רקע
ס. יזהר
נזכור, יזכור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשי''ח 1958

נזכור אחים ורעים, אשר יחד יצאו עמנו בפלוגות הלוחמים – אנחנו חזרנו והמה לא ישובו עוד.


גלים גלים עלו, שטפו וחזרו – המה נותרו על חוף אין־שוב. צעירים יצאו וחסונים. נאים ותמירים כצמח־השדה, עד שהישיגתם העופרת ורסיסי־המוות קטלום. איש אחר איש נשמטו ונפלו בשדות. כל בן לאמו, כל אב לילדיו, כל אוהב לאוהביו, מלוא כל הארץ.

הלכו ואינם עוד – נדמו בחורים. שאון נעורים מפלל. בהם שכבר עברו את מפתן בגרותם, ובהם אשר לא יצאו עוד ממחוז ילדותם – בעצם תמימות נעוריהם, בעוד הכל חלום ותקווה ואהבה ראשונה – הלכו ולא ישובו עוד הביתה.

איש איש ותולדותיו – והם כמעט ותולדות לא היו להם עוד – עולם־אנוש גדול, עשיר, דור־אדם על כל אפיקיו – פתע נצמת, בטרם מועד דעך, ונותרו בתים ריקים, שוממים, נטולים מעיקרם וממאנים הנחם.

אבל צריך היה, כנראה, למות כדי שיתגלה הדור שלנו, כדי שתיחשף פתאום הנקודה הפנימית ביותר שבנו, נקודת האמת, העיקרית. פתע נחשפה אמת מודחת, נתגרד הקרום החיצוני ובצבצה איזו־תוגת־געגועים אחרת, שירת געגועים אחרת, שירת געגועים אל היפה ואל הנאצל ועוד אל משהו שמעבר להישג־היד. ועם כל ההאיחזות בקרקע, ועם כל ההתגנדרות בחמרי ובחמרני – הציץ גם משהו אחר, אורירי יותר, ונוהה אל מהלאה למוגדר בנקל –

ונודעה אז אהבה גדולה ותמה, שהיתה מוצנעת היטב, מחופה גסות ומבוכת־נעורים בושה; נתגלו נכונות והרפתקנות יחד, לגלוג בצד רגשנות, תמימות בצד אחריות, צדיקות גדולה ועוז פנים, רצינות עם קלות־דעת, פשטנות מחוספסת־הקליפה סוגרת תוך סמוי –

נתגלה כי דור צעיר זה שכך וכך חשבנו עליו אינו בדיוק כך, נתגלה שצפונות בו מידות אחרות של טוב ושל נכונות מאשר שיערנו, נתגלה גם שאינו בדיוק כפי שהתראה לכאורה לפנינו, ועוד נתגלה שגם אנחנו שנשארנו חיים, איננו כפי שאפשר לכאורה לדמות.

גילוי זה מחייב לעמוד על נתיבות חיינו ולשאול: עתה, ששדות־המלחמה חזרו והיו שדות־תנובות; היום שדגלינו מתנופפים מים ועד ים, מישימון ועד פסגות – האין קול קורא לנו עתה, היום, וזכרם של אלה אשר להם לא יתנופפו עוד דגלים ולהם לא תניב עוד האדמה אשר גופם נובב, ואשר גם טובנו גם רעתנו קטנו מגעת בהם עוד, – האין זכרם קורא בתוכנו למשהו יותר מאבל יחיד ומספד מר?

צלעות הר חורב ונגבה עד ים אילת מייחלים לנו; הררי־קודש צריכים בדיוק לשכמותנו, פלוגות וגדודים של צעירים חסונים ותמירים, כצמח־השדה – לחיים ולא לכליה, לאהבה, לעבודה. לחיוב, לתת ברכת־שלום בארץ.

וככה נזכור את הנופלים אשר אינם עמנו פה היום.


דבר: לזכרם (ג אייר תשי''ח 22.4.1958): 1; פורסם ב“דבר” ועיתונים אחרים ביום הזכרון תשכ"ט 1969

המהדיר: טכס זכרון 1949


יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ואמת הבנין, ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל.

יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו־העלומים וחמדת־הגבורה וקדושת הרצון ומסירות־הנפש, אשר ניספו במערכות הכבדות.

נזכור את מניחי מסד המדינה, את לוחמי המחתרת עלומי השם, את הלוחמים במדים ובלא מדים, את הצנחנים שליחי העם, את חללי ההעפלה ואת קרבנות המאבק והמרי.

נרכין ראשינו לזכר אלפי בני הנוער, נחשוני מלחמת השחרור, אשר הטילו עצמם אל מול פני האש הנוראה, ובגופותיהם חסמו נחשולי האבדון.

נעלה זכר הנופלים בגליל ובעמק, בהרי אפרים ובהרי יהודה, בעמק אילון ובירושלים, בשפלה ובדרום, בנגב ובדרום הנגב עד אילת; אשר את רוך עלומיהם, את מיטב תקוותיהם ואת זוך ימי חייהם הקריבו על הגאולה; ובודדים וקלים ומעטים, נשאו את כובד המלחמה, עת ערך העם שורותיו, עד שנתחשל צבא הגנה לישראל, להיות אגרוף העם, להושיע בתנופה רבה ונועזת, שחרר הארץ והרחיב גבולותיה.

נזכור את הלוחמים אשר לא חזרו לביתם מארץ קדש וחורב, בצאת צבא העם לגדוע בתנופה אחת ועזה זרוע עריצים, ולשמוט נשקם מידיהם.

יד רעים ולב אחים נושיט לאמהות ולאבות, אשר נתרוקן ביתם מאורו, נידום עמם ונתפלל על נשמת הנופלים.

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. מי יתן ולא נדע עוד מלחמות ושלום יהי בארץ.


יזהר סמילנסקי – טיוטא, 1958

המלצות קוראים
תגיות