רקע
יעקב יערי־פולסקין
יהושע חאנקין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרכ“ה־1864–תש”ו־1946)

מעשיות רבות מהלכות בארץ, בין היהודים ועוד יותר בין הערביים, על אישיותו המיוחדת והנפלאה של חאנקין, עקב פעולותיו הנועזות בהעברת קרקעות מידי ערביים ליהודים. יהושע נולד ובילה את ימי עלומיו בעיר קרמנצ’וג באוקראינה אצל הדניפר. אביו, יהודה לייב, היה יהודי לאומי משכיל ובעל אחוזה, בהיותו אחר־כך לאחד ממיסדיה של המושבה ראשון־לציון, שימש בה כמנהל־עבודה והוחזק מומחה לחקלאות.

ימי ילדותו ונעוריו של יהושע עברו עליו, כחיי רוב ילדי היהודים המשכילים ברוסיה בימים ההם. הוא גמר גימנסיה והחל להתענין בפעולה המהפכנית של הנארודובולצים בין הפועלים והאכרים הרוסים, ככל הסטודנטים הרוסיים וביחוד היהודים מאותו זמן. האב, בהכירו את בנו, יהושע, ובידעו כי הוא מוכן למסור את נפשו לטובת האכרים והפועלים בארץ הנכריה, חשב שמוטב לבן להיות לוחם בעד עמו ארצו. הוא החליט לנדוד מרוסיה ולנסוע לארץ־ישראל. זמן־מה לפני הביל“ויים בא האב עם בני־ביתו לארץ והיה ממיסדי המושבה ראשון־לציון. בתשעה באב תרמ”ב קנו יהודה לייב חאנקין ועוד עשרה חלוצים את אדמת ראשון־לציון ובחמשה־עשר בו עלו על אדמתם.

יהושע בנו היה עוזר נאמן ומועיל לאביו בכל העבודות במושבה החדשה. הבן והאב היו הראשונים במושבה שבנו בית – הבית הראשון במושבה הראשונה (פתח־תקווה היתה עזובה וחרבה אז). עם ראשית שלטונם של פקידי הבארון על האכרים שהחלו לקבל תמיכה, נקבעו הכללים הקשים והמעליבים האלה:

א) כל האכרים הם רק פועלים שכירי־יום, ולפקידות הרשות לפטר בכל יום את האיש מן העבודה ולשלחו מן המושבה.

ב) אסור לאכרים לתת לשבת בבתיהם לאנשים זרים יותר מעשרים וארבע שעות – אם אין לכך רשיון מיוחד מהפקידות.

וגזירות אויליות ומגונות בדומה לאלו.

האכרים חתמו תחת הסעיפים האלה וקיבלו את התמיכה, אך האב והבן חאנקין הכריזו מלחמה על תקנות הפקידות ומסיבה זו לא קיבלה המשפחה עזרה ותמיכה ממנה. לכן לא דאגו האכרים ליבול כרמיהם ושדותיהם, בעוד שיחסם של יהודה ליב חאנקין ובנו לפרי נחלתם היה שונה בתכלית. הם היו הראשונים שהחלו לעשות יין. ישראל בלקינד מספר:

“יהודה לייב חאנקין ובני־ביתו היו יוצאים אל הכרמים ואתם נסעו גם אורחים. הם בצרו את ענביהם ובשירה וזמרה הובילום בחביות על עגלות אל המושבה, והשמחה היתה גדולה, כמתואר בתנ”ך. בזה נוצר דיסונאנס בחיי המושבה והפקידות הביטה עליהם בעין רעה.

19 יהושע חנקין.jpg

יהושע חאנקין


משפחת־האכרים החפשית, העומדת ברשות עצמה, היתה מחאה עזה ותמידית נגד הפקידות במושבה. הפקידות חשבה את בית חאנקין ל“קן מהפכני” והחלה להלחם בו בתוקף, אף שלחה תלונה עליו אל הפקידות העליונה שבפאריז. לאחר זמן קצר בא מברק מפאריז ובה פקודה – שאם יהודה לייב חאנקין לא יחתום תוך עשרים וארבע שעות על הסעיפים ככל האכרים יישלח ביד חזקה מהמושבה".

ואמנם בית חאנקין נאלץ לעזוב את המושבה, אשר השתתף ביסודה ונלחם עליה בגבורה עם האויבים סביב לה, ולהשתקע ביפו. ביפו מת חאנקין האב. ולאחר זמן קצר היה יהושע לאכר במושבת הביל"ויים – גדרה.

המושבה גדרה היתה קטנה ומוקפה כפרים ערביים וסבלה מהם מאוד. המושבה קיבלה תגבורת אחרי שהתישב בה ישראל פינברג, האמיץ והחזק, שנודע בכינוי “לוליק”. עם לוליק באו יהושע חאנקין ואחיו, שנודעו גם הם כאמיצי־לב.

ואולם קטנה היתה מושבת הביל“ויים מהיות כר־פעולה בשביל איש בעל מרץ כיהושע, ששאף לפעול גדולות למען ישוב הארץ. הוא רצה לחולל דבר־מה בלתי־רגיל ועזב את מחרשתו, מכר את משקו והקדיש את מרצו לתעודה העיקרית שבתעודות חובבי־ציון והתנועה הציונית – גאולת האדמה בארץ. הוא היה ל”גואל הארץ" המצויין ביותר.

באותה עת, בראשית שנות התשעים, חל משבר גדול בעבודה הישובית. אחרי היווסד המושבות הראשונות, נשאר הישוב עומד שנים אחדות בנקודה מתה מסיבת גורמים שונים. חובבי־ציון עם אמצעיהם הכספיים המצומצמים, נוכחו שאינם יכולים להמשיך בדרכם, וכי לא לפי כוחם ייסוד מושבות חדשות. פקידי הבארון התיחסו באדישות, ולפעמים גם בלעג, לשאיפות הלאומיות של החלוצים, אף לעגו בסתר לבארון אדמונד רוטשילד בעצמו על היותו משקיע סכומים עצומים במושבות.

באותו זמן הוצע למכירה שטח קרקע של עשרת אלפים דונאם, בשם דוראן, בין המושבות ראשון־לציון וואדי־חנין מצד אחד וגדרה ועקרון מצד שני. האכרים מארבע המושבות הנזכרות, וגם שאר יהודי הארץ, נשאו את עיניהם אל שטח קרקע זה בצפייה, שיעבור לידי יהודים. כאשר עברה שמועה, כי גרמנים עומדים לקנות שטח זה, קם אהרון אייזנברג, שהיה פועל ואחר־כך עסקן־ציבורי נודע, וכתב מכתב אל הפקיד הראשי של הבארון בראשון־לציון – אל בלוך. במכתבו כתב לבלוך על גודל ערכו של שטח הקרקע דוראן בשביל הישוב העברי, ועל הרע שיצמח לישוב אם יעבור לידי הגרמנים. אייזנברג לא חתם את שמו על המכתב, כי בלוך היה רודף אותו בגללו עד חרמה. ואמנם בלוך התאמץ בכל הדרכים להיוודע מי הרהיב לכתוב אליו מכתב, אך לא נקף אצבע לקנות את הקרקע.

יהושע חאנקין השתקע כבר אז ביפו והחל לחשוב את מחשבתו על גאולת הארץ. בחיצוניותו הנעימה וההדורה, בבינתו ובנימוסיו רכש לו ידידים בין נכבדי הערביים ופקידי הממשלה. הוא החל לשאת־ולתת אתם ויום אחד נודע בארץ, שהוא קנה את דוראן. בקניה הזאת סלל חאנקין דרך חדשה לקניית קרקע בשביל ההתישבות העברית. אמנם כסף לקניית הקרקע לא היה לו, בעוד שסכום דמי־הקנייה עלה למאה אלף פראנק ומעלה, ואולם נכבדי הערביים רחשו לו אמון והם חיכו לו עם כסף מחיר הקרקע עד אשר ימכור אותו יקבל את כסף מחירו.

לפקיד הראשי של הבארון, בלוך, חרה מאוד על אשר ה“מהפכן” יהושע חאנקין נעשה לגואל האדמה מידי הערביים. כן לא מצא חן בעיניו, שבין שתי מושבות הבארון ראשון־לציון ועקרון, שבהן היתה יד הפקידות תקיפה, – עמדה להיווסד מושבה חופשית, אשר בה תעלה התישבות האכר פחות מבמושבות הבארון. בלוך חשש פן לא יישרו מעתה בעיני הבארון החשבונות שהוא שולח. לכן ניסה להציע לחאנקין בעורמה רווח של 16 אלף פראנק, אם ימכור לו את קרקע דוראן. לחאנקין היה דרוש מאוד רווח זה, כי מצבו היה דחוק ואולם בהיוודע לו שכוונת הפקיד היא לקנות את האדמה למען תשאר שממה – עמד בנסיון ומשך את ידו מהצעת בלוך. הוא רצה כי תקום מושבה עברית פורחת ועומדת ברשות עצמה. ומאוויו נמלא.

העסקנים וחובבי ציון באותם הימים בארץ לא נחה דעתם גם הם מחאנקין על עסקו בקרקעות: – כי מה לו לחאנקין ולעסקנות זו?… אך לפני שנה חרש את שדהו והוביל בעגלה זבל, ומה לו, כי היה ל“גואל הארץ”? – – לאשרו של יהושע חאנקין היתה דעת הקהל על צדו והיא אימצתו להמשיך את פעולותיו. ואמנם קניית דוראן עוררה הד חזק ברוסיה ופתחה את הלבבות לישוב הארץ. עלו לארץ חברי “מנוחה ונחלה” ויסדו על האדמה החדשה את המושבה החופשית – רחובות – וחאנקין גאל מיד שטח קרקע גדול נוסף בין יפו וחיפה על שפת־הים, את חדרה. את אדמת חדרה, ששטחה גדול פי־שלושה מאדמת רחובות, והיא פוריה מאוד, מכר לשלוש אגודות ברוסיה: וילנאית, קובנאית וריגאית, שחבריהן התישבו במושבה החדשה. חאנקין לא נח ולא שקט מאז והתמסר בכל מרצו לגאולת קרקעות מידי הערביים.

גם הזמן סייע לו: האַנטישמיות ברוסיה גברה והתפשטה והגירת היהודים משם גדלה עם גירוש היהודים ממוסקבה. בארץ הורגש צורך רב בקרקעות ויהושע חאנקין עבד בלי ליאות, להמציא ליהודים שנדדו לארץ קרקע להתישב עליה. הוא נסע לעיר־החוף של סוריה, בירות, ובטעמו הטוב הצליח להתקשר על קניית השטח החשוב עמק יזרעאל, מהאפנדי העשיר סורסוק, בעל הקרקעות הגדול בארץ.

עם ההתקשרות לרכישת עמק יזרעאל עברה שמחת חאנקין כל גבול. מוחו נתמלא תכניות שונות. הוא רקם חלום נועז איך להפוך את שבעה־עשר הכפרים הערביים הנידחים שבעמק למושבות עבריות פורחות – – במושבות הללו ישבו יהודים אוהבי־עבודה ובמרצם יהפכו את כל העמק לפינת תרבות במזרח הנחשל – – עשרות המושבות החופשיות החדשות תיצורנה מרכז עברי חזק בגליל ובשל עשרות אלפי האכרים והפועלים בעמק יזרעאל, יקומו מרכזים עבריים גדולים גם בערים חיפה וטבריה – – אך באה המציאות הארצישראלית המעציבה של הימים ההם וסתרה את חלומותיו, הרסה בלי רחם את תוכניותיו.

ספסרי הקרקעות, שגרמו בכל עת נזק רב לישוב, לא יכלו לשקוט לשמע הקנייה הגדולה הזאת והחלו להפריע. באמצעות איש ארמני, מוראד שמו, שהיה סגן הקונסול הגרמני ביפו, שלחו מברק לסורסוק לבירות, שבה הציעו בחמישה פראנקים לדונאם יותר מהמחיר שאמר לתת יהושע חאנקין. ההפרש היה שש מאות אלף פראנק, – סכום עצום בימים ההם, – והוא המריץ את האפנדי סורסוק לחזור בו מהבטחתו, שנתן בהן־צדק ליהושע חאנקין.

בבוא אל חאנקין הידיעה הרעה, כי קנייתו החשובה בסכנה, מיהר לבירות, ודרש לקיים את ההבטחה הקודמת. האפנדי הערבי, שרחש לו כבוד, מכר לו מאה ועשרים אלף דונאם בשני מקומות אחרים: שמונים אלף – בסביבת חיפה וארבעים אלף בסביבת טבריה. עמק יזרעאל הגדול והנהדר נשאר לעת־עתה, לרגל התחרות הספסרים היהודים, בידי בעליו הקודמים.

מעשה הספסרים פקח לרווחה את עיני הערביים ופקידי תורכיה, ומיד אחריו בא איסור נמרץ מהממשלה התורכית על התישבות היהודים, ואיסור זה גרר לבסוף גם את סגירת שערי הארץ בפני מהגרים יהודיים. עקב הגזירה לא יכול עוד חאנקין למכור את הקרקע שקנה, ודמי־הקדימה שנתן למוכר, מאה ועשרים אלף פראנק, היו צפויים לאיבוד. מלבד הסכום הגדול הזה, הוציא כמה עשרות אלפים גם על הקושאנים (תעודות־קנין) והוצאות אחרות מכספו ומכסף קרוביו וידידיו. הוא נמצא בדוחק שאין לשערו ורק בכוח אמונתו הרבה החזיק מעמד באותה שעת־צרה, אף הגדיל לעשות אחר־כך לגאולת הארץ.

שנת הספסרות בקרקעות וההתחרות הבלתי־טהורה בחאנקין אמנם הרסו כמעט את מעמדו, אבל הוא גם למד הרבה באותה שנה. יגיעתו לא היתה לשוא וכל הספסרים הפרטיים ופקידי הבארון ויק"א הודו לבסוף בעל־כרחם, שאין כחאנקין בארץ היודע לקנות קרקע מידי ערביים פרטיים ולקיים את הקנייה אף במשטר התורכי המסובך. כל מי שרצה לגמור בהצלחה קנייה חשובה, נאלץ ברצונו או שלא־ברצונו, לפנות לעזרה לחאנקין והוא הביא את הקנייה לגמר טוב ובטוח ביותר… חאנקין לא ידע מה היא “אי־האפשרות” או מה הוא קושי בקניית קרקע, כל עוד הדבר נחוץ לשם גאולת הארץ.

עם השנים עמד בקניית קרקעות לפקודת באי־כוח הבארון, ואחרי־כן לפקודת יק“א. לאחרונה הקדיש את כל מרצו למען הקרן־הקיימת־לישראל. כאיש־צבא נאמן פעל בעד המוסד הלאומי וקנה לצרכיו את שטחי הקרקע, שנוסדו עליהם החוות הלאומיות ומשקי העובדים לסוגיהם. ואם בגליל התחתון מרוכזים רוב שטחי הקרקע במקום אחד, יש להודות על כך בעיקר ליהושע חאנקין, בעל העין הצופיה למרחקים. כמעט את כל הקרקעות של המושבות והחוות של הקהק”ל בקרבת ים־כנרת והירדן, קנה חאנקין ועמל הרבה ביישובם. כאשר נקנה קרקע נוסף על גבול הכפר לוביה בשביל המושבה יבנאל, אמרו בני הכפר להסיג את גבול אדמת המושבה. דרושה היתה שמירה מעולה אצל הגבול ואכרי יבנאל פחדו ומשכו את ידם מהשמירה. “השומר” עוד לא נוסד אז ויהושע חאנקין קם לשמור על הגבולות. הוא הופיע לעיני הערביים, מדי בואם להסיג את הגבול, והם דימוהו ל“שייטן” (שטן, שד) המופיע לפתע־פתאום, בלי שיצפו לו.

כן אירע מעשה ופקידי הבארון קנו כברת ארץ בין חיפה וזכרון־יעקב, את עתלית, מידי פחה נכבד, אבל את תעודת־הקנין לא יכלו להוציא מהממשלה. בעתלית נמצא מבצר עתיק מימי־הביניים, ומיניסטריון המלחמה בקושטא לא רצה להרשות שהמקום יעבור לידי יהודים, ומה גם על השם הצרפתי של פקיד הבארון. הפקיד הראשי של הבארון ושל יק"א אמר נואש וטען, כי השגת תעודת־הקנין תתקייים “כשתצמחנה שערות על חלקת כף־ידו”… יהושע חנקין התמסר לדבר בכל חריצותו ועלה בידו להתגבר גם על התנגדות מיניסטריון המלחמה. הוא השיג את תעודות־הקנין והמושבה עתלית נוסדה. בה הוקמה אחר־כך תחנת־הנסיונות המפורסמת של אהרון אהרונסון, שנחרבה בזמן המלחמה.

נוסדה הסתדרות “השומר” בחוות סג’רה והאגודה החדשה פנתה את מנהל החווה ואל אכרי המושבה למסור לה את השמירה במושבה ובשדות ואת שמירת העדר. הכל התיחסו אליהם באי־אמון: היהיו יהודים לשומרים? – – מלבד זאת חששו פן יארע מאורע במקום ויסבלו האכרים, כי השומרים כפועלים יעתיקו את מושבם למקום אחר, כיוון שאינם קשורים בו. חאנקין הראשון ידע להעריך את כוונת הצעירים האלה ובהשפעתו של מנהל חוות סג’רה והאכרים, פעל שיקבלו את השומרים החדשים ויתמכו באגודה הצעירה. יתר על כן: חאנקין קיווה להגשים על ידי “השומר” כמה מחלומותיו ורעיונותיו, על גאולת הקרקע וכיבוש התישבותי במשך השנים.

ואמנם חאנקין פנה שוב לעמק יזרעאל משאת־נפשו מאז וקנה את אדמת מרחביה. על אדמה זו הושיב לשמור את חברי “השומר”, שהיו היהודים הראשונים בעמק. הוא לא אמר די בנקודה האחת ומיד אחרי קניית מרחביה רכש בקרבתה שטח אדמה גדול ממנה, הנמצא לרגלי ההר, שבנוייה עליו העיר נצרת. למרות התנגדותם העזה של הערביים הנוצרים והמיסיונרים שבנצרת, שלא רצו כי בשכנותם תימצא מושבה יהודית, למרות מאמציהם להפריע לקנייה, עלה בידי חאנקין לגמור אותה בכי־טוב ולישב עליה את חברי “השומר”. זו היא תל־עדשים של היום. סמוך לאותו זמן נגאל שטח האדמה הגדול כרכור – בין זכרון־יעקב וחדרה. לשמור על הקרקע, עד אשר יבואו בעליה החדשים מחו"ל, הושיב את השומר הידוע יגאל.

נזכר אני באותה שנת־עבודה מאושרת, עת הייתי פועל במושבה קטנה ליד סג’רה, אשר שם בילה יהושע חאנקין לעתים קרובות. בימי שבת ומועד הייתי בא לסג’רה, כי בה נמצאו החלוצים המצוינים, השומרים הראשונים. בביתו של פועל נשוי היינו נקבצים לבלות את השבת על יין, שירות וריקודים. באחת השבתות שמעתי את יהושע חאנקין מגולל את הרעיונות והחלומות, אשר אמר לגשם, אף גישם: כיבוש ושמירת מקומות שנרכשו על ידי יהודיים. לולא המלחמה, קרוב לודאי, שיהושע חאנקין היה מוציא לפועל את רעיונו גם בדבר יישוב אדמת הבארון שבחורן ובגולן על ידי שומרים ופועלים.

עבודתו של חאנקין לגאולת הארץ הלכה למישרים והוא תיכן תכנית מעשית לבנות עיר־חוף על אדמת חפצי־בה, ליד חדרה. אך פרצה מלחמת 1914 והפסיקה את כל תכניותיו, השביתה את כל עבודתו. בראשית המלחמה עוד המשיך את פעולותו, והגליל התחתון, בו עבד חאנקין, סבל פחות מהישוב ביהודה. בתבונתו הרבה ובטעמו הטוב ביחסיו עם הפקידים התורכיים מנע בסביבתו הרבה גזירות, שהוציאה הממשלה התורכית נגד היהודים והציונות. הערביים אמרו שהמושל האמיתי בטבריה והמושבות הוא יהושע חאנקין… ואולם השפעתו לא האריכה ימים. למפקד התורכי בסוריה, ג’מאל פחה, נודעה פעולתו של חאנקין והשפעתו בחוגי הממשלה המקומית ובסביבה – והוא שם לה קץ. אחרי הכריזו מלחמה על הציונות ואסרו כל פעולה לטובתה, קרא את חאנקין מחיפה לירושלים, אסר אותו, ובלי משפט גרשהו לברוסה באסיה הקטנה.

עם האניה הראשונה שהפליגה מקושטא לארץ אחרי שביתת־הנשק, שב גם חאנקין ארצה והתמסר במרץ־משנה לעבודת גאולת הארץ, אף התמיד בה.

בשנת 1927 פרסם תזכיר סודי בנוגע לגאולת הארץ וההתישבות עליה במשך עשרים השנים הבאות. בדבר רכישת ארבעה מיליונים דונם אדמה, הקמת עשר ערים ומאתיים מושבות, שבהם יתיישבו מיליון יהודים.

חאנקין עבד בשרות הקרן הקיימת לישראל וניהל את חברת “הכשרת הישוב”, בעשרים שנות חייו האחרונות זכה לגאול שטחי קרקע עצומים בעמק יזרעאל, עמק זבולון, עמק הירדן, עמק בית־שאן, עמק חפר, בשרון, בשפלה ובנגב ועזר ביסוד ישובים חקלאיים.

ביום ו' בכסלו התש"ו נפטר יהושע חאנקין והובא לקבורה בהר הגלבוע. באחוזת קבר שחצב לו עוד בחייו. מקום המשקיף על מרחבי עמק יזרעאל.

המלצות קוראים
תגיות