רקע
שלמה שבא
עין לציון צופיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

הנה הוא ידידנו, התייר, שבא מעיר או עיירה נכבדה באירופה המזרחית. איש יהודי סוחר, אוהב עמו, ציוני (אולי כבר השתתף בקונגרס), משכיל, יודע ספר ודובר עברית (אמנם בהברה אשכנזית), פעיל באגודה הציונית במקומו וגם במרכז, משתתף בדיונים ויש לו דעה בענינים שונים הקשורים לישוב ארץ־ישראל. בקיא הוא בכל הנעשה בארץ ובא בקשר מכתבים עם כמה מהעסקנים הנכבדים של ארץ־ישראל, שהכירם עוד בהיותם ברוסיה. השנים שנות תחילת העשור השני למאה. ישובה של ארץ־ישראל מתפתח, וידידנו, החוזר ואומר כי בבוא היום יעלה אף הוא עם משפחתו להשתקע בארץ, מחליט לנסוע ולראות במו־עיניו מה נעשה בישוב ארץ־ישראל עד־כה.

מה יראה ידידנו בארץ באותם ימים?

הוא ייצא לדרך בחודש אדר או ניסן, עם האביב, העונה היפה ביותר לנסיעה לארץ. הוא יפליג מאודיסה, יתעכב בקושטא, אולי יבקר באתונה, ועשרה ימים או שבועיים אחרי צאתו לדרך, תעגון אנייתו בימה של יפו. בלילה לא ישן, ובבוקר ימהר אל הסיפון ויתרגש בראותו את העיר המטפסת על גבעה ומעבר לה הרי יהודה, הרי יהודה מן התנ"ך. מלחים ערבים זריזים ישליכו אותו אל הסירה, ולבו יפרפר כאשר תעבור בין צוקי יפו המפחידים.

הוא יגיע אל החוף. הנה ארץ־ישראל ארץ־הקודש, הארץ הנכספת, הארץ המתחדשת. אולי ירצה לנשק את האדמה ויתביש. הוא יזכור סיפור שסיפרו על הסופר יהושע אייזנשטדט, שבשעה שהגיע לארץ ואיש לא נקרה לו בחוף, נפל בהמון רגשותיו על צוארי גמל, שנזדמן לו אותה שעה, חיבקו ונשקו, מרוב חיבה לארץ. הנוסע יקבל את “הפתקה האדומה” המפורסמת, מין רשיון־כניסה, ויתן לפקידים הטורקים את הדרכון שלו, כערבון שאכן יעזוב כעבור זמן ביקורו את הארץ; (כך עושים גם העולים, אך הם מוותרים על הדרכון ונשארים עם “הפתקה”). אם יבין את הרמז – או אם יזהירו אותו מראש – יתן בקשיש לפקידי ה“גומרוק”, הוא המכס, ולנציגי השולטן האחרים, ואז יוחש הטיפול בעניניו. כשיגיע לחוף, יפגוש ביהודים של יפו, שהספורט הלאומי שלהם הוא לצאת לנמל בבוא אניה, להיפגש עם הבאים ולשאול מה חדש ומה נשמע בעולם הגדול. הוא גם יראה בוודאי את ש“נכשלו” ועומדים הם לחזור אל ארצות־מוצאם. בחוף גם יקבלו את פניו אנשי “לשכת המודיעין” של הוועד הארצישראלי, כדי לעזור לו בסידוריו.

עגלונים יציעו לו בתי־מלון. אבל הוא כבר הזמין מקום אצל “קמיניץ”, מלונם של היהודים האמידים. נציגו של המלון יקחו אחר־כבוד אל הבית שברחוב בוסטרוס, רחוב העסקים של יפו. אחרי שינוח קצת מטלטולי־הדרך, יעלה לגזוזטרת הבית ויבקש לשבת במקום שבו ישב הרצל כ־12 שנה לפני כן, כשביקר בארץ. אם יתמזל מזלו, יפגוש את מנדל קרמר, הירושלמי שהטורקים שלחוהו לרגל אחר המנהיג הציוני כפי שמספר הרצל ביומנו. קרמר הוא מעין איש־ביניים, עובד את הטורקים ואינו מתעלם מצרכי היהודים. לפרנסה נוספה יש לו בית־מרקjת.

ביפו ימצא התייר רחובות צרים וחנויות רבות, חלקן של יהודים. כ־7000 יהודים יושבים בעיר. הוא ישתומם בראותו חנות של ספרדי ועליה שלט באידיש. הוא יבקר בנוה־צדק ובנוה־שלום, יעיר שאין הן נקיות ביותר, ואחר יסע בדליז’אנס שעליו שלט “תל־אביב” אל הפרוור החדש ששמעו יצא בעולם היהודי: שכונה שכולה יהודים, החיים ברווחה ובבתיהם יש מים בברזים. (זה הישג באותם ימים!) לבו יתרחב כשיגיע לתל־אביב ויראה שלט המודיע את שם הרחוב: יהודה הלוי. המשורר הדגול! הוא יראה עוד שלט: “אסור לעבור על פסי מסילת הברזל וכל העובר על זה ישלם קנס”, ויתרגש – עברית! יש לזכור שאותו אדם זוכה לראות דברים ראשונים: עיר עברית ראשונה, שמות רחובות עבריים, גימנסיה עברית, ראש־עיר עברי.

הימים ימי אביב ויהודים באים מכל העולם לראות בפלא התחיה. אם מבקר התייר שלנו בשנת 1912, יוכל לפגוש בתל־אביב את הד“ר יוסף קלוזנר ורעייתו; את דוד פרישמן שבא בראש “תיירה” – המצאה בן־יהודית למה שקרוי בפינו היום שיירה – של קוראי עתון אידי מוארשה; את הד”ר מגנס מאמריקה ואת אלמנתו של הד"ר צבי הרמן שפירא, הוגה רעיון הקרן־הקיימת. קלוזנר ופרישמן גם כתבו ספרים על מסעם, לאחר שחזרו למקומותיהם.

בתחילת רחוב הרצל יראה שרשרת. יספרו לו כי זו שרשרת של שבת. תולים אותה אז לרוחב הדרך, כדי למנוע מעבר עגלות ביום השבתון. הוא יטייל ברחובות השכונה, רחוב אחד־העם, הרצל, ליליינבלום והשחר, יעבור ב“בולוואר” – שדרות רוטשילד – וייכנס לבית הוועד שבמגדל המים. כאן ייפגש עם ראש־העיר, האדון מאיר דיזנגוף, ועם יקירי העיר, שנקין או מרדכי בן־הלל הכהן, שאותם הוא מכיר מפעילותו הציונית. מובן שייכנס גם לבית רב־המידות העומד בראש השכונה ושמעו יצא בכל העולם היהודי: הגימנסיה הרצליה, בית נאה שחדריו ואולמיו מרווחים. בשעור ההתעמלות יראה נערים יהודים “עושים מיני תנועות וקפיצות וגחינות והתפתלויות וחילוצי־עצמות בקלות של אילה ובמהירות של סנאית”; הוא יהיה נוכח בשעור לתנ“ך של הד”ר מוסינזון, זה שיש טוענים עליו כי מרבה מדי לעסוק בבקורת המקרא. אבל תיירנו יעמוד נדהם כאשר ישמע את הדוקטור מסביר לתלמידיו את אנושיותו ולאומיותו של הנביא ישעיהו, ויראה את התלמידים השותים בצמא את דברי מורם ויתרגש אף הוא מדברי הנבואה המבוארים בידי המורה המזוקן והמתלהב.

כאמור, מבקר באותה עת בארץ גם הסופר דוד פרישמן, שיש בו מן הציניקן ואין הוא מן הנוחים להתרגש. אף בקורת בפיו בענינים שונים, כמו על מלאכותיות הדיבור העברי שבארץ: כל אחד, כל סוחר ופועל ומורה, שיודע כי אתה סופר עברי – כך יתלונן – מתחיל לגמגם בעברית ולהראות יכולתו, ושפתם לעתים קרובות רצוצה. גם יש לתהות, אם צדקו בכך שבחרו בהברה הספרדית. תיירנו, שיש לו דרך־ארץ כלפי סופרים עבריים, יפגוש מן הסתם את פרישמן וישוחח עמו. והנה יתברר שאפילו פרישמן הספקן נלהב לדברים שונים: למשל, תל־אביב – אי פלאות וכל בית במגרש חול הוא תכשיט בפני עצמו וכל מעון צעצוע. ואותם השמות הנפלאים של הרחובות! לא יפלא כלל, אומר פרישמן בחיוך, אם תמצא שם רחוב או שוק הנקרא על שם אמך זקנתך. הכל נעשה לך פה “קרוב” כל כך, עד שאתה חושב, כי מהלך אתה פה לבוש במעיל הבוקר בתוך חוג המשפחה שלך. לכבודך עשו את זה וליום הזה דווקא, כי שמעו אשר אתה בא ויעשו לך בדיחותא קטנה זו.

ומסביר פרישמן לתיירנו השותה בצמא את דברי הסופר הנודע: הקולט האישי הזה, המשחק ב“גדולים” מתים וחיים, אשר עוד אתמול או שלשום הלכת לטייל עם האחד או עם השני וראית אותם בכל גדולתם וחולשתם – משחק זה טל ילדות רובץ עליו קצת. והוא מוסיף: אבל מתרגלים לכך חיש מהר. הנה כאשר באתי לאכסניה שלי ביפו מצאתי, כי החדרים אינם מסומנים לפי נומריהם, אלא לפי שמות השבטים. ואנוכי דרך משל, מתאכסן בשבט שמעון. נו, אפשר מפני שאני מן הקפדנים…

חיוך מנצנץ בזוויות עיניו של המבקר הנודע והוא מסביר: אנשי ארץ־ישראל יש להם נטיה לקצת קונדסיות. אחר־כך עובר פרישמן לשבחים: הגימנסיה העברית היא בית־ספר תיכוני מן המובחר, הוא מאשר. מצטדק פרישמן לפני תיירנו: תחילה, כשאמרו לי גימנסיה, חייכתי, לא הייתי מאמין ביותר, כמו כשהראו לי על עלמה אחת ואמרו, הנה הפרימדונה שלנו, ולא היתה זו אלא מין משחקת לכבוד פורים. ומעין זה הרגשתי גם כששמעתי מדברים בדבר הגימנסיה העברית. ציירתי לי אותה בדמות חדר מתוקן, אפשר בית־ספר הגון, אבל בשום אופן לא יכולתי לציירה בדמות גימנסיה ממש – עד שבאתי וראיתי ונכבשתי.

במוצאי שבת יבקר תיירנו בנשף שעורכים התלמידים: תזמורת הגימנזיסטים תנגן, תלמידה תדקלם שיר מאת המשורר הלאומי, תלמיד ינגן בכינור, ואחר־כך ייצאו הכל במחול, הקפה פשוטה במעגל שהמחוללים מחליפים בו את בני זוגם ומזמרים שירים ארצישראליים של משוררים ארצישראליים, כדוגמת המורה דושמן, למנגינות של המוסיקאי התל־אביבי, נגן הפסנתר ומנהל הקונסרבטוריון, הופנקו. יש להניח כי התלמידים הרגילים לאורחים מחוץ־לארץ ימשכו אל המעגל את ידידנו ואורחים אחרים ורעיותיהם, ואלה יפזזו, יכרכרו וישמחו שמחה גדולה.

נתגלגלה לאורח הזדמנות היסטורית, אבל איני יודע אם ינצל אותה: יכול הוא להביט בתלמידים סביבו ולשנן שמות של כמה מהם: שרתוק, גולומב, הוז. בעתיד, כשאלה יהיו עסקנים חשובים, יתגאה כי ראה אותם בבגדי גימנזיסטים. הוא יכול לראות ביניהם גם נער מתלהב אחד, משה מנוחין שמו. אם יזכה אורחנו לחיות עוד חמישים שנה, ישמע על אותו מנוחין היושב באמריקה, שבנו היה לאחד הכנרים הגדולים בעולם והוא עצמו מפרסם מאמרים נגד הציונות בעתונים ניאו־נאציים.

למחרת, יבקר הציוני שלנו בבית־הספר לבנות בנוה־צדק, המוחזק על־ידי ועד חובבי־ציון באודיסה, והוא ידוע בעולם היהודי במוריו, שכל אחד מהם חשוב. מנהלו הוא פדגוג נכבד, הד"ר ניסן טורוב. יבקר ידידנו בכיתה נמוכה, ישמע את המורה מלמד חומש לילדות ומגיע לפסוק “ושפה אחת לכולם” ומסביר, כי לפנים דיברו כל בני־האדם עברית, וילדה אחת תקום ממקומה ותשאל: “אבל איזו שפה דיברו הזקנים?”

כיוון שפסח קרב, יעלה תיירנו לירושלים. שתי דרכים לפניו: לנסוע בדליז’אנס דרך שער־הגיא, מסע בן יום וחצי (בלילה ילון ברמלה), או לנסוע ברכבת היפואית, כחמש שעות. תיירנו יבחר ברכבת, שתעבור במישור השרון והשפלה ותעורר בו זכרונות ילדות, מפרקי תנ"ך שלמד. ברמלה ייעצר המסע ואם יתמזל מזלו של התייר, אפשר שיראה בבית־הנתיבות את האכר משה סמילנסקי מרחובות, שהוא גם סופר החותם חווג’ה מוסה ובשמות אחרים, והוא בא רכוב על חמורו ללוות אורח לרכבת והנה הוא חוזר לביתו. אורחנו יעקוב בעיניו אחר סמילנסקי ויתפעל: סופר עברי רכוב על חמור!

אם יהיה לו יותר מזל, אפשר שיזכה בפגישה נוספת: הוא יראה את הסופר יוסף חיים ברנר ברכבת, זקנו פרוע, רשימות תחת זרועו, פיתו אתו בסלו, והוא צמוד לחלון הקרון ועיניו בולעות את הנוף, כאילו הוא רואה אותו לראשונה. ידידנו יחכוך בדעתו אם יעז ויפריע את הסופר הנודע מהתבודדותו. יש להניח כי לבסוף יגבר עליו יצרו, והוא יושיט את ידו לברנר ויאמר לו, כי קרא את סיפורו האחרון, שפתים ישק. ברנר יתן בו את עיניו הגדולות התוהות: ומדוע שפתים ישק?

ביתר! ביתר! ביתר! הכרזת שם התחנה של הכפר הקטן המטפס על ההר תעורר בלב אורחנו רגשות רבים: הנה מקום מלחמתו האחרונה של בר־כוכבא (לפני־כן, כבר התפעל כשעברה הרכבת במקומות הקרויים צרעה ואשתאול וראה בעיני רוחו את שמשון רודף את אויביו). הרכבת תטפס בגיא הצר ותגיע לעמק רפאים, והנה ירושלים לפניו. יירד אורחנו אל הרציף, יראה את החומה ואת מגדל־דוד, והמלים ייעתקו מפיו. הוא יכנס בשער־יפו ההומה.

עגלה נאה תוביל אותו למלונו. גם הפעם זה מלון קמיניץ, או אולי מלון אמדורסקי. מזלו שהזמין מקומות למפרע, כיוון ששני המלונות מלאים עסקנים ציונים מחוץ־לארץ, שבאו לחוג את הפסח בירושלים. אורחנו לא ירצה לנוח מהדרך, ומיד יבקש כי יובל אל הכותל המערבי, ושם, בתוך המבוא הצר בצל בתי הערבים, מוקף קבצנים המחפשים תיירים ונדיבים, יעמוד נפעם. נשאיר אותו לרגע מתייחד עם נפשו.

ישקיע ידידנו את ראשו בין האבנים הגדולות ויבכה. בודאי יבכה. אפילו החליט עשר פעמים לפני־כן לא לבכות. אחר־כך, בשובו למלון, ישמע מפי כמה מנכבדי העיר, כי אפשר לקנות את מבוא הכותל ואת בתי הערבים הסמוכים לו, ובדעת המתכננים להרוס בתים אלה כדי להגדיל את הרחבה. 

לאחר הביקור ליד הכותל, יעבור התייר ברובע היהודי של העיר העתיקה, בסימטאות הצרות ובשוקי הבשר, הבשמים והמזכרות. ישמע קולו של שוק וידמה כי הוא שומע את קולות ירושלים מימי בית ראשון ושני.

בימים הבאים יבקר בכל המקומות המפורסמים של ירושלים: מערת צדקיהו, מערת כלבא־שבוע, קבר דוד, יד אבשלום, הר־הזיתים – משם ישקיף אל בקעת הירדן וים המלח; יסע לראות אה קבר־רחל וידמה, כי הוא שומע את קולה בתפילה שלמד בימי ילדותו בחדר, בניגון עורג: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”… ויראה אותה דמות־אם נצחית, עומדת חסרת־אונים, ורואה בניה יוצאים בגלות ולטבח.

מבית־לחם יסע בעגלה עד חברון, עיר שיושביה נודעים בקנאותם הערבית. שם ימצא קהילה יהודית, חיה בדלות ובמורא, מתפללת אל קבר האבות – מערת המכפלה: בית גדול־מידות, כמין חומה, שאין מניחים ליהודי להיכנס בו. גם הוא, אורחנו, כיהודים אחרים, יעלה בשבע המדרגות המותרות ויבוא עד החור שבקיר, שהוא, כך אומרים, מול קברותיהם של האבות במערה. ואף ישרבב בקשה, כתובה על פתק־נייר מגולל, שלא יראהו לאיש. מעבר משבע המדרגות לא יניחו לו המוסלמים לעלות.

כשבן־לוויתו ישאל אותו מה כתב בבקשתו, יתחמק אורחנו המשכיל, איש העולם הגדול, מתשובה, ולא יאמר לחברו, כי באותו רגע שב והיה יהודי כאביו ואבי־אביו וביקש על משפחתו ועל הפרנסה ועל עמו. כמובן אין הוא מאמין במכתבים שכאלה, אבל כן נהגו יהודים וגם אותו כבש כרגע מנהג של יהודים מדורות והיה גדול מכוח הרציונליזמוס – כפי שכתב כבר אחד־העם.

ידידנו יחזור לירושלים, כדי לסייר בשכונות החדשות שמחוץ החומה, במקומות שהיהודים החלו לבנות בהם לפני כארבעים שנה ויהיה גא בכך שהיהודים הם המרחיבים גבולותיה של העיר המקודשת על כל הדתות, והגדילו שטחה על הגבעות ממערב לעיר, במקומות שכדברי אותו סגי־נהור, חוקרה החרוץ של ארץ־ישראל, א.מ. לונץ – אף פעם לא היה בהם ישוב. הנה כי־כן, אלפי שנים מושלים בעיר זרים – רומים וביזנטים וערבים וצלבנים, ממלוכים וטורקים – ואיש מהם לא הרחיב גבולה, עד שבאו היהודים, ובנו שכונות ופרוורים במקומות שלא היה בהם מעולם ישוב־אנשים.

אורחנו יבקר במוסדות ה“מודרניים” של העיר, ביניהם בית־הספר בצלאל, שהקים פרופסור רב־חזון, שהוא גם פסל, בוריס שץ, המבקש לעשותו מרכז עולמי ליצירה העברית. בבצלאל יש מוזיאון, גן חיות, בית־ספר לאמנות ובתי־מלאכה לאומנויות, המעסיקים עשרות תימנים ובני עדות אחרות המייצרים עדיים, כלי־כסף, שטיחים, חנוכיות ומתנות־עץ, ישמע התייר את דבריו הנרגשים של הפרופסור על תכניותיו הגדולות ואת דברי־התנצלותו על ההפסדים; (המוסד עומד על סף פשיטת רגל. הפרופסור שץ, בעל החזונות, הרחיב יותר מדי את העסק).

אורחנו יבקר בביתו של אליעזר בן־יהודה, האיש הראשון שדיבר עברית בביתו וברחוב והרחיב את גבולותיה של לשוננו, ועכשיו הוא עובד על המילון הגדול. בשיחה עם הבלשן, יעיר אורחנו באגב, כי אמנם מסכים הוא שיש לחדש בלשון, אבל האם לא פורץ האדון בן־יהודה גדר בהמצאותיו שקשה לאוזן לקלוט אותן, כמו גרב, מברשת, חושמה, אבניה או אהדה? ובן־יהודה יאמר לו בהתרגשות, כי יש לנסות כל דרך, כדי לעשות את העברית שפה חיה. והגברת חמדה בן־יהודה הנאה, הלבושה טוגה יוונית ארוכה ולבנה, תגיש תקרובת ותאמר: “סיל־וו־פלה”.

בן־יהודה הוא איש נוח לבריות. מסביר כל דבר בנחת, מנומס ואדיב, עונה לדורשיו הרבים, אף־על־פי שהוא עסוק מאד בעבודת המילון. על כן יתפלא מאד ידידנו התייר, כאשר תוך כדי שהותו בבית תבוא גברת אורחת מחוץ־לארץ הנראית כמכובדת ואמידה, ובשעה שתפתח פיה לדבר באידיש אל מחיה־הלשון העברית – יתכעס וממש חמת־זעם תתקפנו, ויבקש מהגברת לדבר אליו עברית – ואם אינה יכולה, אל תבוא אל ביתו. אחר־כך יתפנה שוב אל אורחנו, השנים ידונו בדבר מן המדרש ואליעזר בן־יהודה יירגע.

ייצא אורחנו לבית העם בערב וישמע הרצאה מפי שלמה שילר, מנהל הגימנסיה הירושלמית, שידבר על החרות אז וכיום, או הרצאת מנהיג הפועלים המשכיל יצחק בן־צבי, על קרבן הפסח אצל השומרונים. אחרי ההרצאה, ייצאו הפועלים והפועלות במחולות והתייר שלנו ירקוד אף הוא לאור פנסי־הלוכס ויחזיק בידו “בכף היד המיובלת של העובדים והעובדות את אדמת ישראל”. ובלבו יהרהר: “מי ישמח ומי ירקוד אם לא הם? הם־הם יוצרי העולם החדש, הם־הם עושים עתיד בוקע כעמוד השחר, במעדרם ובאתם ובמחרשתם מפוררת הרגבים”.

ואחרי הריקודים, סמוך לחצות, ייצאו הפועלים והפועלות ובחורי בצלאל בראשם (הם נראים קצת מוזרים בעיני אורחנו בלבושם, בשערם הארוך וביחסים שבין המינים הנראים לו חופשיים מדי). הם יעברו בשירה ברחובות ירושלים. אורחנו, שבא מארץ הצאר, יתפלא: שוטרים טורקים עוברים ברחוב ואינם עוצרים בחוגגים בחצות־הלילה.

תיירנו ייצא לראות את המושבה מוצא, שיושבים בה רק ארבע־חמש משפחות ויעלה בדחילו־ורחימו אל הברוש שנטע הרצל בביקורו בארץ. (בירושלים לחש לו מישהו דברי רכילות: את הברוש הזה לא נטע הרצל. האכר ברוזה ממוצא מבקש פרסומת ותשומת־לב ועל כן קם והכריז על אותו ברוש, שהוא של הרצל. אפשר שאמת בסיפור, אפשר סתם לשון־הרע). אחר־כך יחזור ליפו.

בחול־המועד פסח, ייצא תיירנו גם לרחובות, לראות את החגיגה העממית המפורסמת הנערכת שם, ויתפעל מרכיבת הצעירים, וכן מההתעמלות, ממשחק הפרשים, מההתגוששות ומה“פיראמידות” של הילדים. בדרך לרחובות ייכנס התייר למקוה־ישראל, בית־הספר החקלאי, שהוקם לפני יותר מארבעים שנה בידי חברת אליאנס, ויצטער על שעדיין שלטת בו הרוח הצרפתית; אחר־כך יבקר בראשון־לציון ויראה את הערבים הרבים החוזרים מן העבודה בשדות, את ה“ערבנג’ים”, עגלוני האכרים, העושים כל עבודה אצל האכרים והם כבני בית, ואת הנשים הערביות המניקות את ילדי היהודים, ויצטער גם על־כך. הוא ישמע כי רבים מבני המושבה נסעו לחפש להם פרנסות בארצות רחוקות כמו אפריקה ואוסטרליה. (בכלל, בביקורו במושבות הוותיקות ישים אל לבו, כי מספר הבחורות גדול ממספר הבחורים ויסבירו לו, כי רבים מהצעירים, שלא יכלו להסתדר כאן בשנות הרעה בתחילת המאה או שלא היה להם מקום במשקי אבותיהם, יצאו לארצות רחוקות באפריקה ואף אוסטרליה).

אבל הוא ייהנה מראשון־לציון, שהיא מושבה יפה, ויבקר בגן הדקלים הגדול ובבית־הכנסת. בלילה ישהה במלון הכפר – “עין הקורא” יישמע אולי את קול הפסנתרים, שעלמות המושבה אוהבות לפרוט עליהם. מראשון־לציון יסע לנס־ציונה. שם ימצא מורה אחד לכל כיתות בית־הספר, וייהנה לשמוע מפי ילד קטן את שמות הפרחים בעברית.

מרחובות ידרים תיירנו לגדרה, מושבת הבילויים, שיושבות בה כעשרים וחמש משפחות, ויתרגש כשישמע מפי אחד מששת הבילויים שנשארו במקום (תשעה בילויים עלו לגדרה, אחד מת, אחד עבר לראשון־לציון ואחד היגר מהארץ) את סיפור יסוריהם בימים הראשונים להתיישבותם. האכר יוביל אותו אל הבור שבו דרו כשעלו לגבעה, ובשעה שיראה מקום זה יעלו דמעות בעיניו. במכתב שישלח אחר כך לביתו יכתוב: “אלמלי הייתי מתבייש מפני הבריות, הייתי משתטח מלוא קומתי על פני הבור ומנשק כל רגב וכל גוש שבו. כמעט ככותל־המערבי הוא המקום הזה, קודש הקודשים של הישוב החדש”.

מגדרה ייצא לבאר־טוביה, הישוב העברי הדרומי בכל הארץ, ויתפעל משדרת המימוזה שבפתח המושבה. (אחר־כך, בשובו לרוסיה, ידגיש בשעת הרצאה לפני אחיו הציונים: שלושה מיני עצים הכניסו היהודים לארץ־ישראל: האקליפטוס, המימוזה והקזוארינה, וזו הוכחה כי היהודים יכולים לחדש גם בחקלאות). העגלה תעבור בתוך עדר הכבשים הרועה מחוץ למושבה. הגברים עובדים בשדות, בכפר נשארו רק הנשים והילדים וזקן בן שבעים, העושה נסיונות בגידול קיקיון.

בדרכו חזרה יעבור בעקרון – שני טורים של בתי אבן קטנים, לאורך רחוב אחד. במושבה זו עובדים קשה ומתעקשים לעסוק בפלחה ולא בנטיעות, כמו במושבות השפלה האחרות. במקום זה גם מרבים לדבר אידיש. ייכנס התייר לביתו של אכר שיכבדו ב“סעודת אכרים פשוטה ומשביעה” (היהודי האורח, סוחר מעיר ברוסיה, יתפעל מכך מאד), וישמע תלונות על המס הכבד שמשלמים לטורקים ועל החובות שפורעים ליק"א, יורשת פקידות הברון.

משם יסע לפתח־תקוה הגדולה במושבות, יכנס אליה דרך רחוב פינסקר ויתאכזב. דומה לו כי עיירה יהודית בליטא לפניו: רחוב צר ללא מדרכות, ומשני צדדיו בתי־עץ נמוכים, חלונות קטנים ומלאי אבק. אין זכר לאילן ולפרח. אחר־כך, כשיראה רחובות אחרים, ירווח לו. הגן הציבורי שבאמצע המושבה הוא כעין מרכז לה: יש שם קיוסק של משקאות, תחנת עגלות, לשכת דואר ואף מין בורסה למכירת קרקעות. יעבור התייר ברחובות המושבה ולבו יכאב עליו: בכל מקום רואה הוא פועלים ערבים, וכה מעטים הפועלים היהודים. הוא יבקר במושב עין־גנים, המרוחק מהלך כעשרים רגע מהמושבה: שם התיישבו כשלושים משפחות פועלים ולהן משקי־עזר ליד בתיהן. בשעתו חי כאן אהרן דוד גורדון, שגרס כי יש להתייחס אל עבודת־הכפים כאל דת. אורחנו היה שמח לפגוש באותו פועל זקן, ולשוחח עמו בענין זה, אבל נאמר לו כי גורדון חי כיום בקבוצה השוויונית דגניה. בעין־גנים יפגוש את הפועל הוותיק יהושע אלטרמן, ממייסדי המקום. עליו ישמע, כי הוא וחברו יחזקאל עזוז אינם נכנסים לקלוב הפועלים בפתח־תקוה וקוראים לו “הקדש”, מפני שהבית נבנה בעזרת תרומות מחוץ־לארץ.

א ד גורדון.jpg

איש הרוח – אהרון דוד גורדון, שעלה לארץ כבן חמישים ונעשה פועל חקלאי


רק פעם הפרו אלטרמן ועזוז את נדרם: היה זה כאשר מנהיג הפועלים ז’יטלובסקי בא מארצות־הברית לפתח־תקוה ונאם באידיש ב“קלוב”. קנאותו של אלטרמן לעברית היתה עזה מכל נדר והוא בא יחד עם עזוז לאותו בית בעת ההרצאה. קראו השנים “בוז” לנואם והסתלקו.

בערב ייצא תיירנו לראות את קלוב הפועלים הזה, ישמע הרצאה על הספרות העברית החדשה ואחר־כך יחזה במחולות. את הלילה יעשה באכסניית המושבה, מלון־הירקון. שם יפגוש אולי באחד האכרים המעטים המעסיקים רק פועלים יהודים, וזה יאמר לו, כי הפועל היהודי אינו יקר אחר־ככלות־הכל מהפועל הערבי, מאחר שהעברי שומר על הרכוש ועושה גם את המלאכות המסובכות. אבל האכרים אינם אוהבים להעסיק את הפועלים היהודים, ואומרים כי כאשר הם לוקחים להם פועל עברי, “כאילו לקחו אדון לעצמם”.

שנתו של ידידנו תקשה עליו אותו לילה מפני שכל העת יגיע לאזניו רעש מנועי־הבארות בפרדסים, דבר שאינו רגיל בו. הוא יתפעל כאן, כמו במקומות אחרים, משמותיהם של ילידי הארץ: בועז, יגאל, יריב, אמנון, אבשלום, אהוד, מקסימה, חשובה, חרמונה, מרנינה, עבריה, ציונה – שמות שיסמלו לו את שינוי הערכים שהתחולל בארץ־ישראל.

יחד עם עוד שלושה־ארבעה ישכור תיירנו עגלה כדי להמשיך במסעו. שמונה שעות יסע על־פני השרון, עד שיגיע למושבה ידועת־הסבל חדרה, המוקפת יער של אקליפטוסים. כאן ייפגש אולי עם הצעיר התוסס אבשלום פיינברג, בנו של הבילויי הגיבור ישראל פיינברג המכונה לוליק. לוליק פיינברג היה ממייסדי ראשון־לציון. שודדים היו מתנפלים אז לעתים על עגלת הכפר, בשעה שנסעה ליפו. פעם הכניס לוליק לעגלה כמה מצעירי ראשון וכיסה עליהם ביריעה, נהג בעגלה ויצאו לדרך. עצרו השודדים את העגלה וביקשו לשדוד את העגלון. נתן לוליק סימן והבחורים קפצו מתחת לכיסוי והכו באותם שודדים מכה רבה. מאז לא העז איש להתנפל על מתיישבי ראשון־לציון.

אבשלום פיינברג יתלונן באוזני האורח על ועד הכפר שחבריו1 זקנים ועל הפועלים העברים, שלעולם אי אפשר להשביע את רצונם. באכסניית הכפר (שאורחנו יציין אותה כגרועה ביותר שנזדמנה לו בארץ־ישראל), ישמע סיפורים על ימי־בראשית של הכפר, שהרבה ממתיישביו מתו בקדחת, אבל הנותרים לא רצו לנטוש את המקום. הוא ישמע גם את הסיפור על האלמנה, שבנה השלישי מת בקדחת והיא נשאה את גוויתו כלפי־שמים וקראה:

“אלוהים! אפשר אתה רוצה להכריח אותי לנטוש מקום זה – לא יעלה בידך!”

גם אותו לילה יתקשה להירדם. הצפרדעים יקרקרו בביצות, היתושים יזמזמו בחדר והוא יחשוש שמא ייתקף אף הוא בקדחת. מרחוק ישמע את שירת השומר העברי העובר בכפר הרדום, שירה שתנסוך בו הרגשת בטחון. שומר זה שמו מאירקה חזנוביץ. בערב פגש בו, והנה הוא צעיר עליז, ומלא חיים. הוא ראה אותו בבית המיוחד לשומרים, מוקף צעירים מעריצים. מאירקה לקח פח בידו והכה בו כאילו היה תוף, סלסל ניגון ערבי בקול רם וחבריו מסייעים על ידו, ומוחאים כפיים בקצב, כדי לעודדו ויוצאים בריקוד סוער. מישהו סיפר לו על מאירקה זה, כיצד יוצא הוא לרדוף אחר שודדים ימים ארוכים ואינו חוזר עד אשר יתפסם. לרגליו היה רובהו שקוראים לו בערבית “אבו חמסה”, אבי החמישה, על שום חמשת הכדורים שאפשר להטעינו וזה נשק חדש בארץ ומטיל מורא על הערבים, שברשותם כלי־נשק מימי נפוליון או רובים מן המאה הקודמת.

יכתוב תיירנו: “לפי־שעה, כשנהיה בארץ־ישראל, במושבות ששם יד ישראל תקיפה, נראה כי אחינו נוהגים שם בשררה, היד חזקה והזרוע נטויה תמיד. ויש שהם מטילים מרות על סביבותיהם מעט יותר ממה שחייבים. נראה כאילו משתדלים הם בכל שעת כושר שבאה לידם להטיל אימה על שכניהם הקרובים להם קרבת גבול. על כל קוץ וקוץ הם מתעוררים לבוא בריב. השומרים הרוכבים בסוסים, אותם בני הנעורים, אשר גידיהם מלאים אש־תמיד והם מראים לך את אותותיהם ומופתיהם ולהטיהם אשר הם עושים בסוסיהם, ממש כפראים במדבר, וקוראים לזה ‘פנטסיה’ – השומרים האלה יותר ממה שהם יוצאים לשמור על עצמם, הם מתגרים באחרים. העיקר הוא אצלם, שיידעו אחרים, כי העם היושב פה הוא עם מר ונמהר, וייראו תמיד ולא יזידו. איום הוא סייג לסכסוכים. יש שמושבה אשר כזאת נוהגת בשררה עד לידי כך, שהערבי הבא לעבור בגבולם וללכת דרך המושבה אל המקום אשר הלך, לא יעבור ולא יילך, אלא אם כן יטול תחילה רשות מיוחדה, מין שטר־חוב להליכה חופשית. כשהוא עובר את המושבה אחרי השעה השמינית בערב, עליו להראות את השטר הזה לכל דורש, ואם לא, אז אפשר מאד שלא ימלט בשלום את שס”ה גידיו ואת רמ"ח איבריו.

“כששאלתי את אחד מזקני המושבה לחזון כזה ולדומים לו, ענה לי במהירות: לא ידעת, אורח עובר, את אשר סבלנו, ואת אשר נשאנו אנחנו! לא ידעת את מספר הקרבנות שהבאנו בזמנים הראשונים וכי כל זרת וזרת של אדמה פה קנינו לנו בדם אחינו ובנינו. הידעת כמה נהרגו פה בעת הראשונה? ואנחנו מחויבים להראות עתה ולשוב להראות כפעם בפעם ולהזכיר, כי אנחנו החזקים! הדור החדש נתחנך לכך והוא מחויב להתרגל, שלא יירא שום איש”.

למחרת ימשיך תיירנו עם חבורתו לזכרון־יעקב. בדרך יעברו על פני יהודי זקן ואשתו, הרוכבים לכפר על חמורים, ושוב יבקש אורחנו לברך “שהחיינו”. הוא יעלה בהר ויעבור ברחוב היפה של זכרון־יעקב. בית־המלון בזכרון־יעקב הוא מהטובים בארץ. יכנס אורחנו לבית־הכנסת המהודר לתפילת מנחה ויראה שם את כותל המזרח, שהיה מיועד לפקידי הברון ולאכרים נאסר לשבת בו. בזכרון־יעקב, שלא כמו בראשון־לציון, המושבה ה“אחות”, מעורים הצעירים בחיי המקום. בזכרון־יעקב יראה האורח ערבים יותר מאשר בכל מושבה אחרת בארץ. הללו גרים עם משפחותיהם בחצרות האכרים ואף מקיימים לעצמם שוק בלב הכפר. בזכרון ימצא התייר פועלים עברים מעטים וכשישוחח עם צעירי המקום, יווכח בריחוק הרב בין אלה לאלה. יבקר אורחנו ב“דיפו” המפורסם – חנות גדולה שיש בה הכל, כמו בעיר אירופית.

יש להניח, כי ייפגש עם בן הכפר אהרן אהרונסון, איש־המדע יליד הארץ, שנודע בעולם המדע כמגלה “אם החיטה”. בביתו של זה ימצא ספריה עשירה במדעי הטבע. הוא יפגוש גם באחיו של אהרן, אלכסנדר אהרונסון ובצעירי זכרון אחרים, וישמע מפיהם תלונות נגד הפועלים ה“מוסקובים”, היושבים בארץ שנה־שנתיים וכבר אומרים ללמדם ארץ־ישראל מה היא. אחד מהם – כנראה אלכסנדר – יגיד לו כי הם בני הראשונים, הם־הם “האתרוגים של ארץ־ישראל” ויספר לו, כי צעירי זכרון־יעקב נתאגדו לאגודה ושמה “הגדעונים” ומבקשים הם להחיות את המושבה, ולהראות כי לא רק בפועלים החדשים תקוות הארץ. הם קיבלו על עצמם לנקות את בית־הקברות הישן של המושבה ומבקשים הם גם לקבל את השמירה על המושבה, אבל בינתים נתמנו רק למפקחים, והערבים הם השומרים. מפי אחד הפועלים העברים היחידים במושבה נשמע, כי היחסים בין הפועלים ובני זכרון־יעקב גרועים מאד וכבר היו התכתשויות ביניהם; הפועלים מתרחקים מן המושבה ומקבוצת הצעירים שאלכסנדר ואותו בן חדרה, אבשלום פיינברג, הם מנהיגיה, ומורם אהרן אהרונסון.

אם יתמזל מזלו של תיירנו, ייצאו עמו אהרן אהרונסון ושתי אחיותיו, שרה ורבקה, לטיול בסביבה, ויתלווה אליהם רופא המושבה, הד"ר הלל יפה. אורחנו והרופא יסעו בעגלה, ואהרונסון ושתי אחיותיו הצעירות ירכבו על סוסים. תיירנו יהיה נרגש מאד בראותו את שתי בנות זכרון, עלמות נאות ומלאות חיים, דוברות עברית מצוינת, מגמאות מרחקים בסוסיהן ברוב חן ומקיפות את העגלה בשובבות.

הם יגיעו אל שתי מושבות קטנות השוכנות בחיק הגבעות הירוקות: בת־שלמה, שיושבות בה כעשר משפחות, ושפיה. כשיעלו במעלה שפיה יפגשו נערה צעירה המעלה מים מן המעיין. בשפיה ימצאו רק שש משפחות ושרידים מתקופת פקידות הברון: בית הסנטוריון, שנועד להיות מקום הבראה לפקידים, ובית־הכנסת הגדול.

למחרת יסע האורח עם אהרונסון לתחנת הנסיונות בעתלית שקמה בעזרת יהודי אמריקה. בדרך יספר לו אהרונסון על החקלאות בארץ וידגיש: ארץ־ישראל אינה ארץ שממה ולא ארץ סוב־טרופית. אפשר לגדל בה כל מה שמגדלים בדרום־אירופה.

בדרכם יעברו על־פני מיבנה נטוש: בית־החרושת לזכוכית בטנטורה, שביקש הברון להקים לפני עשרים שנה, כדי לספק בקבוקים ליינות היקבים. את בית־החרושת ניהל המהנדס מאיר דיזנגוף, כיום ראש הוועד של תל־אביב. אבל העסק נכשל והבית ניטש.

יעברו השניים את עתלית, שיושבות בה 12 משפחות יהודיות, חלקן משפחות גרים, ויגיעו לתחנת הנסיונות. אורחנו יוכל לראות 96 מיני חיטה שזרע אהרונסון, כדי לברור את המתאימה ביותר לארץ. הוא יראה, כי בתחנה עובדים כמעט אך ורק פועלים ערבים ויזכור את התלונות ששמע מפי הפועלים על אהרונסון.

מזכרון־יעקב ייצא התייר לחיפה ויעבור דרך המושבה הגרמנית, שבתיה בני הקומתים ועטורי הירק נמשכים מן החוף עד לרגלי ההר. הוא יתמלא קנאה למראה פרוור נאה זה.

רוב יהודי חיפה ספרדים, היושבים שנים רבות בתוך העיר הערבית הישנה, אולם במעלה ההר כבר נראים ניצניה הראשונים של השכונה העברית. בראש ההר ימצא התייר בתי גרמנים ויצטער על כי במקום יפה־נוף זה לא קבעו היהודים את יתדם.

הוא יהיה עד למאורע חשוב: הנה בונים את הטכניון, בית האולפנה הטכני הגבוה. תיירנו יתלהב, אולם יזכור בצער, כי חברת עזרה הגרמנית־יהודית, שהקימה את בית־הספר הגבוה, מבקשת להנהיג בו את הגרמנית כשפת לימוד עיקרית. הדיו של הוויכוח בענין זה שמע ביפו ובירושלים.

במלון שיתארח בו יקבל למשקה מים ובתוכם פתותי קרח, לקררם. ידידנו יתפעל וישאל, האם יש כבר תעשיית קרח בארץ? ובעל־המלון יספר לו, כי בחרמון ממלאים הערבים שקים בפתותי שלג ומביאים אותם על חמורים, במסע בן שלושה ימים לחיפה, וכאן מוכרים אותם כקרח. תיירנו יתפלא כיצד נשמר קרח זה דרך כה ארוכה ויהנה מטעם שלג הלבנון.

אורחנו יעלה ברכבת ויסע למרחביה, הישוב העברי הראשון בעמק־יזרעאל, שהיהודי בעל זקן־הנביאים, יהושע חנקין, קונה את אדמותיו. על מרחביה שמע אגדות עוד בחוץ־לארץ: איך נלחמו שומרי המקום בערבים שהתנפלו עליהם, ועל מעשי גבורתו של השומר יגאל, שעמד יחיד נגד עשרה מתנפלים והניסם. בעולם היהודי החלה מתפשטת באותם ימים אגדת “השומר”. סיפורי המעללים של היהודים נושאי הנשק עוררו גאוה רבה: הנה גם היהודים בלוחמים! ואז נתחבר שיר־ערש על יגאל הגבור, פרח יזרעאל, שאמהות היו מרדימות בו את ילדיהן.

ברכבת יפגוש ידידנו פועלים ושומרים עליזים הנוסעים למרחביה, לדגניה או לישובי הגליל. הם יזמרו הרבה, יספרו לאורח חדשות ויעוררו בו הרגשה, כי הנה נכנס לארץ שונה מארץ יהודה. בתחנת פולה יירדו כל נוסעי מרחביה מהרכבת. צעירים שבהם יחלצו את נעליהם, יתלון על כתפיהם וילכו ברגלם. אבל את ידידנו הנכבד יושיבו בעגלה נושאת שחת, נהוגה בידי פועלת צעירה, שמשקפים־של־משכילה על חטמה. הוא יתפעל מהבחורה וישמע ממנה דברים חשובים על מקומה של האשה בבנין הארץ.

פועלות.jpg

פועלות בעבודת שדה במרחביה שבעמק־יזרעאל


בתחנת הרכבת יפגוש אולי בקאלוואריסקי, פקיד יק"א, הממונה על ההתישבות בגליל, והוא יוצא לרגל תפקידו, רכוב על סוסו, לאחת המושבות, מלווה בשומרו הערבי. קאלוואריסקי עצמו גר עם משפחתו בנצרת, היהודי היחיד בעירו של ישו.

ידידנו יגיע למרחביה. אולי יהיה נוכח בהגיע הבשורה, כי שוחררו צעירי המקום, שנאסרו בידי הטורקים לאחר ההתקפה הערבית וישבו שנה בכלא עכו.

במרחביה ימצא את הקבוצה העוסקת בנסיון החדש שנעשה על־פי המלצתו של הפרופסור פרנץ אופנהיימר: ישוב קואופרטיבי. פועל אחד יסביר לו, כי זה נסיון “למצוא דרך ממוצעת בין התעשיה הרכושנית ובין תביעות הסוציאליסמוס”. איש מפלגת “פועלי־ציון”, שהוא גם איש “השומר”, אשר ישמע את הדברים, ילעג לאומרם ויכריז, כי אין דרך לפשר ביו הרכושנות והעמל, וכי יש להילחם נגד הקפיטליסטים בכל מקום, גם בארץ־ישראל. על־כך יגיב פועל שלישי המשתתף בשיחה, חבר “הפועל הצעיר”: “ואם צריך להילחם בקפיטליסטים ובבעלי־אחוזות בכל מקום, מדוע זה אתה, איש השומר, מבטיח את רכושם ומוכן להקריב את חייך על כך?”

הרדיקאל לא יידע מה לענות בתחילה ויגמגם משהו, אבל בסופו־של־דבר יודה, כי אולי כאן, בארץ־ישראל, לפי־שעה, שונים פני הדברים.

אורחנו יבקש להמשיך בדרכו, אבל כבר ירד הערב ואולי יחשוש לצאת למסע. יוסבר לו, כי אין מקום לפחד, מה עוד שבעגלה יסעו גם שני שומרים, היוצאים לעניניהם, וידידנו יסע בעמק ולבו ירחב.

ואז יירד הלילה והירח יעלה בשמים, והעמק כולו יהיה ים של אור, ים של זהב, ים של קסם. ההר הגדול, התבור העגול, יעמוד עליהם, וידידנו יתרגש ופניו יזהירו – אפשר מקרני־הירח אפשר משמחת הלב: עגלה נוסעת בדרך העפר בעמק רחב־הידים, אכר יהודי נוהג בה ושני שומרים יהודים חמושים מעוטרי כאפיות יושבים לצדו ומזמרים שיר. אורחנו הציוני יושב מאחור נפעם. וכך גם אנו.

הגענו אל מסחה, היא כפר־תבור. שומר הכפר קורא: “מי שם?” ומקבל בשמחה את פני הבאים. נכנס ידידנו למלון שבמקום, ומוצא את המורה ענתבי, אחד משבט מורי הגליל, תלמידיהם של יצחק אפשטיין ושמחה וילקומיץ, שביקשו לחנך נוער עברי חדש בארץ־ההר הצפונית. המורה, ואחרים כמוהו, מדגישים את הבי“ת בכל מקרה. אין אצלם בי”ת רפה בכלל, הכל כתורת אפשטיין, אשר גרם, כי אל להם לגלילים לדבר עברית כעברית שמדברים ביהודה.

ידידנו, ששנתו, כרגיל, נודדת, יוצא אל רחוב המושבה, נכנס אל בית־השומרים שבקצהו ומוצא קבוצת פועלים שנפשם אינה לשינה וכמה שומרים שתורם לא הגיע לצאת וכמה אכרים המבקשים חברותא. שומע אורחנו את הוויכוח בין הפועלים אם מותר “להתאכר” או שמא עליהם להישאר תמיד פועלים שכירים, בבחינת מעמד עובדים. הם יכבדו את האורח בכוס תה מהמיחם, והוא שומע את שירתם “אל יבנה הגליל, בחור יבנה הגליל, גיבור יבנה הגליל”, וכך הלאה, הכל בסדר האל“ף־בי”ת. וטוב לו, הוי, כמה טוב לו. הוא מאמין כי אמנם אדם יהודי חדש נוצר בארץ־ישראל.

למחרת יסייר במושבה וילמד, כי אנשי הגליל אכרים ממש הם, עוסקים בפלחה, היא המזרע, עובדים בעצמם ועם בני ביתם. אמנם האידיש שלטת כאן, והוא פגש כאן – חי שמים – אכרה אחת היודעת רק אידיש וערבית. אבל כאן נוצר אמנם דור של אכרים יהודים, וגם יחסיהם עם הפועלים טובים.

ידידנו יבקר בסג’רה ובחוה היפה, שמנהלה הוא קראוזה, איש שתחיית העם קרובה ללבו, אף־על־פי שהוא ומשפחתו עדיין אינם יודעים עברית ומדברים צרפתית בלבד. בכפר יספרו לו על המורה המקומי, שלמד באוניברסיטת ברן שבשווייץ, התאהב שם בבת אצילים גרוזינית ונשאה לאשה. חזרו בני־הזוג לרוסיה ונולד להם בן. השלטונות הרוסיים רדפו אותם והם עלו לארץ והשתקעו בסג’רה. בת האצילים התייהדה. אורחנו יבקר את “הנסיכה הקווקזית”, יראה את העצב אשר בעיניה ויחשוב על רות ובועז.

הוא ימשיך במסעו, יעבור בבית־וגן וביבנאל, יבקר אצל גברת יפה, שהיתה מנהלת בבית־הספר לבנות ביפו, ואחרי שהתפטרה נעשתה אכרה. כשתגיע העגלה אל קצה המישור, ישמיע אורחנו קריאת התפעלות. לרגליו שטוחות הכנרת הנפלאה, והוא רואה את דגניה ואת המושבה כנרת, ויתמה מה זכה, שעיניו רואות את כל אלה.

העגלה תרד לעמק ותחנה בכנרת. ידידנו יבוא אל ביתו הגדול של טריידל, המשמש כ“הוטל”. טריידל הוא יהודי מגרמניה, שעזב את כל אשר לו, קנה לו אחוזה בכנרת ובנה בית בן קומתיים. כעת הוא מעבד את האדמה והבית הגדול משמש כמלון, שאמו מנהלת אותו. המחיר – עשרה פראנקים ליום, עם שלוש סעודות; מחיר לא מבוטל – אבל כדאי. המלון עשוי לעמוד בתחרות עם כל מלון משובח בעיר אירופית. בלילה יישב התייר על המרפסת וישקיף אל הכנרת.

ידידנו יבקר בחוות הפועלות של חנה מייזל, שצעירות מוכשרות בה לעבודת האדמה. מן־הסתם, לא ישגיח בנערה אחת, שחורת עין, רחל שמה והיא משוררת. הוא ייפגש עם פועלי החוה ועם אכרי המושבה וימשיך את דרכו אל דגניה, מעבר לנהר. העגלה תעבור בירדן והאורח יתאכזב: מימי ילדותו נראה לו הירדן בעיני רוחו כנהר ענק, והנה לפניו זרם מים צר, שעגלה יכולה לעבור בתוכו.

הוא יבקר בדגניה, הקבוצה השוויונית הראשונה. הנסיון הראשון להקים כפר שבו כל אחד עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. תיירנו יתמה אם בעולמנו זה השטוף באי־צדק אפשרי לאורך ימים ישוב כזה, אבל מהקבוצה עצמה יתפעל הרבה. אידיאליסטים אמיתיים, יאמר לעצמו. עתה הוחל בבניית הבתים הקבועים לישוב, וידידנו יתמה אם הפועלים אמנם צריכים לשבת במיבנים נוחים. מדגניה יסע לאורך עמק הירדן, אל המושבה הראשונה באזור, מלחמיה. מושבה בודדת ונדחת, עשרים ושנים בתים ובית־ספר גדול. אבל ידידנו יתפעל: כפר עברי ממש! אכרים מסורים וילדי־אדמה.

הגיע תורה של טבריה. יצפין ויגיע לעיר. כבר חם. ניצניו של חמסין באוויר, ותיירנו שמח כי יוכל לספר בשובו לביתו על סבלו מהשרב הארצישראלי. הוא יבקר בבתי־הכנסת הישנים, בקבר הרמב“ם (מובן, שהוא בקיא בויכוח, אם אכן הגיע הרמב"ם לארץ) ויילך לטבול במרחצאות החמים, כדי שיוכל לדרוש אחר־כך באגודה הציונית שלו על הצורך בפיתוחם; (מחמת להט המים, יטבול בבריכה רק להרף־עין וייצא אדום כולו). הוא ישכור סירה, יפליג לכפר־נחום שבצפון האגם, יתפעל משרידי בית־הכנסת ויהרהר על ימי רבי יהודה הנשיא, בתקופת המישנה והתלמוד, כשמלא הגליל יהודים. הוא יבקר גם בחווה של מגדל הסמוכה לטבריה, ובצהרים, בסעדו את לבו בחדר־האוכל של הפועלים, ילמד דבר חדש: יום־יום מגישים פועל ופועלת בתורם את הארוחות. ידידנו ישמע, כי קוראים להם “תורן” ו”תורנית" וילמד שתי מלים עבריות חדשות.

לראש־פינה מעפיל שביל, ועגלה לא תעבור בו. ישכור ידידנו סוס, ויחד עם חבורת נוסעים ייצא צפונה. בעל הסוס הערבי יצעד כל הדרך ברגלו לצד סוסו. אורחנו יחשוש תחילה מהרכיבה – מעודו לא רכב על סוס, אבל אחר־כך יתרגל ואף ייהנה.

ראש־פינה יושבת במעלה מדרון. הכפר הערבי סמוך לה ודומה, כי שניהם אחד. יכנס אורחנו לביתו של המורה שמחה וילקומיץ, מנהל בית־הספר בכפר ואשתו, אף היא מורה, תקדם את פניו במאור פנים. בבית יפגוש שני ילדים קטנים – עבריה ועמיאסף, מפטפטים עברית נחמדה. בראש־פינה ייפגש גם עם הממונה מטעם יק“א על מושבות הגליל חיים קאלוואריסקי, שכבר ראהו בדרך, יבקש לשוחח עמו על מצב הישובים, כדי שיוכל למסור אחר־כך דו”ח לאגודה הציונית בעיירתו. קאלוואריסקי ידבר עמו גם על הצורך לקשור קשרים עם הערבים שאנו חיים בתוכם. זה המקום היחיד בארץ, שבו ישמע אורחנו על הצורך בטיפוח יחסים עם הערבים. עד עכשיו דומה היה לו, כי אל הערבים מתייחסים כאן רק כאל עובדים זולים או כאל מוכרי קרקעות, הנשכרים מהתיישבות היהודים. מפי חיים קאלוואריסקי ישמע האורח על תנועה לאומית ערבית המתפתחת בסוריה, וכבר יש לה גילויים בארץ. הללו מבקשים להפריע לרכישת קרקעות, ובחיפה יוצא לאור עתון ושמו “כרמל”, ובעליו מזהירים את הערבים מפני התנועה הציונית.

ידידנו יעלה לצפת. יבקר בל“ג בעומר ליד קבר רבי שמעון בר־יוחאי במירון וישתתף בחג הגדול. בל”ג בעומר נוהרים לכאן יהודים רבים מדמשק, צידון, חלב, ירושלים, יפו ומצרים. הם מתלהבים תוך כדי החגיגה השמחה ומטילים אל האש בגדים ותכשיטים – מנהג עתיק. מהרהר ידידנו בהבדל שבין שמחת היהודים האשכנזים הקרה והכפויה כמעט, ובין שמחה מכל־לב של היהודים הספרדים.

ימשיך ידידנו במסע, יירד אל עמק החולה, שבו אגם מים וביצות רבות, ויעבור על־פני שני כפרים עניים מאד – מחניים, שבה נשארו רק ארבע משפחות, ומשמר־הירדן, שנפגעה קשה בקדחת. עקב החום – הרי הקיץ כבר קרוב – לקה ידידנו ב“חררה” והוא נכנס לבית־המרקחת של משמר־הירדן וימצא שם חובש, יהודי צפתי בעל פיאות, זקן וקפוטה, שיתן לו יי“ש למשוח על גופו ויסביר לו, כי בני המושבה, ככל היהודים, אינם שותים אלכוהול, ועל־כן אפשר להשיג יי”ש רק בבית־מרקחת.

והנה יגיע נוסענו אל יסוד־המעלה, הכפר שליד אגם החולה, הטובל בירק ובעצים. הוא ילון בבית־המלון הנאה שבמקום, בניהולה של אחת מאלמנות הכפר. שתים־עשרה אלמנות יושבות בכפר שרבים מאכריו מתו בקדחת. בבית־הספר ימצא משורר צעיר, אברהם סולודר, המלמד כאן וזה יספר לו כי הוא סובל מהקדחת, וכי כמה פעמים כבר אמר לעזוב את המקום, אבל קשה לו להינתק מהמושבה. אין ילדי המקום רגילים באורחים רבים ועל־כן, בצאת אורחנו מהכפר ילוו אותו המורה והתלמידים כברת־דרך. בעת הפרידה, תגיש לו ילדה אחת זר־פרחים ואורחנו יקרב אותם אל לבו.

ידידנו יתאכסן בבית־מלון חדש שנבנה זה עתה במטולה, חרמון שמו. המזון טעים, ואורחנו יבלע את מראות הנוף הנפלא ונפשו תתרגש מהר החרמון, השב, הוא שניר הנטוע בלבו מאז לימודיו בחדר. גם במושבה זו חיים ערבים רבים. הוא ישמע את תלונות האכרים על הבדידות ועל המחסור במים – הנשים מעלות את המים לצרכיהן ממעיין רחוק בחמורים; ישמע על החובות ועל אין־העזרה, ויתפעל מהאנשים הנצמדים למרות הכל אל הכפר הזה, המרוחק מכל ישוב יהודי.

אורחנו הציוני יעשה את דרכו בהרי הלבנון הגבוהים, יעבור על־פני צידון, שיושבים בה 800 יהודים, ויגיע לביירות. שם ימצא קלוב ציוני וקבוצה של בחורים ארצישראלים הלומדים באוניברסיטה של ביירות. הוא יתפלא במקצת, כאשר יפגוש במלונו אכרים מאכרי המושבות, שבאו לכאן “להחליף כוח” ולהינפש. יעלה תיירנו על אניה, יחזור ליפו, ייפרד ממכריו ויכריז, כי לא ייצאו ימים רבים עד שהוא ומשפחתו יבואו גם הם לארץ האבות לחיות בה ולהשתתף בבנינה.

תם מסעו של ידידנו, החוזר לעיירתו וביתו ובלבו הוא נושא זכרון המסע בארץ חלומותיו. וארץ חלומותיו מתפתחת עוד ועוד. רבים עולים אליה. עוד ישובים נוספים בה וקמים מפעלים שונים. עוד ועוד חלקות־אדמה עוברות לידי היהודים. ידידנו יפעל מעתה ביתר מרץ באגודה הציונית במקומו ויספר כל מה שראה בעיניו, העולה – כך יסביר – על כל מה שקיוה.

לא יעלה על דעתו, כמו שלא עלה על דעתם של אלה שישבו אז בארץ־ישראל, כי מלחמה בשער ועמה רעב, גירוש, מוות ויסורים. אבל מי אשר יחיה, יראה בימים גדולים שיבואו ועמם מעשים גדולים. וסיפור ימים אלה, הלא הוא סיפור חדש.


  1. “שחברים” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות