רקע
יעקב יערי־פולסקין
זרח בארנט
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תר“ג־1843–תרצ”ו־1936)

זרח בארנט, אחד מהמיסדים של פתח־תקווה; מיסדו ובונהו של הישוב היהודי ביפו; אחד המשתתפים בועידה הראשונה של חובבי־ציון בקאטוביץ – נולד ברוסיה בעיירה הקטנה ציטוביאן בפלך קובנה. היה אחד התלמידים הטובים בישיבה הקובנאית, בה הורה אז הרב חיים קרויז, שהיה חובב־ציון נלהב. זרח בארנט ישב ליד שולחן רבו והקשיב בתשומת־לב לדבריו הנעימים על חיבת־ציון. הרב, בראותו את התפעלות תלמידו, הבטיחו, כי לכשיסע לארץ, יקח גם אותו. באותם הימים בא יהודי עשיר מלונדון לבקש בישיבה הקובנאית בחור למדן חתן לבתו ובחר בזרח בארנט. זרח לא רצה להפרד מרבו שהבטיח לקחתו ארצה־ישראל. “רבי יהיה בארץ־ישראל ואני אשב בלונדון?” – אמר, אולם הרב חיים קרויז יעצו לנסוע ללונדון וברך אותו, שיזכה לבוא בקרוב לארץ־ישראל וזרח עשה כדבר רבו, נסע ללונדון והיה סמוך שם על שולחן חותנו.

כעבור שנים אחדות אמר לו חותנו, כי אין זה נאה להיות סמוך כל הימים על שולחן החותן, אלא על כל איש “לעשות חיים” לעצמו. בארנט החל לעבוד כשכיר־יום, בשכר לירה אחת לשבוע, שמונה־עשרה שעות במעת־לעת וסידר לו עסק לעצמו. עשה חיל בעסקיו, אבל חפצו לשמור את יום השבת היה לו למכשול. כחמש שנים עבד כאיש־תעשיה זעיר בלונדון ואחרי־כן סחר עם לייפציג, פאריז, בלגיה עד שצבר הון של 500 לי"ש. בלונדון נודע בין החוגים היהודיים כחובב־ציון נלהב. משולחים של ארבע הערים הקדושות בארץ־ישראל, וביחוד מירושלים, החלו לבקרו בביתו, והללו הלהיבו בסיפוריהם את רוחו עוד יותר. הוא לא יכול לשקוט בלונדון, ואחרי היותו לנתין אנגלי עזב את אנגליה ואת מפעלו ועם בני ביתו נסע ובא ארצה־ישראל, בשנת 1871, בלי דעת מראש במה לעסוק בה.

*

בעיר יפו לא היה עוד כדי מנין יהודים. שמונה יהודים ישבו בה. ה“חוף” הרשמי לא היה אז ביפו, כי אם בירושלים, ובמקום שעומדים היום בניני פקידות החוף, היתה חומה עבה. דרך פירצה קטנה בחומה זו היו עוברים הנוסעים עם חפציהם מן הסירות אל היבשה. ביפו היה על זרח בארנט לחכות, ככל הבאים באניה, 15 – 20 יום עד שתזדמן שיירה לעלות על פרדות וגמלים ירושלימה. עלייה זו נעשתה ביום, כי בלילה היתה הדרך מסוכנת.

בירושלים התוודע אל חולמי חלום ישוב ארץ־ישראל – יואל משה סאלומון ודוד מאיר גוטמן מהונגאריה והצטרף לחבורתם. בינתיים יסד עסק בירושלים והפסיד את כספו עד הפרוטה האחרונה. לאחר שנה וחצי נאלץ לעזוב לזמן מה את הארץ, להשאיר בירושלים את אשתו וילדיו וחזר ללונדון. שם חזר לעסקו הראשון ועשה לו שוב הון זעיר. שב ארצה־ישראל והחל לבנות עם עשרת הבונים הראשונים במאה־שערים. כן יצא עם מיסדי פתח־תקווה לקנות את שטח הקרקע בשביל מושבה זו והיה מן הלוחמים הראשונים בירושלים בעד ייסוד המושבה. אנשי החלוקה בעיר לעגו לקומץ בעלי־הדמיונות הרוצים לאבד את כספם וגם את חייהם במקום שומם ורחוק מישוב, ובעבור זרח בארנט ודוד מאיר גוטמן בחוצות ירושלים, הראו עליהם הירושלמיים באצבע כעל משוגעים וצעקו בקול: “הנה הולכים שני המשוגעים, ההונגארי והלונדוני”. בכינוי “משוגעים” הכתירו הירושלמיים את מיסדי המושבה הראשונה בארץ.

11 זרח ברנט.jpg

זרח בארנט


לאחר שנתקבלה תעודת־הקנין על האדמה הקנוייה החלו בשנת תרל"ה בבנין המושבה. מחזה נהדר ומלהיב עד דמעות נתגלה, כשהמיסדים עלו בפעם הראשונה על הקרקע לבחור את המקום לבנין בתי המושבה. ברכיבה על סוסיהם עלו על האדמה החדשה וכשראו בעיניהם מרחוק את הככר לבנין המושבה, לא יכול זרח בארנט להתאפק ודהר קדימה לפני החבורה. עלה הראשון על הככר, קפץ מעל הסוס, התנפל על הארץ ונשקה וזרם דמעות שטף וירד על פניו, דמעות שמחה. כמוהו עשו יתר המיסדים ואחרי־כן ירו את אבן־הפינה ואמרו מקרב־לב את הברכה: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.

כשסיפר לי בארנט, כעבור יותר מארבעים שנה, על אותו רגע, נצנצו דמעות חמות בעיניו, ובמשך רגעים אחדים לא יכול לדבר, עד ששככה התרגשותו לזכר הרגע היקר.

אחרי הנחת אבן־היסוד, כשהמיסדים רצו לעלות לשבת על הקרקע עם נשותיהם ובניהם, סרבה אשת בארנט לעשות את הדבר הזה. איך תלך לסכן את חייה במקום שמם, רחוק מישוב ומאנשים? טוב לה לקבל גט מבעלה, אם חשקה נפשו ללכת לשבת במקום ההוא. בארנט לא רצה לתת לה גט־פיטורין והיא דרשה אותו על־ידי מיודעיה לבוא לפני הרב ר' שמואל סלאנט. הרב הגאון, בשמעו לראשונה את טענות האשה, אמר לתת צדק לדבריה, אולם בארנט מיאן לתת גט ורצה כי תלך אתו למושבה שנוסדה. – “הלא קוראים לנו בעיר משוגעים, ומשוגעים אינם כשרים לפי דת ישראל לתת גט לנשותיהם”… – אמר – “והשנית, תשעשעהו תקוותו שבגלל רעיון ישוב ארץ־ישראל הקדוש יהפוך ה' את השממה לגן־עדן ואשתו לא תסבול שם”. – על ר' שמואל סלאנט עשו הדברים רושם והוא ציווה לאשת בארנט ללכת אחרי אישה, אף ברך אותה לדרכה.

בעלותם לשבת על אדמתם, עוד לא היה למתישבים הרשיון לבנין בתים והם הקימו אוהלים על שפת הירקון וניגשו לעיבוד הקרקע, שערביי א־מלבס עיבדוהו עד אז. הערביים הקימו קול זוועות ובאו עם נשיהם וילדיהם ולא נתנום לעבוד. מצאו המיסדים עצה, שכרו את הערביים לעבודה והללו נרגעו. היהודים החליטו לעבוד את אדמתם לא במחרשות הערביות החודרות רק כדי סנטימטרים אחדים באדמה, אלא במכונות אירופיות. המחרשות נתקבלו מחוץ־לארץ ואליהן נאסרו שוורים כמנהג הארץ, אך השוורים לא יכלו למשוך את המחרשות הגדולות. מה עשו המיסדים? נסעו לבירות וקנו שוורים בירותיים גדולים, ואולם השוורים האלה לא יכלו נשוא את אקלים יהודה ומתו. המחרשות האירופיות הטובות נשארו כעבור זמן שקועות בביצות הירקון ומיסדי המושבה נאלצו להשלים עם המחרשות הערביות הקטנות ולהמשיך את העבודה בהן. ערביי א־מלבס, שעבדו אצל היהודים, ראו כי היהודים הם אנשים בלתי־מנוסים ואין להם מושג על הקרקע ועיבודו, והחלו להזיק לבעליהם ולגרום להם הפסדים. בתקופת זריעת הדורה זרעו חיטה בשדות היהודים ובעת זריעת החיטה זרעו שעורים. נקל לשער את הצלחת מיסדי המושבה בשנתה הראשונה, וכל הונם בכסף ובשווה־כסף אבד.

מיסדי המושבה סבלו הרבה ביחוד בחורף, בגשמים העזים, כאשר המים הציפו את הסביבה. גשר על הנחל שבין פתח־תקווה ויפו עוד לא היה וכן מלאו מים שאר הנחלים הרבים והקטנים בדרך. מיסדי המושבה נשארו לעתים עד שלושה ימים בלי לחם. כאשר אזלו צרכי האוכל, בישלו במים דורה בלתי־טחונה וזה היה מזונם. כשירדו המים בסביבה שלחו את זרח בארנט על סוס ליפו להביא צרכי אוכל. אצל הנחל בדרך מצא ערביים יושבים ומחכים לירידת המים ובהווכחו שלא יוכל לעבור חזר ורכב אל המושבה. המיסדים ראו את שליחם חוזר אליהם, חשבו בלבם כי הביא מיפו צרכי מזון והביעו את שמחתם מרחוק בקריאות וצעקות־גיל, אבל מה גדל מפח־נפשם כאשר קרב אליהם בידים ריקות!… ימי־רעב כאלה היו להם לא מעטים ובגלל הרעב והאקלים הקשה חלו הם ונשיהם ובניהם.

השגת הרשיון לבנות בתים לשבת בהם היתה כרוכה בהשתדלות רבה בפני הממשלה המרכזית בקושטא והשלטונות בירושלים ויפו לא יכלו לתת את הרשיון. מאין ברירה בנו המיסדים שני בתים בלי רשיון והערביים מהכפר יהודיה הלשינו עליהם לפני הממשלה. פקידים מירושלים ומיפו ביקרו מיד במושבה ומצאו את הבתים בעודם בלי גגות. החל משפט בצירוף באקשיש, עד שלאחרונה הצליחו לקבל רשות להשאיר בית אחד, ואולם את הבית השני פסקו להרוס עד היסוד. הצד הקשה בפסק־הדין היה, שעליהם להרוס בידיהם את הבית לעיני הז’אנדרמים התורכיים שהשגיחו כי היהודים יחריבו את רכושם באמונה, וז’אנדרם נשאר לשבת במושבה על חשבון האכרים ולשמור.

בא סוף הקיץ. בקיץ עוד אפשר היה לגור באוהלים תחת כיפת השמים, אך החלו הרוחות מנשבות וגם הגשמים מישמשו ובאו ולגור בחוץ היה מסוכן. יעצו האנשים עצה, פיתו את הז’אנדרם לבקר בשכר מג’ידה ליום בכפרי הערביים הקרובים ימים אחדים בשבוע ולהעלים עין כשיעלו גג על הבית ואז תהיה זו עובדה שאין לבטלה על־פי החוק התורכי… ראה הז’אנדרם את הגג על הבית והלשין לפני פקידות הממשלה ביפו. הפקידים לקחו שוב באקשיש ואולם הבית נשאר בפעם זו שלם. אחרי שהיה להם בית לגור בו, התמסרו יותר לעבודה. הם הסתגלו למקום ולעבודה החקלאית וידעו עת לכל עבודה ואשר זרעו נשא פרי. המתישבים ראו ברכה באדמתם.

בארנט וגוטמן זכרו את תושבי ירושלים שקראו אחריהם בחוצות: “משוגעים”… והחליטו לקיים את המנהג העתיק מתקופת היות העם העברי עם אכרים, כיהודים החרדים לקיים את מצוות התורה. הם טענו על מספר גמלים את פירותיהם להביא תרומה ומעשרות ירושלימה כמנהג אבותיהם הקדמונים. בשכונה מאה־שערים הורידו את הפרי מהגמלים וביום־החג הזמינו את הרבנים והדיינים, הכוהנים והלויים אשר בעיר, ערכו סעודה גדולה על־פי מנהגי ישראל. חילקו את התרומות והמעשרות לכוהן וללוי העניים, וברכו ברכת “שהחיינו”, על אשר זכו להביא אחרי אלפיים שנה את הפרי הראשון תרומה לירושלים. שלושה ימים שמחו וערכו סעודה. ואותם הירושלמיים, שלפני שנים מספר קראו אחרי קוני אדמת המושבה “הנה הולכים המשוגעים”, שמחו יותר מכל בסעודת אנשי פתח־תקווה ושרו בקול: “הם אינם משוגעים”. כבוד מיסדי פתח־תקווה גדל מאז מאוד בעיני אנשי ירושלים והראשונים השתמשו במצב זה והחלו לארגן מקרבם חברים לקנות אדמה נוספת בשביל פתח־תקווה ולהמשיך בעבודה בכוחות מוגברים. השתדלויותיהם נשאו פרי ואנשים חדשים התישבו במושבה. אחרי־כן נקנה גם שטח קרקע חדש וגדול והמושבה החלה להתפתח ביתר מהירות.

קשרי המסחר שהיו לזרח בארנט עם לונדון הכריחוהו לנסוע מהארץ מזמן לזמן. ואמנם אחרי שנות עמל וסבל אחדות בפתח־תקווה נסע שוב לונדונה לשפר את מצבו הכספי ולחזק את נחלתו בארץ. בהתנפלות החריבו הערביים את ביתו ועליו היה להחיש לו שוב עזרה כספית מלונדון. עשרים ותשע פעמים נסע איפוא בים, מארץ־ישראל ללונדון ובחזרה. פעמיים בנסיעות אלו בא לראיון אל הבארון רוטשילד בפאריז בעניני פתח־תקווה. באותו זמן לקח חלק באסיפת חובבי־ציון הראשונה, אסיפת קאטוביץ, שם עורר את התענינות הנדבן ק. ז. ויסוצקי בגורל פתח־תקווה. נסיעותיו הביאו תועלת מרובה למושבה, אבל הפרידות הסבו לו לעצמו סבל לא־מעט.

פעם אחת חלה נסיעה שלו ביום השבת. הים סער. האניה נעה ונדה. הוא לא אכל ולא שתה באותו יום. כשהאניה החלה להתרחק מהחוף עמד סמוך למעקה ובמועקת נפש ובלב מר התבונן אל חוף יפו ההולך ונעלם מעיניו. אותו יום היה לו יום של חשבון־נפש. כל מעשיו ופרשת־חייו התיצבו לפניו, כביום הדין הגדול, ושאלו פתרון ומרה היתה ההכרה כי הפתרון נסתר. הוא חשב על עברו וביחוד על שנות עמלו וסבלו בפתח־תקווה ושאל את השאלה אם לתועלת היא העבודה הזאת, אם לא יישארו מיסדי פתח־תקווה הראשונים והאחרונים בישוב החקלאי, בישוב החדש? – – המחשבות והספקות האלה, ואולי מצב־רוחו העיקו עליו הוא בכה מר.

בבואו ללונדון בפעם הזאת החליט לשהות שם עד אשר ירויח סכום כסף גדול, שיתן לו אפשרות להשתקע בארץ־ישראל לבלי לעזבה. בבירת אנגליה עסק במסחר־בתים עד שרכש לו הון של שלושת אלפים לירות. כאשר שב ארצה וראה כי המושבה פתח־תקווה אינה מתפתחת כרוחו, השתקע ביפו למען בנות רובע יהודי בעיר הערבית. בעיר זו ישבו כבר אילו עשרות משפחות יהודיות בבתים ערביים אפלים וצרים. זרח בארנט קנה כרם בן עשרים אלף אמה (כיום הרובע נוה־שלום) ושילם פחות מפראנק אחד בעד האמה. כן קרא למודד וחילק את שטח הקרקע לשלושה רחובות, אף הניח את היסוד לבתים הראשונים. האנשים, אשר הזמין להיות נוכחים בהנחת אבני־היסוד לבתים הראשונים ברובע היהודי החדש, לא רצו להיענות להזמנתו, כי מדבר־חול היה עליהם לעבור ממקום מעונותיהם ושוב צחקו לזרח בארנט “המשוגע”. – מצא לו אדם עסק להשקיע את כספו בשממה! – כן נדו לו ברחמים.

לא יכלו הללו לתאר להם שבמקום שמם זה יהיה בזמן מן הזמנים ישוב. גם הבתים נבנו, אולם יהודי יפו לא רצו לשבת בהם, ביראם מפני הערביים ופחדם לא היה פחד־שוא. אחרי ימים אחדים התנפלו ערביים על זרח בארנט ובעמל רב הצליח להציל את חייו תמורת באקשיש. אך עבר זמן ויהודי יפו שינו את דעתם על זרח בארנט. הם עברו מעט־מעט לגור בבתיו. בינתיים הוסיף על הבתים הקודמים חמשה־עשר בתים חדשים, ובמשך הזמן הוסיף לבנות בתים וחנויות. כן בנה חלק מהרובע נוה־שלום כדי חמישים בית, והגיע לשיבה מופלגת בשבתו קבע ברובע שהקים.

נפטר בשיבה טובה בגיל 93 בביתו בנוה־שלום ביום י“ז תשרי תרצ”ו והובא לקבורה להר הזיתים בירושלים.

המלצות קוראים
תגיות