רקע
יעקב יערי־פולסקין
יהושע איזנשטאט (ברזילי)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרט“ו־1855–תרע”ח־1918)

בתולדות הישוב העברי החדש בארץ־ישראל, תתפוס פעולתו של החולם ואיש־המעשה יהושע איזנשטאט, פרק נאה וחשוב לעצמו. הוא היה אחד האישים הנלבבים בתנועת חובבי־ציון ורומאנטיקן גדול של התנועה. גם בעסקו שנים רבות באמונה בצרכי ציבור ובנהלו עבודות ישוב, לא חדל מהמנות על משפחת בעלי הדמיון, אח ברוח ל“דון קישוט” שלנו – מיכאל האלפרין. הרבה מרעיונותיו של איזנשטאט היו דומים לאלה של האלפרין. ומענין הדבר, שהאיש הזה, חובב־ציון לאומי וסופר פובליציסט עברי, אחד ממיסדי האגודה “בני משה” – חלם תמיד חלומות מהפכניים, תיכן תכניות התקוממות להגשים באמצעותן את הציונות בפועל. האיש הזה, איפוא, חידה אשר לא רבים הבינו לו בארץ. הדור הישן שבארץ רדפו בגלל חלומותיו ודמיונותיו, ובעיני הדור הצעיר – הפועלים והשומרים – היה הלוחם הזקן בעל הנפש הצעירה – בלתי־מובן עם חלומותיו הבלתי־ניתנים להתגשם.

יהושע איזנשטאט, אשר שינה את שמו בארץ לברזילי, נולד ב־ו' אלול תרט“ו – בעיר קלצק, ברוסיה. מצד אביו היה מנכדי ר' מאיר איזנשטאט, מחבר הספר “בעל פנים מאירות”. אמו, שנפרד מעליה בילדותו, היתה אשה מצויינת ברוח הדור ההוא. ידעה עברית וספרות תלמודית. בהיותו בן ארבע הכניסוהו לחדר. בן תשע יצא לו כבר בעיירתו שם של עילוי. הוא למד כבר באותו זמן ספר כ”קצוות החשן" ובעצמו כתב חידושי תורה. את חינוכו השלים בוילנה, אשר בה למד מלבד הלימודים העבריים, גם רוסית, גרמנית, מתימתיקה, גיאוגרפיה והיסטוריה. בוילנה התעורר בו הרצון ללמוד לימוד שיטתי ונתקבל לגימנסיה הרוסית, למורת רוחם של הוריו. אביו חלה מרוב רוגז והנער איזנשטאט שלא יכול נשוא את צער אביו, נאלץ לעזוב את הגימנסיה. בן שש־עשרה השיאו לו אשה, כמנהג בישראל בעת ההיא. חמש־עשרה שנה עסק במסחר אולם עולם המסחר לא נתן סיפוק לאיש שנוצר לחלומות. בשנות עסקו במסחר שנה וקרא הרבה, התמסר לעסקנות ציבורית וזו הביאה אותו אל הרעיון, שעל היהודים להתישב על האדמה, לעסוק בעבודה חקלאית ולחדול לסחור. מאז התמסר בכובד־ראש לשאלות ישוביות ברוסיה. הפוגרומים שהתחוללו אז נגד היהודים ברוסיה בסערה, הפכוהו לחובב־ציון נלהב. בהיותו איש אמת וישר־רוח, הבין כי למען עשות דבר בשביל תחית ארץ־ישראל, יש לנסוע אליה, לחיות ולעבוד בה. “הפוגרומים, אף שלא היו בסביבתי”, כתב אז איזנשטאט, “הפילו עלי יגון גדול, דיכאוני עד עפר בתור אדם, ונדר נדרתי להקדיש את כל ימי חיי לתחית עמנו בארץ אבותינו וגעגועי לארץ־ישראל התחזקו מיום ליום”.

20 יהושע איזנשטאט.jpg

יהושע איזנשטאט (ברזילי)


*

בהיותו בן שלושים עזב את עסקיו ברוסיה, את הגלות ואת ביתו, את אשתו וילדיו ונסע ארצה. הישוב החקלאי היה בראשית התפתחותו. רק מושבות אחדות נוסדו והיו תלויות כולן בבארון אדמונד רוטשילד, פקידי הבארון התנהגו עם האכרים כעם משועבדים להם. הם חפצו לאלץ אותם לחתום, שאינם אכרים על אדמתם, כי אם פועלים שכירים ועליהם יהיה לעזוב את המושבה אם יצווה פקיד הבארון ובכל עת שיצווה. העתונות העברית, העתון “הצבי”, שהוצא לאור בירושלים על ידי בן־יהודה, וגם “המליץ” של אר“ז בפטרבורג, עמדו על צד הפקידים. איזנשטאט החל להלחם במצב זה בכל מרצו והיה לאחד המתקוממים הראשונים על הפקידות. הוא יצא במחאה גלויה נגד הפקידות ומעשיה הבלתי־יפים בשני העתונים “המליץ” ו”הצבי" הנזכרים. בתנאים של אותו זמן, היה נחוץ עוז־רוח רב כדי ללחום בעד עמידת המושבות ברשות עצמן. פקידי הבארון נבהלו מהמתקומם הצעיר הזה וניהלו נגדו מערכה, בלי להרתע גם מאמצעים מגונים ואכזריים. במושבות שהיו תלויות בפקידות של הבארון, אסורה היתה לאיזנשטאט הכניסה. רק לעתים רחוקות עלה בידו לבוא בחשאי אל אחת המושבות ולהפיץ את תעמולתו בין אכריה. ללון במושבה אי־אפשר היה לו. כשחלה פעם באחת המושבות לא נתנה הפקידות רשות לתת לו רפואות מבית־המרקחת של המושבה. אולם איזנשטאט לא חת מפני־כל ובמלחמתו חושל רצונו עוד יותר. את כל מרצו הקדיש מאז לישוב העברי ולבנינו. הוא עזר לבנות ולבסס את המושבה גדרה של הביל“ויים, אשר עוד לא היו להם בתים. מאמרו הנמרץ והלבבי – “עת לבנות גדרך” – עשה רושם רב ועזר לקיבוץ כספים לבנין בתים לביל”ויים. הוא עזר גם ליסד את הסתדרות הפועלים הראשונה, “אגודת הפועלים”. מאמרו “אנקת עמלים” ב“המליץ”, על הפועלים העבריים בארץ־ישראל, עשה רושם בחוגים מסויימים בחוץ־לארץ והכניס כסף לקופת הפועלים.

לשם עניני הישוב עזב לזמן מה את הארץ וחזר לרוסיה. שם כתב שורת מאמרים על המצב החברתי והכלכלי של המשק היהודי בארץ־ישראל. במאמריו רצה לעורר את תשומת־לב החוגים שיכלו וגם רצו לפעול בעד ארץ־ישראל, אלא לא ידעו איך ובמה. הוא נפגש עם הסופר וההוגה העברי אחד־העם, ושניהם עם עוד שישה עסקני ציבור וסופרים: אברהם אליהו לוברסקי, זלמן אפשטיין, רבניצקי ועוד, יסדו את האגודה המפורסמת “בני משה”.

יסוד האגודה נקבע בכוונה ליום ז' אדר (בשנת תרמ"ט) – באותו יום שבו נולד לפי האגדה משה רבנו. את השם “בני משה” נתנו לאגודה ברוח האגדה ש“מבני משה תצמח הגאולה”. האגודה משכה אליה את העסקנים החשובים ביותר, את משה לייב ליליינבלום עמוד חובבי־ציון, ואת המנהיגים הציוניים אוסישקין וד"ר שמריהו לוין. איזנשטאט נבחר כמזכיר האגודה. הוא נשלח על פני רוסיה למשוך חברים חדשים לאגודה והצליח למשוך אליה את ר' שמואל מוהליבר. אף שהאחרון לא נעשה לחבר רשמי, ברך את איזנשטאט לפעולותיו ופעולות האגודה.

איזנשטאט עבד בכל מרצו בשביל אגודתו, אשר על־ידה היתה צריכה לבוא כביכול, גאולת העם. בדבריו שיצאו מקרב לבו הביא את שומעיו לידי התרגשות ודמעות ומשך אל האגודה הרבה מן האישים העבריים הנכבדים ברוסיה. בווארשה משך אל “בני משה” את זלמן דוד ליבונטין אשר בכה בדמעות בהספחו אל האגודה. אחד־העם ואיזנשטאט היו, איפוא, אבות האגודה והשבועה – “בשם אלוהי ישראל” – והמאמרות שקראו בהווסדה ושהזילו דמעות מעיני החברים נתחברו על ידי איזנשטאט.

החיים ברוסיה, – בגלות, – לא היו עוד לפי רוחו, ששאפה לשלמות בכל דבר ולגאולה שלמה והוא חזר לארץ־ישראל. בבואו בפעם השניה לארץ מצא את מספר המושבות גדול יותר אבל גם במצב מעציב יותר. זו היתה תקופת ספסרות מבוהלת, אשר אגודות רבות ששלחו את שליחיהן לקנות אדמה, הפסידו בה את כספן. שליחי האגודות עזבו את הארץ בכאב־לב ובקללה לעסקני־הציבור שלא ידעו להזהירם על התקלה, איזנשטאט נשמר מפני הספסרים והספסרות בקרקע ולא רצה אף פעם לקבל שכר עבור עמלו וטרחתו בגמר קנית קרקעות. שכר שהרויח ביושר – משך ידו מלקחתו, אף שהיה זקוק לו מאוד. הוא בחר לגור בסוכה דלה במושבה הזעירה נס־ציונה ולכלכל את נפשו בלחם וזיתים. בתנאים אלו עזר ליסוד המושבות חדרה, באר־טוביה, רחובות, מתולה ומשמר הירדן.

זמן רב סרב לקבל משרה ציבורית בשכר. דבר זה היה נגד הכרתו, אך לבסוף נאלץ לוותר ולקבל משרה של מנהל בית־הספרים “שערי־ציון” ביפו, אשר נוסד על שם ליבאנדה. באותו זמן היה גם למזכיר הועד הפועל של חובבי־ציון בארץ־ישראל ועורך המכתבים מארץ־ישראל, שנשלחו במשך חמש שנים במאתים עותקים לחובבי־ציון בארצות הגולה. איזנשטאט היה אחד המיסדים החשובים של מוסדות התרבות בארץ בעת ההיא. בדעתו התחשבו הכל. כעבור זמן היה למנהל הוועד־הפועל של חובבי־ציון בארץ במשך חמש שנים.

הופעת ד"ר הרצל באופק הלאומי עם ציונותו המדינית, עוררה ביהושע איזנשטאט התפעלות. הוא עזב שוב את ארץ־ישראל ונסע לרוסיה. עבר על פני רוסיה בתעמולה ציונית וביחוד הקדיש את כוחותיו ומרצו למוסד החשוב, הבאנק הציוני. אחרי־כן היה לסגן המנהל הראשי של הבאנק ביפו, לאחד המיסדים של סניף הבאנק בירושלים וסגן המנהל בו.

בהיותו בירושלים לא הסתפק יהושע איזנשטאט בתפקיד פקיד חשוב בסניף הבאנק הציוני, אלא שאף להקים מפעל גדול שיהפוך את הארץ לכוח מושך לא רק לתיירים ציוניים כי אם גם להמוני העם מכל ארצות הגולה. מתוך שאיפה זו ביקר קשות את פעולת הבאנק בעל־פה ובכתב בלשון זו: “מדי שנה יבואו לארץ־ישראל מארצות הגולה שמונה מיליונים פראנק. מה, איפוא, אנו עושים בסכום זה? חרפה היא להגיד שעל הרוב אין הסכום הזה מועיל לארץ, ולהיפך, יש והוא מזיק לנו. עם המיליונים באים לארץ גם כוחות עבריים צעירים, בריאים ורעננים, עם לבבות מסורים ורחבים. באים גם יהודים אמידים הרוצים והיו יכולים להתרגל לתנאי הארץ. ובכל זאת חוזרים כולם, מלבד חלק קטן מאוד, חוצה־לארץ כלעומת שבאו. עינינו רואות את האחים־המהגרים הבאים לארץ מכל פינות התבל, מהרי קאווקאז, מחצי האי־ערב הנידח, ומכל העולם הישן והחדש. הלב משתתף עם שבי הגולה, הבאים לחיות בציון ולהחיות אותה, ומרגיש את געגועיהם. אבל ידוע כי האחים האלה יסעו מציון בלב דואב, והרי־יהודה ועמקיה, היכולים להחיות עם רב, יוסיפו להיות קודרים בשממונם, כקדרותם במשך אלפיים השנים שעברו. בהרגישך כזאת, תתקפך תשוקה נוראה להרים אבן כבדה ולסקל בה את “האח” הראשון אשר תפגוש בדרכך. נדמה לך כי הוא האשם בדבר, שהנודדים האחים לא יכלו להשתקע בארץ”.

איזנשטאט ידע למי הוא מתכוון ואת מי הוא רוצה “לסקול באבן”, – מעשה שאמנם עשה אחר זמן, כשהגיעו הדברים לידי כך שלא יכול עוד נשוא את המתרחש מסביב. באותו זמן באו חבורות ושליחים מארצות הגולה, וביחוד מרוסיה, שהביאו כסף לקנות קרקע למושבות חדשות. הבאנק הציוני היה צריך, לדעת איזנשטאט, לקדם חבורות ושליחים אלה בעצה ובמעשה, אך השליחים חזרו בפחי־נפש, לפעמים גם בקללה על שפתיהם, למנהלים שיכלו לעשות, אך לא עשו מאומה למען אפשר להם להשתקע בארץ.

מעשה מחפיר אירע אז לגבי חבורת יהודים מקאווקאז. חבורת יהודים הרריים גבוהים, גאים וחזקים, רובם עובדי־אדמה, באו ארצה־ישראל עם סכומי כסף מספיקים לקנות אדמה וליסד מושבה קטנה. יהודים אלה היו לבושים בבגדיהם הקאווקאזיים־הצ’רקסיים ופגיונותיהם חגורים בצדם. מיד לבואם לארץ, קנו בכסף מלא סוסים וסוסות טובים לרכיבה ונסעו מיפו לתור את הארץ. את המקום אשר יצא חן בעיניהם ביותר לעבודת־אדמה ולגידול בהמות יקנו. הם חזרו מנסיעתם על פני הארץ עם הצעה לבאנק הציוני, שיעזור להם ברכישת שטח אדמה ידוע בגליל למושבה. הצעתם לא מצאה אוזן קשבת ואחר משא־ומתן ממושך עם הבאנק, עזבו בדאבה את הארץ.

יהושע איזנשטאט השתדל להשפיע על הנהלת הבאנק שתעזור לקאווקאזיים לרכוש את האדמה, אולם הוא היה יחידי וחסר־אונים מלפעול דבר־מה למענם. ראיתיו בעצבותו הרבה, בבואו מירושלים ליפו להפרד מחבורת הקאווקאזיים בצאתם בחזרה לרוסיה. הוא ניחם אותם כי ישובו בקרוב לארץ והקרקע יירכש בשבילם. בעיניו נצנצו דמעות. עובדות כאלה הכאיבו לו עד מאוד והוא החליט שיש לצאת בגלוי נגד המצב המעציב הזה ולספר את האמת המרה. להודיע לעולם הציוני והיהודי על המכשולים המפריעים להתישבות היהודים בארץ־ישראל.

הוא רצה שהאמת שלו תשמע בכל העולם הציוני ובחר לשם כך להשמיעה מבמת הקונגרס הציוני. לקונגרס הציוני התשיעי הציג את המועמדות שלו בירושלים. איזנשטאט היה חביב על הציונים שלה ונבחר לציר ברוב גדול. במעשהו עורר את חמת הנהלת האפ"ק, שעוד קודם היתה עינה רעה בו בגלל חלומותיו ומעשיו – מעשי אידיאליסט ואיש־חזון. ואמנם, כאשר נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון, ראה את איזנשטאט בקונגרס הציוני, הקונגרס התשיעי בהאמבורג, ומה גם בתוך האופוזיציה, שוולפסון נלחם בה, חרה לו הדבר עד מאוד. הוא ראה מראש את הרושם שיעשו בקונגרס דברי בקורת חריפים מפי סגן מנהל הבאנק בירושלים. כנשיא ההסתדרות הציונית ביקש וולפסון למנוע את איזנשטאט מלדבר מעל במת הקונגרס. כאשר ראה כי הדבר לא יעלה בידו, החליט להמריץ את איזנשטאט שישא את דבריו בעברית, כדי שרוב הצירים לא יבינו את דבריו. בהופיעו על הבמה נתקבל איזנשטאט בתשואות רבות. דוד וולפסון החל לשדל אותו “דבר עברית!”… איזנשטאט, שהיה קנאי עברי ונואם מצויין בעברית, הבין לכוונת וולפסון ונאם ביהודית מדוברת. דבריו על המוסדות הציוניים בארץ והניגוד שבין פעולותיהם ותעודתם, נשמעו בהקשבה רבה על ידי כל צירי הקונגרס ונאומו עשה רושם כביר. נשיא ההסתדרות, דוד וולפסון, רגז על פקיד הבאנק בשל מעשהו זה. ואפשר כי אז החליט כבר שיש לפטר את איזנשטאט מתפקידו בבאנק בארץ.

איזנשטאט שב ארצה־ישראל. אחר זמן קצר התקיימה בירושלים מועצה חשובה של עסקנים ודנו על אחת הפעולות הישוביות החדשות. איזנשטאט העיר, כי בפעולותיו צריך הבאנק להופיע כמוסד לאומי־ציוני, אשר עמדתו נעלה מזו של באנק רגיל, השואף רק לרווחים ולריבית. ז. ד. ליבונטין, מנהל הבאנק, פנה לאיזנשטאט והשיב לו: “אם אין פעולות הבאנק שלנו מוצאות חן בעיניך והנך מבקר אותן בגלוי, לא לך להיות להבא פקיד הבאנק!”

ההודעה המעליבה נאמרה בנוכחות העסקנים, אף הוחלפו דברים חריפים בין איזנשטאט וליבונטין. וכשהמאורע המעציב נודע אחרי ימים בכל הארץ, הושמעו במקומות רבים דברי מחאה על היחס הבלתי־צודק כלפי איזנשטאט. גם בחו"ל גרם הדבר להתרגזות גדולה נגד מנהל הבאנק בארץ. רוב המחאות באו מרוסיה, אשר שם היה איזנשטאט חביב מאוד על הציונים. אוסישקין שלח מברק דרישה אל הנשיא וולפסון שאיזנשטאט יוחזר לתפקידו. למרות הדרישה הזאת לא הוחזר איזנשטאט למשמרת פקודתו בבאנק והמקרה הושתק.

יסורי הנפש הגדולים שגרם לאיזנשטאט המאורע הזה, נתנו אותותיהם בגופו ובמצב בריאותו. הוא המשיך עוד את עבודתו הציבורית בארץ, אף הרצה הרצאות על התפתחות הישוב. הוא כתב מאמרים חשובים ב“השלוח” ו“העולם” ובכתבי־עת אחרים על המשק הלאומי במושבותינו שהכירו וידעו היטב, אך אפשר היה להכיר בו שאיננו עוד אותו איזנשטאט שהיה. לפני פרוץ מלחמת 1914 מצאתיו חולה־גוף, כלי שבור, אדם נידח. גרנו זמן מה במושבה ראשון־לציון סמוכים זה לזה. הוא בא אל המושבה לתקופת הבציר, בתקווה להתרפא בענבים, אולם את רוב הזמן בילה חולה במיטתו. ביקרתיו בכל ערב וניהלתי עמו שיחות על שאלות ישוביות שונות. בדבריו לא היתה כבר התלהבותו האופיינית. הגוף החולה, השבור וההרוס השפיע גם על רוחו לשברו.

פרצה מלחמת 1914 ואיזנשטאט ראה מראש, כיהודים רבים אחרים, שמלחמת העמים הגדולה תכריע את גורל ארץ־ישראל. עוד מראשית המלחמה התהלך החולה הזקן, אבל בעל החלום הצעיר, שטוף דמיונות מוזרים וחלומות שונים איך לרכוש את ארץ־ישראל בשבילנו. הדמיונות האלה שלטו בו יומם ולילה, בין בשכבו חולה על מיטתו ובין בטיילו עם מכריו בכרמים, בכל שעת־כושר שוחח עליהם בעוז עלומים. מדי דברו, החל להאמין בעצמו אמונה שלמה באפשרות התגשמות דמיונותיו, למרות מה שהיו הזיות כמעט. דמיונותיו היו כאלה: הוא, החולה הזקן, אשר בעבר היה כלל שגור עמו, “על הארץ, או בתוך הארץ, אבל לא מהארץ”, – יעזוב בעודו חולה את הארץ ויסע לאירופה הבוערת. הוא יבוא לבירת הנצחונות ברלין, יגיע עד הקיסר וילהלם, שהוא אמן, משורר והוגה־דעות ושעוד לפני שנים התענין בציונות ועם הד"ר הרצל שוחח כעם חבר. הוא, איזנשטאט, יפול לרגלי הוד מלכותו, יספר לו על סבלות עם ישראל הקשים בגלותו ועל כליון נפשו לארצו שממנה גורש ויבקש אותו, כעברי גאה, למסור את “הארץ בלי עם, לעם בלי ארץ”. בהגותו בדמיונות אלה, האמין שיצליח להגשימם במציאות, וכי שוב ישוב ארצה־ישראל ובשורת הגאולה בפיו.

החלומות היפים וההזיות הלוהטות חיזקו והבריאו את הזקן והחולה, עשוהו כמעט לצעיר. בחפצו לגשם את חלומו נסע מן הארץ חסר־אמצעים כמעט לאירופה הבוערת באש המלחמה. רק מדבר אחד פחד, מתוצאות מחלתו, שמא תהיה לו זו למכשול בהגשמת חלום חייו הנעלה, החלום המשיחי. זוכרני, שבעמדי על החוף בלוותי אותו אל האניה, אמר אליו משכיל עברי זקן מיפו, בהפרדו ממנו: “ותחזינה עינינו בשובך לציון בגבורה ובשמחה”. ומעיני איזנשטאט זלגו דמעות רותחות מגודל השמחה והצער יחד, לבו ניבא לו, כנראה, שהוא נפרד בפעם האחרונה מהארץ, אשר לה הקריב את חייו.

בבואו לאירופה היה גורל חלומו כגורל שאר חלומות חייו, כגון: חלום ההתקוממות במגדל־דוד בירושלים נגד תורכיה ועוד. הוא התישב בזמן המלחמה לא בבירת הנצחון ברלין, שאליה לא נתנוהו לבוא, כי אם בשוייץ ארץ־השלום, בג’ניבה העיר. שוייץ היפה, הדומה בהריה לארץ־ישראל, הזכירה לו את ארצו והוא חלה עוד יותר מגעגועים, נשבר ברוחו עוד יותר.

עזוב ונידח חי בג’ניבה את ימיו האחרונים. הבדידות ושממון חייו החליאוהו עוד יותר ברוח ובאחד הלילות נעלם מדירתו. מצאוהו מסתובב ברחובות ג’ניבה כשהוא מדבר דברים טרופים על החזון המשיחי בישראל. בחודשי חייו האחרונים סבל יסורים גדולים, והמוות בא אליו כגואל ושחרר את הנשמה הגדולה והיפה מהגוף שנשבר.

המלצות קוראים
תגיות