בבוקר לא־עבות אחד ישב האכר יהודה ראב במושבה פתח־תקווה, זמן קצר אחרי היווסדה, לפני ביתו ושאף את האויר הצח בהיותו חש קדחני. פתאום עבר על פניו בדווי רוכב על סוסה יקרה ולבנה. לפי המנהג היה על ראב לקיים בבדווי הכנסת־אורחים, לבקשו לרדת מסוסתו, לשבת בצל ולנוח ולהגיש לו כוס קפה. ואולם הרוכב הגא דרש בשלום האכר בקרירות כזאת, שהאחרון נמנע לקיים בו את המנהג וענה גם הוא על ברכתו בקרירות. למחרת, בישבו שוב לפני ביתו, עבר עוד הפעם הבדווי על אותה סוסה. הפעם קרב אל האכר ודרש בשלומו בידידות רבה וקשר אתו שיחה. באמצע השיחה הודיע פתאום: “אנא ישראל, אנא יהודי”. כשראה שהאכר מתפלא על הודעתו זו וכי הוא מביט בעינים חושדות על תלבשתו, על מראהו ותנועותיו הבדוויות, שאין בהן שמץ יהדות, – נשא את עיניו המבריקות למרום ובדבקות אמר: “שמע ישראל, ד' אלקינו ד' אחד!” –

אחר־כך החל לספר על דרך בואו אל המושבה. בן שבט בדווים יהודים קטן הוא, הנודדים במדבר כרועי־צאן בחבל העיר בגדאד. באחד הלילות נגנבה אצלו סוסתו היקרה. הוא מצא את עקבות גונב סוסתו והללו הובילוהו עד העיר דמשק. אחרי עמל ויגיעה רבים מצא את סוסתו בעיר הזאת. ואולם בהיותו בדמשק לא רצה עוד לשוב למקומו לפני ראותו את העיר הקדושה ירושלים. הוא רכב על סוסתו מדמשק לירושלים והמקרה הקרה לו ללון בכפר הערבי פדז’ה שאצל פתח־תקוה. בהיוודע לשיך הכפר כי יהודי הוא, אמר לו כי מהלך חצי־השעה מכפרו, על אדמת א־מלבס, יושבים אכרים יהודים. לשמע דברי השיך תקפה אותו סקרנות גדולה ורכב מיד אל המושבה. הוא עבר על פני המושבה, אך בראותו את האנשים לבושים בגדים כאנשי־המערב, לא האמין כי יהודים הם. “צרפתים הם ולא יהודים, הלא אין סימן יהדות בהם” – חשב בלבו. אולם השיך מפדז’ה הבטיחו שוב בלילה הבא כי אלה יהודים הם. והוא בא בפעם השניה אל המושבה והתוודע. בני המושבה התוודעו אליו מקרוב ונוכחו כי אמנם יהודי הוא. מיד קרבוהו אליהם והתענינו בו מאוד. הבדווי העברי שמח מאוד באחיו החדשים והמוזרים ותחת לשוב אל אנשי שבטו הנודדים, הציע לאכרים שיקבלוהו כשומר במושבה לשנה אחת, למען יעזור להם להגן עליהם מפני שונאיהם המתנפלים והשודדים. האכרים קיבלו את הצעתו ברצון ואבו־יוסף, הבדווי היהודי, היה לשומר העברי הראשון במושבה העברית הראשונה.

זקני פתח־תקווה סיפרו רבות על הגנת אבו־יוסף במסירות נפש וברוח גבורה בלתי רגילה על המושבה. הוא היה קצר־קומה אך רחב־גרם וכתפים, כחוש־בשר, עור ועצמות, מפני שאכל רק אחת ביום. שתה – גם אחת ביום לא שתה, כגמל הנודד במקומות ציה שמקווי המים מועטים בהם. ברובה ואקדח לא השתמש בחייו. הדבר היה לא לפי כבודו או כדבריו: “חרפה לגבר להחזיק נשק כזה, שגם אשה יכולה להשתמש בו”… כלי־זינו היו חרב חדה וכבדה וחנית ארוכה מברזל־עשת.

את סוסתו שהיתה מהירה כסופה, אהב ונצר יותר מנפשו. אפילו על כבודה ושמה היחסני הגן לפי השגותיו ומנהגי סביבתו. בזמן הגניבה, בעת שהיתה ברשות אחרים זיווגו אותה עם סוס, ש“יחוסו” היה לא־ברור כל־צרכו, ולכן בהוולד לה סיח, כרה אבו־יוסף בור, העמיד בו את הסיח, שחטו וקברו.

אבו־יוסף היה מזמר ומנגן מצויין. בלילות הירח היפים והבהירים, ברכבו על סוסתו היה משתקע בזמרתו עד שנפש השומעים יצאה בשוררו. הוא היה משורר ואכרים אחדים ראו את שיריו בכתב בערבית ועברית. לנגינותיו על כלי־מיתרים משערות־הסוס ולזמרתו יצאו שם בסביבה. בחתונת בת השיך עומר אבו־קישק, ששכן בקרבת פתח־תקווה, ואשר היו מוזמנים אליה השיכים הגדולים מהסביבה, זימר וניגן אבו־יוסף זמירות וניגונים ערביים עד שדמעות התפעלות נצנצו בעיני השיכים הזקנים. כגמול על הנגינות והזמירות לקח אותו השיך אבו־קישק למחרת החתונה אל העיר יפו והעניק לו מתנות רבות: זוג נעלים אדומות עם חטמים מעוקמים כלפי מעלה מהמין המשובח, עבאיה יקרה מצמר מובחר, עקאל וכפיה לראשו. כעשר לירות הוציא עליו השיך…

גם ממעשי גבורתו בשמירה על המושבה נביא מאורע אחד.

השיך התקיף אבו־דז’רס עם מחנה בדווים שודדים התנפל על המושבה. סוסיהם וגמליהם פשטו בקמה, רמסו אותה והשחיתוה. השודדים רדפו אחרי עדר המושבה ורצו לתפסו וגם על אנשים אמרו להתנפל. בזמן ההתנפלות נמצא אבו־יוסף רחוק בגבול השני של אדמת המושבה. בשמעו על ההתנפלות טס על סוסתו כחץ מקשת אל מקום ההתנפלות והתפרץ כרוח סועה אל מחנה הערביים ולקח מיד את השיך בשבי. הוא העלה אותו אליו על סוסתו, השכיבו לפניו, הוציא מאכלת וכוננה נגדו לבל יזוע או ינוע. עם השיך על סוסתו, המאכלת בידו האחת והחרב בידו השניה, התגונן לימין ולשמאל בפני המתנפלים עליו עד שהצליח לאחר קרב ממושך לגרש אותם. כך שמר אבו־יוסף על כבוד היהודים במושבה העברית הראשונה והיחידה אז. שנה עבד במסירות־נפש את האכרים ואחרי־כן נפרד מהם בידידות ונעלם על סוסתו כמו שהופיע פתאום. הוא חזר אל אחיו הבדווים היהודים במדבר בחבל בגדאד.

*

כגיבור עממי־אגדתי הופיע סנדר חדאד לעזרת חלוצי הישוב החקלאי הראשונים. נפח היה ושמו הפרטי סנדר. בשל ידו הקשה כברזל קראו לו הערביים בשם “חדאד”, וכן נקרא בפי־כל: סנדר חדאד. הוא היה גיבור־חיל, ואיש לא שווה אליו בארץ בגבורה. אשר הכירוהו סיפרו, כי בחור כארזים היה בקומתו החסונה והגבוהה. בגופו דמה לאתליט, ידיו היו כמטילי ברזל, שריריו החזקים – ככבלי פלדה. רוח־סלעים שכן באיש האדיר הזה, על סוסה ערבית רכב כסופה. בהתנפלויות קשות פרץ על סוסתו אל בין המתנפלים ובידיו, לפעמים בלי נשק, היה קוצר מימין ומשמאל כקצור חציר־שדה. כזבובים נפלו תחת ידיו. אחד נגד עשרה, לפעמים אחד נגד מספר גדול יותר, היה מתיצב במערכה.

בעיירה הקטנה קרינקר ברוסיה נולד לאביו יוסף קרינקר וגדל שם. כאשר פרצה המלחמה התורכית־רוסית לא יכול לשקוט בעיירתו ואף שלא נלקח לצבא התנדב לעבוד אצל קבלן צבאי, כדי לראות במלחמה. בשירותו זה חולל מעשה מהולל שהביא את המפקדים לידי השתוממות והעניקו לו עבורו אות־הצטיינות גבוה. וזה סיפור המעשה: קצין רוסי חשוב מהמפקדה ובן משפחת אצילים נפל בשבי בידי התורכים. המפקדים רצו עד מאוד להוציא את חברם משביו, אך לא ידעו כיצד, והיטב חרה להם על זאת. נודע הדבר לסנדר וקיבל עליו לשחרר את השבוי. הוא ביקש לעזרה רק שני אנשי־צבא. המפקד לעג ליהודי, אך נתן בכל זאת על ידו את שני אנשי־הצבא. סנדר התחפש בבגדים תורכיים, הוציא משביו את הקצין והביאו אל הגנראל הרוסי.

סנדר חדאד

לאחר המלחמה נסע לקושטא ומשם נמשך לירושלים. בירושלים היה לנפח, מלאכתו מביתו בקרינקר. ואולם זמן רב לא יכול לשבת בעיר הקדושה, כי הגיעו אליו השמועות על התנפלויות הערביים על המושבה פתח־תקווה ולא יכול עוד לשקוט בחוצות הצרים והאפלים של העיר. סנדר יצא לעזור למיסדי המושבה העברית הראשונה ונתקבל בה בשמחה ובידידות.

רבים הם מעשי הגבורה של סנדר חדאד בהגנתו על המושבה ועשויים הם לתפוס פרק חשוב בתולדותיה. את גבורתו אפשר לסכם במלים אחדות: הוא הקריב את בריאותו למושבה. הכה את הערביים מכות נאמנות אבל גם קיבל מהם מכות ומעשה גבורתו האחרון עלה לו בחורבן בריאותו. באחת השבתות כשכל התושבים התפללו בבית־הכנסת, עלה שיך שודד ידוע עם חבורת בדווים על אדמת המשובה. כמעט נודע הדבר לסנדר, רץ אל מקום המצא הבדווים הרוכבים, קפץ ועלה על סוסת השיך והחל מחלק לו מכות נמרצות עד שזה מת כמעט תחת ידו. בראות מלווי השיך את אשר סנדר עושה, התנפלו עליו באלותיהם הכבדות והורידו עליו מטר מהלומות. סנדר לא רצה להרפות מהשיך ולא יכול להגן על עצמו. באופן זה הוכה עד אשר שיברו הערביים את עצמותיו ופגעו בריאתו. אחרי המאורע התהלך במושבה חולה, אבל לא רצה לשכב במיטה, עד שבאה תאונה שניה וקירבה את קצו. הוא נסע מגדרה לקוסטינה ועגלתו התהפכה בדרך. סנדר החבול מת מיד אחרי זה בקוסטינה. במושבה קוסטינה עוד לא היה בית־קברות ובני המושבה חפצו ליסד בית־קברות החל מקבורת סנדר חדאד. אבל בפתח־תקווה נודע על מות סנדר שלהם. מיד באו צעירי פתח־תקווה לקוסטינה ולקחו את גוף המת והביאוהו לקבר ישראל בפתח־תקווה, שעליה הקריב סנדר את נפשו.