רקע
שלמה שבא
הבה נבנה עיר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

השען עקיבא אריה וייס ישב בחנותו הצרה בשוק אל־דיר שביפו, נעץ עיניו בקרביו של שעון, גלגל את הגלגלים הקטנים, מתח את הקפיצים, והרהר:

ביפו יושבים כעשרת אלפים יהודים, כן ירבו, חלקם דרים בעיר העתיקה, חלקם מחוצה לה, וחלקם בשתי השכונות היהודיות הסמוכות לעיר: נוה־צדק ונוה־שלום. תנאי הדיור קשים, אין כל סידורים מודרניים והלכלוך רב. הגיע הזמן, כך אמר בלבו כשדחק את המלחץ עמוק בין גלגלי השעון, להקים רחוק משאונה של העיר הלא־נקיה שכונה של יהודים, במתכונת הפרוורים הנאים של אירופה.


הדבר היה בשנת 1906.

מזה שנתיים נהרו אל הארץ צעירים־יחפנים שלא ביקשו להקים בתים או להתיישב על הקרקע, אלא ביקשו להיות פועלים, אך ורק פועלים. הם יהיו – כך אמרו – הפרוליטריון של העם היהודי החוזר לארצו. ועוד אמרו: “יש להפוך את הפירמידה”. אבל היו בארץ גם בעלי־בתים מכובדים, ציונים, שדיברו נאה במקומות־מגוריהם ברוסיה ופולין, קיימו את דבריהם, ועלו לארץ.

היה בארץ בנק ציוני – אפ"ק. והיו בתי־עסק שונים – הכימאי מאיר דיזנגוף, דרך משל, נתמנה שליח של אגודה לרכישת קרקעות “גאולה” ונתיישב ביפו. יצחק חיותמן, שהיה ממייסדי מטולה, שימש כסוכנה של חברת זינגר למכירת מכונות־תפירה. יחזקאל דנין היה בעל חנות ביפו. האחים שלוש עסקו בקרקעות1 ובחלפנות ובעסקי יצוא ויבוא. האדון קורקידי היה סוחר וחזן בבית־הכנסת הספרדי, וקולו מתוק כדבש. ועוד יהודים נכבדים היו, בעלי עסקים מיפו והשכונות. והיתה בארץ גם להקה, שהציגה במלון קמיניץ את “היהודים”. ובעוד זמן לא־רב יבוא גם ארתור רופין, נציגם של המוסדות הציוניים, כדי להקים את “המשרד הארצישראלי” ולעזור בפיתוח הישוב היהודי בארץ. והיו ביפו סופרים, מורים ומוסיקאים ואף ילד קטן בעל כשרונות ציור – נחום גוטמן. וכך, אמר בלבו עקיבא אריה וייס: אנו כאן, ברוך השם, ישוב נכבד, ויש להקים שכונה נאה – פרוור של יהודים.

אותו יום, או כעבור כמה ימים, כינס וייס ידידים וסיפר להם את רעיונו, וכאילו הוציא דברים מפיהם. “הרי על כך אני חושב כל הזמן”, אמר יצחק חיותמן. היתה זו אספה ראשונה בשורה ארוכה מאד של אספות, שבהן דנו, שעות ארוכות, כיצד להקים אותה שכונה. גם כתבו פרוטוקולים. באותו לילה החליטו: “כוונתנו ליסד מרכז עירוני עברי במקום טוב לבריאות ומסודר יפה, ותחת הרפש והחלאה שבחוצות הצרים של יפו יימצאו הבתים במקום מרווח”. ושם קראו לחבורתם: אגודת בוני בתים. לא עבר זמן רב ונקראו חברת אחוזת בית וכל חבר נתן נפוליון אחד, דמי־התארגנות.

אוהבים היו לגלגל בדברים ולשבת בישיבות. עברה שנה ועברו שנתיים. קמו ועדים ונפלו ואחרים קמו במקומם. מאיר דיזנגוף נראה כבעל המרץ שביניהם, איש מעשה היה ויושב־ראש ברוב הוועדים. לעתים היה מסתכסך עם חלק מהחברים או שאלה היו מסתכסכים עמו, אך בסופו־של־דבר, נתקבל עליהם, שהוא יהיה האיש אשר יוביל את החבורה הנכבדה אל המטרה הנכספת. היו עמו יועצים חשובים, למשל, מנחם שנקין, מרדכי בן הלל הכהן ודוד סמילנסקי ועוד אישים, שכבר הזכרנו את שמם.

בדקו קרקעות שונות, שלחו שליחים ונשאו ונתנו. לסוף, הסכימו לקנות אדמה ממזרח ליפו, מעבר לנוה־צדק, ב“כרם ג’באלי”. כיוון שהיו אלה יהודים בעלי חשבון אמרו כמה מהם: יש לבקש הלואה מהקרן־הקיימת. פנו להנהלת הקרן־הקיימת ולאחר דין־ודברים הסכימה זו לעזור ל“יוזמה הפרטית”, אף־על־פי שקמו עוררים שטענו, כי תפקידה של הקרן־הקיימת לגאול אדמה להתיישבות חקלאית, ואין היא צריכה לעזור ליהודים אמידים, המבקשים להקים לעצמם פרוור מרווח.

אישרה ההנהלה את ההלואה – 300,000 פראנקים – אשר ינתנו על־ידי בנק אפ"ק, בריבית של 5 אחוז, ל־18 שנים, שני תשלומים כל שנה.


עברו שנתיים־וחצי מאז אותה ישיבה ראשונה שנתכנסה בקלוב ישורון, ועניין השכונה החדשה עמד לקרום עור וגידים.

והנה, כך נכתב בעתון, בכ' בשבט תרס"ט, חורף 1909:

"יפו – ידיעות אחרונות.

“ביום השבת ביקרו המוני יהודים את המגרש אשר לחברה החדשה אחוזת־בית. המושבה הזאת תיבנה לפי טעמן של המושבות באירופה ולפי שמירת הבריאות. הרוכסיות – זכויות הבנין – גם הן תתקבלנה בשבוע זה, ואחרי גמר ההכנות, יגשו אחינו בני ישראל לבניינה של יפו החדשה. לפי התקוות של החברים של אחוזת־בית, תהיה זו מושבה נחמדה מאד. יתקינו בה צנורות מים, צנורות שופכין, גן כללי וגינות־גינות סביב כל בית”.

היו אלה דברי “הצבי”, עתונו של אליעזר בן־יהודה מירושלים, אשר לחם למען אור־ההשכלה והקידמה. אבל בירושלים יצא לאור עתון אדוק בדת, בעריכתו של ישראל פרומקין – “החבצלת” שמו. ל“החבצלת” היתה דעה שונה על אותו טיול של שבת, ונראה כי בעיות הקואליציה עם הדתיים היו קיימות כבר אז. נעסוק אפוא בסוגיית זרעונים שנישאו בשבת מחוץ לעירוב.

והנה כך נכתב ב“החבצלת”:

"יפו – אמנם איננו לא עם ולא עדה, כי אם עדר ומי שרוצה נוהג בנו.

“הנה הדביק מישהו מודעות, כי ביום השבת יבואו העברים בהמון אל הנחלה שנקנתה לאחוזת־בית והנה מאז הצהרים נהרו נשים וטף, בחורים ובתולות, ובידי כמה מהם מטות או שמשיות, ורובם מיני זרעונים בכיסיהם, וכך הלכו ובאו אל הכיכר שמחוץ לעירוב, וישטחו שטוח, אבל ארך להם הזמן ואיש לא נשא מנאם. ויתרעמו, כי בהמודעות נאמר, כי יטיפו וידברו, והנה לעת ערב חמל האדון שנקין והאדון בן־משה על הנאספים וינאמו. שניהם חיללו השבת לעיני הכל ויעלו על האילנות ומשם הטיפו דברים בטלים. סוף סוף ראו הנאספים, כי אין מה לשמוע ונפוצו לכל רוח בבושת פנים”.

מכאן, אגב, נמצאנו למדים כי אחד הבירורים האהובים ביותר על תושבי ארץ זו מאז ומתמיד, היו הנאומים.


היה הדבר בכ' ניסן, חול המועד של פסח תרס"ט. סוסקין הצלם נשא את מצלמתו דרך ארוכה בחולות. זה היום הגדול: בראש גבעת חול, המוקפת גבעות חול אחרות, ים של חול, נתכנסו שישים חברי אחוזת בית להגרלת המגרשים. סוסקין העמיד את מצלמתו בגבעה אשר ממול, התכופף, הכניס ראשו אל שרוול הבד השחור ולחץ.

באה לעולם תמונה: תמונת הולדתה של עיר. הגברת הררית איחרה להגיע והנה היא מגיעה במרוצה. על זרועותיה תינוק. לימים יהיה זה חבר הכנסת יזהר הררי. נשכר גם תימני, להביא פח מים להשקות את הצמאים. ממול על הגבעה, מטיל אדם צעיר צל ארוך בחולות. האגדה מספרת, כי היה זה בנו של המשומד מיפו, אשר נשרך אחר החבורה ועכשיו הוא עומד על גבעה רחוקה וצועק אל המתכנסים:

– אל תבנו כאן את בתיכם, אין כאן מים, זו שממה!

איש לא שמע לאותו עורב־קורא־רע, נביא השקר, והוא ממשיך וצועק כך עד־נצח – בתצלום שנשתמר בידינו.

וייס אסף בחוף הים שישים צדפים אפורים ושישים צדפים לבנים. על האפורים רשם את מספרי החלקות ועל הלבנים את שמות המשפחות. שני ילדים העלו בגורל. האחד העלה צדף אפור שעליו מספר חלקה, וחברו – צדף לבן ועליו שם המשפחה שזכתה בחלקה זו. באותו תצלום היסטורי רואים אנו בצד, משפחה הבודקת במפה (וייס, שהיו לו נטיות אדריכליות, צייר אותה מפה) את מקום ביתה לעתיד.

הגבעה שעליה עומדת החבורה עלתה בגורלו של דיזנגוף. כעבור ארבעים שנה יעמוד במקום זה, – בית דיזנגוף לשעבר, – מוזיאון, בו הוכרז על מדינת היהודים.


המודד שכנאי מדד את המגרשים. המהנדס טרידל מחיפה הוזמן לערוך תכנית. אחד מחברי הוועד התנגד לכך: לדעתו, חבל על 500 פראנק שכרו של טרידל וכך אמר אותו חבר ועד: “אפשר פשוט לצאת אל המגרש עם קבלנים ידועים ולהחליט בו במקום, כיצד לסדר את הרחובות ואין צורך באיש מיוחד בכך”.

לעתים דומה כי כמה שכונות ופרוורים בתל־אביב אכן נבנו כך.

מכל־מקום, היו עוד תכניות ואחת מהן של אדריכל מפורסם מוינה, שהיה גם גבאי בקהילה היהודית שם ואיש לאומי, כמסופר בעתון “העולם”, מאותם ימים:

“האדריכל היהודי המפורסם וילהלם סטיאסני מוינה ערך תכנית בשביל הבתים העומדים להיבנות על־ידי החברה אחוזת־בית ביפו. האדריכל ערך את תכנית הבתים באמנות יתרה וברוח הלאומיות העברית, באופן שיהיו לפאר בתוך הסביבה היהודית החדשה בארץ־ישראל. צריך להזכיר, כי האדריכל הוא אחד מגבאי הקהילה הישראלית בוינה”.

תכניתו של אדריכל זה לא נתקיימה, גם לא של האחרים. מכל־מקום, אילו נתגשמה תכניתו של סטיאסני, היתה תל־אביב עיר אירופית בנוסח ימי־הבינים, עם מגדלי פעמונים ואילנות אירופים.


החברים הנכבדים של אחוזת־בית התווכחו בדבר מקומו של הרחוב המרכזי – רחוב הרצל לעתיד. לסוף סיכמו כי עליו לעבור באמצע השכונה, מול הגימנסיה. (בעתיד, תהיה זו אחת הסיבות להריסת הגימנסיה; יטענו, כי היא חוסמת את הרחוב).

אחד המשתכנים התרעם, על שעורכים תכניות ל־150 בית. הוא הציע לתכנן את השכונה רק לשישים בתים, שהרי אין צורך לתכנן את השכונה לאנשים נוספים. החברים דאגו לבל יקוצצו שטחי־קרקע רבים מדי מן המגרשים בשביל רחובות. בתחילה הסכימו כי רוחב הרחובות יהיה 16 מטר, לבסוף עשו אותם ברוחב 12 מטר ואת הרחובות הצדדיים – 10 מטר. עקיבא וייס הציע כי החברים יוותרו על שני סנטימטר מכל אמת קרקע לשם גן ציבורי. חברי האגודה עברו על ההצעה בשתיקה. יש המצביעים כיום על שדרות־רוטשילד ואומרים: “ראו את הראשונים! הנה, הם דאגו לצל ולגן, לא כנהוג בימינו”. ובכן, להסיר מלבנו רגש נחיתות, יש להודיע, כי כל עניין שדרות רוטשילד בא לעולם על־כורחם של הראשונים. אותו מקום היה נמוך מהגבעות אשר סביבו, מעין עמק, ומילאוהו חול כדי ליישר את מגרשי הבניה. לפי תנאי הבניין באותם ימים לא היה אפשר לבנות במקום של חול תחוח, שמא ישקעו הבתים. כיוון שלא היה מה לעשות במקום זה, נטעו בו אילנות. כך באו לעולם שדרות רוטשילד.

שדרות רוטשילד בתל אביב.jpg

שדרות רוטשילד בתל־אביב, עם יסוד השכונה – הקיוסק ומגדל המים / צילום של אברהם סוסקין


האביב נסתיים. ראובן סגל, איש חרוץ, היה הראשון שבנה את ביתו. בי' סיון הניח את אבן־הפינה (רחוב יהודה הלוי 25. הבית נהרס, ככל הבתים הראשונים). אחר־כך החלו עוד חברים בבניית בתיהם וגם הונחה אבן־פינה לגימנסיה בראש הרחוב, כמו שאמר שנקין: “הגימנסיה תעמוד במקום הגבוה ביותר, נשקפת אל מסילת־הברזל, וכל אדם שיעבור ברכבת ישירו עיניו מאליהן אל הגימנסיה”.

הגימנסיה העברית.jpg

שמעה של הגימנסיה העברית הראשונה יצא בכל פינות העולם. תלמידים נשלחו אליה מהארץ ומחוץ לארץ. בין כתלי הכיתות גדלו מנהיגים רבים לעתיד. התלמידים עם המורה בשיעור לגיאוגרפיה ; במרכז, התלמיד משה שרתוק, הוא שר־החוץ וראש־הממשלה לעתיד – משה שרת / צילום של ליאו קאן


וזה המקום לשאול, כמו בשיר: מי יבנה בית בתל־אביב?

הנה דיון שנערך באחת האספות. המתווכחים רשומים בראשי־תיבות:

יו"ר: הוצע למסור חפירת הבאר לקבלן טפר או לקבלן קצלר.

מ.ש.: ובלבד שהעבודה תיעשה על ידי פועלים יהודים.

א.נ.: ועיקר הוא שעל־ידי פועלים יהודים לא תתייקר העבודה. 

מ.ש.: אפילו אם על־ידי פועלים יהודים תעלה העבודה בשלוש מאות פראנק יותר – נסכים לזה.

א.ב.: אין אדם רשאי לעשות צדקה בכספם של אחרים.

ע.ו.: עלינו לשים לב לדבר, שהתייקרות העבודה על־ידי יהודים לא תעלה יותר ממאה פראנק.

מ.ש.: מן היום הראשון למעשינו, עלינו להשתדל בכל האפשרות, שהעבודה תיעשה על־ידי יהודים.

א.ב.: אני מנוסה בדבר ויודע, שלמעשה אי־אפשר להוציאו לפעולה. הנה החברה שאני אחד ממנהליה, כל מקום שבנתה התחילה את עבודתה ביהודים וסיימה בערבים.

מ.ש.: אבל עלינו לזכור שאנו מקבלים את ההלוואה מקופת הקרן־הקיימת, מכספי עניים, ולפיכך אנו חייבים להינזר מעבודה זרה.

א.ב.: אין אנו יכולים לצעוק תמיד “כספי עניים הם הללו”. פרינציפ שוא הוא זה.

מ.ש.: אם לא בעבודה עברית, אין לנו לבנות בכלל וכל מפעלנו הוא לשוא.

ע.ו.: אם על־ידי פועלים ערבים תעלה לנו הבאר 1500 פראנק ועל־ידי פועלים יהודים 1600 פראנק, עלינו לעשותה על־ידי יהודים ולא לספר על התייקרות זו לאיש. אבל בנוגע לבניין הבתים, נשאל את פי החברים ויחליטו הם עצמם. אין לכוף הר כגיגית על שישים איש.

מ.ש., הנלחם בעקשנות לעבודה העברית, הוא מנחם שנקין.


הבאר נחפרה על־ידי יהודים. (הקבלן היה קצלר. הוא קיבל תוספת פראנק־זהב וחצי לכל מטר, כדי שיעסיק יהודים). רוב הבתים נבנו על־ידי פועלים ערבים והיו התנגשויות בענין זה. סיפר על כך ב. שמחוני ב“הצבי”: "ההתנגשות שבין הפועלים העברים והערבים על מגרש אחוזת־בית, היא מאורע שצריך לשים אליו את לבנו ביותר. המקרה פשוט: הפועלים העברים לא הסכימו לעבוד במחיר שקבעו להם, הם דרשו יותר ויותר. אז באו לעבוד על מקומם פועלים ערבים. והפועלים הערבים השוטמים את קומץ היהודים שעל מגרש זה, התכוננו להרחיק את היהודים משדה עבודה זו, ובעלי האגרוף שבהם התרגשו כל היום, ובקצפם2 נתנו מכות לפועלים העברים שחרפו את נפשם לעבוד על אותו מגרש שנבנה מכספי היהודים, מפרוטות שאספו הציונים בכל קצווי תבל. אחדים מן היהודים נפצעו.

“מספרים שהפועלים העברים עזבו מיד את שדה־הקרב ולא הגנו על המוכה היהודי, אחיהם ובעל־בריתם. לו התחזקו אז מעט, היו יכולים להראות לבעלי האגרוף האלו שיש צדק בעולם ושהיהודי צריך להיות קודם לקבלת עבודה באחוזת היהודים. מספרים גם, שאחד הקבלנים, שעינו צרה בפועלים היהודים, היה הסיבה למאורע זה והוא שיסע3 את הזאבים על השיות”.


אבל לב רגש ירגיש כי למרות הכל, בחולות אלה, נולד משהו גדול. א. רזניק, למשל, כותב בעתון “החרות”, שיצא לאור בירושלים: "אחוזת־בית. בוקר קיץ בהיר וחם. הנני פוסע לאטי על המגרש, מסתכל לצדדין ומשתומם. כלום באמת המקום הזה הוא אותה שממה חולית רחבת הידים שראיתי לפני ירחים מספר? בכל עבר ופינה נראים גלי אבנים ולבנים, סימני בניה, ומרחוק קשקושי פטישים ואתים. אדי תחיה…

"הנני מרחיב צעדי ולפני תמונת פלאים: יהודים בונים בשביל יהודים על אדמת יהודים.

"הנני הולך הלאה ותמונה עוד יותר מקסימה לנגד עיני: יהודים מישרים הדורי חרבה. הללו חופרים את האדמה, ממלאים חול עגלות קטנות, והללו מסיעים אותן בחיבה על־גבי קרשים למקום אחר. רוח צחה נושבת אט מסביב, נושקת את העובדים על פניהם האדומים וכאילו לוחשת להם אגדת תחיה…

“מתוך אושר, עיני מתחילות לדמוע ופי ממלל איזו ברכה”.

תבוא עליו הברכה.


והעיר קמה והיתה. הגיע חודש ה“מוחרם”, הוא חודש חילופי הדירות בתקופה הטורקית – היה זה בתשרי תר"ע – בין הגבעות עברו חמורים וגמלים נושאים את מיטלטלי המתיישבים החדשים. העגלות לא יכלו לעבור בחולות. תוך חודשיים ישבו בשכונה 150 נפש. היו שם 50 בתים ושישה רחובות.

כבר סיפרנו כי המתיישבים רצו בשכונת “צמרת”, שאליה באים לאחר הפעילות היומיומית בחנויות ובעסקים ביפו, נסגרים בה ושמחים במים הזורמים בכל בית, ברווחה ובנקיון. מחוץ לד"ר חיסין, רופא־השכונה הרוכב על חמור אל חוליו, סירבו יתר חברי השכונה להתיר פתיחת חנויות במקום. כדבריו של שנקין:

“בנינו כאן נוה־שאנן, מעין נאות־קיץ לנוח אחרי עבודת היום. עתה החלו רבים מחברינו לעשות עסקים. אחד מהם כבר השכיר חנות. ואם יפשה הנגע, יכולים אנו לקוות לעשרות חנויות בכל קצות המושבה. אפשר כבר לראות מראש את המחזה המלבב של החנויות הזעירות עם הגמלים על אם הדרך, עם הסמרטוטים תחת תכלת הרקיע, עם הדומן והאשפה, עם קליפות האבטיחים והירקות, המפיצים ריח צחנה מסביב. ובפנים, מאחורי הקלעים, אורחים הגונים מבין הערבים, שותים משקאות חריפים ונהנים מזיו פני בעלת הבית והבנות הבוגרות. וכטוב לב האורחים ביין, הם יוצאים החוצה. מתגרים בנשים המטיילות לתומן וכשקמים הגברים להגן עליהן, מתחילות תגרות ומהומות”.

איזה דמיון! אגב, העיר נקמה בו בשנקין: הרחוב הנושא את שמו (וכל האנשים שהזכרנו עד כה הם עתה רחובות בעיר) הוא רחוב חנויות סואן.

הד"ר חיסין הוא היחיד הרואה דברים נכוחה:

“אף אני רוצה ברובע שקט, אבל איני רוצה לשלול משום אדם את זכותו וחופשתו. חוקים יוצאים מן הכלל אין להם קיום. אנו בונים רובע שקט, אבל בה במידה גם רובע חופשי, ואסור למנוע מאת חבר זה או אחר את הרשות לפתוח לו חנות לפרנסה. היכן הוא הגבול לאפוטרופסות? אני אומר: אל תגזרו על החנויות, ואם תגזרו – לא תתקיים גזרתכם”.

היה ויכוח. לסוף הוחלט, כי בתוך השכונה אסור לפתוח חנויות, אולם אפשר להחזיק בחנויות מחוצה לה, מעבר לפסי הרכבת.

בר־לב מוסר ב“הפועל הצעיר”: “מושבת אחוזת־בית שלנו מקבלת לאט־לאט צורה יפה עד מאד. והרחובות כמעט שנתישרו ובקרוב יגשו לרצפם. הדיירים מרגישים עצמם בכי טוב. ביחוד שבעות רצון הנשים, שאין עליהן מורא לצאת יחידות בלילה, לא כמו ביפו, שבלי מלווה אין יוצאת ואין באה. ומאושרים גם הילדים בתוך המרחב והנקיון. ביום חמישה־עשר בשבט נעשתה שם להם ולכל ילדי בתי־הספר היפואים חגיגה נהדרה והשמחה היתה כמעט שלמה”.


אחוזת בית – זה שם ארעי. יום לאחר ט“ו בשבט תר”ע, נתכנסו התושבים (היתה זו אספה כללית ראשונה של השכונה החדשה). ודנו על שם קבוע למקומם. ח.ח. הציע לקרוא לה הרצליה. אג.ח. פחד שמא על־ידי הזכרת שמו של המנהיג הציוני ייעשה פרסום רב מדי למפעל והדבר יעלה עליו את עינה של הרשות לרעה. ע.ו. אומר, כי קשה להתנגד לשם הרצל, אבל יש למצוא שם שהממשלה תסכים לו. הוא הציע את השם יפו החדשה. נ.ק. הציע נוה־יפו. שנקין הציע לקרוא לשכונה “תל־אביב”, השם העברי שקרא נחום סוקולוב לספר “אלטנוילנד” של הרצל. היו גם שהציעו אביבה, יפהפיה, עבריה ונוף יפו. המתכנסים לא הגיעו לכלל החלטה ובחרו בוועדה. כעבור ארבעה חודשים הביא דיזנגוף לפני האספה את הצעת הועדה – תל־אביב.


בישיבת הוועד מיום ד בניסן תר"ע, הוחלט למסור לאזולאי הזקן לנקות את האשפה מכל בית, בעזרת חמור, שלוש פעמים בשבוע, במחיר שלושים פראנק לחודש. זה מוכיח כי השירותים התחילו לפעול מיד, או כמעט מיד, כיוון שכעבור זמן קצר מאד כבר מחליטים: “להעיר את אזולאי על זה, שגרי השכונה מתאוננים שאיננו לוקח את האשפה שלוש פעמים בשבוע”.

ותלונה אחרת: “מסרו לאדון מוסינזון להעיר את האדונים אויערבאך, גוטמן, הערמן, עוזרקובסקי ועוד, על דבר ההנהגה החצופה של המשרתות שלהם במושבה”.


ושר ההיסטוריה, או מישהו בתפקיד מקביל, גזר אחרת ממה שרצו המייסדים. לא עברה שנה מיסוד הפרוור האמיד, המתרחק מהעיר ומסתגר במשהו שהיינו קוראים לו כיום סנוביות, וארבעים בעלי־מלאכה מיפו ביקשו אף הם הלוואה מהקרן־הקיימת. ברצונם להקים ליד הפרוור החדש, שכונה משלהם: נחלת־בנימין. ואחריה קמו עוד ועוד שכונות, והשכונות היו לעיר, עיר גדולה, גאה, בתי מלט בחולות. עיר בחולות. העיר העברית הראשונה בעולם.


  1. “בקרעקות” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. “ובקפצם” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  3. צריך להיות “שיסה” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות