רקע
ס. יזהר
נחנך בכוח האמת שבחיינו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ניבים ג 23; תשי"ד 1953

שתי טענות הושמעו כנגד סעיף החוק הדן במטרות החינוך הממלכתי. האחת: כי לא נאמרו בחוק כל הדברים היפים שאפשר להכליל במטרות החינוך; והשניה כי מה שנאמר בענין זה בחוק לא יקוים כיון והחוק מחפה כנראה על קנוניות. לח' ציזלינג היו שלוש טענות נוספות שהחוק מתכוון ליצירת קסרקטין. שהחוק מפרק ערכים, ולבסוף ספק נבואה, ספק איום: שהחוק לא יתקיים. והח' ציזלינג הוסיף בנימה של לגלוג, כי בעוד שפעם היה מביא את דבר החינוך בשם מפלגת פועלי א“י, ברל כצנלסון ז”ל, הרי היום הדוברת היא שושנה פרסיץ, והיא באה להטיל עלינו את כל מה שברל מחה נגדו בכל כוחו. אולם, עלינו להתווכח בענין זה בלי איש ביניים, ללא אפשרות להלעזה, להסתתרות מאחורי גבו של מישהו. ואם אמנם משמח הדבר שהח' ציזלינג תומך את יתדותיו בברל, אינני יודע אם ציזלינג מסתמך על ברל רק בענין זה או הוא נוהג להביא ראיות ממנו גם בענינים אחרים.

את הציטטה שהביא ציזלינג מדברי ברל שאב כנראה מתוך מאמרו “בשולי דברים” (כתבי ברל כצנלסון כרך ה') ואמנם שם אומר ברל בפירוש: “אחדות החינוך במובן הלאומי, אינה מחייבת ביטול זרמים בחינוך” אולם בסיפא של אותה פיסקה עצמה הוא אומר: “כשם שאני מסתייג משלילת זכות הזרמים בחינוך, כן עלי להסתייג מכמה תופעות לוואי, שנזדווגו לזרמים. אין הוצאת הזרמים מחייבת מרות מפלגה על זרם – לא להזדנבות אחרי רשת מפלגתית. וכל ההתנגדות ב”יחוס" – אם ביחוס אריסטוקרטי או ביחוס פרולטרי – הוא בעצם עצמותה גילוי אנטי־סוציאליסטי“. ובמקום אחר: אומר ברל “אנו גילינו את כוח היצירה של הפועל על ידי שיתוף לאומי, ולא על ידי התבדלות, כי אם על ידי שיתוף לאומי”. זה מעמיד הדבר באור‏ קצת אחר, וביחוד, מאז תש”א, כאשר נאמרו הדברים, חלו אי אלו התפתחויות והמציאות עומדת מול כמה ערכים חדשים.

כאשר חוק החינוך קובע בתכנית הלימודים חלק משותף לכל בני האומה, וחלק נוסף של השלמות גוונים וטיפוסים שונים, הרי זה מתפרש על־ידי הח' ציזלינג כקסרקטין ואוניפורמה אחידה וכובל "ואם כן הדבר פסול כמובן מלכתחילה. ומה פירושו של קסרקטין אצל הח' א. ציזלינג? כלום הקולקטיביות הרעיונית אינה קסרקטין רוחני או אוניפורמיזם, האם היא תכלית רצויה בחינוך? ומה מחייב יותר את ציזלינג – דבריו כי "בזרם העובדים מותר שתהיינה מגמות, נטיות, שקולים וגם רצון ההורים לבטא את סגולות החינוך שלהם, או הדברים שנאמרו על־ידי הקיבוץ המאוחד: “ילדינו לא יהיו בשתי תנועות נוער ולא בשני בתי־ספר, ולא בשתי חטיבות בני־הקיבוץ”? בנשימה אחת לדגול בשתי נוסחאות אלו אי־אפשר ומשרוצים לאחד שני דברים נוגדים אלה, הרי סופו של דבר בא פירוד, פיצול ופירוק.

– לנו היתה דרך חינוכית" – מקונן ציזלינג ומספר על הדרך מוולוז’ין עד ל“הרצליה” ועד לבית־החינוך בתל־אביב, ומשום־מה הוא מפסיק כאן. כאן תמה הדיאלקטיקה שלו. ילדיו הגיעו אל סוף הפסוק שלהם. אולם משום־מה לא סיפרת לנו על בית־חינוך אחר, המוכר לך אולי יותר, ושגורלו טראגי פי כמה: על גורלו של בית החינוך בעין־חרוד.

מי בעין־חרוד שומר היום על ערכים חינוכיים – יושבי כותל־מערב או יושבי־מזרח בחדר האוכל? מי הוא נושא לפיד הקידמה, והיכן הקסרקטין המעכב והכובל את הרוח, הרוח הבלתי־מסורה לקיבוץ גלויות, המתכחשת לתיאבון לבטחון המדינה ועצמאותה?

כל אותן מטרות החינוך, שעל חסרונן הצביע הח' ציזלינג כגון: סולידריות בינלאומית, אחדות מעמד־הפועלים בישראל – כלום טופחו בבית החינוך בעין חרוד? הלא לבני עין־חרוד אין עוד מקום בבית ספר אחד של זרם העובדים, שלא לדבר על בית־ספר אחד לילדי מפ“ם בעין־חרוד ולגבע, לכפר־יחזקאל או אף לילדי עין־חרוד־מפ”ם ולבית־אלפא. מה יועילו כל המטרות הנשגבות ביותר, ואם גם שבע ישגבו מאלו, אם ילדי הפועלים בעין־חרוד אין להם שום בית־ספר שיכול לזהות את רצון הוריהם עם רצון הוריהם של ילדי הפועלים בכל הסביבה כולה? כי על כן נראים כל הפועלים האלה בעיני ציזליגג כבוגדים, ורק הוא לבדו נותר עם צדקתו הגדולה; ציזלינג הוא המאחד ואנו המפרקים, הוא הלוחם לשלימות ולאיחוד מעמד הפועלים, ואנו המפרקים, החותרים תחת כל אחדות שהיא!


ברל אמר דבר מענין, בתקופה שיש לנו איזה פרספקטיבה של זמן לגביה: חברינו מסיעה ב' שחונכו אתנו שנים רבות על רעיון האחדות, כשרון מיוחד להם לפלג ולדגול באחדות (דבר הדורש באמת סגולה דיאלקטית, שכלית ונפשית מיוחדת) אומרים לנו: אל פחד, אין דבר, עכשיו יש הרבה חטאים במפא“י אבל האיחוד יבוא”. ולהלן: “הכשרון הזה, מצד אחר להלהיב את עצמם (להשמצה ולהטחת חטאים ולזלזול), ומצד שני להרגיע את עצמם, שאין דבר, אנחנו עוד חברים, הפירוד הוא לא לתמיד, אנחנו עוד חברים, עוד נתאחד – לי אין לזה כל הסברות תיאורטיות או סוציולוגיות, יש פה משהו של מחלת רוח, לדעתי איזה טרוף רוח אשך חלק מהתנועה שלנו נתפס לו”. ולבסוף אומר ברל: “לצערי הרב סיעה ב' יש לה הרבה טמפרמנט והרבה מרץ וכשרון מלחמה גדול, אבל הכשרון להודות על טעויות ולחשוב, אולי צריך לבדוק את הענין מחדש – נדמה לי שהכשרון הזה חסר אצלם. גם אינני חושב שהיא החליטה להיפרד מאתנו מתוך שיקול דעת גמור. דבר זה נעשה מתוך דחיפה של אמוציות, מתוך התפרצות גדולה מאד”.

ומאז ועד עתה, כל אותה שרשרת מבהילה של הטחות וקריאות התגר “פירקתם”, רק מגדילה את הרושם הזה שעליו מרמז ברל. ואולם, הנקודה העיקרית איננה זאת, אלא דווקא הקריאה שהשמיע ברל בשנת 1941, כשאמר לאחר ויכוח מר וממושך עם השומר הצעיר: “אנו חברי מפא”י מוכנים להתאחד כמו שהננו עם חברי השומר הצעיר כמו שהם".

גם אני, בשמי אני, פונה לח' ציזלינג באותם הדברים ממש: להתאחד כמו שהננו, אתכם כמו שאתם, לבנין סמכות עם עובד ולשלטונו על תהליך האומה הנבנית. המוכן לכך, ציזלינג “שונא המפלגות”?!

על חשבונו של השומר הצעיר זוקף ברל הכנסת “חג משלו” לתוך אוצר החיים של כלל הפועלים בארץ. לא שום חידוש לא בכיבוש עבודה, לא בשמירה ולא בשיכון ולא בתרבות – אלא הוא נושא ברמה את דגל הפיצול בתנועת הפועלים". ומאז נוספו אליו למצוות עשה זו כוחות חדשים שרוממות האחדות בגרונם.

מטרות החינוך שלפנינו אינן שיא האידיאל האפשרי גם אינן כולן בדיוק לטעמי אינני אומר שאי־אפשר למצוא הרבה והרבה ניסוחים אחרים יפים פי כמה, חזקים פי כמה, צודקים פי כמה, אלא שכוחם העיקרי של ניסוחים אלה שלפנינו הוא, שמאחוריהם התלכד הרוב הגדול במדינה כפי שהוא, בוויתורים ידועים ופשרות מסויימות, אך במכנה משותף למכסימום אזרחי המדינה, – וזהו צעד לאיחוד.

לגבי דידי, כל ניסוח שיש בו מאהבת המדינה והעם, שיש בו ענין של יגיע־כפיים והכשרה חלוצית, של עם עובד בן חורין – הוא העיקר, והשאר יעשו המורים והחיים עצמם בהגשמת המשימות של הדור הזה.

אגר בטוח בכך ואני מאמין בכוחם של המורים ומאמין בכוח האמת שבחיים. שהמציאות והעתיד יחייבו את בית־הספר להיות מה שהוא צריך להיות; הם יולידו את בתי־הספר שממנו יצאו אזרחים בני חורין אשר ידעו להחליט מתוך עמידה על רגליהם מה טוב, מה נכון ומה מוטל עליהם.


יזהר סמילנסקי, ניבים ג 23 (תשרי תשי"ד ספטמבר 1953): 11

הערת המהדיר: דברים במליאת הכנסת בדיון על ביטול הזרמים בחינוך, 1953

המלצות קוראים
תגיות