נזכור אחים ורעים שיחד יצאו עמנו בפלוגות־הלוחמים, – אנו חזרנו והם לא ישובו עוד.

גלים־גלים עלו, שטפו וחזרו – הם נותרו על חוף אין־שוב. צעירים יצאו וחסונים, נאים ותמירים כצמח השדה, עד שהישגתם העופרת ורסיסי מוות קטלום, איש אחר איש נשמטו ונפלו בשדות. כל בן לאימו, כל אב לילדיו, כל אוהב לאוהביו, מלוא כל הארץ.

בצלע הר־חורב ערבו דמם, שבו אל עפרם בחולות נירים העיקשת ואחרונים נותרו ביתמות כפר־דרום; אלה כרעו נפלו על גבעות חוליקאת, ואלה התבוססו בדמי נגבה, על שדות איבדיס, דומית מות בגוש עציון, בין קסטל ללטרון השיבו נפשם, על הררי ירושלים; נפלו חלל אל מול שערי יזרעאל, ועל סלעי סג’רה ומסיביה, הלאה צפונה ערכו מזבח בין קדש למלכיה, ואל חוף מי החולה, משמר־הירדן עקובה מדם.

הלכו ואינם עוד. נדמו בחורים, שאון נעורים מפלל. בהם שכבר עברו את מפתן בגרותם, ובהם אשר לא יצאו עוד ממחוז ילדותם – בעצם תמימות נעוריהם, בעוד הכל חלום ותקוה ואהבה ראשונה – הלכו ולא ישובו עוד הביתה.

איש איש ותולדותיו – והם כמעט תולדות לא היו להם עוד – עולם אנוש גדול, מלא, עשיר, דור אדם על כל אפיקיו, פתע נצמת, בטרם מועד דעך, ונותרו בתים ריקים, שוממים, נטולים מעיקרם וממאנים הינחם.

אך צריכים היו, כנראה, למות כדי שיתגלה הדור שלנו, כדי שתיחשף פתאום הנקודה הפנימית ביותר שבנו, נקודת האמת, העיקרית פתע נחשפה. אמת מודחת, נתגרד הקרום החיצוני ובצבצה איזו תוגת־געגועים אחרת, שירת־געגועים אל היפה ואל הנאצל ועוד אל מה שהוא מעבר להישג היד. ועם כל ההיאחזות בקרקעי, ועם כל ההתגנדרות בחמרי ובחמרני – הציץ גם משהו אחר, אורירי־יותר, ונוהה אל מהלאה למוגדר בנקל –

ונודעה אז אהבה גדולה ותמה, שהיתה מוצנעת היטב, מחופה גסות ומבוכת־נעורים בושה; נתגלו נכונות ‎והרפתקנות יחד, לגלוג בצד רגשנות, תמימות בצד אחריות, צדיקות גדולה ועוז פנים, רצינות עם קלות־דעת, פשטנות מחוספסת־קליפה סוגרת תוך סמוי ומפכה לה אחרת –

נתגלה כי דור צעיר זה, שכך וכך חשבנו עליו, אינו בדיוק כך; נתגלה שצפונות בו מידות אחרות של טוב ושל נכונות מאשר שיערנו, נתגלה גם שאינו בדיוק כפי שהתראה לכאורה לפנינו, ועוד נתגלה שגם אנחנו שנשארנו חיים, איננו כפי שאפשר לכאורה לדמות.

גילוי זה מחייב לעמוד על נתיבות חיינו ולשאול: לאחר כל מה שאירע והיה, לאחר כל הימים, הגדולים והאיומים הללו, לאחר שנפלו אלו שנפלו ואנחנו חזרנו הביתה – אל מה חזרנו? שוב להיכנע לנרתיק הנושן, האדיש והאפור כלפי חוץ? שוב אותה שגרת הקטנות, שוב אותו אורח־חיים משתרך לתועלתו הקטנה? אותו כאילו־כלום־לא־קרה, שוב נרגנות, שוב מריבות, שוב לגלוג, ותיפלות, תיפלות, תיפלות.

האם רק ברק אשו של מוות ידליק בנו כוחות ונכונות? הן כבר נתעוררה הגחלת ונתלבתה – מדוע לא תתלקח ותהי זאת הפעם שלהבת גדולה? מדוע שוב עילום־פנים והסתגרות פנימה? האין אחוות־לוחמים יכולה להיעשות אחוות־עובדים, אחים־לנשק? האם לא יהיו חברים לעמל־בנייה, רעים לחיים?

עתה כששדות־המלחמה חזרו והיו שדות תנובות.

היום, כשדגלינו מתנופפים מים ועד ים, ומישימון ועד פסגות – האין קול קורא לנו, עתה, היום, וזכרם של אלה שלהם לא יתנופפו עור דגלים, ולהם לא תניב עוד האדמה שגופם נובבה, ושגם טובנו גם רעתנו קטנו מגעת בהם עוד, – האין זכרם קורא בתוכנו למה שהוא יותר מאבל יחיד ומספד מר?

מדוע לא לנער את המרץ הדועך והולך על־פני דרכי חיינו היום?

לנשוף באוּדים העוממים, ולא להניח לעצמנו ללחך ככה את נזיד־הבצלים של האנוכיות הבעל־ביתית – האם לא הגיע היום, לנו המשתלבים על פני האדמה, חיים ועובדים, מסתגלים והולכים, שוכחים כדרך הטבע, ועוברים לסדר־היום השאנן, האם לא הגיע היום לקום ולקחת מה שנודע בנו בנסתר, במצודד, בחביון לב, רק לאחר מותנו, להעיז ולא להמתין רק להתגלות של ימי דם ואש ויסורים, ולתת יד ולעשות משהו גדול וחדש ויסודי, לעשות בהתלהבות משהו שאינו מלחמה, משהו שונא מוות משהו תאב־חיים, משהו שרק כוחות צעירים יוכלו לו, בתנופה, בדמיון, בעוז, ומלוא אפקים לפנינו.

צלעות הר חורב ונגבה עד ים־אילת מייחלים לנו, הררי־קדש צריכים בדיוק לשכמותנו, פלוגות וגדודים של צעירים חסונים ותמירים, כצמח השדה, לחיים ולא לכליה, לאהבה, לעבודה, לחיוב, לתת ברכת שלום בארץ.‏

וככה נזכור את הנופלים שאינם עמנו פה היום.

במעלה כ, 17–18 (כ“ט אלול תש”י 11.9.1950): 263

הערת המהדיר: הוקרא בועידת מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל