רקע
יעקב יערי־פולסקין
אליעזר בן־יהודה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרי“ח־1858–תרפ”ג־1923)

ארבעים שנה מחייו בילה בן־יהודה בעבודתו על המילון העברי האנציקלופדי הגדול. זו היתה מלחמה עקשנית וממושכת של קנאי עברי. שעות רבות בכל יום במשך ארבעים שנה לחם את המלחמה הכבדה, כדי להכין חומר ולבנים לבנין המילון. בספריות ובמוזיאונים הגדולים בבירות העולם ובואתיקן ביקר וחקר, כדי להשיג את החומר הדרוש לעבודתו.

בימי בחרותו שינה את שם משפחתו פרלמן לבן־יהודה והיה אולי ראשון במעשהו זה, אשר כיום הוא הופעה מצוייה בארץ. כאשר שאלתיו באחד הימים למקום מולדתו וגידולו, ענה לי בעצב:

“אל תשאלני איה נולדתי. שאל איה לא נולדתי… לא נולדתי – בירושלים, אף לא במקום אחר בארץ־ישראל. והמלים הראשונות אשר דיברתי – לא היו מלים עבריות… ושני המאורעות האלה בחיי מעציבים אותי כל הימים ואיני יכול להתנחם”. – – ואמנם מי שהכיר את בן־יהודה הקנאי העברי, ידע כי באמת צר לו מאוד על שלא נולד בירושלים ועל שדיבורו הראשון לא היה בשפה העברית.

אליעזר נולד, איפוא, בעיירה קטנה בגלות רוסיה, עיירה ששמה לושקי, בפלך וילנה. אביו היה בראשונה פרוש לומד־תורה, ואחר־כך היה ממונה במשרפת יין־השרף של הפריץ, שלו היתה שייכת העיירה. אמו חונכה בעלומיה על התרבות הגרמנית. בהיות בן־יהודה בן ארבע שנים, מת עליו אביו ואמו נשארה אלמנה עם ארבעה ילדים, בעוני רב. משנת השש החל ללמוד תורה בשקידה. בשנת העשר נחשב כבר בקי בתלמוד והיה חרד מאוד לדת, התפלל בדבקות גדולה והוריד דמעות ב“שמונה עשרה”. בהיותו לבר־מצוה, לא נמצא עוד בעיירה מלמד מתאים לו ואמו שלחה אותו לעיר דיסנה, אל מורה גדול בתורה. שם טעם טעם אכילת “ימים”. הישיבה בדיסנה גם היא נעשתה אחר זמן לא רב צרה בשביל העלם העילוי, והוא נסע לישיבה חשובה יותר, לפולוצק. ראש־הישיבה שם היה אדם צעיר ונגוע בהשכלה, ובן־יהודה קיבל ממנו רוח זו. דודו של הבחור הוציא אותו מישיבת פולוצק והביאו לעיירה גולובקי, כדי שישב בשקידה על התורה והעבודה ויהיה לרב גדול בישראל. אליעזר ישב לבדו בבית־המדרש של דודו, אך מוחו לא היה נתון עוד לתלמוד, כי אם לספרי ההשכלה החדשים. בהוודע הדבר לקנאים בעיר הקימו רעש גדול. הם התחקו אחרי האפיקורוס, ארבו לו בלילה בעד החלון ובמצאם אותו מעיין ב“גן נעול” של נפתלי הירץ וייזל, ניפצו את החלון וחוללו חורבן בבית דודו.

בן חמש־עשרה עזב את הישיבות והגמרא ונסע לדבינסק להשתלם בגימנסיה כדי להגיע לאוניברסיטה. בדבינסק התוודע ליהודים אחרים מכת העממיים – ה“ניהיליסטים” – והתוודעות זו בצירוף השפעת הספרות הרוסית־המהפכנית גרמו לו שהחליט להקדיש את חייו לטובת האכרים הרוסיים הנענים. מיהודים ויהדות רחק לגמרי. אך מדבר עברי אחד לא יכול אפילו בתקופת הניהיליזם שלו להתרחק: מהשפה העברית. אותה אהב ובעונג עצום בלע כל ספר עברי שבא לידו. שקד ביחוד על קריאת “השחר” של פרץ סמולנסקין.

16 אליעזר בי.jpg

אליעזר בן־יהודה


התקוממות עמי הבלקאן בשנות השבעים נגד ממשלת תורכיה ששיעבדה אותם והרומן הציוני “דניאל דירונדה” מאת הסופרת האנגליה ג’ורג' אליוט, החזירו את הניהיליסט אליעזר פרלמן אל היהדות, והוא החל להתעמק ברעיון של שיבת־ציון.

הידיעות משדות־המערכה על מלחמתם האמיצה של העמים הקטנים על חירותם ועצמאותם, פעלו אז על כל הרוסים שקמו לעזור ל“אחיהם הקטנים” הסלאבים ובהשפעת המאורעות האלה עלה גם בדעת אליעזר הרעיון של תחית עמו והשפה העברית בארץ האבות. המלחמה הנפשית באידיאליסט הצעיר – בין הניהליסט שבו והיהודי שבו – היתה קשה – ולבסוף ניצח היהודי.

כגיבור הרומן “דניאל דירונדה”, החליט לעמול בכל כוחו כדי להגשים את חלומו, חלום־ציון. אליעזר עזב את רוסיה, נסע חסר־אמצעים לפאריז, בירת המדע והמדיניות בימים ההם, כדי להזדיין בכלי הזיין הרוחניים הנחוצים למען עבודתו בארץ.

בבואו לפאריז היו אזני היהודים שבה אטומות לענין שיבת־ציון ותחית השפה העברית. הם לעגו לחלומו וחשבוהו לקנאי שדעתו אינה שפויה. האחד שבן־יהודה יכול לדבר עמו על חלומותיו – היה איש רוסי ובן למשפחה רוסית מיוחסת – האציל לבית צ’אשניקוב.

בימים הראשונים לחייו בפאריז ביקר בספריה ובאולם־הקריאה הרוסי, כדי לקרוא בעתונים הרוסיים ולהפגש עם דוברי־רוסית. שם התוודע אל הרוסי, שהיה הכתב הפאריזי של העתון הרוסי “רוסקי מיר” ובפגישה הראשונה היו לידידים טובים. הרוסי היה לבן־יהודה למורה ומגן בעיר הגדולה והזרה. הוא הרגיש כי ידידו העברי נושא בלבו איזו אידיאה שהוא מסתירה בחובו. הוא החל לשאול ולחקור עד שבן־יהודה גילה לפניו את לבו. בשמוע הרוסי את רעיונותיו וחלומותיו, לא לגלג עליו כאחד היהודים ולא כינה אותו משוגע. בהתענינות רבה הקשיב לדבריו וברגש השתתפות חם שאל אותו:

“ומה בדעתך לעשות כדי להשיג את מאווייך?”

“אלמד עד אשר אהיה לרופא, למען מצוא את פרנסתי בארץ־ישראל, ויחד עם זה אשקוד על המדעים האחרים הנחוצים לעבודתי העתידה. אז אסע לירושלים, אתישב בה ושם אמצא את הדרך בה אלך לשם הגשמת רעיונותי”.

בשמוע הרוסי מפי בן־יהודה מענה זה, הגביר את התעניינותו בדברים והוסיף לשאול: “היש בעמך אנשים רבים השואפים לתחיתו, או יחידי אתה החולם את החלום הזה?” – בן־יהודה הסביר לידידו את האמונה הנטועה בלבות רוב היהודים בגאולת עמם על ידי המשיח והרוסי שאל: “האם הטיף כבר מישהו לרעיון הזה בעתונות או בספר?”

בן־יהודה סח לו על הרומן הציוני “דניאל דירונדה”.

“היש גם עתונים בלשונכם?”

“יש שבועון אחד, ‘המגיד’”.

“תוכל לכתוב בשפה העברית?”

“יודע אני את השפה, אך לכתוב בה מאמרים לא ניסיתי”.

“אם כן, שב מיד וכתוב מאמר על רעיון שיבת־ציון ושלח אותו לשבועון”.

בן־יהודה עשה כדבר ידידו הרוסי. הוא כתב את מאמרו המפורסם “שאלה נכבדה”, שבו ניתן ביטוי ברור ומדויק, לפני תנועת “חיבת־ציון” ושנים רבות לפני הציונות המדינית, לרעיון שיבת־ציון. בן־יהודה קרא את המאמר, בתרגמו אותו לרוסית, לפני ידידו ובהסכמתו שלח אותו למערכת “המגיד”.

שבועות חלפו עברו ומ“המגיד” אין קול ואין מענה. בן־יהודה כבר התרעם על ידידו על אשר יעץ לו לשלוח למערכת מאמר שאינו ראוי לפרסום מעיקרו.

הרוסי ניחם אותו מתוך חיבה והשתתפות:

“המאמר ראוי להדפס בכל עתון, אפילו עתון אירופי, ואם “המגיד” לא רצה לפרסמו, הרי זה רק מפני שהעורך מתנגד לרעיון שיבת־ציון. היש אצלכם עתונים וכתבי־עת אחרים?”

“יש ירחון בשם ‘השחר’ ובו משתתפים הסופרים העבריים הראשונים במעלה”.

“מה הוא הלך־רוחו של ‘השחר’? ועל מה כותבים בו הסופרים העבריים הגדולים?”

בן־יהודה ביאר לו את כיוון ‘השחר’ שהוא לאומי.

“אם כן”, אמר הרוסי, “יפרסם ‘השחר’ את מאמרך. אבל בשביל ירחון יש להרחיב את המאמר, לבררו יותר. שב ושנה את מאמרך, כאשר דורש ירחון כ’השחר' ושלח אותו מיד למערכת, אל תתעצל”.

לא עבר שבוע ימים ובבוקר בהיר אחד, בשעה שבן־יהודה התנמנם עוד במיטה, דפקו בדלת מעונו ונושא המכתבים מסר לו את תשובתו של פרץ סמולנסקין – שהמאמר יידפס בחוברת הקרובה של הירחון. בתשובה הוסיף עורך ‘השחר’ את דברי הנבואה האלה שנחרתו בלב ובמוח בן־יהודה:

“עטך אתך וברכה אני רואה בעטך”.

אכן, בן־יהודה לא רק דיבר ראשון דברים יפים וברורים על תחית העם והשפה בארץ־האבות, אלא הוא קיים נאה וניסה הראשון להגשים את ה“אני מאמין” שלו במעשה.

הסטודנט הצעיר בן־יהודה עזב את האוניברסיטה ואת עיר־העולם המלאה עליזות, את פאריז, ונסע עם אשתו הצעירה לירושלים. הוא ואשתו דבורה היו הראשונים שהחלו לדבר בשפה העתיקה שנחשבה כבר כמתה – עברית.

חלום־עלומיו הגדול, לראות בעיניו את העיר הקדושה, היה למציאות. אבל עיניו חזו אותה אחרת מאשר דימה. בבואו לירושלים לא הרגיש רגשי קודש, כי ירושלים לב־האומה נתגלתה במראה משונה לעיניו. הוא הרגיש כאב לאומי גדול בהתבוננו בה ובראותו אותה בשפלותה, כי החלוקה משלה בה.

בכל זאת החליט בן־יהודה (מי שהיה אחר־כך לאפיקורוס הירושלמי אשר אנשי החלוקה הקנאים רדפוהו בכל האמצעים), בבואו ירושלימה, לחיות בניגוד להכרתו החופשית, חיי יהודי חרד ולשמור על דיני ומנהגי ישראל. גידל זקן, פשט את בגדיו האירופיים ולבש בגד ירושלמי רחב וארוך, חבש תרבוש תורכי אדום וכן היה מהלך בחוצות ירושלים.

לשם פרנסה היה בירושלים לעוזר בעתון העברי של החרדים “החבצלת” וקיבל בשכרו 20 פראנק לחודש. לאחר זמן החל להוציא בעצמו עתון – “הצבי”.

בעתונו “הצבי” החל מנהל מלחמה נמרצה בעד תחית השפה העברית והדיבור העברי. מלחמה קשה, מלחמה לחיים ולמוות, הכריז בעתונו גם על “החלוקה”. לבסוף יצא לערוך את מלחמתו בצביעות ששררה בין אנשי ירושלים ושהפריעה את כל עבודת התחיה בעיר. הקנאים הירושלמיים רדפוהו קשה ופעם הכריזו עליו חרם רשמי. הם לא נרתעו גם ממלשינות והלשינו לפני השלטון התורכי כי מהפכן הוא בן־יהודה והוא נחבש בבית־סוהר. הדבר היה בימי ממשלת העריצות של עבדול־חמיד, ומי יודע מה היה בסוף בן־יהודה בכלא התורכי, אלמלא הבארון רוטשילד שהחל מתענין בעניני הישוב בארץ ובהשתדלותו יצא בן־יהודה לחפשי.

הקנאים נלחמו בבן־יהודה בדרכים שונות. כשמתה עליו אשתו הצעירה דבורה, סרבו לקברה על הר־הזיתים. עדת האשכנזים החליטה לבלי לתת לקברה שם. לעזרת בן־יהודה באסונו באה העדה הספרדית. הספרדים התערבו וקברו בכבוד גדול את אשתו, האשה הציונית והמדברת עברית הראשונה, שלא זכתה לראות בהתגשם חלום בעלה.

אסון אחר אסון באו על ראש בן־יהודה, ויהודי החלוקה הוסיפו למרר את רוחו. זמן־מה אחרי מות אשתו הצעירה, מתה עליו גם בתו, בת שמונה, הבת העבריה הראשונה אשר שפת האם שלה, שפת דיבורה הראשון, היתה עברית. היא היתה ילדה חביבה ויקרה וידידי ואוהבי המשפחה הביאו פרחים אל לויתה. פרחים ללוויה בירושלים? מה נורא החטא בעת ההיא! איזה חילול השם!… וקנאי ירושלים שוב לא רצו לקבור את ילדת בן־יהודה בעטיים של הפרחים. בן־יהודה דל־הקומה, אך הלוחם העז, בעל רוח־הברזל, לקח כלי־חפירה ואמר לחפור קבר בגנו לבתו.

“אם לא תקחו מיד את המתה לקברה על הר הזיתים, אכרה קבר בגני ואקברנה, אותה ואת הפרחים”, אמר.

17 עיתוני בי.jpg

עתוניו של אליעזר בן־יהודה


הדברים עשו רושם עד לדמעות גם על קשוחי־הלב שבקנאים והקברנים נשאו את המתה וקברוה על הר־הזיתים.

דרך חייו של בן־יהודה בירושלים היתה מלאה קוצים ואבני־נגף, אך הוא לא נסוג אחור מפני כל והמשיך לפעול למען רעיונו ולשקוד על העבודה שהתמסר לה – חיבור המילון העברי הגדול. ביסורים ובמאמצים שקד על העבודה עד למלחמת העולם הראשונה. עם רדיפות התורכים על הישוב, החל בן־יהודה דואג לגורל עבודתו הרוחנית, והעביר את כל החומר הספרותי והספריה שלו לבית הקונסוליה האמריקאית. אחרי שמסר את החומר לידים בטוחות, עזב עם משפחתו את הארץ ועבר לאמריקה, להמשיך שם בעבודות ההכנה. בעזרת המיליונר היהודי ורטהיים הובטח מצבו החמרי והוא לא נאלץ עוד לעסוק בעבודות צדדיות מלבד עבודת המילון. חדר מיוחד נמסר לו בבית־הספרים הממשלתי הגדול שבניו־יורק ובו עבד ארבע שנים רצופות. זכות זו לשבת יחידי בחדר בבית־הספרים ניתנה בפעם הראשונה בספריה זו. באמריקה, בתנאי הרווחה והמנוחה שמצא, החל לכתוב גם ספר גדול: “אבות הלשון העברית”.

רוח העבודה הכביר שפעם בבן־יהודה קטן־הגוף הפליא. בשנות המלחמה הגדולה והקשה ידע להתרכז בתורת הלשון הקדומה ומלבד העבודה התמידית הזאת, כתב עוד מאמרים בעתונות העברית. כן כתב את זכרונות חייו המענינים בשם “חלום ושברו”.

עם חדירת צבאות האנגלים ליהודה ולירושלים לא יכול עוד לשבת בשלווה באמריקה ונמשך חזרה לארץ. עם כריתת שביתת־הנשק הגיש בקשה בדבר רשיון נסיעה לירושלים. הארץ היתה עוד שדה־מלחמה, וממשלת אנגליה לא הניחה לנסוע שמה, מלבד לחברי ועד־הצירים. בהמלצת גדולי אנשי־המדע והפרופיסורים באמריקה הושג בעמל רב מאת הציר האנגלי בוואשינגטון הרשיון בשביל בן־יהודה לנסוע ארצה, אך גם אז לא יכול לנסוע שמה.

בעקשנותו רצה בן־יהודה גם הפעם להיות הראשון. הוא רצה שתעודת־המסע הראשונה הניתנת ליהודי מהארץ המשוחררת, תהיה לא על שם נתין ממלכה זרה, כי אם תעודת נתין ארצישראלי, והוא יקבל איפוא את תעודת הנתינות הארצישראלית הראשונה.

הציר האנגלי בארצות הברית לא רצה להכיר, גם אחרי הכרזת באלפור, בנתינות ארצישראלית מיוחדת. הוא הסכים לתת תעודת־מסע לנתין תורכיה, כי כן היה בן־יהודה. אבל בן־יהודה הלוחם רצה להיות הנתין הראשון של הארץ. הקנאי והעקשן העברי חיכה באמריקה ובלבד שישיג את חפצו. בהשתדלות שר־החוץ האנגלי באלפור, שאליו הגיע הדבר, ניתנה לבסוף זכות זו לבן־יהודה ובתעודת מסעו נרשם כאזרח ארצישראלי.

בתרע“ט חזר בן־יהודה לארץ וזכה לראות את השפה העברית כלשון רשמית במשטר החדש. בנה לו בית בשכונת תלפיות שבירושלים ומצא בסביבה הנהדרת ובהוקרה הכללית שילומים לסבלו הרב בעשרות שנות חיים, מלחמה ומצוקה. הביע מפעם לפעם את דעתו בשאלות השעה בעתון “דואר היום” שיצא בעריכת בנו איתמר בן־אב”י, אך בעיקר המשיך את מפעל חייו: ייסד את חברת “שפתנו” להפצת הדיבור העברי, שימש מזכיר לפתיחת האוניברסיטה, הרחיב את עבודת ועד הלשון והמשיך לעבוד בחיבור המילון.

אור ליום כ“ו כסלו תרפ”ג נפטר לפתע והובא לקבורה בהר־הזיתים.

המלצות קוראים
תגיות