“המעמד לו חכינו אלפיים שנה”

(צילום כותרת עתון, כ“ח באייר, תשכ”ז)

הוּא יָשָׁב מוּלִי גָּדוֹל כְּמוֹ הָר, פַּרְצוּף שָׁזוּף וּמְזֻקָּן.

הוּא יָשַׁב עָיֵף, בְּרַגְלַיִם מְשֻׂכָּלוֹת וּבְרֹאשׁ מֻרְכָּן.

הוּא יָשַׁב וְשָׁתַק, נֶהָג בְּכֻמְתָה אֲדֻמָה בְּשֵׁם בֶּן־צוּר,

וְאַחַר־כָּךְ סִפֵּר לְאָט לְאָט, בְּקוֹל חֲרִישִׁי וְעָצוּר:

"זֶה הָיָה בְּיוֹם רְבִיעִי בַּבֹּקֶר, יוֹם שֶׁל אָבִיב וְעָשָׁן,

אַחֲרֵי הַקְּרָבוֹת הַנּוֹרָאִים מִסָּבִיב לַמֻּצָּב הַיָּשָׁן.

יָשַׁבְתִּי עַל הָרֶכֶס וְהֶחְלַפְתִּי לְיוֹסִי תַּחְבֹּשֶׁת

מֵעַל הַשְׂרִיטָה שֶׁחָטַף בַּכָּתֵף עַל גִּבְעַת־הַתַּחְמֹשֶׁת.

וּפִתְאֹם מִתְקָרֵב אֵלַי מוֹטָה, נוֹתֵן בִּי מַבָּט וְאוֹמֵר:

‘בֶּן־צוּר, תִּזְדָּרֵז בְּבַקָּשָׁה. כִּי צָרִיךְ לְמַהֵר.’

שָׁאַלְתִּי מַה קָּרָה, וְאִם בֶּאֱמֶת חֲבָל עַל כָּל דַּקָּה,

וּמוֹטָה עוֹנֶה לִי פָּשׁוּט: 'נִכְנָסִים לָעִיר הָעַתִּיקָה,

הַחֲטִיבָה הִתְחִילָה לָזוּז, כָּל גְּדוּד בְּמַסְלוּלוֹ,

וּמִי שֶׁיַּגִּיעַ רִאשׁוֹן – זֶה יִהְיֶה מַזָּלוֹ'…"

בֶּן־צוּר הִדְלִיק סִיגָרִיָּה וּכְמוֹ הִתְעַטֵּף בִּשְׁתִיקָה:

"מִלִּים פְּשׁוּטוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה: ‘נִכְנָסִים לָעִיר הָעַתִּיקָה’…

אָז קַמְנוּ וְעָלִינוּ כֻּלָּנוּ עַל הַזַּחְלָם.

נָתַתִּי גַּז, הִתְחַלְתִּי לִנְסוֹעַ וְאִתִּי נוֹסְעִים כֻּלָּם.

מֵעָלֵינוּ הַפְגָזָה רוֹעֶשֶׁת, כְּמוֹ תִּזְמֹרֶת מְשֻׁגַּעַת,

וְהַחוֹמָה הָעַתִּיקָה מִמּוּלֵנוּ כְּאִלּוּ מִזְדַּעֲזַעַת.

וַאֲנִי נוֹסֵעַ לְאַט, מְתַמְרֵן וְעוֹלֶה עַל הַדֶּרֶךְ

וּלְפָנֵינוּ חוֹרְשִׁים אֶת הַכְּבִישׁ אֵיזֶה עֶשְׂרִים טַנְקִים בְּעֵרֶךְ.

אָז אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים וְנוֹסְעִים, כִּי כְּבָר אִי־אֶפְשָׁר לְהַפְסִיק,

אֲבָל מוֹטָה אוֹמֵר: ‘בֶּן־צוּר, קָדִימָה! תַּתְחִיל בִּלְהַשִׂיג…’

פְּקוּדָה זֹאת פְּקוּדָה… אָז אֲנִי מְתַמְרֵן עַל הַכְּבִישׁ הַצָּר,

עוֹקֵף כַּמָּה טַנְקִים, לוֹחֵץ עַל הַגַּז וְלֹא נֶעֱצָר,

מֵצִיץ אֶל הַחוֹמָה, רוֹאֶה אֵיךְ פְּגָזִים נֶהְפָכִים לְפִטְרִיּוֹת,

וּמַגִּיעַ אֶל רֹאשׁ הַטּוּר שֶׁעוֹלֶה אֶל שַׁעַר־הָאֲרָיוֹת.

אַךְ לִפְנֵי הַשַּׁעַר עוֹמֵד אוֹטוֹ בּוֹעֵר, לֶהָבָה אֶת כֻּלּוֹ מְכַסָּה.

אֲנִי מַתְחִיל לְהָאִיט קְצָת, אֲבָל מוֹטָה אוֹמֵר: ‘בֶּן־צוּר – סַע!’

מָה? לִנְסוֹעַ אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ הַזֹּאת? לֹא, לֹא – תּוֹדָה!

אֲבָל מוֹטָה אוֹמֵר: ‘סַע!’ וּפְקוּדָה זֹאת פְּקוּדָה.

גַּלֵי חֹם מַצְלִיפִים בַּפַּרְצוּף. הַזָּקָן עוֹד מְעַט יִדָּלֵק…

אָז עָצַמְתִּי עֵינַיִם, נָתַתִּי פוּל גַּז – הָעִקָּר לְהִסְתַּלֵּק.

הַלְאָה, הַלְאָה, לְעֵבֶר הַשַּׁעַר. וּפִתְאֹם חֲצִי־דֶלֶת פְּתוּחָה

נִשְׁעֶנֶת לָהּ עַּל הַשַּׁעַר, לֹא זְקוּפָה וְגַם לֹא הֲפוּכָה.

אָז אֲנִי שׁוּב עוֹצֵר, וְהַלֵּב קְצָת רוֹעֵד לִי בִּפְנִים:

הֲלֹא מֵעַל הַדֶּלֶת הַזֹּאת יְכוֹלִים לִהְיוֹת רִמּוֹנִים!

אֲבָל מוֹטָה חוֹזֵר וְאוֹמֵר לִי: ‘בֶּן־צוּר, סַע!’

וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ וְנוֹסֵעַ, כִּי אֵין דֶּרֶךְ לִמְנוּסָה.

מַה יִּקְרֶה בְּעוֹד רֶגַע – זֹאת בֶּאֱמֶת חִידָה,

אֲבָל מוֹטָה אוֹמֵר ‘סַע!’ – וּפְקוּדָה זֹאת פְּקוּדָה…

אָז לָחַצְתִּי נִרְגָּז עַל הַגַּז, הִסְתַּעַרְתִּי לְעֵבֶר הַדֶּלֶת –

וְהִיא הִתְעוֹפְפָה לַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ עֲדַת צִפֳּרִים מְבֹהֶלֶת.

אֲבָנַים וּרְסִיסִים אָז נָפְלוּ כְּמוֹ גֶשֶׁם מִלְּמַעְלָה,

אַךְ אֲנַחְנוּ דָּרַסְנוּ אוֹתָם, וְהִמְשַׁכְנוּ הַלְאָה וְהַלְאָה.

חָצִינוּ אֶת וִיאָה דוֹלוֹרוֹזָה, עָבַרְנוּ אֶת שַׁעַר הַשְּׁבָטִים,

וְכָל הַחַלּוֹנוֹת מוּגָפִים, וּדְגָלִים מַלְבִּינִים עַל בָּתִּים.

וּפִתְאֹם, שָׁם בְּאֶמְצַע סִימְטָה עוֹמֵד לוֹ אוֹפַנּוֹעַ,

נָטוּשׁ, כְּמוֹ חֲמוֹר מְיֻתָּם הוּא עוֹמֵד בְּלִי נוֹעַ.

אָז אֲנִי שׁוּב עוֹצֵר, כִּי מַשֶּׁהוּ בַּבֶּטֶן לָחַשׁ:

‘חַכֵּה, אַל תָּרוּץ, הָאוֹפַנּוֹעַ הַזֶּה בְּוַדַּאי מְמֻקָּשׁ…’

אַךְ הַפַּעַם – לֹא, אֲנִי לֹא מְחַכֶּה לַמִלִּים ‘בֶּן־צוּר, סַע!’

הַפַּעַם אֲנִי מִסְתָּעֵר עָלָיו וְהוֹפֵךְ אֶת כֻּלּוֹ לְדַיְסָה…

לֹא, הוּא לֹא הָיָה מְמֻקָּשׁ – בְּמִקְרֶה, אוֹ אוּלַי בְּמַזָל,

לִפְעָמִים הַמַזָּל בָּא בִּמְקוֹם הַשֵׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזָ"ל.

בְּקִצּוּר, אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים, דּוֹהֲרִים בֵּין עֲצֵי אֹרֶן וְזַיִת,

עַד שֶׁעָצַרְנוּ בֶּחָצֵר הַגְּדוֹלָה, אֶל מוּל הַר־הַבַּיִת.

שָׁם מוֹטָה אָמַר: 'אֲנַחְנוּ יוֹרְדִים, אֵין מַה לַחֲשׁוֹשׁ.

כָּאן לֹא יוֹרִים, כִּי זֶהוּ מָקוֹם קָדוֹשׁ'.

אָז יָרַדְנוּ בְּשֶׁקֶט, נִכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הֶחָצֵר הַיָפָה,

וּפִתְאֹם עָטְפָה אֶת כֻּלָּנוּ דְּמָמָה עֲמוּקָה וּשְׁקוּפָה.

רָאִינוּ אֶת כִּפַּת־הַזָּהָב מַבִּיטָה לְעֶבְרֵנוּ בִּשְׁתִּיקָה…

וּבְכֵן, זֹאת אֱמֶת, יְלָדִים: אֲנַחְנוּ בָּעִיר הָעַתִּיקָה!

וּמוֹטָה עָמַד עַל־יָדִי וְשִׁדֵּר אֶל נַרְקִיס וְחָגַי:

“הַר־הַבַּיִת בְּיָדַי! אֲנִי חוֹזֵר – הַר הַבַּיִת בְּיָדַי!”

וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ, מִין קוֹל חֲגִיגִי שֶׁכָּזֶה,

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם אֲנִי חוֹלֵם, אוֹ אִם אֲנֵי הוֹזֶה…

עָבְרוּ כַּמָּה רְגָעִים – וְהָרְחָבָה הִתְמַלְּאָה צַנְחָנִים –

מַבִּיטִים אֶל הַסִּמְטָאוֹת הָרֵיקוֹת, אֶל הַדְגָלִים הַלְבָנִים,

וּפִתְאֹם שָׁמַעְתִּי קוֹל צוֹעֵק, קוֹל צָרוּד מִפְּלִיאָה וּמִגֹּדֶל:

“חֶבְרֶה, דַחִילְכּוּם – אֵיפֹה הַכֹּתֶל?!”

וְהַצְעָקָה מַכָּה עַל אָזְנַיִם, מַכְנִיסָה אֶל הַלֵּב סְעָרָה –

וּמִיָד הִדְהֲדוּ צְעָדִים שֶׁל רִיצָה בְּסִמְטָה הַצָּרָה…

אֲנִי רָץ לְכִוּוּן שַׁעַר־עֵץ יְרַקְרַק בְּסִגְנוֹן עֲרָבִי,

מְרֻגָּז עַל עַצְמִי: אֵיךְ שָׁכַחְתִּי אוֹתוֹ, אֶת הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי?

אָז פָּרַצְתִּי בַּשַּׁעַר, דָּהַרְתִּי עַל פְּנֵי מַדְרֵגוֹת וּמִבְנֶה מִתְרוֹמֵם,

עַד שֶׁעָצַרְתִּי מוּל קִיר־אֲבָנִים גָּבוֹהַּ, עַתִּיק וְדוֹמֵם.

אַבְנֵי הַגָּזִית הִתְנַשְׂאוּ מֵעָלַי, נִדְבָּךְ עַל נִדְבָּךְ עַל נִדְבָּךְ –

גְּבוֹהוֹת עַד כִּפַּת הַשָּׁמַיִם, עַד פִּסָּה שֶׁל עָנָן מְצֻחְצָח.

הוּא עָמַד בִּשְׁתִיקָה חֲגִיגִית וְהִבִּיט בָּנוּ כָּךְ, מִגָּבוֹהַּ,

כְּאִלּוּ אָמַר בְּלִי מִלִּים: יָדַעְתִּי, בָּנַי, שֶׁתָּבוֹאוּ…

וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ קָרוֹב קָרוֹב וְהִבַּטְנוּ אֵלָיו כְּחוֹלְמִים –

חַקִי וְעַמִי וְיוֹרָם וּמוּסָה וְדָן – כָּל עֲדַת הַלּוֹחֲמִים,

צַנְחָנִים בְּמַדִּים סְפוּגֵי אֲבַק־שְׂרֵפָה וּמֻכְתָּמִים בְּדַם,

בַּחֲגוֹר הַקְרָבִי, בְּקַסְדוֹת־הַפְּלָדָה, עִם הַנֶּשֶׁק הַחָם.

אָז עָצַמְתִּי עֵינַיִם בְּכֹחַ, וְאַחַר־כָּךְ פָּקַחְתִּי אוֹתָן

וְהִרְגַּשְׁתִּי עַצְמִי כָּל־כָּךְ זָקֵן, כָּל־כָּךְ גָדוֹל, כָּל־כָּךְ קָטָן…

רָצִיתִי לִרְאוֹת אֶת הָרֶגַע, לִרְאוֹת וְלִקְלוֹט עַל הַלּוּחַ,

אַךְ עַל שְׁתֵּי הָעֵינַיִם כִּסָּה מַשֶׁהוּ חָם וְרָטֹב וּמָלוּחַ.

סוֹבַבְתִּי מַהֵר אֶת הָרֹאשׁ, שֶׁהַחֶבְרֶה לֹא יַצְלִיחוּ לִרְאוֹת

אֶת הַבֶּן־צוּר הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד וְשׁוֹפֵךְ יַם־דְּמָעוֹת…

אַךְ הַפַּחַד הָיָה מְיֻתָּר, כִּי פִתְאֹם הִסְתַּכַּלְתִּי טוֹב טוֹב

וְרָאִיתִי אֶת הַחֶבְרֶה שֶׁלִּי – וְגַם הַפַּרְצוּף שֶׁלָהֶם רָטֹב;

כְּאִלּוּ הַגְּדוּד כֻּלּוֹ עוֹמֵד מוּל הַכֹּתֶל וּבוֹכֶה,

כְּאִלּוּ הַגְּדוּד כֻּלּוֹ עוֹמֵד – וְעֵינַיִם מוֹחֶה.

אַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מַה הַבֶּכִי, וּמַה הַדְּמָעוֹת;

לֹא פַּעַם חִפַּשְׂתִּי תְּשׁוּבָה, אַךְ לֹא מָצָאתִי מִלִּים מַתְאִימוֹת.

וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ שָׁם כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה, וּפִתְאֹם נִדְמֶה הָיָה לָנוּ

שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁלָּנוּ – גַּם הוּא מִתְיַפֵּחַ יַחַד אִתָּנוּ".

הוּא יָשַׁב מוּלִי גָּדוֹל כְּמוֹ הַר, פַּרְצוּף שָׁזוּף וּמְזֻקָּן,

הוּא יָשַׁב עָיֵף, בְּרַגְלַיִם מְשֻׂכָּלוֹת וּבְרֹאשׁ מֻרְכָּן.

הוּא יָשַׁב וְשָׁתַק, נֶהָג בְּכֻמְתָה אֲדֻמָּה בְּשֵׁם בֶּן־צוּר –

וְהִקְשִׁיב לַהֵדִים שְׁהוֹתִיר בֶּחָלָל סִפּוּרוֹ הֶעָצוּר.