הדבר היה בשנת 1891. על גבעה בדרום התכנסה חבורה של אנשים ליד מדורה. פתאום הגיע בדהרה רכוב על סוסו, איש עבדקן, עטור רעמת שער זהובה וגדולה, לבוש גלימה בדווית יפה ורתמות סוסו משובצות זהב כשל שייך נכבד. תוך כדי רכיבה שלף האיש את חרבו מנדנה, עבר ביעף את המדורה, אחר־כך עצר בסוס, הכה בחרבו על זרועו וקרא בקול: “בדמי אני נשבע, אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני!”

היה זה היום הראשון לישוב החדש, שקם ליד אחוזת “נחלת ראובן”, שנוסדה שמונה שנים לפני־כן על־ידי ראובן לרר. אותו רוכב נלהב קנה חלק מאדמות לרר, כדי להקים עליהן ישוב של פועלים ושמו “נס ציונה”; ישוב שיהיה מושתת על חיי שוויון וצדק.

באותו טכס הניף הרוכב גם דגל שהציע לציונים: יריעת בד כחולה ולבנה. לראשונה התנופף דגל מעין זה בפומבי.

איש זה היה מיכאל הלפרין. כך נכנס לתולדות ההתישבות היהודית בארץ: יפה־תואר, גבה־קומה וזקוף, בעל רעמת שער זהוב, זקן עבות, רוכב על סוסו כנסיך מזרחי, ומנופף בחרבו כלוחם ותיק, בעל חלומות והזיות.

מיכאל, או כפי שכונה מיכל, היה נכד לרב נודע, המלבי“ם, שחיבר פירוש לתורה ולנביאים, והיה אהוב מאד על יהודי מזרח אירופה בזכות פירושו זה שהרבה לדרוש בו על הגאולה הקרובה. המלבי”ם כתב כי לפי ספר דניאל עתיד המשיח לבוא בשנת תרפ“ח, ויש להתכונן לבוא המשיח. יהודים פשוטים שלמדו את פירושו בשבתות, האמינו להמלבי”ם וציפו לבוא המשיח. המלבי"ם התייחס על בית דוד והראה לנכדו את מגילת היוחסין של המשפחה. קשר זה עם בית המלוכה שממנו יבוא המשיח הלהיב מאד את דמיונו של הנער.

לימים, כך מספרת אגדה אחת, היה מיכל הלפרין משוטט בדרכי ארץ־ישראל וכשהיה פוגש נערה יפה, היה כורע על ברכיו ואומר לה: “היי שלי – בננו יהיה משיח”. לאחר סירובה של הנערה המופתעת, היתה מוצאת, למחרת, על סף חדרה, זר פרחים ממיכל בצירוף בקשת סליחה, אם נעלבה.

אביו היה עשיר מאד. הוא מת כשהיה מיכל בן 13. בנעוריו התחבר מיכל עם המהפכנים ברוסיה ונתן להם מקלט ואוכל בביתו. אמו שמה ידה על כסף הירושה, מחשש שמיכל יבזבזו על חלומותיו. ובכל זאת, הצליח לעתים להוציא ממנה כספים בשביל המהפכנים והמורדים ולענייני הפועלים והמדוכאים. פעם אחת – כך מספרים – התקשר עם בעלת בית־בושת ושילם לה סכום גדול, לפדיון הפרוצות שיחזרו לבתיהן. מיכל נאם לפני הפרוצות נאום נלהב על זכויות האדם וליוון לרכבת כדי להיות בטוח שאמנם תחזורנה לכפריהן. והן עלו לרכבת וחזרו העירה ברכבת הבאה.

וסיפור אחר מלמדנו, כי פעם כינס את הפועלים בבית־חרושת שעבר אליו בירושה והלהיבם לשבות נגדו, מפני שהוא, ככל הקאפיטליסטים, אנוס לנצל את המעמד העובד.

איש יפה־תואר היה והרבה בעלילות אהבים רומנטיות. כנראה אף נשא לו לאשה סטודנטית נלהבת לענייני הסוציאל־ריבולוציונרים, כמוהו. האהבה היתה סוערת, אך לא ארכה ימים רבים והשנים נפרדו. פרעות רוסיה בשנת 1881 פקחו את עיני הלפרין, כמו שפקחו עיני צעירים יהודים אחרים. הוא נואש מהמהפכה ברוסיה והצטרף לחובבי־ציון ושוב, כדרכו, בהתלהבות רבה. עלה לארץ והחל לעבוד כפועל. הוא פתח בחיי נדודים עם הפועלים היהודים המעטים שהיו אז בארץ. בשנת 1886 היה בין מארגני המרד בראשון־לציון נגד הברון רוטשילד. לפקיד המושבה אוסוביצקי נודע, כי הלפרין שלח מאמר נגדו לאחד העתונים היהודים ברוסיה והוא ציווה על בעל־הבית, אשר אצלו התגורר הלפרין, לגרשו. בעל־הבית הודיע, כי הלפרין מסרב לעזוב את החדר. אוסוביצקי שלח את עושי־דברו ואלה עקרו את דלת החדר מעל ציריה והשליכו החוצה את חפציו של הלפרין.

כאשר שב הלפרין לחדרו וראה מה עוללו לו, יצא למשרדו של אוסוביצקי עם פועלים־ידידים והפחידו כראוי, עד שהוציא אוסוביצקי אקדח וירה באויר. ענין זה עורר רעש במושבה וגרם את החרפת הסכסוך עם הפקידות. הלפרין סיפר סיפור זה במכתב ארוך בעתון “המליץ” והענין נתפרסם בין חובבי־ציון. מנהיגי הציונים נבהלו, חששו שמא יסיר הברון את חסדו מהמושבות. הם שכנעו את בני ראשון־לציון לוותר, ואת המורד – לעזוב את הכפר. קילל הלפרין קללה רוסית, כדרכו, והמשיך בנדודיו בין המושבות.

הוא היה בין מארגני אגודת־העשרות שקמה ברחובות – ארגון חשאי של פועלים במתכונת צבאית, מחולקים קבוצות־קבוצות ועל כל קבוצה עומד שר עשרה ושר מאה ועל כולם שר אלף. הלפרין הצליח להשיג כסף ממשפחתו, לוה עוד כסף וקנה מראובן לרר חלק מאדמותיו, כדי להקים שם מושב־פועלים בשביל חברי אגודת־העשרות. בחנוכת אותו מקום שקרא לו נס־ציונה, הניף את הדגל וקפץ מעל לאש.

מיכאל פגש בארץ בתו של עסקן ציוני, שרה, ואחרי חיזורים רבים במלוא הלהט והרומנטיקה, כדרכו, ביקש את ידה ונשא אותה לאשה. התיישבו השניים בנס־ציונה, אולם חייהם המאושרים לא נמשכו הרבה. כספו של הלפרין אזל, המשפחה סירבה לשלוח לו עוד כסף, המלווים תבעו את כספם ואדמות נס־ציונה נשמטו מידיו. חזרה שרה לרוסיה והלפרין הלך אחריה. נולדו להם שלושה ילדים, שרה ביקשה לבנות בית אמיד, כפי יכולתם, אולם לא איש כהלפרין ינוח. הוא עוזב את ביתו לימים רבים ויוצא לערי רוסיה לנאום ולהלהיב למען הציונות והסוציאליזם היהודי. הוא היה בין מייסדי פועלי־ציון ויש אומרים, כי הוא שקרא לתנועה בשם זה.

בכל מקום היה מכנס סביבו את הצעירים היהודים ומטיף להם לעלות לארץ־ישראל ולחיות בה חיים חדשים. הוא רקם חלומות בדבר צבא מגויסים ומתנדבים שיעשו את מלחמות־היהודים למען הארץ. הוא היה מוציא את הצעירים ליערות ומאמנם אימוני צבא, כשמקלות משמשים להם כרובים. בין שומעי דבריו בוילנה היה אלכסנדר זייד, שהושפע הרבה מהלפרין, עלה לארץ והיה מאנשי המלחמה העברים הראשונים בארץ וממייסדי השומר.

אגדה מאותם ימים מספרת, כי הרצל פגש את הלפרין בוילנה; נפגש חולם בחולם. אמרו להרצל כי איש זה מתייחס על בית דוד, והרצל עמד לפניו כל עת השיחה. אין לשבת לפני אדם המתייחס על בית המלוכה היהודי, אמר הרצל.

וב“קונגרס אוגנדה”, כאשר נתקבלה ההחלטה בדבר “מקלט הלילה” מחוץ לארץ־ישראל – עלה הלפרין לבימת הנואמים, הרים את ידו ופתח בשיר המפורסם של פועלי־ציון – “שבועה” – נשבענו בדגל ציון, אדמת המכורה, בכל הקדוש והיקר לכולנו. היה לו קול בס נהדר. במקום שהוא כיום תל־אביב, בלילות שהירח זרח על חולות הזהב, היה הלפרין מרים קולו ומזמר את הלהיטים של אותם ימים, והחלוצים הצעירים וכותבי הזכרונות שבאו לתור את הארץ, היו שומעים את זמרתו האדירה ואת סיפוריו ותורתו – ומתלהבים.

חזר הלפרין לארץ והוא כבר בשנות החמישים לחייו, אך עדיין במלוא כוחותיו: בעל גוף, שערו הזהוב גולש על כתפיו, זקנו ארוך כזקן פטריארך קדמון, לבוש הוא חולצה טולסטויאנית, וחבל גדול כרוך למותניו, ולרגליו היחפות סנדלים. כשהיה רוקד ומתלהב, היה פוקד על האנשים לחלוץ את נעליהם ולרקוד יחפים.

הוא כתב למנהיגים והציע תכניות בדבר הקמת צבא עברי, ואף שם נתן לו: “לגיון העם”. הוא היה מאמץ צעירים שירדו אך־זה מהאניה, היה מביאם לחדרו הקטן ומספר לפניהם במשך שעות על תכניותיו: יש לצאת ולהתישב בחורן, ללכת אל הבדווים וללמוד מהם את חיי המדבר, להקים שרשרות של ישובים מבוצרים – מיני היאחזויות בלשוננו; הוא אף הכין תכנית פלישה של לגיון יהודי לחולות הדרום וכיבוש הארץ. הוא חיבר מחזה בן עשר מערכות המקפל בתוכו את כל ההיסטוריה היהודית והכריח את ברנר לשמוע את כולו. קשה היה סבלו של ברנר בהאזינו לחזיון זה. לפי תכניתו, אמר הלפרין עצמו לשחק את התפקיד הראשי במחזה.

הלפרין היה שומרו של המגרש אשר עליו הוקמה הגימנסיה הרצליה. נפצע בהתנפלות של גנבים והיה גא בפצעיו. הוא חי כנווד, עבר ממושבה למושבה. שמר בכרמי הדרום. יצא אל הבדווים. ובכל מקום דיבר בהתלהבות על תכניותיו. הלפרין מכר את מוקיו היפים במכירה פומבית באמצע הרחוב בעת התלהבות, עם הכרזת המלחמה בין הטורקים והאיטלקים – והקדיש את הכסף ללוחמים. הוא הצטלם עם קציני הטורקים והם קראו לו קפיטן. יחד עם הסופר צבי שץ הצטלם עם כלב־שמירה שהלפרין קיבלו כמתנה מיוסף טרומפלדור, שהגיע אז לארץ. באותה תמונה, כמו בתמונות אחרות, דומה הלפרין ליהודי קדמון לוחם, שעיניו רושפות אש. הלפרין יצא עם דגל עברי בתהלוכות והפחיד את בעלי־הבתים החששנים של תל־אביב הקטנה. בפונדקי החלוצים, אצל חיים־ברוך ואצל ספקטור, הרבו לספר בגבורותיו ומעשיו, ושם נוספו עליהם נפכים ועלילות. אמרו כי נסע דרך אילת וים־סוף לחבש ונפגש עם מלך חבש, שגם הוא, כמוהו, צאצא לבית דוד. ומעשהו המפורסם ביותר: כניסתו לגוב־האריות. המעשה היה לאגדה, שקשרו לה נוסחאות רבות, לעתים שונות זו מזו.

וכך היה המעשה, או בקירוב כך:

קרקס הגיע ממצרים ונטה את אוהליו על חולות שפת־הים של נוה־שלום. בעל הקרקס הזמין בעת ההצגה את נכבדי כל העדות כי יכנסו אל כלוב האריות. נכנסו מוסלמי ונוצרי לכלוב – ויצאו, ויהודי לא נמצא. עד שקם מיכל הלפרין, נכנס לכלוב, התייצב מול מלך־החיות והכריז בקול רם, כשכל קהל צופי הקרקס שומעו: “אף עמי, כמוך מלך החיות, נרדם – אבל יום יבוא, והוא יתעורר ואת כנען ארצו יכבוש”. ואחר־כך זימר את “התקוה” בכלוב וכל הקהל עמד על רגליו. לבם של היהודים עלה על גדותיו. הסיפור נתפרסם בארץ ובעתוני היהודים בחוץ־לארץ ועורר גאוה רבה.

והנה החלו תוכפים עליו געגועיו על אשתו ועל ילדיו. בתו מיטה למדה בבית־ספר לתיאטרון, והוא חשש שמא תישאר ברוסיה. מנחם גנסין, בימאי התיאטרון של יפו, מספר, כי הלפרין “פיברק” מברק לביתו והודיע כי הוא חולה אנוש, ומבקש לראות לפני מותו את בני משפחתו. הם באו – ואתם מיטה.

מיטה זהובת־השער, היתה יפת־תואר מאד. כבני האינטליגנציה הרוסית הצעירה – ביקשה גם היא להפוך עולמות והארץ היתה קטנה לה מאד, פרובינציאלית וזרה. הלפרין התחנן לפני גנסין כי ישפיע עליה לשחק בלהקתו (“זו פעם ראשונה שראיתיו בוכה” – מספר גנסין). מיטה נדהמה כשראתה מה עלובה רמת השחקנים בארץ וביקשה לשוב לרוסיה. אמר הלפרין: על גופתי. והיא נשארה. עתוני אותם ימים משבחים את ההצגה אשר השתתפה בה ומציינים, כי מיטה הצליחה בתפקידה, אף־על־פי שלא הבינה את המלים שאמרה. מיטה היפה! שמעתי כי אחד החלוצים התאהב בה והיא השיבה את פניו ריקם – ובעת ההצגה שלה, ניסה לאבד עצמו לדעת.

רצה הלפרין להיות בעל ואב טוב, ככל אדם מהישוב. שכר דירה נאה בנוה־צדק וקיבל עבודה קבועה בשמירה. אולם נראה כי לא הצליח ושוב נטש ביתו ויצא לנדודים.

פרצה מלחמת־העולם הראשונה. הלפרין יצא לפתח־תקוה, נדד בגליל. הוא רעב. משפחתו רעבה בתל־אביב. הצטרף לקבוצות של פועלים שהיו מחניכיו, ונראה שלא נהגו בו יפה. הצטרף לשומרים בכפר־גלעדי. כבן שישים היה ועדיין עיניו נצצו כגחלים. הוא מספר את חלומותיו לכל מי שניאות לשמוע. לא יכול לעזור הרבה לשומרים באותם ימי רעב. הלפרין הרגיש, שהללו רעבים בעצמם ומטפלים בו רק משום יחסם אליו. קם יום אחד והסתלק בחשאי. המשיך בנדודיו בגליל. בנו אריה, תלמיד הגימנסיה הרצליה, התנדב עם חבריו לצבא הטורקי והיה לקצין. הוא לחם בעזה והלפרין היה גא בו. משהציעו לאריה לערוק כמו שעשו רבים מחבריו, מהצבא הטורקי, סירב. כבן נאמן להלפרין, הכריז: “אני אמות וחרבי בידי”. אריה נהרג בחזית עזה.

הארץ נכבשה בידי האנגלים. הלפרין ביקש להתגייס לגדוד העברי: הנה נתגשם משהו מחלומותיו. המגייסים דחו את בן השישים. הוא נעלב, נפגע. חלה. בי“א כסלו תר”פ (1919) מת עני וחסר־כל, בבית־החולים בצפת. עוד לפני־כן ראה את בנו ירמיהו בבגדי מלח והיה גא בו. שומר אחד ביקרו ליד מיטתו ומצא את מיכל מאמין ונאמן לעצמו כתמיד. הלפרין הזמין אותו להצטלם יחד עמו.

מיכל הלפרין נקבר בחורשת מחניים. עשרים שנה אחרי מותו הציבה ההסתדרות מצבה על קברו בחורשה במחניים, לאחר שמקום הקבר זוהה על־ידי ותיקים. על המצבה כתוב: “יחיאל מיכאל הלפרין, אחד מחולמי ולוחמי הגאולים”.