רקע
יעקב יערי־פולסקין
ישראל בלקינד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרכ“א־1861–תרפ”ט־1929)

יפים הם דברי ימי חבורת החלוצים הראשונה שקמה להחיות את עם ישראל בארץ – זו חבורת הביל“ויים – הסטודנטים הלאומיים והגיבורים, אשר מיד אחרי הפרעות בשנת תרמ”א־תרמ“ב ברוסיה, זנחו את האוניברסיטה החארקובית ובגאון הכריזו באזני כל היהדות שבגולה את סיסמתם: “בית יעקב לכו ונלכה!” – – אף קמו ועלו בעצמם מיד ארצה־ישראל, להיות לאנשי־שדה ולעובדי אדמתה. לא פחות יפים ורצופים מעשים רבים הם חיי מחולל תנועת הביל”ויים, ישראל בלקינד.

ישראל בלקינד אינו רק חלוץ ראשון של תנועת הבילו"יים; הוא גם מורה בבית־הספר העברי הראשון בארץ, שיסד בכספו בעיר יפו בשנת 1888. ישראל בלקינד הוא הגיאוגרף הראשון של הארץ, שעבר אותה ברגל עד למקומות הנשמים בעבר־הירדן מזרחה. ישראל בלקינד הוא הלוחם הראשון בכל נפשו ומאודו נגד פקידות הבארון ושלטונה; הלוחם בעד זכות העמידה ברשות עצמן של המושבות הראשונות.

ישראל בלקינד נולד בשנת 1861 בעיירה להיסק, שבפלך מינסק. אביו, משכיל ומורה עברי, עזב למען בנו את העיירה ועבר לבוריסוב, שם ניתן לישראל בלקינד חינוכו הראשון. בבוריסוב לא נמצא בית־ספר תיכון, והאב עבר בגלל בנו למוהילב, בה נכנס לגימנסיה הרוסית. אבל הלימודים הכלליים לא נתנו סיפוק לנער העברי והוא התנפל בצמאון על הספרים והלימודים העבריים. בן עשר היה כבר “בעל תנ”ך" וידע אותו כמעט כולו על־פה. התנ"ך מילא קסם את נפש העלם החולם. התעוררו בו געגועים לראות את ארץ־ישראל בעיניו, והם גברו והלכו בהשפעת ספרי תולדות ישראל שקרא ולמד בהתענינות רבה. הגיבורים הלאומיים של ימי־קדם, הלוחמים בעד ארצם ועמם קמו וחיו נגד עיני רוחו. על אלה נוספה השפעת הרומאן העברי “אהבת־ציון” מאת אברהם מאפו, שהעביר גם הוא את בלקינד בדמיון אל שדות יהודה והרי הגליל.

עוד בהיותו בכיתה השלישית בגימנסיה ארג בדמיונו תכניות שונות איך להשיב את עם־ישראל מן הגולה לארץ־ישראל, שממנה גורש לפנים. כדי להגשים את הרעיון לגבי עצמו, החליט לחסוך בהוצאות מזונו ומהקופיקות (מטבעות רוסיות קטנות), שאמו נתנה לו לארוחת־בוקר, חסך להוצאות הנסיעה לארץ־ישראל…

על חלומות־ציון שלו לא יכול לשוחח אפילו עם חבריו לגימנסיה, שרובם היו בני מתבוללים וחשבוהו לבעל־דמיון. החבר האחד שעמו דיבר על תכניותיו ורעיונותיו הציוניים והבין אותו, היה… פולני. כשהיה נפגש עם חברו זה, קארולקה, בין בגימנסיה ובין מחוץ לה, בהכינם יחד את השיעורים, היו משוחחים על עתידותיהם והחליטו לעבוד לכשיגדלו – ישראל בלקינד בעד תחיית היהודים בארץ וקארולקה בעד תקומת פולניה. אחר זמן עזב אותו גם חברו היחידי, קארולקה, והוא נשאר שוב בודד בחלומותיו.

18 ישראל בלקינד.jpg

ישראל בלקינד


למד בשקידה רבה כדי להקדים כאפשר ולגמור את הגימנסיה. אחר־כך חשב להכנס לאקדמיה למדעים החקלאיים במוסקבה וללמוד את מדע החקלאות, כי היסוד לתחית העם העברי בארץ הלא תהיה עבודת השדה וכל ענפי החקלאות. החליט, איפוא, לדחות את עלייתו לארץ־ישראל עד שיהיה למלומד, אך מאורעות הימים לא אבו לחכות. בשנת תרמ"א פרצו ברוסיה הפרעות, ויהודים החלו להמלט ממנה אל גבולות אירופה המערבית ולאמריקה. ישראל, שהיה כבר סטודנט, החל להטיף בחוגיו, כי כדי להפטר לעולם מפרעות, יש להשתמש במצב שנברא על ידי הפרעות; אין לבקש דירה ארעית מבעל־בית נוח יותר, אלא לאמץ את כל הכוחות הלאומיים ליצור מולדת, שבה נהיה בטוחים מאסונות. הגירת היהודים צריכה לזרום – אל מולדתנו הקדומה ולהחיותה מחדש תחייה כלכלית ומדינית, ואז נשוב להיות עם ככל העמים. רק זו הדרך ואין אחרת, ליהודי רוסיה, שהתעוררו מהחלומות הליברליים על שיווי־זכויות והתפכחו למראה המציאות: העם הרוסי, בקבלו את הרמז הראשון מגבוה, גילה על־ידי הפרעות את יחסו האמיתי לשכניו הבלתי־רצויים. עם ניפוץ השמשות בבתי היהודים נופצו, איפוא, גם תקוותיה התמימות של היהדות הרוסית לעתיד מאושר יותר. עם הנוצות מכרי וכסתות היהודים פרחו גם החלומות על מנוחה ואושר בגולה.

ובספרו – “הצעדים הראשונים בישוב ארץ־ישראל” – מספר ישראל בלקינד כדברים האלה:

“הייתי סטודנט באוניברסיטה בחארקוב ויחד עם עוד חברים הלכתי יום אחד אל בית־הכנסת, לרגל הצום הציבורי שהוכרז. שם היו עוד חברים סטודנטים והחלטנו להתקבץ בערב בחדרי ולדון על מצבנו, מצב אחינו ברוסיה. כל אחד מאתנו הזמין את החברים אשר פגש בעיר, ונאספנו כשלושים תלמיד. התאספנו ערבים אחדים בזה אחר זה. היינו דנים על מצב אחינו מכל צדדיו ובאנו לידי החלטה, שחרפה היא לעם למלא תפקיד כזה שמילאו היהודים ברוסיה ולא יפה הוא לעם, אשר יקר לו כבודו, לשמש עמים אחרים, השוטמים אותו ובזים לו, ואת עניניו וצרכיו הוא זונח”.

באותם הערבים נתארגנה ונוסדה חבורת החלוצים הראשונים, אשר קיבלה אחרי־כן את שמה ההיסטורי “ביל”ו“. על המכתבים ששלח בלקינד בשם החבורה אל חברים חדשים שעמדו להצטרף אליה, היה רשום הפסוק: “דברו אל בני ישראל ויסעו”. כאשר החליטו בלקינד וחבריו, שחבורת צעירים מביניהם תעלה מיד לארץ, החליפו את הסיסמה הראשונה בפסוק “בית יעקב לכו ונלכה”, ומראשי־תיבות שלו הורכב השם “ביל”ו”.

יש לציין כי באותם הימים נוסדה חבורה שניה ע"י בני־הנעורים העבריים ברוסיה, – שהניחה את היסוד הרוחני לזרם ההגירה מרוסיה לאמריקה. שתי החבורות פנו כל אחת לפעולתן, ובלקינד קם גם הוא לעלות לארץ־ישראל משאת נפשו. בהיותו בדרך באודיסה, נפגש עם חברו לחלומות בגימנסיה, קארולקה הפולני. טיילו בגן העיר ובלקינד גילה את דבר נסיעתו לרעהו הפולני.

“התזכור, קארולקה, את חלומותינו?” שאל.

“חלומותינו?” שאל הפולני תמה.

“בנוגע לתחית פולניה וארץ־ישראל”.

“אה!” נזכר הפולני והוסיף במנוחה, “עניננו אנו נחל מפלה”. (הדברים האלה נאמרו לאחר התקוממות פולנית שנכשלה).

“אני נוסע לארץ־ישראל”, אמר בלקינד.

הפולני עמד כמבולבל מתמהון. הוא לא היה עוד הנער התמים. בלקינד סיפר לו על מצב העם היהודי, על אגודת הביל"ויים, שאיפותיה ותקוותיה והפולני ביקש אותו שיכתוב לו על מאורעות חייו בפלשתינה.

באודיסה נוכח ישראל בלקינד מה קשה מצב הביל“ויים בשאיפתם להגיע למחוז חפצם – לארץ. כסף להוצאות הנסיעה לא היה להם ואת תקוותם שמו בסיר אוליפאנט האנגלי. על האציל הזה סיפרו אז, כי נסע לקושטא לפעול לשם ישוב ארץ־ישראל על־ידי היהודים, וכי יש לו לתכלית זו סכום חמש מאות מיליון פונט. שנים מחברי ביל”ו נמצאו כבר בבירת תורכיה והם קראו אליהם את בלקינד, המדבר צרפתית צחה, כי בלי השפה הזאת אי־אפשר לנהל משא־ומתן בקושטא. בבואו לעיר הזאת נוכח בלקינד, כי הסיפור על מיליוניו של אוליפאנט אינו אלא אגדה. מלבד זאת נעשו אז היחסים הדיפלומאטיים בין תורכיה ואנגליה מתוחים, ואוליפאנט, אשר קודם לכן היתה לו השפעה גדולה בבירת תורכיה, לא יכול עוד כאנגלי לעשות דבר לטובת הביל"ויים.

*

בין כה נאספו הביל"ויים בקושטא בדרכם ארצה־ישראל. אחרי יסורים ויגיעה רבה השיגו את הסכום הנחוץ להם להוצאות הדרך. ובלקינד מספר על מסעו הראשון לארץ־ישראל:

– – “בעשר בבוקר, בי”ב בתמוז, עלינו עם חבילותינו על האניה. בלילה שעבר לא ישנו, נפרדנו מאירופה ומחיינו הקודמים למען התחיל חיים חדשים בארץ אבותינו. וכשבאתי אל האניה, ירדתי אל ירכתיה, כמו הנביא יונה לפנים שברח מפני ה', ונרדמתי בפינה על צרור חבלים".

אבל שנת בלקינד לא נמשכה. באניה היו גם נוסעים אחרים, מלבד חולמים־ביל“ויים; היו יוונים, תורכים, ערביים. אחר שעה קלה העירו הסטודנטים הביל”ויים את ישראל בלקינד ובישרו לו את הבשורה שנגנבה קופתם, שהכילה תשע־עשרה לירות תורכיות. מעתה, בלי פרוטה בכיסם, אבל ברכוש המוסרי הגדול שבלבותיהם, המשיכו את מסעם. שרו בלי הרף שירי גאולת ציון, ובשיריהם עוררו את לבות כל הנוסעים שהיו נגשים אל הביל"ויים וביקשום לחזור ולשיר.

ביום השישי לנסיעתם בים, פגשו בקרבת האי קפריסין אניה שהלכה מארץ־ישראל לרוסיה, לאודיסה, ובה חזרו יהודים שהממשלה התורכית לא נתנה להם להכנס לארץ־ישראל. הנוסעים הזהירו את הביל“ויים לבל יסעו ליפו ומוטב להם לחזור מאמצע הדרך למחוז־חפצם. כשהאניה הגיעה אל עיר־החוף הגדולה בירות, קיבל ישראל בלקינד מז. ד. ליבונטין מברק: “הכניסה ליפו נאסרה שוב, אבל בלקינד יבוא נא”. פירוש המברק היה, שהכניסה לארץ־ישראל עולה באקשיש רב… וליבונטין חשש וקרא ליפו את ישראל בלקינד לבדו, כי יביא תחילה את קופת הביל”ויים עמו… בלקינד וחבריו לא נשמעו לאזהרה והמשיכו את דרכם ביחד.

בזמן הראשון הסתדרה החבורה ביפו בבית ערבי. חמישה־עשר איש גרו בשני חדרים צרים, וכלי־מאכלם היו לא בשר ולא חלב, כי חודשים רצופים לא טעמו בשר או חלב גם יחד. מאכלם היה לחם ותה ומרק־שעועית. אף־על־פי־כן היו שמחים ומאושרים. בשבת הראשונה לבואם הלכו אל בית־הכנסת היפואי. לא עשו זאת מהחלטה אלא כל אחד מהם הרגיש, שחובה להשתדל לקרב אליהם את יהודי הארץ החרדים ולא לגרום לריב ביניהם. סיפרו כי היהודים הירושלמיים כבר מביטים בחשד על “הסטודנטים” מרוסיה ומסרו שאחד מיהודי ירושלים רצה להוצא מכיסו מאה פראנק, כדי למנוע את ירידתם מן האניה ליפו.

הביל"ויים באו אל בית־הכנסת כשנגמרה כבר התפילה, אולם יהודים אחדים נשארו וסידרו למען הצעירים מנין שני. ישראל בלקינד נתכבד במפטיר, ובקראו את המפטיר בניגון הנכון ובקול יוצא מן הלב, לחשו היהודים הניצבים: “הביטו וראו – סטודנט ויודע…” הדבר היה בשבת “בין המצרים” ובלקינד קרא ברגש את פרק ההפטרה – “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה…”

אכן, החולמים התוודעו אל המציאות של ארץ לא־זרועה, וכדי למצוא קיום הלכו למקווה־ישראל ועבדו כשכירי־יום עבודות שדה ונטיעות בשכר פחות מפראנק ליום. אחר זמן עברו הביל"ויים, על־פי משאלת הבארון אדמונד רוטשילד, לראשון־לציון כפועלים בהשגחת האגרונום הצרפתי דיגור.

הבארון התענין בחבורת הביל“ויים ורצה לעשותם לאכרים טובים, אולם שונה היתה דעתם של אחדים מפקידי הבארון על אודותם. אכרי המושבה ראשון־לציון ציפו אז בקוצר־רוח שיקנו להם סוסים, עגלות, מחרשות ושאר כלים הדרושים להם לעבודתם, אך בא־כוח הבארון לא עשה דבר. רגילים היו פקידי הבארון לומר על האכרים יוצאי־רוסיה, כי “אינם שווים את החבל לתלותם עליו”… זה היה יחס הפקיד. ואם שאל אותו אכר מדוע אינו קונה את הכלים הדרושים לעבודה, ענה: “הלא בין כה תברחו מכאן, תעזבו את המושבה וגם את הארץ, ולמה להוציא כסף על כלים שונים? קבלו במזומן את הכספים שהבארון קצב לכם, עד שתאכלו את כסף־התמיכה ונסעתם מן הארץ…” דברים כאלה פגעו קשה באכרים, שכבודם היה יקר להם, והם התארגנו למלחמה בפקיד הבארון ובשיטת־הנהלתו המיוחדת. ישראל בלקינד נכנס לעובי־הקורה והיה למארגן ומנהל ה”מהפכה" הראשונה נגד הפקידות הבארונית.

הפקידות פתחה גם היא במלחמה נגד המתפרץ הזה. ראש פקידי ראשון־לציון הוציא פקודת גירוש על בלקינד והודיע לאכרים שהנותן לישראל בלקינד מקום ללון לילה אחד בביתו, ייענש קשה. אז החלו בשביל בלקינד חיי נדודים וגעגועים – געגועים לראשון־לציון שאהב ושגורש ממנה. שבועות וירחים נע ונד בארץ, ולעתים קרובות רעב בנדודיו, אך רשות לבוא אל המושבה לא ניתנה לו. ענין בלקינד, מלחמתו על כבוד האכרים הראשונים ותלאותיו נודעו בחוגים של חובבי ציון ברוסיה. בהשתדלות א“ש פרידנברג, המשנה לעורך “המליץ”, נתן הנדיב ק. ז. ויסוצקי לבלקינד אמצעים לקנות לו שטח קרקע בשביל עצמו במקום אשר יבחר. חברת חובבי־ציון נתנה לו אלף רובל לעיבוד הקרקע, והוא קנה לו נחלה בגדרה, מושבת הביל”ויים. בכל אלה כעס הבארון רוטשילד על בלקינד המתפרץ, כי הפקידים תיארו אותו לפניו בצבעים שחורים מאוד. כשיצא הבארון אחר זמן לארץ וביקר במושבות, סרב לבקר במושבת הביל"ויים גדרה, מסיבה אחת – שבלקינד ישב בה.

ואולם ימי אושרו של בלקינד כאכר יושב על נחלתו לא ארכו. מהיותו נמשך אחר פעולות ומעשים, זנח את המחרשה ואת שדהו ואת המושבה והיה לאחד העוסקים בצרכי ציבור, אשר אנשים נאמנים וחרוצים כמוהו היו מעטים בהם. שתי שנים התמסר לעבודה בוועד המושבתות שהוקם והוועד החליט לשלם לו שלושים פראנק לחודש, למען יוכל לשכור פועל לעבוד במקומו את נחלתו. בלקינד הלך ברגל ממושבתו אל ישיבות ועד־המושבות במקווה־ישראל או ביפו. בבוקר יצא מביתו בגדרה ובא בערב לישיבת הוועד. אחר זמן קצב לו הוועד סכום כסף לקנות חמור לרכיבה, אך הרכיבה ארכה יותר שעות מהליכה ברגל.

ישראל בלקינד, אשר עיני רוחו ראו למרחוק ואזניו שמעו את שפות־בבל אשר בפי בני הישוב, יסד בעזרת אביו ואחותו הצעירה שבאו ארצה, את בית־הספר העברי הראשון ביפו. בית־הספר התפתח יפה, האבות והתלמידים היו שבעי־רצון, אולם קשה היתה החזקת בית־הספר מבחינה חומרית. בלקינד בתום־לבו סמך במקרה זה על הכתוב בתורה, שהבנים לא ישאו בעוון אבותיהם, ולא שלח מעולם מכותלי בית־הספר ילד, שאבותיו לא שילמו בעדו שכר. התוצאה היתה שרוב האבות נשארו חייבים לבלקינד שכר־לימוד. לאחר מאבק כלכלי קשה של בלקינד ומשפחתו על החזקת בית־הספר, הוכרח לסגור אותו ובלקינד מכר את נחלתו במושבה גדרה לשלם את חובותיו.

כשנסגר בית־הספר, נוכחו אנשי יפו הוכחה ברורה, כי על בית־ספר עברי מן הטיפוס החדש אי־אפשר להם לוותר והעסקנים החלו לדאוג להקים בית־ספר חדש, אך ישראל בלקינד עבר כבר ירושלימה, שם קיבל משרת מורה עברי בבית הספר של כי"ח בהנהלת ניסים בכר.

ישראל בלקינד לא נרתע מלקבל את הצעת המנהל ללמד בעברית אלגברה, גיאומטריה, פיזיקה, גיאוגרפיה והיסטוריה כללית וחידש ביטויים ומונחים נחוצים. הוא חיבר ספרי־לימוד עבריים והדפיסם על חשבונו. הם עזרו בהרבה להשלטת העברית בבתי־הספר בארץ־ישראל.

שתי שנים שימש כמורה בירושלים והתאהב אהבה עזה בעלמה ממשפחה ירושלמית, אך אבי העלמה ואחיה לא רצו שתתחתן עם החולם העני ואילצוה להשיב ריקם את פני אוהבה. כאשר שמע את תשובת הסרוב מפי אהובתו, לא יכול עוד להשאר בעיר אחת אתה. הוא עזב את ירושלים, ובמקום לנסוע אל מגורי אביו, ליפו הקרובה, יצא שוב לנוד, אך לא אל עבר מערב הארץ כי אם מזרחה – ליריחו. מיריחו המשיך את דרכו ועבר את הירדן, נדד בסביבות קיר־מואב וגלעד. הלך גם לחורן ולגולן. נדודיו אלה היו לו לברכה ושממתם ופראותם של המקומות הנידחים העשירו את רוחו.

לבוש עבאיה ערבית ארוכה ובלי כסף, נדד עת ממושכת. אחיו ובני משפחתו מראשון לציון בכו עליו כעל מת. ואמנם ראה בלקינד את המוות עין בעין, ולא אחת אמרו הבדווים, בהכירם בו איש אירופי, להמיתו. אך אל בלקינד נלווה חבר נוצרי, נודד־חולם כמוהו, ושניהם העמידו פני רופאים והציעו לבדווים החולים עשבים וצמחים שונים כסממנים. מרמה זו עמדה לבלקינד שישוב בריא ושלם מנדודיו. בלקינד נאלץ להפסיק את נדודיו בגבולות עבר־הירדן, כי בחורן התחוללה התקוממות הדרוזים נגד הממשלה התורכית. הוא ראה בחורן את ההר שבנקרותיו ומערותיו התבצרו המתקוממים בפני המשלחת הצבאית התורכית שבאה להלחם בהם. ההר ירק אי־כדורים על התורכים ובלקינד נאלץ לשוב אל מקומות הישוב העברי. בדרכו ביקר גם במושבה העברית־אמריקאית של אדם רוזנברג בעבר הירדן.

טיפוסי לבלקינד המעשה שאירע לו בסוף טיולו, בהיות עליו לעבור עוד מספר מקומות כדי להשלים את החומר שאסף לחקירת הארץ. יום אחד לפנות ערב הגיע לאחת ממושבות הבארון. נכנס אל חצר אחת, בה נמצאו מספר בדווים וביקש רשות ללון. באותו רגע הופיע האיכר יאלובסקי מנהל המושבה, שסייר כמה חודשים בארץ לחפש את בלקינד ונטה לחשוב אותו בין המתים. בלקינד, הלבוש כאחד הבדווים, הכיר כרגע את קרובו ומיהר והשתמט מן החצר. השתמטותו הפתאומית נראתה חשודה בעיני יאלובסקי, שהספיק מן הסקירה הראשונה בפניו לתפוס בבדווי המתחפש כמה קווים ידועים לו… מיד שלח שני בדווים רוכבים להביא את הבדווי אשר יצא זה עתה מן החצר. עברה כחצי־שעה ובלווית שני הבדווים הרוכבים הובא אותו הלך מוזר שמצאו אותו באחת המערות, כשהוא מציע לו משכב לישון את שנת הלילה. ניגש אליו יאלובסקי, הציץ יפה יפה בפניו וקרא בקול נרגש: “זה אתה – ישראל!” – –

בלקינד נדהם ובראותו שאין לפניו דרך אחרת בלתי אם “להכנע”, התנה עם יאלובסקי תנאי, שלעת־עתה לא יגלה למשפחתו ולא לשום איש אחר את דבר התגלותו עד אשר יגמור את טיולו לפי התוכנית שקבע מראש. משם עבר אחרי־כן את הירדן אצל המושבה משמר־הירדן, ובסיירו במושבות ובערים – יסוד־המעלה, ראש־פינה, צפת, עכו, חיפה, זכרון־יעקב וחדרה, – חזר ברגל אל בני משפחתו ומיודעיו בראשון־לציון וביפו.

את השמחה שקמה בין קרוביו ומכריו בראותם אותו חי, אין לתאר. הרוכבים, שיצאו לחפש אותו בארץ, חזרו ריקם – והנה הופיע בעצמו בריא, חזק, שזוף־שמש ובעיניו אש אמונה עזה ומחודשת. תיור גדול זה וסיורים אחדים קטנים עשוהו לבקי גדול בכל גלילות הארץ. חבילה גדולה של פיסות־ניר הביא אתו ועליהן רשם מכל אשר ראה וצפה בסיוריו. זמן־מה אחרי־כן יצא את הארץ אחרי שהותו בה שבע־עשרה שנה. בהגיעו לאודיסה חיבר על־פי פיסות הנייר את ספר הגיאוגרפיה הראשון שלו, “סוברמניה פלשתינה” (ארץ־ישראל בזמן הזה) – ברוסית. במסעו על פני רוסיה, לרגל הרצאותיו לפני האינטליגנציה היהודית על תיוריו שעשה ברגל בשממות עבר־הירדן, התאהבה בו בבאקו עלמה. הנערה, ניהיליסטית צעירה שהיתה מושפעת מספרות הרוסים, ראתה בבלקינד “נארודניק” (“עממי”) יהודי אמיתי. עזה היתה אהבתה אליו, למרות שהיה גדול ממנה בשנים. היא עזבה את אבותיה העשירים, את תנאי חייה הטובים ונסעה אחריו לחיות חיי־עוני בארץ.

רבי־צדדים ועשירי־גוונים נמשכו חייו בארץ. הרבה יופי ומסירות השקיע בכל עבודה שטיפל בה. והמענין באופיו הוא, שלמרות האכזבות הרבות שנחל בעשרות שנות פעולתו, לא רפתה רוחו והוא נשאר אותו חולם מאמין כבימי ארגון הביל"ויים. אפילו אמריקה מדינת־הביזנס, שבה חי ועשה בשנות המלחמה וסבל בה, – אף היא לא הביאה אותו לידי התפכחות. הוא שב משם בעל־חלומות ושמח בחייו, כבימי ראותי אותו לפני שנים בקרית־ספר, עת רקדנו כל הלילה, בשובנו, קבוצת פועלים, מטיול במודיעין בימי חנוכה.

לאחר פרעות אוקראינה יצא בלקינד לפולין והביא ארצה מיתומי פרעות אוקראינה והקים להם מוסד שהיה קודם לכן בצפת ואחר־כך בשפיה ולבסוף בוטל לגמרי מחוסר אמצעים, אולם הוא המשיך במאמציו להבאת יתומים לארץ.

בשנת תרפ“ח יסד הוצאת ספרים בשם “המאיר” להוצאת כתביו. הספיק להוציא ספרים רבים על נושאים היסטוריים וגיאוגרפיים, אולם פתיל חייו נקפד והוא נפטר ביום כ”ג אלול תרפ"ט והובא לקבורה בראשון־לציון.

המלצות קוראים
תגיות