(תרל“ו־1876–תרע”ב־1912)

אחד הטובים והמסורים שבמורי הארץ. מורה במושבה היה – מורה עממי במובן השלם והיפה של מושג זה. הוא, הצעיר העדין, בעל הנשמה הרכה, האיש המעמיק חקר – היה אהוב על חבריו המורים וכן על תלמידיו. אל קברו אשר נכרה בלא־עת על גבעת בית־הקברות בראשון־לציון, היו עולים שנים רבות מורים ותלמידים אוהביו, לשים עליו פרחים.

מלבד היותו מורה מסור, היה גם חבר מסור בהסתדרות החלוצים־הפועלים “הפועל הצעיר”. יוסף ויתקין יכול להחשב במובנים רבים לאביה הרוחני של ההסתדרות הזאת. את מלחמתה הרעיונית ואת תכניתה המבוססת על עבודה עברית, חזה מראש ברוחו הבהירה והרואה למרחוק – ועוד שנים אחדות לפני הווסד “הפועל הצעיר” יצא בפומבי בתעמולה לרעיונות־היסוד האלה.

הוא נולד בעיר מוהילב שבאוקראינה, אצל נהר דנייפּר, להורים משכילים ממשפחה מיוחסת. עד שנת הארבע־עשרה בחייו למד בחדר ובבית־המדרש מפי סבו, שהיה למדן־עמקן (הוא מת בבית־הכנסת בשעת לימוד גמרא). בהתמכרות רבה לימד הסב את נכדו יוסף את התלמוד ולנער יצא שם מתמיד בעירו וכן היה חרד מאד לדת. חלום נעוריו היה להעשות רב בישראל. חרדתו לדת היתה כה עזה, שהתחיל בנערותו לערוך “חצות” ולשקוד על התורה בלילה. בהיותו בן שתים עשרה, עברו הוריו מן העיר מוהילב לעיר הרוסית קורסק. ואולם סבו, אשר נשאר במוהילב, החזיק בנער ולא נתנו לנסוע עם הוריו. האב, שכבר היה משכיל למחצה, חשש שמא יגדל הנער אצל הזקן חרד וקנאי, ודרש כי יבוא אליו לקורסק. הזקן לא רצה לשלחו לקורסק הגויית שמא יתפקר התלמיד והנכד האהוב ויהיה ל“גוי”. אחר זמן עבר הנער אל אבותיו ובקורסק החל ללמוד בעזרת אביו רוסית וגם עברית ותנ"ך. עד שנת השש־עשרה והשבע־עשרה שמר אמונים לדת, אבל במקום להעשות לרב, התחיל לחלום להיות לרב־מטעם…

בהיותו בן שמונה־עשרה שינה את טעמו בהשפעת הספרות הרוסית והספרות העברית החדשה. הוא חדל ללמוד והיה למנהל־חשבונות. ואולם העלם ההוגה והרגיש לא יכול להסתגל לאוירה היבשה של המקצוע ואחר הקונגרס הציוני הראשון החליט לנסוע ארצה־ישראל. שאף לעבוד בשדות יהודה והגליל, לרפא את נשמתו הריקה, למצוא תיקון לנשמתו ולגופו. וגורם פסיכולוגי נוסף השפיע עליו לנסוע ארצה, עורר בו את תשוקתו לארץ האבות.

יוסף ויתקין

פעם סח לי בשיחה את הדברים האלה: “עוד לפני שמונים שנה החליט אבי־אבי זקני, שהיה יהודי חרד מאוד לדת, לעזוב את הגלות ולנסוע לארץ. והוא אמנם עזב את עירו ואת אשתו הצעירה שלא רצתה לנסוע אתו, נסע באנית־חופים קטנה שסכנה היתה לעבור בה בלב ימים, התישב בחברון ולמד בישיבה. אחר שבע שנים חזר לרוסיה לקחת עמו לארץ הקדושה את אשתו וילדיו, ואולם אשתו סרבה גם הפעם ללכת אתו, והוא נתן לה גט. את ילדיו רצה לקחת עמו בגניבה, אבל לא עלה בידו הדבר והוא חזר לבדו ארצה־ישראל, ששם חי עוד ארבעים שנה ומת בעיר חברון”.

המעשיות על אבי־זקנו עשו רושם כביר על הנער יוסף. בהיותו בן שלוש־עשרה נראה אליו אבי־זקנו בחלום, הופיע לפניו כמו חי, לקח אותו על זרועותיו ונשאו הרחק־הרחק על פני ארצות וימים. ובשאלו אותו: “סבי, לאן תשאני?” ענה לו הזקן באהבה רבה: “הנני נושאך לארץ־ישראל ושם תחיה על התורה ועל העבודה”. החלום עשה על ויתקין רושם כביר וגם הכריע אחר־כך את החלטתו לנסוע ארצה־ישראל.

מן הקונגרס הציוני הראשון היה ויתקין לציוני נלהב. אך גם בהיותו לציוני ובהגותו אחר פתרון אמיתי לשאלת היהודים – לא יכול הסתפק בשמיעת נאומים ציוניים או בקניית ומכירת שקלים בגלות, אלא בא לידי החלטה, שלמען החיות את עם ישראל בארץ־ישראל צריך לעלות ולעבוד שם את האדמה, – לעבוד בארץ לתחיית העם והארץ. הורי ויתקין התנגדו, שבנם הענוג יעבוד עבודת־אדמה מפרכת. האב, אף שהיה בעל השכלה עברית וכללית והאמין בכל לבו בעתידות העם העברי בשובו אל אדמתו, – התנגד גם הוא שבנו יקריב את נפשו בארץ שוממה, אף שהבין את געגועיו ותשוקתו של זה לארץ־ישראל. כי מה יעשה הבן בארץ־ישראל? היחיה על עבודה גסה ופשוטה?… הוא לא יכול להשלים עם רעיון זה, שהיה למעלה מהשגתם של יהודים בני־סוגו באותן השנים. יוסף, כבן נאמן לאבותיו, לא רצה לנסוע בלי הסכמתם, כי לא עשה דבר נגד רצונם. ובעמוד הוריו זמן רב בהתנגדותם העקשנית, סבל מאוד בנפשו וגם חלה, לא אכל ולא שתה ימים תמימים. הרעיון שאינו יכול לנסוע לארץ־ישראל – מרר את חייו בכל שעה. לבסוף, מרוב כעס ותמרורים, החליט לשים קץ לחייו, אף מצאוהו באורווה כשהוא מוכן להתאבד בתלייה, שהכין לעצמו בחשאי. העובדה הזאת פעלה על אביו ואמו, והם נאלצו לבטל את רצונם מפני רצונו ולתת הסכמתם לנסיעתו לארץ מאווייו. כמה שנים לפני תנועת העלייה השניה, שהתחילה בשנת 1905, בא לארץ־ישראל והחל לעבוד כפועל שכיר־יום במושבה ראשון־לציון. זמן־מה עבד והחל להתבונן אל הנעשה במושבות יהודה – על הדרכים בהן מתגשמות התקוות הישראליות וחלומות ציון היפים תחת שמי התכלת של הארץ.

זמן בואו של יוסף ויתקין לארץ־ישראל היה זמן משבר קשה לישוב, והממשלה התורכית שמה מכשולים על דרך התפתחותו. האכרים, שבאו נלהבים, שכחו את רוב חלומותיהם ורובם התרגלו ליהנות מהעבודה הזרה והזולה, אך לאכרים עובדים לא היו בארץ. את ילדיהם, הדור הראשון שנולד בארץ־ישראל ושגדל על הלשון העברית, שלחו מן הארץ לפאריז ולבירות תבל אחרות. רבים מן הבנים נדדו למצרים הקרובה והמושכת ולבירותיה אלכסנדריה וקאהיר, או הרחיקו נדוד עד כרכי אמריקה ואוסטרליה. בנות ציון באותו זמן, בנות האכרים, ישבו בימות הקיץ ספונות בבתיהן ובילו את זמנן בקריאת רומנים צרפתיים. גם הן נשאו את נפשן לנסוע מארץ המזרח הנידחה אל חיי עושר ושמחה. אך רד היום והשמש נטתה מערבה – יצאו בנות המושבה וטיילו ברחוב הראשי במושבה כדי לפגוש את ה“דיליז’אנס” הבא מיפו ואת הפנים החדשות המופיעות בו מן החוץ. מחזות אלו דיכאו את רוחו של יוסף ויתקין הנלהב.

נשמה עדינה ורכה היתה לו. עמוקה ועזה היתה אמונתו בתחית העם העברי בארץ האבות. אולם בהיותו פועל במושבה והאכר נגלה לפניו בחולשתו או כשהתבונן לפעולות פקידי הבארון והעסקנים באותה תקופת משבר – התעוררו בו השאלות והפקפוקים הראשונים, אשר ביטא בכתביו: “היכול החומר האנושי הזה להיות יסוד בעד הבנין העממי בארצנו?”. הפקפוקים יש והשפיעו על רוחו עד דכא, אך אמונתו היתה גוברת לבסוף וידה על העליונה. הוא בא לידי הכרה ש“דור־המדבר” יחלוף ודור חדש יקום: הדור החדש – חלוצים חדשים – יגאל את העם משעבודו ויבנה את חרבות הארץ. הוא מצא “אני־מאמין” מוצק משלו. אמונתו היתה, שהחלוצים החדשים מן הגולה יעבדו על אדמת הקרן־הקיימת והם יוציאו את הישוב ממצב הקפאון שנמצא בו ויתנו דחיפה וכיוון חדשים לכל עבודת התחייה בארץ. הווה אומר, שהארץ היתה טעונה, לדעתו, שינוי־ערכים גמור, ביל"ויים חדשים ורוח חדשה והללו יחזירו את עטרת הרעיון הציוני לקדמותה.

בשנת השבע להיותו בארץ העביר אליו את הוריו, והתישב עם משפחתו במושבה מסחה. הוא ואביו היו שם למורים בבית־הספר. הם טיפלו בגן על־יד ביתם ועיבדוהו, נטעו חורשה במושבה, שנקראה “חורשת ויתקין”. אבי ויתקין לא האריך ימים בארץ. הוא חלה ומת בעינויים גדולים בצפת.

מות אביו עשה על יוסף ויתקין רושם קשה מאוד, אך הוא שהמריץ אותו להקדיש ביותר את זמנו ומרצו לעבודה העממית. שוב לא נח ולא שקט, ובערב הקונגרס הציוני השישי, הקונגרס האוגנדאי, שהטריטוריאליות התגברה בו על ציונות־ציון, פנה ויתקין בהצעת תכנית של עבודה ישובית אל אוסישקין. בין יתר הדברים כתב אליו:

“לא ועדים שונים, לא קומיסיות, אף לא בתי־ספר, אחרי שהסביבה נרקבה, ירפאו את שבר הישוב הרוחני, אלא זרם חדש של כוחות צעירים ורעננים, זרם של כוחות גופניים ואידיאליים, אשר יראה בפועל גודלה של אהבה לארץ ונפלאותיה. הצעירים האלה בבואם מסודרים ובדעה ברורה את מטרתם הקדושה, ילהיבו מחדש את ניצוצות האהבה לארץ ולעם שדעכו בלבות הזקנים ויחיו את הצעירים”.

כאמור, כתב ויתקין את הדברים האלה לאוסישקין לפני הקונגרס השישי. הקונגרס שהכריע לטובת אוגאנדה דיכא את ויתקין. דיכאה עוד יותר העובדה, שחלק מהעסקנים בארץ־ישראל גופה ומאכרי המושבות, היו גם הם לטריטוריאליים ולאוגנדאים – תוך יאוש ממצב הארץ תחת השלטון התורכי העוין את הפעולה הציונית. אכרי ארץ־ישראל בסטייתם זו יכלו לשמש הוכחה שאין לערער עליה, כי הארץ לא תצלח למאומה ושוא כל העמל בה.

ויתקין התאכזב מן הישוב בארץ־ישראל ומאחיו בני עמו שאינם יודעים להוקיר את ארצם ונכונים להחליפה באיזו אוגאנדה באפריקה הפראית. בבדידותו בין הרי הגליל נשבר לבו מעצב וכאב. הוא פנה ימינה ושמאלה, ולא מצא שומע ומבין לצערו. פעולות פקידות הבארון, ההשחתה המוסרית ולבסוף הטריטוריאליזם הרעילו את הישוב. לויתקין היה ברור שיש להחיש תשועה, ולא – אבודים עתידות הישוב.

בשתי השנים, שבין הקונגרס השישי והשביעי, התמסר ללמוד את המצב הכלכלי החברתי והמדיני של הישוב העברי בארץ־ישראל. הוא חקר ולמד את הענינים לכל עומקם ופרטיהם. עיבד תוכניות מעשיות לארגון חבורות ביל"ויים חדשים, ובהווכחו שהגשמת הדברים לא בשמים היא, – יצא בקול־קורא, שהוכן בהשתתפותם של צעירי אכרי המושבות, אל בני־הנעורים בגלות. הקול־הקורא נשלח לרוסיה לידי אוסישקין, אשר הפיצו בעם. בין יתר הדברים אומר ויתקין בקול־הקורא:

"אחים! עלינו לבוא לידי ההכרה, שכמה שתארך דרכנו, כמה קרבנות שתבלע בקרבנו, עלינו ללכת בדרכנו זו, לא להביט לאחורינו. עלינו להוכיח סוף־סוף כי כל גשרינו נשרפו מאחורינו. אין לעמנו מקום מנוחה ומקלט בכל העולם! לכן עלינו לאמץ את כל כוחותינו ולהלחם לשם השגת ארצנו.

“ועתה, אחים יקרים! יש בכם הרבה ששאפו מכבר לעבוד עבודת העם, לתת לו את חייהם ונפשם, ושמוכשרים המה לזה מפאת כוחם הגופני ומצב משפחתם, ורק השקפותינו המוטעות על עבודת הישוב עצרו בכם. עתה הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל! עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! עמנו גווע, חושו, מהרו לעזרתו! הסתדרו, קבלו עליכם משמעת חזקה, משמעת לחיים ולמות. שכחו את כל מה שהיה לכם יקר עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובאו לעבודת העם! אינכם מיותרים כאשר הרגילוכם לחשוב, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה. הזדיינו באהבה בלי־מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה, בסבלנות אין קצה ובואו”.

אוסישקין הדפיס את הקול־הקורא הנמרץ מארץ־ישראל והפיצו בין בני הנעורים הלאומיים ברוסיה ומחוצה לה. את הרושם החזק, שעשה הקול־הקורא על בני הנעורים הציוניים, אין לתאר בדברים. הרבה נענו מיד ועלו לארץ־ישראל. אלה שלא יכלו לעת־עתה לעשות את הצעד הזה, שאבו כוחות מהקול־הקורא לעבודתם בגולה, תוך התחדשות אמונתם בעתידות הישוב.

עורך “הפועל הצעיר”, יוסף אהרונוביץ, במאמרו על יוסף ויתקין, אומר בין שאר הדברים:

“ולעתיד לבוא, כשירצה ההיסטוריון של תחיתנו הלאומית להעריך את המעוררים לתחיה ולעבודה, יצטרך לפנות מקום חשוב מאוד למעורר הצנוע והשקט הזה, שאפילו את שמו לא קרא על עבודתו”.

בגלל רפיון־גופו לא האריך יוסף ויתקין כפועל חקלאי זמן רב. בהווכחו שתעודת מורה במושבה בארץ־ישראל, תעודת מחנך הדור הצעיר של ילדי האכרים, – לגדלם לבני־אדם בריאים בגוף וברוח, – היא תעודה חשובה לא פחות מתעודת פועל חקלאי, – המשיך בהוראה. בין המורים בארץ הצטיין ויתקין ברוחב ידיעותיו ובהיותו מורה לא הסתגר בד' אמות ההוראה אלא פיתח פעולה תרבותית רחבה בכל מקום היותו. לעונג רב הם לי הזכרונות מראשון־לציון, בעת שויתקין היה מרצה לפני הפועלים על השאלות האגראריות בעולם או הסביר את התכנית הקואופרטיבית של פרופיסור אופנהיימר. בבררו את המצב החברתי־הכלכלי של החקלאות בארץ, המיוסדת בעיקר על עבודה ושיטה ערביות, הכיר גם הוא כי השיטה הקואופרטיבית היא עוגן ההצלה לישוב. הוא תיאר לפנינו כמשורר חולם, אבל בדרך מעשית, את חיינו העתידים בארצנו: עם יהודי חופשי, בלי מנצלים ומנוצלים, יגשים על ידי עבודה במחרשה את האידיאל הציוני־השיתופי.

נענו, כאמור, לקריאתו של יוסף ויתקין הרבה חבורות ציוניות בארץ־ישראל וגם חבורות פועלים בארץ. ביסוד המושבות הקואופרטיביות הראשונות היתה לו יד ובשעות החופש מעבודת ההוראה לא ביקש מנוחה לגופו, אלא אירגן שעורי־ערב לפועלים אשר לא ידעו עברית. במשך זמן קצר לימד עברית לפועלים לא מעטים. הפועלים האלה, אשר בעזרת ויתקין ניתנה להם אפשרות לקחת חלק בחיים התרבותיים והחברתיים של ארץ־ישראל, ידעו להוקיר את מורם ורעם. כן הרצה לפני הפועלים יודעי עברית ולפני הגדולים שבילדי האכרים על הזרמים החדשים בספרויות העולם. מטרתו הראשית בהרצאותיו היתה, לעקור מלבות שומעיו את צרות האופק הארצישראלית, וביחוד של אלה אשר נולדו וגדלו בארץ.

בלילות אפלים היה מפתיע אותי, בבואו אלי פתאום יחידי למקום שמירתי בכרם. בילינו את הזמן על־יד מדורת־האש הקטנה שהבערתי ושתינו קפה שהכינותי לכבוד בואו. הבאתי מן הכרם סל ענבים קרירים ורטובים מטל לילה, גם אבטיח אדום לא חסר, ושוחחנו על נושאים שונים. אחרי כל ביקור ושיחה נעשה ויתקין חביב עלי יותר ואם לא ראיתיו ימים אחדים התגעגעתי עליו. כששמעתי את צפצופו המוכּר על גבול כרמי, תקפה שמחה את לבי ורצתי לקראתו. ראיתי בויתקין את בן־העם האמתי, המוותר על אושר־חייו הפרטי למען עמו. הוא נמנע מהתקשר בחיי־נשואים, כדי שיוכל להתמסר באין־מפריע לחיי העם החדשים המתהווים בארץ.

כן נמשכו חיי ויתקין בעבודה בשני תחומים, חינוך הדור הצעיר והישוב הקואופרטיבי בארץ. אך בשנת תר“ע חלה במחלת הסרטן. ידידיו הקרובים שלחוהו לעיר וינה לשם ניתוח. גם אני הייתי אז בחו”ל ופגשתיו במקרה במשרד הציוני הראשי שהיה בוינה. הניתוח עוד לא נעשה לו. הוא קינא בי עד מאוד על היותי בדרך חזרה לארץ. טיילנו הרבה ימים אחדים והוא לא פסק מהביע את געגועיו לארץ־ישראל – מולדתו וביתו היחידי. הוא גם התמרמר על היחס המוזר של חוגי הציונות הרשמית בוינה לעבודה בארץ.

הניתוח נעשה, ויתקין הרגיש שחודשי או שבועות חייו ספורים ונחפז לעזוב את וינה. לא רצה למות בנכר, אלא למות ולהקבר בארץ־ישראל. בהגיעו לארץ, נפל למשכב ביפו וסבל עינויים קשים. היתה לו הכרה ברורה כי לא ירד עוד ממיטתו. הוא סבל מאוד מן המחשבה שאמו תשאר בלי משען, אך למותו ציפה בהכרה ברורה ושלווה, וניסה לא אחת לקום ולערוך לעצמו את ה“טהרה” לקראת מנוחתו הנצחית… אפשר שהתכוון להרגיל את קרוביו לקצו הקרוב. שבועות אחדים לפני קצו, שלח בקשה לועד ראשון־לציון, המושבה שבה חי רוב שנותיו בארץ־ישראל, שיקצה לו קבר בשדה־הקברות על הגבעה היפה אשר עליה הרבה ויתקין לטייל בשנות מגוריו במושבה. משבוע לשבוע גדלו יסוריו הגופניים וכשהרגיש שכוחותיו הולכים וכלים, אמר אל היושבים אצל מיטתו: “אנוכי סובל יסורים קשים מאלה של איוב. לאיוב היה לפחות על מי להתרעם”.

יום לפני מותו ביקש כי יפתחו לרווחה את החלונות, למען יוכל לראות את הים הכחול ואת שמי התכלת של הארץ שחיבבם חיבה עזה. לא יכול לשאת את צעקותיה של אמו בעת גסיסתו ונענע אליה בידו לאמור: “למה זה? למה הצעקות אם אין להוושע מהן?” – – בד' שבט תרע"ב הוציא את נשמתו. המושבה ראשון־לציון סידרה לו לוויה, שבה לקחו חלק באי־כוח מושבות יהודה והסתדרות המורים.

ירושה ספרותית קטנה בכמות השאיר, אך חשובה באיכותה, לספרות הישובית הארצישראלית. זמן־מה לפני מותו, בהרגישו כי קרוב קצו, הגה באוטופיה על חיי העברים בעתיד בארץ־ישראל, אלא שלא יכול לכתבה, והוא השמיעה בעל־פה בכל יום פרק, לאחותו הצעירה רחל, שהעלתה אותה על הכתב. האוטופיה חדורה בעיקר ברעיון שהארץ תירכש לנו על ידי עבודה. היא מתחילה בסיפור, שויתקין טייל ב“מערת צדקיהו”, הנמשכת לפי האגדה עד יריחו, תעה בה ונרדם. בהתעוררו לאחר מאה שנים, מצא ממלכה עברית, שנוצרה בעבודה העצמית של העברים.