו לאשה שעל שולחנה סעד. במשך הזמן הוסיפו לו עוד עשרה פראנק. גם כאן, בירושלים, לא פסק ממנהגו לאחר בלילה ולקרוא, ומפני־כך בוודאי היה ממאחרי־קום בבוקר, כפי שטען עליו זרובבל.
לאחר הדיונים והעיונים על המצע והדרך ועל הקו של העתון, נבחרה מערכת וזאב אשור החרוץ קיבל על עצמו להיות המנהל והמוציא לפועל. הסופר י. ח. ברנר הבטיח את השתתפותו. וכך יצא לאור לרחוב הירושלמי ולכל פועלי הארץ העתון החדש, “האחדות” ובקלובי הפועלים שבמושבות, לאחר ארוחות־המרק הדלות, נתכנסו הפועלים סביב שולחנות העץ, הניחו לפניהם את העתון, עיינו ובחנו היטב את השקפותיו והתייחסותו למאורעות העולם והארץ. העתון נפוץ בתחילה ב־350 עותקים. שני המנהיגים המוכרים יותר, בן־צבי וזרובבל, הקדישו את מאמריהם לענייני המדיניות הגדולה – גאולת העולם, הסוציאליזם־היהודי־לאן וכדומה. דוד גרין, שחתם בשם אחד מאישי המרד ברומאים – בן גוריון – הקדיש את רשימותיו לעניינים מקומיים ובעיות ארצישראליות.
הוא בן עשרים־וחמש ונפשו נרגשת, נוכח העוול שבדרך הנהגת העולם ומניצול הפועלים. הוא כותב פליטון שלצדו מוסר השכל בענין מקומו של העובד. שמו של אותו מעשה: “אבן מקיר תזעק”. המעשה נפתח בדראמטיות: ברחובה של ירושלים פונה […] שהזר צופה בעבודת סתת, המתקין אבנים לבניית בית בירושלים, והוא מסביר1: “הרי כאן מוטלת לפנינו ירושלים, עיר רבתי־עם וזה ים הבתים, אינו גל אבנים, הריהו מעשי ידיהם של בני־אדם, לשד מוחם… חייהם צועקים אלינו מתוך האבנים הללו, ואנו עוברים בחוצות, לבנו מטומטם ואזנינו כבדות מתוך הרגל, ואין אנו מקשיבים אל זעף ים־האבנים המשוועות אלינו”. אומר הזר לאיש־שיחו: “אתה אינך רואה דבר זולתי האבנים האלו ואני רואה ומונה בלי הרף את האנשים שסתתו את האבנים הללו”. מיתמם בן־שיחו ושואל: האם אין הסתתים מקבלים שכר? וידידו החדש מסביר: הסתתים שבנו בתים אלה מאות בשנים, היכן פרי עמלם? “אנחנו את עזבונם כבשנו והשתקענו ברחבה וברווחה בבתים כוננו ידיהם ואילו הם עצמם, כלום לא נשאר בידיהם”.
ומסיים המחבר את הלקח הספרותי בסוציאליזם: “אבן מקיר תזעק, ואני שומע זעקתה, ולשעוות האבנים הקשבתי מקודם, כשישבתי כאן והבטתי על בתי ירושלים ואתה אז ביקשת ממני אש… ברם, הרי מצאתי את הגפרורים, במטותא”.
“חן, חן, אינני מעשן”.
זה סיומה של מה שניתן לכנות כיצירה ספרותית ראשונה – עם מוסר־השכל – של מי שחתם אז “בעל החלומות”, הוא דוד בן־גוריון.
נראה כי ענין שעבוד האיש־העמל העסיק את בן־גוריון הצעיר באותו חורף ירושלמי של שנת 1911. הוא חוזר אליו בצורה ספרותית אחרת וכותב “חזיון במערכה אחת ושמונה תמונות” ושמו “חג העבודה”. הנפשות המשתתפות בחזיון הן: הזקנה, אלמנה בעלת אחוזה עשירה; אוריאל – בנה! הזקן – פועל; תמר – בתו; הלך; המסיק – עובר בטחנה; החרת – פועל שנתי אצל אכר. לפי הערה של הכותב, נכתב המחזון בהשפעת חיבור לועזי.
מקום המעשה, כפי שמוסר המחזאי: “כפר גדול על שפת הים, הזמן תחילת האביב, הבמה עומדת על גבעה ירקרקה, משני עבריה – פרדסים, כרמים ושדות בר. מרחוק – ים התכלת. מאחורי הבמה – גדר עם פשפש. משמאל לגדר נראה בית קטן. לא הרחק ממנו, מימין, בית גדול יפה. השמש שופכת על הכל פלגי אור, מסביב דממה ושלוה. מרחוק מגיעה שירת הפועלים”.
וזו תמצית המחזה: אוריאל מספר לאמו כי נפשו ריקה עליו. הוא חולה. למרות עושרו, הוא עני ברוח. נחלת אביו אינה שלו אלא של הפועלים המעבדים אותה.
בתמונה שניה פוגשת תמר, ידידת אוריאל, בהלך ושואלת אותו לאן מועדות פניו. והלה עונה: “אל ארץ מזרח שמש, שם אחים כל האנשים, שם שולט הצדק, מולכת האהבה, העבודה – דגל העתיד. לא שפחה האשה – אך חברה, רעיה לגבר”.
המסיק עובר בדרך. תמר תמהה מדוע הולך הוא למלאכתו ביום חג־העבודה (כנראה הכוונה לאחד במאי) והמסיק מסביר, כי אם לא יבוא לעבודתו – יפטרנו בעל הטחנה. עובר גם החרת. מציע ההלך: אל ילכו לעבודה ויוכיחו לאדונם, כי רק שרירי יד העובד יוצרים הכל.
ותמר מדברת, לפי הערות המחבר, בהתרגשות: “הקשיבה לקולי ההלך, וגם אתה החרת וגם אתה המסיק, האזינו! הנה במרחק מתרקמת שירת רזים, תוסס בה צער העולמים, ענות האומללים, שברירי אנקות וזעקות שבר, שוועת הגולים ובכי עלובי־עם, ואולי אין זאת כי אם ברכת העמלים… איני יודעת, אולם ידעתי, אם לא יענה אחד מבני משפחת העמלים על קריאת האחוה הנאדרה – כי מוג לב ובן שפנים הוא”.
כולם נענים לקריאה ומחליטים ללכת עם ההלך אל ארץ מזרח השמש הפלאית. אפילו אוריאל בן העשירים, שאיבד את אמונתו בחיים, מחליט להצטרף להולכים, אשר על גב כל אחד מהם – ככתוב בהוראות המחבר – תרמיל. אומרת תמר לאביה, הפועל בן הדור הישן: “אתה לא הבינות אותי, לא יכולת להבינני, כי אתה עומד לפני השקיעה ואני עולה וזורחת, אתה השעבוד ואני הגאולה ואני הולכת, הולכת”.
אמו של אוריאל עוצרת בו ולאוריאל אין כוח לעמוד בפניה. הוא נחלה ונוטה למות, אולם לפני מותו הוא אמר:
"אוריאל (לתמר): תמר לכי, לכי שמה, אל ארץ השמש, לכי (בכוחותיו האחרונים) אני מבקש ממך, למזכרת אהבתנו. את יפה ולבך טהור ואמיץ, אחרים, חזקים ממני, ילכו אחריך… עזבי את עמק הבכא… שלום (נושק ידי תמר ונופל גוסס על הכסא).
"ההלך (לתמר, למסיק ולחרת): חברים, למחוז חפצנו! קדימה, שמה לארץ מזרח השמש!
“אוריאל (מושיט אליהם בפעם האחרונה ובתמצית כוחו את ידיו, שפתיו לוחשות): מזרח השמש, הש־מש!… (קופא על מקומו. הזקן והזקנה בוכים. מהשדה מגיעה שירת הפועלים)”. סוף.
המחזה נתפרסם בשני המשכים, ויש להניח, כי לאחר שהגישו המחבר לחברי המערכת, הם קראו אותו בקול רם, ואמרו בלבם: אולי כאן צומח סוף־סוף הדרמטורג העברי הראשון של ארץ־ישראל. אך משאלתם לא נתקיימה. היה זה החיבור היחיד בסוג זה של ספרות פרי עטו של “בעל החלומות”, כפי שחתם בן־גוריון גם על החזיון.
ריפורטר טוב עושה את כל מה שמטילים עליו. “האחדות” אינו רק עתון לפובליציסטיקה וספרות, יש בו גם “חרוניקא” ובמדור זה עוקבים אחר ההתפתחויות התרבותיות של הארץ. שני העורכים הבכירים מטילים על איש המערכת הצעיר משימה, שהם, אולי מתיחסים אליה קצת בביטול: בקורת תיאטרון. כדי לשכנעו, אולי גם הזכירו לו, כי בעיירתו פלונסק, שיחק הוא עצמו בחוג חובבי־הבימה, היה המלך ליר במחזהו של שייקספיר והופיע בתפקיד הראשי ב“אוריאל אקוסטה”. וכך יוצא העתונאי הצעיר בליל אדר ירושלמי אל קלוב הפועלים, לבוש ב“פלרינה” השחורה שהביא מבית אביו. ושם, לאור מנורות הלוכס, הציגו מחזה חדש – “דון יצחק”. לאחר ההצגה, יצא עם ידידיו לאחד מבתי־הקפה הערביים בירושלים, שארבעת עורכינו אהבו לשבת בהם בלילות החורף הארוכים, וכאשר ידידיו השלושה החליפו דברים אגב שתיית קפה טורקי, בעניין עתיד האמנות בארץ, ישב בצד וכתב מעין “אמש בתיאטרון”.
חי אלהי המבקרים! לא חל כמעט כל שינוי בעקרונות של כתיבת הבקורת מאז ועד עתה. ביד אמונה “קוטל” מבקרנו את ההצגה, והבקורת שנדפסה ביום ו' בעתון, דומה כאילו נכתבה היום – אילו רק היינו משפצים את הכתוב בסגנון ימינו.
ובכן, כרגיל, הסעיף הראשון בבקורת: פרטים על המחזה, על התקופה שבה הוא דן ויחסו של המבקר לנושא:
“אחרי ‘היהודי הנצחי’ של פינסקי כיבדו אותנו בשבוע זה חובבי הבמה העברית בירושלים שוב בחזיון היסטורי – ‘דון יצחק’ דרמה ב־5 מערכות. תקופת גירוש ספרד, כתובה בידי ספרדי צעיר, סנטו סימו. אין הרבה תקופות בדברי ימי גלותנו הארוכים שנחרתו כל־כך בלב עמנו כתקופת גירוש ספרד… לא יפלא אפוא משום מה גדולה ההתעניינות בדרמה החדשה של סנטו סימו. מצד אחד נושא הדרמה… ומהצד השני, מחבר הדרמה כשהוא לעצמו – אחד הצעירים היותר מעולים של היהדות הספרדית בתורכיה. קיווינו שמא סוף־סוף נראה כאן ניצוץ אחד… אבל תקוותנו נכזבה. הדרמה ספק אם היא ראויה לשם זה. בחזיון אין כל דרמתיות… אין אנו שומעים כלל וכלל במקריה החיצוניים וגם בהלך־נפשה הפנימי של התקופה. מלבד זה, אין בחזיון גופא כל עלילה, כל פסיחולוגיא. המחזות הבודדים אין ביניהם כל קשר פנימי. כל המאורעות משולבים זה בזה באופן מלאכותי בלי כל הכרח אמנותי, הטיפוסים חיוורים ומטושטשים, בלי נשמה ואופי עצמי בולט”.
ועכשיו לעצם ההצגה, לשחקנים, לתפאורה ולעבודת הבמאי:
"הגם שאין לדרמה זו ערך עצמי אמנותי, אבל תחת זה יש לה ערך חיצוני, מצד המאורעות המתוארים, וביחוד בשביל הקהל הירושלמי. אבל המסדרים לא הבינו כנראה כהלכה את הדבר הזה ודווקא הצד החיצוני, שהוא העיקר פה, סבל מאד. הדיקורציא והפרצוף (הכוונה אולי לאיפור?) לא התאימו לגמרי לגיבורי הדרמה. ביחוד תלבושתו של דון יצחק, הוא סמל האצילות העברית, היתה מתאימה יותר לאיזה שמש מאשר לשר המלוכה במדינה אדירה. טוב היה רק טורקמוודו (בן־זאב) גם בתלבושתו ועוד יותר בהליכותיו ומשחקו. שחקן לא רע גם דון קרלוס (גרינסקי), אף־על־פי שהרבה פעמים הפריז על המידה בהתלהבותו היתרה, וכן, שרה בת דון יצחק (גב' בן־צבי) ודון יצחק (פרסוב).
“רושם גדול עשתה התהלוכה של המגורשים, אולם באשמת המסדרים נתקלקל הרושם הזה, כי אותם האנשים עברו עוד הפעם באותו הסדר (כנראה בא זה מחסרון אנשים, אך יותר טוב היה אלמלי היו עוברים רק פעם אחת). ביחוד היה מורגש חסרון מסדר־מומחה (הכוונה לבימאי) בשעה שעל הבמה נמצאו הרבה אנשים. מתוך אי ידיעתם מה לעשות וכיצד להתנהג, עוררו אך שחוק אצל הרואים על ידי תנועותיהם המשונות שלא לצרכן ושלא בשעתן. נקוה שלאט לאט ימלאו את החסרונות האלה” – סיים המבקר, החותם דן.
בקיצור, גמיזה מוחלטת.
ד. בן־גוריון השתמש באות הראשונה והאחרונה של שמו כדי לחתום על רשימת הבקורת. זו בקורת תיאטרון יחידה שכתב בן־גוריון. וכך אבד לו ליישוב הארצישראלי מבקר־תיאטרון מובהק.
נותר עוד סיפור השירים. אולם אותם איננו יכולים לצטט. כל הידוע עליהם הוא שבשעה שהיה בן־גוריון נער בפלונסק, עוד לא מלאו לו עשרים שנה, אהב נערה אחת ולכבודה כתב שיר בכל יום. אולם השירים אבדו וכפי שטען בן־גוריון עצמו, היו אלה “שירים לא רעים”. איננו יכולים לבדוק זאת.
מכל מקום, עברה שנה לעבודת בךגוריון בעתון הירושלמי. נראה כי בעבודת העתונאות לא רצה להתמיד. הוא יצא לקושטא, ללמוד משפטים, בתקוה שאי־פעם ‘במציאות מסוימת’ יוכל להיות מיניסטר עברי בחסות השלטון העותמני, ואולי, אחר־כך, מיניסטר במדינה עברית.
ומאז לא חתם עוד בכינוי “בעל־החלומות”.
-
השורה הזאת מופיעה בטקסט המקורי פעמיים – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.