רקע
שלמה שבא
לאן אתמול
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

מוצאי שבת, לילה של אביב בשנת 1910. בבית המדרש של נוה־צדק יושבים למלוה־מלכה. הרב קוק אומר דברי־תורה. פנסי־לוכס מאירים את הסימטאות. ילדים מתרוצצים בחוצות. ליד בית־הספר לבנות מתרחש מאורע: הלילה נערכת הצגת־בכורה של תיאטרון חובבי הבמה העברית. צעירים סקרנים צופים בבאי ההצגה: כל “פני” העיר באו בכרכרות מיפו ומהשכונה החדשה אחוזת־בית; הנשים מכנסות את שולי השמלות הארוכות ונכנסות אל החצר הגדולה וממנה אל אולם ההצגות; מראשון־לציון, מפתח־תקוה ואף מרחובות, יצאו לדרך עוד בצהרי־היום. צעירים הלכו יחפים בחולות. אכרים, מורים ופקידים הגיעו בעגלות. ברנר נראה רץ מפינה של חצר לפינה אחרת, מחפש משהו. לילה גדול! הצגת הבכורה של “היתום” מאת שלום אש. הפעמון צלצל. הקהל מתכנס באולם הגדול והגבוה. הנרות כבו. מנורות הנפט דעכו. המסך נפתח. ההצגה מתחילה. המשתתפים אומרים את תפקידיהם. אחר־כך נשמע קולה של ליזה וארון. אין הוא עז ביותר, אך הוא כובש מיד את הקהל. רחש עובר באולם. אנחה של נחת: שחקנית גדולה יש ביפו!

כעבור ימים אחדים הופיעה בעתון “החרות” של ירושלים רשימת בקורת, מעין “אמש בתיאטרון”. עמיאל, מבקר עלום־שם, כותב: “תיכף כשהופיעה על הבמה מלא האולם כבודה. מיד קסמה את כל האולם וכולם הרגישו, כי איזה כוח כביר וטמיר ונעלם, בלתי שכיח, עומד לפניהם. ובפעם אחת האירה בזהרה את כל יתר השחקנים כמו נוגה החשמל, שמכניסים אותו לתוך חדר מואר בנרות, או כמו אור השחר הבוקע חשכת ליל. כולם כמו אבדו בהופעתה. נתמעטו, נתכנסו, התחבאו. והיא היתה מושלת על הכל: על הבמה, על הקהל ועל החזיון בעצמו. כי צריך להגיד: ה’יחוס' של שלום אש במשחקה של ליזה וארון נשכר הרבה, היא הרימה את ערכו שבעתיים. ואם בהתיאטרון המוסקובי לאמנות, כמו שאומרים, סבל פיאסקו, הרי בעברית, אך ורק הודות להעלמה וארון, יצא מזוקק, חי, פיוטי. שבתה, קומה, הליכה, מידברה, כל מבטאה, כל תנועה ותנועה של הרגלים, של העיניים, של הפה – הכל היה כל־כך טבעי, כל־כך במקומו וכל־כך בעתו, במידה ובמשורה”.

כן, ביפו המבקשת להיות כעיר מערי העולם הגדול – יש כבר תיאטרון ושחקנית ובקורת וקהל צמא לאמנות ולרכילות שמסביב לאמנות.

שחקנים תאטרון יפו.jpg

שחקני התיאטרון של יפו מצטלמים על חוף הים של נוה־שלום, משמאל – מנחם גנסין, ממייסדי “הבימה” אחר־כך / צילום של אברהם סוסקין


באותה עת כבר היה התיאטרון מוסד ותיק בארץ. עשרים שנה עברו מאז קרא אליעזר בן־יהודה, לאחר הצגת “זרובבל” בירושלים, “הידד!” והיה זה באמת הידד מרגש. כל הקהל, ביניהם נכבדי העיר ואף קונסולים, הריע לשחקנים בקריאת בראוו! ואילו בן־יהודה קרא הידד, הידד! הצופים המופתעים שמעו לראשונה מלה זו, אבל לאחר זמן קצר הצטרפו אל בן־יהודה והאולם כולו הריע הידד! וכך, בהצגה התיאטרונית הראשונה בארץ, נולדה גם מלה ראשונה במילון התיאטרון העברי.

אותו חזיון “זרובבל” בשפה העברית נערך בסוכות תרנ“א (סתיו 1890) על־ידי תלמידי הכיתה העליונה של בית־הספר למל. המחזה, שמחברו מ.ל. ליליינבלום, נכתב במקורו באידיש ותורגם בידי דוד ילין, ממשכילי ירושלים, מורה בבית־הספר. הבימאים היו שנים: אפרים כהן, אף הוא מורה בלמל ולימים מנהל מוסדות עזרה, חברת החסד הגרמנית־יהודית בארץ, ואברהם סולומיאק, איש ביל”ו לשעבר, שעבד בקונסוליה הרוסית והיה גם מנהל הדואר הרוסי.

בשורת התיאטרון יצאה מעיר הקודש, וראשון־לציון צעדה בעקבותיה. באותו חורף הציגו ילדיה חזיון עברי על המשורר מיכה יוסף לבנזון, שמת בדמי־־ימיו. התכניה מסרה את סיפור המעשה:

"מחזה א: מיכה יוסף על ערש מותו ובני ביתו נאנקים בזווית הבית ואחדים אצל המיטה.

מחזה ב: שמי מרום, השפה העברית בדמות אשה זקנה כמתעלפת וצבא השמים סביבה.

מחזה ג: ארץ תחתית, אישון לילה, עלם עול־ימים – מיכה יוסף המת ומלאך הדומה.

מחזה ד: אור גדול, רוח שלמה, שמשון ורבי יהודה הלוי, ובראשם השפה העברית".

זכה אותו מחזה מקורי בהצלחה רבה ועורך החזיון, הבימאי והמחבר, דוד יודלביץ איש הרוח, נתמלא עוז והעלה הצגה נוספת עם תלמידיו, “החשמונאים” מאת אליעזר בן־יהודה.

ממושבת הכרמים עברה המוזה ליפו. בשנת 1894, באולם בית־החרושת למכונות של שטיין, הציגו חובבים – והפעם מבוגרים – את המחזה “שולמית” לגולדפאדן. יוזם ההצגה והרוח החיה בה היה מוריץ שנברג, איש יפו, ששיחק אף בתפקיד אבי שולמית. בתפקיד שולמית הופיעה הצעירה אולגה סלוצקין־פראנק, שכבשה את הקהל בקול הסופראן שלה. ראו בה אז בסימטאות נוה־צדק ויפו את הפרימדונה שלנו. נרשום כאן את שמן של משתתפות אחרות בהצגה שהצלחנו למצאם בספרי הקורות, כדי שייזכרו כאמהות הבימה הישראלית: ברכה קיפניס, נערה יפה מיפו, גם היא בעלת קול סופראן ומאני טופורובסקי מראשון־לציון, אלט של האופרה.

אחד הפעילים בהצגה בא מרחובות, צבי הירש קליינר, פועל שנעשה מורה לזמרה והקים את המקהלה הראשונה בארץ, ברחובות. הבס של המקהלה היה גם הוא צעיר רחובותי ושמו אליעזר מרגולין, שיחזור כעבור עשרים־וחמש שנה לארץ מאוסטרליה, כקולונל ומפקד אחד הגדודים העברים שהשתתפו במלחמת־העולם הראשונה בכיבוש הארץ.

בתום ההצגה היפואית, משהואר האולם בפנסי־נפט והצופים הסתכלו זה בזה, פרצו בצחוק. פני כולם היו שחורים ומלוכלכים מפיח בית־החרושת. ואף־על־פי־כן, לא הועבה השמחה: הקהל החליט שההצגה היתה נפלאה ושיריה הושרו עוד זמן רב בבתי יפו.

הצגה זו – שהיא הצגת מבוגרים ראשונה בארץ – עוררה את קנאי יפו וירושלים. ראש הלוחמים היה רבה של יפו, נפתלי הרץ הלוי, שהתלונן עוד לפני ההצגה: “צעירי בני עמנו פה ביפו מתעתדים להקים במת־מישחק אשר תעלינה עליו גם בנות ישראל צנועות לפרוץ גדר… ויש בדבר איסור גדול על־פי דין תורה”.

אבל כוחו של יצר התיאטרון היה גדול. כעבור שנה, בפסח 1895, החליטו פועלי רחובות, שנחשבה למושבה מתקדמת, להציג את המחזה “זרובבל” באידיש. רחובות חגגה. כל אחר־הצהרים נהרו אכרים עולזים מהמושבות הסמוכות. הכל ציפו לערב, לתחילת ההצגה, והנה הופיע אורח לא־קרוא: המודיר, ראש המשטרה של רמלה, ועמו פקודה – לאסור את העלאת ההצגה.

הקהל נרגז. מיד אספו כסף ושלחו שליח ליפו. השליח גייס כמה מנכבדי העיר ויחדיו התייצבו לפני הקאימקאם, מושל המחוז, ושכנעו אותו, כי אין בהצגה משום מרד בשלטון. הקאימקאם התיר את ההצגה והשליח, רכוב על סוסו, חזר מהר למושבה, לבשר את הבשורה.

הקהל לא התפזר וציפה לשליח. כל הלילה היו ערים, יצאו במחולות וזימרו. בני המושבה הביאו מבתיהם אוכל והעמידו מזנונים לאורחים. משחזר השליח עם ההודעה המשמחת, נשאוהו על כתפיים. ובלילה נערכה ההצגה, שעברה בהתלהבות רבה. ההופעה גררה מחלוקת ולדין־ודברים. היו שהאשימו את רבה של יפו, כי הוא שמסר לטורקים, כי ההצגה פוגעת בשלטון. הרב טען, כי שליח מאת ה“מערף”, משהו מעין צנזור, בא אליו ושאל אותו “אם הטיאטער ברחובות הוא ברצוני ואם נתתי רשות על זה, והשבתי לו את האמת, כי הוא נגד רצוני ונגד הדת”; משמע, אמר רק דעתו על ההצגה, והטורקים עשו כרצונם.

בעתונים של ירושלים נמשך הוויכוח. סולומיאק, שביים את “זרובבל” בבית־הספר למל, טען, כי אין להקים תיאטרון של מבוגרים: “לפי עניות דעתי, החזיונות והריקודים, אנשים ונשים יחד, הם דברים לא רצויים כלל… מזיקים לגמרי… ולנשיכם ואחיותיכם זאת אומר: חשובנה גבירותי פחות על אודות מודות, מחולות, חזיונות, סמרטוטים ומזמוטים!”

דברים כדרבנות! ודוד יודלביץ, מורה מראשון־לציון, ענה לו: “חביבי סולומיאק! כל דברי המליצה שלך ‘מודות, סמרטוטים ומזמוטים’ לא ראית במושבות יהודה בעיניך, לא לפנים, בהיותך עוד קולוניסט אתנו ולא היום”.

לוויכוח הצטרף י.מ. פינס, העסקן הירושלמי הוותיק, פטרונם של בני ביל"ו, האומר: “נוסדה אגודה של בני אדם מגודלי זקן, אנשים אשר לפי שנותיהם ומעמדם בחברה לא יאות בשום אופן שיהיו נמנים בכלל ליצנים, בוקיון, מוקיון ולוליון”. והוא קובע: “התיאטרון בארץ הקודש, אין ספק כי לא תהיה לו תקומה פה”.

בין הפעילים והעושים בהצגה ברחובות נמצא צבי הירש קליינר, שהיה מיוזמי ההצגה ביפו, והפעם היה ה“מנצח” על ההצגה. אשתו גיטל היתה ממונה על פרנוס האורחים הרבים שנשארו מלאי התלהבות ברחובות, יום ולילה, עד שהגיעה הרשיון המרגש, המתיר את ההצגה. היא היתה אז בהריון שלישי. אותם שני ימי חגיגות עייפו אותה מאד ולאחר כמה ימים הפילה ומתה. קליינר נתקף מרה שחורה, יצא את המושבה ונדד בארץ. משחזר, החל לעסוק בפעילות ציבורית והיה ראש ה“שאבאב”, כפי שנקראו צעירי רחובות, הלוחמים אז במימסד הארצישראלי – פקידות הברון ונציגי חובבי־ציון. כעבור שנים אחדות, התאהב בתלמידה שלו למוסיקה, רחל יודלביץ מראשון־לציון, אחת הפסנתרניות הראשונות בארץ. הוא ירד עמה לארצות־הברית, ושם סיים את חייו כחזן.

ההצגות למבוגרים פסקו לכמה שנים, אולם בתי־הספר בישובים שונים המשיכו להעלות חזיונות. במקוה־ישראל הציגו את “עתליה” לראסין ו“הכילי” למוליר, בצרפתית; ילדי זכרון־יעקב העלו מחזה על דוד וגלית; במלחמיה הקטנה שבעמק הירדן הציגו ילדי בית־הספר מחזה על שמעון בן־יאיר המורד ברומאים, ילדי ראש־פינה הציגו את “זרובבל” ואף ילדי צפת ערכו הצגה.

ב־1905 קרה מאורע נכבד: שייקספיר עולה, לראשונה כנראה, על בימה ארצישראלית. בית־הספר למלאכה של כל־ישראל־חברים הציג בעברית את “הערבוביה” – מה שאנו קוראים היום “רוב מהומה על לא מאומה” – וכפי שכתב העתון: “התענגו כל הצופים מההצגה היפה וצחקו בטוב לב ופה אחד הכירו, כי הצליח מאד החזיון העברי”.

כשהמוזות שיחקו עלי בימה, לא שבתו האמנויות האחרות. בוריס אוסוביצקי, היינן של יקב ראשון־לציון, היה מוסיקאי כשרוני ויסד תזמורת, ששמה יצא בכל הארץ. התזמורת השתתפה בחגיגות המושבה ואף הוזמנה להופעות ביפו. אוסוביצקי עצמו כתב מוסיקה ובאחת ההופעות ביפו הושמעה יצירה משלו ויצירה של ראשוני אחר: מ. קופלמן. באותו קונצרט ביצעה התזמורת יצירות של ביזה, גונו, מאסנה, רוסיני ועוד, ועלמות מיפו זימרו. אוסוביצקי הוא בעצם המנצח הראשון בארץ. העתון המתאר אותו מספר: “הוא כולו תנועה, כולו אש, כולו התלהבות, ולא פלא כי זיקוקי החשמל עוברים דרך כל חוליות שלשלת המנגנים המקפת אותו”.

נתקנאה זכרון־יעקב במושבה התאומה לה, ראשון־לציון, והקימה אף היא תזמורת, שעליה ניצח החזן המקומי. אחריהן צעדה גם פתח־תקוה. אגב, הקמת התזמורת היתה קשורה תמיד גם בהקמת אגודת מכבי־אש. הנה־כי־כן, אפשר לקבוע, שסוף המאה הקודמת אינו רק זמן “הימים היפים” בפאריס, אלא גם בארץ־ישראל. ראשית המאה החדשה – המאה העשרים היתה עדה לניצניו של תיאטרון אמיתי בארץ.

בין ראשוני העליה השניה היה אשר ארליך, מורה לשעבר, היוצא ל“שוק” של פתח־תקוה כדי להשיג יום עבודה. הוא מתנסה באותו נסיון עגום של חבריו המציעים עצמם בשוק זה: בדיקת שרירים, אם ראוי הוא לעבודה. הוא נעלב וחוזר להיות מורה, בבית־הספר לבנות ביפו. לארליך היתה נטיה לבימה. נצטרפו אליו שני צעירים: יעקב מושלי, בנו של החזן בנוה־צדק, ומנחם גנסין, פועל ביקב ראשון־לציון, איש תיאטרון ברוסיה, והשלושה החליטו להקים תיאטרון ביפו. בתחילה העלו כמה הצגות באידיש. לאחר הטפות המוסר ששמעו, החליטו על הקמת בימה עברית. אל שלושת הצעירים הנלהבים הצטרפו מורי בית־הספר לבנות, “המרכז הרוחני” של יפו העברית. כהצגה ראשונה בחרו את “אוריאל אקוסטא” מאת גוצקוב וחמישה מורים קיבלו על עצמם את תרגום המחזה – כל מורה תרגם מערכה. התוצאה היתה ערבוב סגנונות והמורה מרדכי קרישבסקי־האזרחי הכניס אחידות בתרגום.

נבחרו המשחקים מבין צעירי יפו והחלו החזרות. גנסין, שעבד ביקב של ראשון, לא רצה לאבד את מקום פרנסתו, והיה בא ברגלו לחזרות מדי־ערב, ולפנות בוקר, היה חוזר בדרך החולות לראשון־לציון. העבודה על ההצגה היתה קולקטיבית, עדיין לא היה בימאי ללהקה, והמשחקים היו מאריכים בדיבורים על המחזה ומבררים את התפקידים ואת כוונות הטקסט. אט־אט קיבלה ההצגה את דמותה.

הצגת הבכורה נועדה לליל פורים של שנת 1905, בבית־קפה ערבי ביפו. באותו בית־קפה נולד מה שיכול להיחשב התיאטרון הארצישראלי. כ־600 איש צפו בהצגה.

גנסין הופיע בתפקיד הראשי. בין המשחקים היו לינה קרישבסקי ורבקה פפר, שהשתתפו מאז בהצגות רבות; מושלי, ממייסדי התיאטרון, שלימים נטש את הבימה והיה למהנדס, הפועל שיפריס, טכנאי מכונות מעולה ומחדש בלשון. אשר ארליך היה הלחשן.

לפני ההצגה היו כמה הופעות: מקהלה זימרה, המורה אליעזר פפר והעלמה קרישבסקי ביצעו דואט, העלמה זקושינסקי ניגנה על הנבל (היה זה בעצם כינור, אבל אז כינו בשם זה מה שאנו קוראים היום כינור) ומרת קייזרמן ליוותה אותה בפיאנו (פסנתר). אחרי ההפסקה הוצג המחזה. ובכן, כפי שמוסר המבקר, מושלי עשה רושם לא רע, גנסין – אוריאל אקוסטא – הצטיין במערכות האחרונות. התפרצותו זעזעה את הקהל; לינה קרישבסקי בלטה בדיבורה העברי החי; המורה פנחסוביץ, ששיחק בתפקיד דה־סנטוס, היה הטוב ביותר: “כל תנועותיו הביעו איזו אכזריות קנאית, ישועית ופראית”.

ההצלחה היתה רבה, ההכנסה: 800 פראנק. יוזמי הבימה שקראו עצמם “חברת חובבי האמנות הדרמטית”, החליטו להמשיך בפעילותם. ב“אוטונומיה הרוסית”, כפי שכונתה חצר המורים בנוה־צדק, מפני שהמורים שגרו שם היו נתינים רוסיים, נערכו דיונים ממושכים מה להציג, מי ישחק ומי יביים. לארץ חזר אז הד"ר חיים הררי, מורה ומחנך ואדם נגוע בחיידק התיאטרון והוא נתמנה למנהל ובימאי הלהקה. להצגה נבחר המחזה “היהודים” מאת ציריקוב, הדן בנושאי היום: פרעות ביהודי רוסיה. בתפקיד הראשי הופיע שוב גנסין ובין השחקנים היה גם הצלם של יפו – אברהם סוסקין.

ההצלחה היתה גדולה. כפי המסופר, היה בקהל בחור נלהב מחדרה, אבשלום פיינברג, בנו של הבילוי הנודע שהתרגש מאד וכאשר ראש הפורעים בא להכות ביהודים, השליך עליו כסא מן האולם!

נערכה הצגה נוספת וגם לה היה קהל. בראשו של מישהו עלה הרעיון להציג גם בירושלים. בסודי־סודות אורגנה ההופעה, כדי שלא יוודע הדבר לקנאי העיר, העשויים למנוע את העלאתה. אולם דבר ההצגה נתפרסם בעיר הקודש בהקדם ומשהגיעו השחקנים ברכבת מיפו, ביום שישי גשום, קיבלו את פניהם בחוצות ירושלים מודעות גדולות, שהזהירו על העוון הפלילי, “לשמוע דברי שחוק בבתי טאטריות”. ביום השבת עצמו הלכו שמשי בית־הדין לכל בתי־הכנסת של העיר והכריזו לפני קריאת התורה, מעל הבימה, כי אסור באיסור חמור לראות את ההצגה.

בינתיים ישבו השחקנים בבית־מלון, מפחדים מכשלון ומוקפים במשכילי ירושלים, ביניהם אליעזר בן־יהודה, הפרופסור בוריס שץ ותלמידי בצלאל, שעודדו אותם. בשמונה־וחצי החלה ההצגה ובשתים בלילה נסתיימה. קהל גדול חזה בה והיה משולהב: תיאטרון, תיאטרון של ממש הופיע בירושלים הקנאית! בן־יהודה עצמו כתב את רשימת הבקורת בעתון “ההשקפה”, ורשימה זו חולקת ציונים, מסבירה ומבארת, מנתחת ושואלת, ממש כהיום. ומסיימת: “בשם כל הקהל מחנחן אני את החבורה וקורא להם – חזקו ואמצו, וכשם שזכיתם להציג לפני קהל ירושלים המחזה הראשון בעברית, כן תזכו לראות בית חזיון עברי מפואר בנוי כהלכה ואתם תהיו המשחקים בתוכו”.

כך פרחו החלומות גם בנוה־צדק. נצצו עיניהן של עלמות השכונה, המתגעגעות לחיי תרבות־של־ממש, כמו בכרכי־הים הגדולים, ועל מחיר ה“פתקאות” – כרטיסי־הכניסה להצגות – הוסיפו גם מס מיוחד, קרן לבניין בית לתיאטרון העברי ביפו.

ב־1907 הציגה הלהקה את “ההולכים וכבים” מאת הירשביין, בבימויו של הררי, ואחר־כך את “יצא וחזר” מאת שלום אש, שלא הצליח כל־כך. הקהל התחיל להיות בררן. הלהקה המשיכה לנסוע מחוץ לעיר, ובחיפה, שלא זכתה לראות בתיאטרון עד־כה, נתקבלה ההצגה בהצלחה רבה. והנה הגיעה שעתו של “משבר”: עדיין לא היה תיאטרון מקצועי, אבל המריבות היו כבתיאטרון קבוע וותיק – על עניני תפקידים, כבוד, בחירת מחזות וכדומה. “חובבי האמנות הדרמטית” פסקו לשנה מהצגותיהם.

בינתיים מציגים במושבות: בפתח־תקוה, בעין־גנים, שקמה זה עתה, ברחובות, ביבנאל ובגליל. בזכרון־יעקב מציגים את “האינטליגנט” מאת פרץ הירשביין וכפי שנמסר: “רושם נעים עשתה על הקהל העלמה שרה אהרונסון בדיבורה העברי הצח והנעים”. כמדומה, בכל מקום שיש בו עשרה דוברי עברית – חמישה עורכים הצגה וחמישה האחרים הם הקהל.

אשר ארליך, ממייסדי הבימה היפואית, נטש אותה כעבור זמן לא־רב, לאחר שקיבל משרת מורה במסחה, הוא כפר־תבור, בגליל. לאחר צאתו למלחמה בפקיד יק“א שבכפר, סולק ועבר ללמד בבית־ספר אליאנס בביירות. באותה עת התרכזה בביירות קבוצה גדולה של עברים – תלמידים באוניברסיטה ופועלים, שראו עצמם כחלק מארץ־ישראל. בכל מקום שהגיע אליו ארליך, ניסה גם להקים להקת תיאטרון. וכך נערכו הצגות עבריות בבירת הלבנון, בראשית המאה. בין תלמידי האוניברסיטה הביירותית היה אז יוסף שפרינצק, לעתיד יו”ר הכנסת הראשון, ורעייתו, אז עדיין “ידידה”, חנה, היתה בין שחקני הלהקה, שהציגה בין השאר את “הקמצן” למוליר בתרגום ארליך.

ליפו יש תיאטרון, אבל ירושלים עסוקה בפעילויות תרבותיות אחרות: בשנת 1908 נפתח בעיר ראינוע. העתון “הצבי” מספר על כך, אם־כי אין לו עדיין כל המלים שאפשר לתאר בהן את ההמצאה החדשה:

“ערב ערב מתאספים ב’אולימפיה' מאות אנשים, רובם מהמון העם, יהודים, נוצרים וערבים, ומתענגים על התמונות החיות של ה’ראינוע'. תזמורת קטנה משמיעה מנגינות יפות. אור החשמל מאיר את כל האנשים ופתאום – חושך. התמונות נעות, נעות, נעות! וכשהראינוע מראה איש אומלל הנופל וקם ונופל שנית, או אנשים רצים בלי הרף, או אשה חצי ערומה, או כלב נאמן הבוחר למות על קבר בעליו מאשר לאכול ולשתות – מתפרץ העם במחיאות כפיים. על המעקה, למעלה, רואים פה־ושם אנשים ונשים מלובשים לפי האופנה האחרונה. גם הם מביטים ושמחים וצוחקים. אין מה לאמור: זו התחלה לבית־חזון”.

בהערה לידיעה זו מסביר העתון, כי פירוש המלה חשמל הוא “אלעקטרעציטעט” וזו פעם ראשונה, או אחת הפעמים הראשונות, שבו מופיעה המלה חשמל במובנה המודרני.

היה זה ראינוע ראשון של־קבע. הסרט הראשון בירושלים הוצג באביב שנת 1900. היה זה יומן על משפט דרייפוס.

בירושלים היו גם “חיי מוסיקה”. הנה, למשל, תכנית של “מנגינה גדולה” – קונצרט – שהתקיימה בעיר: “ריבוע” על ידי הגברת זקושינסקי והאדונים פרס, זגרודני וליטווינסקי; פיאנו בארבע ידים, דקלמציה, יחיד על פיאנו. תלמידי בצלאל ערכו הופעה מיוחדת: כאשר הפיאנו ניגן, הם ציירו.

לאחר אותה “מנגינה”, התרגש בן־יהודה והכריז, כי “המנגינה היתה ממש קידוש השם!” והגברת חמדה בן־יהודה תיארה אותו קונצרט בפרטות ושיבחה את המופיעים ואת נגינת המכושית של הגבירות זגרודני ויצחקי, ואת “העלמה הנכבדה רוזה ליברמן” ואת הגברת זקושינסקי שניגנה יחידה על הכינור “הנותן מתחת לאצבעותיה הזריזות כל אשר היא רוצה ממנו”.

ועל ה“מספר” של תלמידי בצלאל היא מוסרת: “ככל אשר תמהרנה לרוץ אצבעות המנגנת על המכושית, כן ימהרו הציירים להוסיף שרטוט אחר שרטוט: תמונות הרצל ונורדוי מדויקות ושלמות, ראש כושי ועוד. התלמיד שטרק עלה על כולם – תוך כדי הנגינה צייר בשתי ידיו בבת אחת!”

אבל בקורת תהיה! כעבור כמה ימים מתפרסם מכתב ב“ההשקפה”, הקובל מדוע זה הפריזה הגברת בן־יהודה שבחיה על המופיעים. הרי דרך משל, הגברת זקושינסקי אין לה כל גון מיוחד בנגינתה והגברת זגרודני מנגנת תמיד אותה מנגינה: “הסערה” של שופן. אף־על־פי שהעתון שייך למשפחת בן־יהודה, מתפרסמת התלונה.

וגם תזמורת יש בה בירושלים: 15 צעירים מתכנסים לילה־לילה ועורכים תרגילים בניצוח האדון קובלסקי. לימים, נפתח בתל־אביב הקונסרבטוריון בהנהלת שולמית רופין, אשתו של בא־כוח הציונים ביפו. כעבור שנה מתה הגב' רופין והקונסרבטוריון נקרא על שמה, “שולמית”, ומנהלו – הכנר הופנקו1, שמאז שלט על החיים המוסיקליים בשכונה החדשה. שמעו את דבר המבקר:

“מלאכת הנגינה של הופנקו היא כמעט למעלה מן הטבע ורגש אלוהי לו. קשת של מלאך הרחמים בידו! הה! והכינור לא היה שלו! כי לכינורו קרה אסון, מיתריו התפקעו, ויהיה מוכרח לנגן על כינור לא שלו”.

כאן גם המקום להזכיר מופע אחר שעורר אז התרגשות בארץ: קרקס צרפתי נטה אוהליו על חולות הים של יפו ר60 אמנים, ז’ונגלרים, מתעמלים, מתאבקים, בדחנים, סוסים מלומדים להפליא, חיות ובהמות מכל המינים, שעשעו את המוני העיר, יהודים וערבים. הפרוגראם התרחש כל יום. זה הקרקס הנודע, אשר מיכל הלפרין השומר נכנס בו לכלובו של האריה, קרא “עם ישראל חי!” ושר את “התקוה”.

ואם מדובר באורחים, הנה יש להזכיר, כי לפרקים באה לארץ להקה ממצרים או אף מצרפת והציגה מחזות צרפתיים נודעים ועלילות־אהבה סוערות ומרגשות.

הגיעה בינתיים שעתה של יפו לחדש את התיאטרון שלה. לאחר הפסקה בת שנה, גוברים הכוחות החיוביים, והשחקנים, ותיקים וחדשים, מתחברים שוב יחדיו, ומקימים מחדש את הלהקה, והפעם בשם “חובבי הבמה העברית”. נותנים תפקיד לכל איש, ממנים מועצה, “ועדת רפרטואר”, שתפקידה לבחור את המחזות הראויים להצגה. מחברים תקנון, האומר, כי “מטרת האגודה לפתח את האמנות החזיתית העברית, לברוא את הצורך לאמנות כזאת ולסול את הדרך לבמה העברית”. הצגות התיאטרון נערכות עתה בקביעות. אחד המחזות הראשונים הוא “שמע ישראל” לדימוב, שהוצג בקפה לורנץ, ואנו קוראים עליו בקורות קטלניות:

“גנסין לא מילא את תפקידו כראוי”; והלהקה כולה: “בחפזם רימו את הבריות, רימו גם את עצמם בטח, גם התרנגולים בלוליהם צחקו עליהם”.

גמיזה מוחלטת!

המבקרים מבקרים וההצגות נמשכות: “הרפגון” של מוליר, “מפוזר ומפורד” מאת שלום־עליכם וכזכור, מתגלית אז פרימדונה ביפו – ליזה וארון. כל חברי הלהקה מופיעים בהתנדבות, אבל ליזה חסרת אמצעי קיום. מחליטים לתת לה משכורת קבועה. והנה לפנינו השחקנית המקצועית הראשונה של הארץ.

מי היא ליזה וארון, הכוכב הראשון של הבימה בארץ?

בסך הכל, הריהי כבת שש־עשרה. ילידת ירושלים. אביה בא מבולגריה, אחיה למד במקוה־ישראל ובתום לימודיו יצא לקפריסין כדי להתיישב שם כאכר, כפי שעשו כמה עשרות יהודים מארץ־ישראל. ליזה ואמה הצטרפו אליו. לפי המסופר, היתה ליזה וארון רועת הצאן של המשק. לאחר שש שנים, עברו למצרים. אחיה רצה להשיאה ליהודי עשיר ומבוגר בקהיר והיא ברחה מהבית והתחברה עם קבוצת צעירים יהודים שבאו מרוסיה. מפיהם למדה אידיש וכשהקימו להקת חובבים, הצטרפה אליהם. אותה להקה התקיימה במצרים בגלגולים שונים שנים רבות והציגה גם בימי מלחמת־העולם השניה. ליזה הופיעה בהצלחה בהצגות הלהקה בקהיר ובאלכסנדריה.

צעירי ארץ־ישראל נהגו אז לרדת לפרקים למצרים בעניני עסקים, או כדי לראות את “העולם הגדול”. שני פועלים ארצישראלים, כהנוביץ ובירנבוים, שבאו לביקור בקהיר, ראו את ליזה במשחקה, נהנו ממנו מאד ושכנעו אותה לעלות לארץ־ישראל ולהצטרף לתיאטרון שקם אז – חובבי יפו. ליזה שמעה להם, באה ליפו והצטרפה ללהקה. בהופעתה הראשונה, במחזה “בגלל האושר” של פשיבישבסקי, עדיין לא ידעה עברית ושיננה את התפקיד בלא להבינו. אף־על־פי־כן, אפילו המבקר המחמיר י.ח. ברנר כתב עליה:

“העלמה וארון אינה יודעת עברית, לא קיבלה חינוך עברי, רחוקה היא מהספרות העברית ובעיותיה, היא לא ראתה מעולם תיאטרון הגון, אבל ניחונה בכשרון בימתי ואינטואיציה שהם מתת אלוהים ליחידי סגולה”.

כפי המסופר, התנדבו האינטליגנטים הצעירים של יפו – ברנר, יוסף אהרונוביץ, ש“י עגנון וד”ר יוסף לוריא – ללמדה עברית.

מנחם גנסין כותב על ליזה וארון:

“ליזה וארון, אותה שחקנית פרימיטיבית, שלא ראתה תיאטרון ממש מימיה, שלא ידעה כל ספרות בכל לשון שהיא, הפליאה אותנו במשחקה העדין והרך. היא חוננה מידי הטבע בכל הסגולות שנתברכו בהן שחקניות גדולות. פשטותה וחמימותה עמדו לה בהרבה. כנסיכה התהלכה על הבמה לעיני הרואים, ערה וגמישה, ועם זאת מודדת ושוקלת תנועותיה במומנטים הדרמאטיים. ריתקה את הקהל בכל ניד וזיע של גופה. וכמה רוך ועדנה היו בפניה! כמה שירה ענוגה היה בקולה! זו היתה השחקנית הראשונה על קרשי הבמה הארצישראלית, שהראתה משחק אמיתי, משחק אמנותי, שהיה בו מן היצירה התיאטרונית, וכמה מאושרים היו השחקנים, שעמדו עמה על הבמה אותה שעה. לא ידעתי אז מה שם אקרא לרגש זה של השחקן, הנעשה שותף ליצירת בת זוגו. אך ידענו כולנו מטעמה של חדוות היצירה. היתה לנו הרגשה, שנכס יקר מאד נמסר לנו לשמירה – בהופעת השחקנית הזאת, המרגישה בכל אברי גופה ובכל נימי נשמתה את האחריות המוטלת עליה והנושאת בה באמונה”.

היא שיחקה כתמרה ב“יעקב הנפח”, בתרגומו של ברנר, הצגה שהיתה כנראה מן הטובות של הלהקה והגיעה למספר שיא של הופעות: ארבע! אבל כבר אז היו בעיות משכורת. ליזה קיבלה משכורת, כאשר היתה ללא פרנסה, אולם במקום שיש תיאטרון – יש תככים והנאות. השחקניות האחרות בלהקה לא ראו בעין יפה את תשומת־הלב שזוכה לה ליזה וארון ואת התפקידים החשובים הניתנים לה.

ברנר, שהתעסק הרבה בתיאטרון של יפו, התלונן: “כשבאים לחלק תפקידים אין מתחשבים בכשרונה, כי־אם מתחשבים יותר ב’יחוס', באיזו גבירות נכבדות, שאם לא יינתנו להן תפקידים הרי הן מתפטרות מהבמה. בזה הורסים את הבמה. כי אם הגברת הנכבדה תתפטר – לא תפסיד הבמה כלום, ואם בעלת כשרון תאבד לבמה, הבמה מפסידה הכל”.

ברנר ואשתו.jpg

סופר שהשפעתו רבה – יוסף חיים ברנר עם רעייתו / צילום של י. בן־דוב


נראה גם, שאז נטפל לליזה וארון מישהו מעין “אמרגן” ולחש באזנה כי יכולה היא להצליח בחוץ־לארץ על הבימה המקצועית האידית ולזכות בכבוד רב, בפרסום ובכסף.

ליזה וארון ירדה מהארץ. ברנר, העוקב אחריה, כל הזמן באהדה, כתב עליה רשימת־“הספד”. ליזה וארון עברה לפאריס, שיחקה בתיאטרון אידיש ולאחר מלחמת־העולם הראשונה יצאה לארצות־הברית והצטרפה גם שם ללהקת אידיש. היא שיחקה שם זמן רב, השתתפה גם במחזות עבריים ובזקנותה נשארה גלמודה ובודדת. רוב קהלה מת. זוכרת היתה בגעגועים את שנותיה בארץ־ישראל, רוצה לבקר בארץ, אולם כנראה לא היה בידה להוצאות הדרך.

יחד עם ליזה וארון יצא מהארץ מנחם גנסין שביקש להשתלם באמנות הבימה. כדי שיהיו בידו הוצאות־הדרך נערכה הצגת־פרידה חגיגית של “יעקב הנפח” והכנסותיה הוקדשו לגנסין. ה“אמרגן” של ליזה וארון הודיע בשמה של ליזה, כי היא לא תשתתף בהצגה, אם לא יתנו חלק מההכנסה גם לה. חברי הלהקה כעסו, אם־כי שיערו, כי “שביתה” זו היא המצאה של ה“אמרגן” ולא של ליזה. הם החליטו להחליף את ליזה ביהודית הררית, שלמדה את התפקיד תוך יומיים.

כל חברי הלהקה ליוו את גנסין לאנייתו, הם כתבו מגילת־זכרון ובה תולדות להקתם, שמו אותה בתוך בקבוק חתום ונתנו את הבקבוק בידי גנסין. לפי המוסכם, היה על גנסין להטיל את הבקבוק בלב־ים לאחר ההפלגה. אם יחזור הבקבוק לחוף, סימן שגם גנסין ישוב לארץ־ישראל. איני יודע אם חזר הבקבוק לחוף. גנסין חזר – לאחר שהיה בין מייסדי תיאטרון הבימה במוסקבה. בארץ הקים באמצע שנות העשרים תיאטרון משל עצמו, התא"י (התיאטרון הארץ־ישראלי), ואחר־כך, משבאה הבימה להשתקע בארץ, הצטרף אליה והיה משחקניה החשובים.

שני השחקנים הראשונים של הבימה היפואית יצאו אפוא את הארץ, אבל הלהקה המשיכה בהצגות. בין הפעילים בהנהלתה היה המורה והעסקן הד"ר יוסף לוריא. אל השחקנים מצטרף צעיר ושמו א.א. קבק, המתרגם גם מחזות בשביל הלהקה. לימים יהיה סופר נודע.

נתקנאה ירושלים ביפו והקימה אף היא להקה, שפעיליה הם מבין הפועלים שבעיר וממשכילי ירושלים. ובכן, כבר יש לה לארץ־ישראל שני תיאטרונים. הירושלמים מציגים את “היהודי הנצחי” מאת פינסקי ו“דון יצחק”, שמחברו הוא יהודי ספרדי. הירושלמים מציגים גם מחזה מימי בית שני “אלישע בן אבויה”, ואילו הבימה היפואית מתמודדת עם “עוכר העם” של איבסן ועם “מירלה אפרת”, כשבתפקיד הראשי מופיעה יהודית הררית. הצגה זו נערכה כבר בשכונה החדשה, תל־אביב, שניכרים בה כבר ניצנים של עיר. מספר העתון על ההופעה:

“הומה תל־אביב מרוב אנשים. לאור פנסי הלוכס הירקרקים נוהרים זוגות־זוגות, קבוצות־קבוצות, אל בניין המדרשה (הכוונה לגימנסיה הרצליה). חג היום ביפו. בתלבושת תיאטרונית ובקישוט חגיגי עוברות בנות ציון היפות, הלוך וטפוף. מהן מדברות עברית יפה ומצלצלת, מהן רוסית או ז’רגונית, וכולן הולכות להתיאטרון העברי. כחצי שעה לפני ההצגה נתמלא האולם מפה לפה. נמכרו כל הכרטיסים, עד האחרון, וקהל גדול עומד ונדחק לפני הקופה, עומד ודורש. ודוחק באולם, צפופים עומדים האנשים כדגים מלוחים בחבית ואין מקום להשליך סיכה לארץ. משערים כי היו כאלף איש”.

בינתיים, נפתחו גם בתי־הראינוע הראשונים הראויים לשמם: “עדן” בתל־אביב ו“ציון” בירושלים. לא הגיעו לארץ די סרטים, ולאחר שהוצגו כולם – כך טוענים – היה בעל הראינוע של ירושלים מציג את הסרט מסופו אל תחילתו, וגם כך היה מושך קהל. העיקר שהיה מתנועע משהו על המסך – ההמצאה עדיין ריתקה קהל.

וכך זרמו החיים התרבותיים והאמנותיים בארץ, עד אותה ירייה גורלית בסאריאבו. פרצה מלחמת־העולם הראשונה, חדלו בארץ בימות ובדים. התורים היחידים עכשיו היו של מבקשי־לחם.


  1. “הפנקו” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות