(תרי“ד־1854–תרע”ד־1914)

פרשת החיים עשירת ההרפתקאות של אלעזר רוקח, אישיות תקיפה ואצילה, מעמידה אותו במחנה המורדים האמיצים הראשונים, שהתקוממו נגד ארחות־חייו של הישוב הישן. הוא היה מייסדה של המושבה ראש פינה בגליל העליון, אשר הוקמה על אדמת הכפר הערבי ג’עוני, שנרכשה על ידו ועל ידי חבריו בכסף מלא. חייל נאמן היה, אך גלמוד ונשכח נפטר בדרוהוביטש, עיירה נידחת בגאליציה.

על הכשרון הספרותי של אלעזר רוקח יעידו מאמריו ומכתביו שפרסם על תולדות הישוב בעשרות עתונים וכתבי־עת. הוא עצמו ערך והוציא לאור כמה עתונים וחוברות תעמולה בעברית ובאידיש, שתעודתם היתה להפיץ את רעיון התחיה בתפוצות הגולה. איש ההרפתקאות היה וטולטל ממקום למקום במצוות הגורל, בלי למצוא שלווה לנפשו ומורדף תמיד בעד האמת שהעז להטיח בפני אנשי הישוב הישן והחדש כאחד.

ואדם זה, שרצה לחונן את עפר הארץ ולקומם את הריסותיה, נאלץ לנדוד בכל ארצות פזוריו של עמנו, להתווכח על עתידה של מושבה עברית ולחלום משם על ישיבת־קבע בארץ־ישראל. שלושים וארבע שנה – בן שישים היה במותו – נע ונד בארצות הגולה, הלך מעיר לעיר ומעיירה לעיירה ובהתלהבות הפיץ ברבים את רעיון התחיה.

הסופר ישעיהו זילברבוש מגאליציה, שהכיר את רוקח מקרוב בתקופת נדודיו בארץ זו וברומניה הקרובה לה, הציב לו אחרי מותו ציון בלשון זו: “רבים היו בין המתוקנים שבארץ־ישראל, בין המתאוננים והמתמרמרים על שלטון העריצים, ושאמרו לקשור מלחמה על המקולקלים שבהם ולהוציא בלעם מפיהם. אבל כמעט בכל פעם נחבא עד מהרה קול התמרמרותם – לא מפני שאגת התקיפים אבל מפני צעקת העניים המתפרנסים מן הקופה של ר' מאיר בעל הנס, שהיו מפחדים כל היום פן ישמעו הנדיבים שבחוץ־לארץ ויקפצו את ידיהם ואז גם שארית אכלם תכרת מפיהם. אלה המתאוננים והמתמרמרים נאנחו מקוצר־יד וכאובדי עצות היו. קם אלעזר רוקח, איש צעיר חולם, ובדמיונו הכביר ראה שמים חדשים וארץ חדשה, ויחלום והנה כמעט יניף את ידו וירים את קולו וסביביו נסערה מאוד: מעבר מזה יתקבצו אליו כל הנדיבים שבחוץ־לארץ ויקראו לעומתו: “אוצרות כספנו פתוחים לפניך ואתה קנה־נא תחת ה”חלוקה” חלקת־אדמה לכל משפחה ומשפחה שבארץ־ישראל לעבדה ולשמרה". ומעבר מזה – וכל היהודים תושבי ארץ־ישראל בנעריהם ובזקניהם למקטניהם ועד גדוליהם ירוצו לקראתו, איש את רעהו ידחקו וכולם הומים וקוראים פה אחד: “הא לך תרמיל הקבצנות שלנו ואתה תן לנו תחתיו את המחרשה!”

וצעיר זה, שחונן בדמיון כה עז ויפה, רצה לחזות במו עיניו את חלומותיו עוטים גשמיות, וכדי לשמש משל לאחרים קנה אחוזת־קרקע, בכפר ג’עוני, ששם נוסדה המושבה ראש־פינה" – –

וזילברבוש כותב במקום אחר:

– – “ואני בפקדי היום את כל מהותו ואיכותו של אלעזר רוקח בזכרון לפני, בהביאי היום בחשבון את כל מפעליו בחיים וכוללם יחד, יוצאת לי סוף סוף, אחרי כל ההרהורים והפקפוקים, המסקנה האחת שאין להרהר אחריה ואין לערער עליה, כי היה האיש הזה דגול מבני גילו. על כן אמרתי כי כל היודע דבר על אודותו ודן אותו בשתיקה נקרא חוטא להיסטוריה של תנועתנו הלאומית”.

עד כאן רק חלק קטן מדברי זילברבוש על רוקח. נביא גם את עדותו של ד"ר יעקב נאכט מרומניה שהכירו מקרוב וגם הוא נותן לנו תיאור רב־ענין של אישיות רוקח. "אלעזר רוקח גבה־קומה, יפה עינים ובעל פרצוף מאיר, דיבורו מושך וכל תנועותיו חינניות; דברן האיש ודיבורו הולך ושוטף, גל רודף גל, בלי כל עיכוב, אין מעצור לרוחו. רעיונות ופתגמים ושיחת הבריות ומעשה שהיה, מין תבלין “מעשה רוקח”. היה מן “החוטפים” בספרות, ולפעמים אף שלא כדת. בעתונו “תלפיות” תרגם את מאמרו של נורדוי “השקפה של שנת 1897” (שהופיע בעתון נוייה פראייה פרסה) אות באות בלי להזכיר את שם מחברו ועשה בו כאדם העושה בתוך שלו. והיה גם מן החוטפים בחיים או כמו שאמר על עצמו “מקלי־הדעת”. “לולא אפחד כי אז אמרתי – כך אמר רוקח – כי היותר טוב אשר יכלו האלים להניח למראשותי האיש בערשו ובמשכבו הוא רק קלות־הדעת, אבל דרוש כי הקלות תהיה אלוהית ומלאה הוד־מלכות”. – –

יש לחשוב כי קלות־דעת זו של רוקח נבעה משאיפתו העזה לחירות גמורה, כי לא רצה האיש מעודו לקבל עליו מרות.

*

אלעזר רוקח נולד בי“ג תמוז בשנת תרי”ד בירושלים למשפחת חסידים ובני תורה. זקנו ר' יוסף היה מחשובי החסידים של סדיגורא. כשעלה לארץ בשנת ת"ר סר תחילה לסדיגורא לקבל את ברכת רבו לדרך, ושם נפגש עם ר' ישראל בק אחד מבוני ירושלים וצפת. ר' ישראל בק היה מהחולמים הראשונים על ישוב חקלאי בארץ הקדושה עוד בימי שולטן מוחמד עלי, שאז סייר את הארץ השר מונטיפיורי; ישראל בק התגורר אז בכפר על ההר ג’רמן על־יד מירון, בסביבות צפת. כמו־כן היה המדפיס הראשון בארץ־ישראל. יוסף רוקח הביא עמו לסדיגורא את בנו יצחק, בחור רך בשנים, שנשא חן וחסד בעיני ר' ישראל בק ולקחו כחתן לבתו. ועל שולחנו של הצדיק נכתבו התנאים כמנהג החסידים.

בתנאים הותנה במפורש שהחתונה תהיה אי"ה בירושלים. והעיר הצדיק מסדיגורא, שמן הראוי להטיל חובה על כל יהודי להשתמש בנוסח זה, כי כולנו מצפים לגאולת ציון שתבוא במהרה.

יצחק רוקח היה לאחד מחשובי הסוחרים בירושלים ולקבלן ראשי אצל הממשלה. מקורב היה לכמה מגדולי השיכים ויותר משלושים שנה נחתכו על־ידו מעשיהם. בהיוולד לו אלעזר בנו, החל לגדל אותו ברוח המסורת והתורה. כשמלאו לאלעזר שלוש־עשרה שנה נכנס במצוות אביו בברית־אירושין עם אחת מבנות צפת והיה סמוך על שולחן חותנו. עד ארבע־עשרה מילא את כרסו בש"ס ופוסקים ורק אחר־כך התחיל לעיין בהסתר בספרי ההשכלה והתמסר ללימוד שפת עבר ודקדוקה. כשנודע לאדוקי צפת, שהאברך “הציץ ונפגע” רדפוהו בחימה עזה.

בן ט“ו יצא לו שם עילוי ובגיל י”ז שנה חיבר ספר בשם “מצב צפת ותושביה האשכנזים”, שבו התחיל להטיף את רעיון עבודת־האדמה, אשר רק היא עלולה לבסס את מעמדם הרעוע של בני ארץ־ישראל. כשבא מונטיפיורי לצפת בסיורו השביעי והאחרון ובכנסו את ראשי עדת צפת כדי לדעת במה אפשר להושיע לבני העיר, קם אלעזר רוקח וענה, כי התשועה היחידה לבני הישוב היא לישבם על אדמה שיעבדוה והיא תתן את פריה. והוא אז בן י"ט.

בשנת תרל"ו מייסד רוקח בעזרת כמה מחבריו, בצפת שהיתה מבצר הקנאות והחלוקה, חברה בשם “ישוב ארץ־הקודש”. אנשי החלוקה הקנאים מחדשים ביתר שאת את המלחמה נגד רוקח ומסיבים לו צרות נוראות.

המלחמה המרה שערכו אנשי צפת נגד רוקח קובעת פרק מיוחד לעצמה בדברי הימים של צפת. רוקח הוא משכילה הראשון, מורד עז־נפש שקשר קשר נגד החלוקה, בעליה ותומכיה. באותם הימים שחייו היו תלויים לו מנגד, פרסם רוקח בפסיבדונימים שונים מאמרים ומכתבים רבים על מצבה העלוב של עיר הקודש צפת. ביחוד קנה לעצמו פרסום מאמרו בשם: “זבח משפחה”.

בפרק־זמן זה נקנה חצי הכפר ג’עוני, אשר כבר הזכרנו אותו לעיל. עשרים משפחות מבני צפת התכוננו לעלות על הקרקע, אבל בינתיים נתברר כי טעו בחשבון ואין להם די כסף לקנות בו את המכשירים הנחוצים לחקלאות. המיסדים החליטו לשלוח את רוקח לחוץ־לארץ, לא לאסוף כספי חלוקה כרגיל בימים ההם כי אם למצוא מקור לכסף לבסס את מצב האכרים העבריים הראשונים על אדמת הכפר העברי שיסדו. שמעו זאת ראשי החלוקה בצפת ונבהלו, פן ישמעו יהודי חו“ל מפי השד”ר אלעזר רוקח, כי אפשר להתפרנס בארץ־ישראל מעבודה של יגיע־כפיים וחדלו לשלוח להם כסף החלוקה לחיי בטלה. מלחמה קשה התלקחה נגד רוקח. תחילה ניסו להניאו מדרכו זו על־ידי מעשי אלימות. העמידו חבר אנשים לזרוק בלילות אבנים בעד חלונות ביתו. נזדרזו וכתבו לרוסיה מכתבי שטנה ורוקח היה נופל בפח, אלמלא ר' ישראל דוב פרומקין, עורך “החבצלת”, שקיבל את הידיעה הזאת מפי הציר הרוסי והזהיר את רוקח מפני הסכנה הצפויה לו ברוסיה. רוקח נאלץ לשנות את כיוון נסיעתו ויצא לרומניה.

פרטים מענינים השופכים אור רב על תקופה זו של הישוב הישן, ארחות חייו, מנהגיו ומחשבותיו אנו קוראים במכתב שרוקח ערך בזמנו לעורך ה“מגיד”. במכתב זה שנתפרסם ב“המגיד” בכמה המשכים משנת תרמ"א (1880) הוא כותב:

“בוקארעסט, י”ט רחמים תר“מ למעלת בעל המגיד ומשנהו הד”ר ד. גארדאן הי"ו.

“ידידי יקר! ממכתבך אראה ואכיר את הגות רוחך. בפה מלא אגיד לך (אם כי לא ידעתי שפת חנף) כי יקרת בעיני עד מאוד. רואה אנוכי את טוהר רוחך ובהגיגך תבער כמו אש האהבה לעמך ולאומיותך, וכראוי וכיאות לאיש העומד בראש “דעת הקהל”, נכון לאיש האוהב עמו ועובד בכרם ספרותו, לא רק למען עשות חיל ובצוע בצע, כאשר לדאבון לבבי נוכחתי להכיר איזו רעדאקטארין של מכ”ע בעמנו אשר לבושת ולכלימת ספרותנו.

“היטבת ידידי לכתוב אלי: “כי נלחמתי בסכנת נפש בארץ אבותינו לטובת הכלל!”. סכנת נפש? – אדמה כי אין בתבל סכנה כהסכנה אשר רחפה ותרחף עוד עלי לרגל מטרתי ורצוני להיטיב מעט לאחי. עשיר הייתי אשר לא בושתי להמנות בין העשירים באירופה! והנה הלך לאבדון (הוני) ע”י הרדיפות אשר רדפו אותי בעלי הטובות לישראל בארץ־ישראל והתירו לכל איש רע ובליעל לאכול את הוני. הגשתי דיני למשפט, אל הממשלה, והם הגידו לאלפי עדי־שוא ומפיחי־כזב כי הצדק את עושקי נחלתי והוני, וגם מאת המשפט יצאתי וידי על ראשי!

“וקדושתם? לא פעם ופעמים התנפלו חבר בוגדים – שכירי ממוני ורבני צפת, באישון־ליל ואפלה על ביתי. ואבנים גדולות ירו לביתי בעד החלונות אשר כפשע (בלא כל דמיון!) היה ביני ובין המוות או בין המוות לביני! בתי, בת שתי שנים, החביאה את עצמה תחת המיטה בעת ירדו האבנים על ביתי כמטר עלי דשא. וגם היום, אשר לא נשאר לי מכל עמלי והוני, רק הבתים השוים אלף ושש מאות לירא זהב (בערך 36.000 מרק) – גם היום עוד יעשקוני זדים כי הטילו חרם חמור על כל איש אשר יזיד לשכור אצלי בית למעון, ועל כל איש אשר יקנה ממני את הבתים. ולמי אצעק ואשוע? ה' יקום נקמת דמי ודם בני בית השפוך כימים במורד!” – –

*

יקצר המצע מלספר אפילו בקיצור את פעולותיו, נדודיו והרפתקאותיו של אליעזר רוקח בארצות רומניה, גאליציה ורוסיה. בעיירה דרוהוביטש אשר בגאליציה חי אליעזר רוקח את ימיו האחרונים. שם היה לו קהל מעריצים שערכו לכבודו מזמן לזמן אסיפות פומביות, בהן הפליא את הציבור בדבריו החוצבים להבות־אש, שתלמיד חכם כרוקח ידע למשוך עליהם חן מיוחד. באחת השבתות, בהתכוננו לצאת מבית מלונו הרגיש את עצמו ברע ונפל על כסא אחוז־שבץ. שכנה הרגישה בעד לחלונה, שרוקח לא נע במשך זמן רב. הבהילה את משרתי המלון והם מצאו אותו בלי רוח־חיים. נשמתו יצאה הרחק ממולדתו ומשפחתו. והקהילה היהודית של דרוהוביטש הביאה אותו לקבורה. יום מותו המדויק לא נודע ורק זה ידוע שמת זמן־מה אחרי התפרצות המלחמה העולמית הראשונה. כה נסתם הגולל על אלעזר רוקח, דמות סוערת מראשוני הלוחמים לתחית הישוב בארץ.