רקע
יעקב יערי־פולסקין
מיכאל האלפרין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תר“כ־1860–תר”פ־1920)

מעשיות רבות התהלכו בין היהודים בארץ־ישראל וגם בין הערביים על היהודי יפה־התואר מיכאל האלפרין, שהיה צעיר גם בזקנותו, בעל הזקן הרחב והשב, בעל התלתלים הארוכים, בעל הראש הדומה לזה של אפוסטול. מי היה האיש?

התענינתי עד מאוד להתוודע אל הזקן היפה, שהיה בר־יחוס גדול, נכדו של המל“בים ואחד הטיפוסים הבולטים בבני הישוב החדש. עוד לפני התוודעי אליו, היה ידוע לי שהוא בן עשירים ויחד עם אביו היה לו בית־חרושת ברוסיה. שם הפך בעצמו את פועליו לסוציאליסטים בעלי הכרה וניהל שביתה – נגד עצמו ונגד אביו… בבואו לארץ, יסד בכספו מושבה למופת בשם היפה “נס־ציונה”. הוא, אשר בשנות הכירי אותו, לא היתה לו לפעמים קרובות גם ארוחה דלה ומקום ללון, פתח בעבר את ידו ברחבות לעובדים החלוצים. הוא היה גם מראשוני הפועלים ב”אגודת הפועלים" ומהמיסדים של הסתדרות “פועלי־ציון” בארץ־ישראל. קרוב לאגודת “השומר” ובעצמו שומר. לחבר רשמי באגודה לא יכול להיות מפאת גילו והעקרונות האנרכיים שלו, שלא התאימו למשמעת החזקה של “השומר”.

עוד לפני התוודעי אליו, ידועה היתה לי העובדה שחסך את פרוטותיו משכר שמירתו ושלח את הלירה האחת שקיבץ אל אחד העתונים האנגליים הגדולים, שנקרא על ידי גדולי אנגליה ואמריקה. בלירה שילם שכר־מודעה, שהיתה קול־קורא אל עשירי עולם בנוסח זה: “אני מיכאל האלפרין, ערב לכך, על־יסוד עברי, כי אושיט את ראשי להסירו בפומבי ע”י האיש שילווה לי חמישים מיליון דולאר, אם בכסף הזה לא אבנה ואקים בעשרים וחמש שנים את המדינה הישראלית בארץ־ישראל"…

השתוקקתי, אפוא, עד מאוד להכיר מקרוב “דון קישוט” יהודי זה, והנה באחת המושבות נזדמנו כשומרים שכנים. שמרנו בשני כרמים זה אצל זה. שומרים עבריים אחדים היינו אז בכרמי המושבה בין מספר גדול של ערבים. בלילות האפלים של החודש, כשחדרה אל הלב עם המחשבות־הספקות על גורל ישראל בארצנו אפלה גדולה עוד יותר מזו שבחלל האויר, הלכתי לבקר לשעה קלה את שכני מיכאל האלפרין. במעשיותיו הנאות, בדמיונותיו ובמעשיו ה“שגעוניים” שהזכירם לפני, אושש את רוחי. באחד מלילות אלה, כשלבו היה טוב עליו ביותר, לאור המדורה הקטנה שעליה בישל קפה לכבודי ואשר אצלה חיממנו את נפשנו באפלת הלילה, מסר לי פרטים רבים מקורותיו.

*

“הדבר היה”, סיפר האלפרין, “מיד אחרי הפוגרומים ברוסיה. לא יכולתי נשוא עוד את הגלות. ראיתי בעיני את הפרעות וחדלתי להאמין בעתים טובות בשביל היהודים בארצות גלותם. הכל נהיה לי פתאום בגלות רחוק וזר. כמטורף רצתי ברחובות העיר. לא מצאתי מנוח לנפשי בשום מקום. רעיון גדול מילא את לבי ונפשי, אבל לא ידעתי ברור מה עלי לעשות, איך לתת ביטוי לרעיונותי? ובמצב זה שוטטתי בעיר כמבולבל. והנה פעם, בשבת בבוקר, ואני עברתי על פני בית־הכנסת הישן בוילנה שמעתי יהודים מתפללים. אני, אשר שנים רבות לא באתי אל בית־כנסת פנימה, נכנסתי פתאום בתנועה מהירה אל בית־הכנסת. כל הנמצאים שם הביטו עלי במבט מוזר. כנראה, שחיצוניותי היתה אז בלתי־רגילה. היתה שעת הקריאה בתורה. נגשתי ישר אל “המזרח” והחבאתי את ראשי ואת פני בארון הקודש. עברו אז עלי הרגעים הקדושים ביותר בימי חיי. בבית־הכנסת השתררה דממת־מוות. בהוציאי את ראשי מהארון עליתי על הבמה. הכול עשו אזנם כאפרכסת להאזין ואני דיברתי בסערת נפשי וחום לבי על עמנו המתענה אלפיים שנה בארצות הגלות, על ארץ־ישראל, ארץ־אבותינו. הדברים היו חדשים אז, בכל אופן, לאותו קהל השומעים. מעזרת הנשים נשמע בכי חרישי. הרמתי את ספר־התורה ונשבעתי את שבועתנו היפה: “אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני”. ומיד אחרי זה יצאתי מבית־הכנסת. למחרת, כאשר עזבתי את העיר לעלות לארץ־ישראל, באו אל בית־הנתיבות ללוותני יהודים רבים ממבקרי בית־הכנסת וביניהם גם צעירים”.

23 מיכאל הלפרין.jpg

מיכאל האלפרין


"בלילה האחרון לנסיעתנו על הים, כשהאניה קרבה אל חופי מולדתנו הקדומה, לא יכולתי להרדם. וכשהחל השחר לעלות וראיתי את האורות הראשונים מהעיר יפו, רצתי למטה אל הנוסעים. אף שעוד רחוקים היינו מהחוף, עוררתי משנתם את היהודים הזקנים הנוסעים לארץ־ישראל לבלות בה את שארית שנותיהם ולמות ולהקבר על הר הזיתים. עוררתי גם את האכרים הרוסיים העבדקנים, הנוסעים להתפלל על קבר ישו הקדוש, בעיר הקדושה ירושלים.

“קומו! עורו!” אמרתי, “האניה קרבה לארץ אבותינו”.

“היהודים הזקנים התעוררו וקמו מהרה, נטלו את ראשי אצבעותיהם, לחשו את התפילות הנאמרות לפני הכניסה לארץ־ישראל. גם האכרים הרוסים קמו, התרחצו, עשו אותות שתי־וערב מתוך לחישת תפילות וכריעה כלפי העיר ירושלים”.

על מעשה דון־קישוטי אמיתי אחד, שעשה האלפרין, נמנע מלספר. השמועות שונות על מעשהו זה, שעלה לבאי־כוח חובבי־ציון בארץ לא מעט באקשיש, כדי להשתיק את הענין. באיזו מידה יש אמת בפרטים איני יודע לנכון, אבל אני מוסר אותם כפי שנודעו לי.

המעשה היה בראשית ההגירה החובב־ציונית. מבוא יפו, שער ארץ־ישראל שלא היה פתוח לרווחה לפני היהודים כל הזמן, נסגר אז כמעט לגמרי בפניהם. פקידי הממשלה התורכית מקושטא עד יפו הביטו בחשד על כל יהודי שבא לארץ. אמנם לבאקשיש היה קסם גדול, אבל גם הוא לא הועיל תמיד. באי־כוח חובבי־ציון בארץ רצו לעבוד חרש, ובמקצת גם עבדו, מפחד השלטון התורכי. מיכאל האלפרין, בעל המזג החם, לא יכול לשאת את המצב הזה. מעשים פעוטים כאלה! עבודה פחדנית כזאת בתקופה של הקמת המדינה העברית ותחית ישראל! – – מיכאל האלפרין רצה להוכיח לפקידי תורכיה, וביחוד לתושבים הערביים, כי לא במורא ופחד אנו שבים לארצנו, לא כ“ולאד־איל־מות”, כי אם ביד רמה ובלב אמיץ.

מה עשה?

ארגן את הפועלים שעבדו במושבתו נס־ציונה ועוד צעירים נלהבים בארץ לגדוד ושם קרא לו “מחנה יהודה”. קנה למענם סוסות אבירות, הלבישם בגדי תכלת ולבן, שנהיו אחרי־כן לצבעים הציוניים הלאומיים. וביום בהיר אחד, ביום חג ערבי, עברו הוא והצעירים כשהם רכובים על סוסים ברחובותיה הראשיים של יפו ליד בניני הממשלה, למען ידעו הפקידים התורכים ויראו וישמעו את ההימנון של “מחנה יהודה”:

"שאו ציונה נס ודגל

דגל מחנה יהודה".

אחרי־כן יצאו מן העיר אל השדות, עברו על פני הרבה כפרים ערביים, בשירים וזמירות, ולעיני המוני התושבים הערביים הפגינו, כי ביד רמה באנו לכבוש את ארץ אבותינו…

במצב התפעלות כזאת שב עם “גדודו” אל מושבתו נס־ציונה ובהגיעו אל הגבעה אשר במושבה, הסתער ועלה עליה, כשחרבו שלופה בידו ובקולו החזק שאג: “חרב לה' אלי!” כמוהו עשו וקראו כל “מחנה יהודה”. אחרי־כן הכה בחרבו על יד ימינו והזיל דם ממנה, למען הוכיח כי רק בחרב ובדם ייגאל עם ישראל בארץ־ישראל.

כן סיפרה השמועה. אני ראיתי בפעם הראשונה את האלפרין באחת מהופעותיו המוזרות.

בא ליפו קרקס עם חיות שונות וגם אריות מספר. ביום השלישי הכריז בעליו, למען משוך קהל גדול, כי בליל קבוע יבקרו תושבים מפורסמים בעיר את האריות בסוגרם. בין האנשים שהסכימו לבוא אל הסוגר היו הקונסול האיטלקי שביפו, יווני, סוחר עשיר, פועל אחד, ספן ואכר גרמני מהמושבה וילהלמה. אבל יהודי לא היה ביניהם. הערביים ביפו שוחחו הרבה בבתי־הקפה שלהם על עובדה זו שיהודי נעדר בין המבקרים והכינוי “ולאד־איל־מות” עבר על שפתיהם. מיכאל האלפרין עבד אז במושבה ובהוודע לו כי כבוד היהודים חולל בעיני הערביים, בא מיד אל בעל הקרקס והצהיר כי גם הוא, היהודי, רוצה לבקר את האריות בערב המיועד.

הערב הקבוע הגיע. הקרקס היה מלא יותר מבכל הימים, כי הערביים באו לראות את האנשים הידועים, וביחוד את היהודי המוזר האלפרין, בהתיצבם לפני הכפירים. ההצגה החלה. חמישה אריות עמדו זועפים בסוגר־ברזל ובנהמתם הפחידו את המון הצופים. הקהל ציפה בקוצר־רוח ובסקרנות למראה. הקרקס רעש משריקות, צעקות וקריאות. כתום החלק הראשון של ההצגה הכריזו את שמות חמשת האנשים, אשר מצאו עוז בלבם לצעד מסוכן זה. שמות חמשת האנשים נתקבלו במחיאות־כף ובשריקות שמחה ורצון. מחדר מיוחד יצאו חמשה הנקראים בשמותיהם ובעל הקרקס בראשם. הוא הובילם אל הסוגר, פתח את הדלת ונכנס אתם פנימה. כשנכנס מיכאל האלפרין, הביעו הערביים את התפעלותם מאומץ־לב היהודי בשריקות וקריאות: “יהודי! יהודי!”. הנכנסים עמדו זמן־מה בסוגר כנטועים אל מקומם. אל האריות פחדו לגשת וכשהחלו אלה להתקרב אליהם מיהרו לצאת אחד אחד. האלפרין נשאר האחרון. לפני צאתו התיצב לעומת האריות ונשא נאום לפניהם על העם העברי הדומה גם הוא לאריות בסוגר… ובקולו האדיר שר לפניהם, בהתכוונו לקהל הערבי, את ההימנון הלאומי:

"עוד לא אבדה תקותנו,

התקוה משנות אלפים.

להיות עם חפשי בארצנו,

בארץ ציון וירושלים".

והקהל הערבי הביע בצעקות ושריקות את התפעלותו מ“היהודי הג’דה” (בן־החיל).

במשך עשר השנים אחרי אותו מקרה, שמעתי מפי האלפרין בהזדמנויות שונות את תכניותיו הדמיוניות על הדרכים בהן נציל את העם העברי מכליון. הקשבתי למחזותיו הכתובים, שלפי דעתו, היו עתידים לחולל מהפכה לא רק בספרותנו הדלה, אלא גם בספרות העולם. כל השיטות והתכניות שנוצרו במשך הגלות לשם תשועת ישראל צריכות היו להתבטל, לדעת האלפרין. תורה חדשה – “לחזור אל הטבע” – צריכה להנתן לעם היהודי, מהר סיני, על ידי מיכאל האלפרין וציונים רומנטיים אחרים כמוהו. עליהם ללכת, איפוא, בלי איחור אל ההר ההיסטורי, להבדל שם מהעולם החוטא וליצור את התורה החדשה… ואם האלפרין לא הגשים את המעשה ללכת אל מדבר סיני, לא בו האשם. אשמה בזה המלחמה, שהפכה גם את סביבת הר סיני לשדה־קרב ולא היתה כל יכולת להגיע שמה.

ממנו, ממיכאל האלפרין, שמוצאו היה מיחוס גדול ושהיה גם ניצ’שיאני – “אדם עליון יהודי” – עתיד היה לצאת הגואל. לשם זה היה מתאהב בחלוצה יפה וצעירה שבאה זה עתה אל הארץ – ואם הנערה השיבה את פניו בנימוס לאחר שמעה את וידוי האהבה שלו, לא רפתה רוחו. למחרת עם זרוח השמש, התלבש בתלבושתו הציונית הלבנה־תכולה, חגר חרבו והלך אל הנערה, עורר אותה משנתה והתיצב לפניה על ברכיו. ביקש סליחה ממנה על דבריו ולאחר זמן חזר על מעשהו.

גם את נאמנותו לממלכה התורכית, בעת שאויבים נוצרים התנפלו עליה, הוכיח באופן מיוחד. הצבא והצי האיטלקי כבשו את החבל התורכי באפריקה – טריפולי. הממשלה התורכית אספה בין התושבים תרומות לבנין צי תורכי לשם גירוש האיטלקים. מיכאל האלפרין, שכסף לא היה לו, בא ביום בהיר אל הקסרקטין, חלץ את נעליו הישנות מעל רגליו והגישן תרומה לקרן הצי. בעצמו הלך יחף הביתה על פני הרחוב הראשי ביפו. בעבור זה קיבל מהקצינים התורכים הצעירים את התואר “קפיטן” וצולם יחד עמהם.

מיכאל האלפרין אהב את הארץ אהבה קיצונית ומיוחדת. את אלה שעזבו את הארץ ושבו לגלות כינה בשם “פושעים לאומיים”. מתוך פרינציפּ סרב להפרד מהם, ואפילו מידידיו הקרובים, בנסעם מהארץ. וקרה הדבר שאשתו ובניו, שבאו אליו מוילנה, נאלצו לשוב לרוסיה. הוא לא רצה ללוותם אל האניה, אף סרב לתת להם ברכת־פרידה.

האלפרין הגה את הרעיון, שעלינו לחיות חיי רועים. על היהודים לעזוב את הערים והמסחר וללכת אל מקום אין־ישוב ולעסוק כבני יעקב וכבדווים במרעה צאן ובקר. והאלפרין לא היה מהמטיפים למים ושותים בעצמם יין. הוא נדד בעצמו אל מקומות נידחים מישוב ולמד מהבדווים לרעות צאן. לצערו, לא נמצאו בימיו הולכים בעקבותיו בין בני־הנעורים והוא חזר לישוב, אבל אמונתו כי בחיי רועים יוכלו היהודים להוושע, לא רפתה.

כדי שהעיר ירושלים לא תהיה מקום־מושך לכל העולם הנוצרי, והדבר לא יהיה למכשול לתנועה הציונית, צריך היה, לדעת האלפרין להעביר מן העולם את קבר ישו שבעיר הזאת. לשם מטרה זו התאחד עם יווני הוזה כמוהו, שהאמין כי עם הריסת קבר ישו ישתחרר העולם הנוצרי מאמונת־הבל. השנים החליטו להוציא את הדבר לפועל וכבר החלו בהכנות לנפץ את המקום הנזכר. לאשרנו, נודע הדבר ועצרו את האלפרין מהפיק את זממו. אך האלפרין האמין גם אחר־כך בכל לבבו כי יש להוציא לפועל את המעשה הזה…

האלפרין כתב באידיש, אף שלא האמין בקיומה ועתידה כי אין לה קרקע מתחתה, דרמה בת עשר מערכות, בשם “משוגע”. בחזיון זה היתה פּנוראמה עולמית, כל מיני אשדות־מים, מטעים זרים, חיות הודיות ואפריקאיות. לא הרהבתי להביע את דעתי על היצירה הזאת, כי ממילא היה מבטל את דעתי כעפרא דארעא. אך נעניתי להפצרותיו הרבות ופיתיתי בעמל רב את הסופר י. ח. ברנר שישמע בביתי את קריאת הדרמה. יותר ממערכה אחת לא קרא האלפרין. בגמרו בהתלהבות רבה את המערכה הזאת, שאל את ברנר לחוות־דעתו: “נו, ברנר! מה בעיניך המערכה הראשונה והגיבור הראשי, המשוגע?” במקום מענה נאנח ברנר אנחה עמוקה, ובלי חיוך על פניו, אמר כאילו נפלטו המלים מפיו בלי־משים: “אמנם כן, גיבורך הראשי במחזה שלך ‘משוגע’ הוא משוגע באמת”. האלפרין לא הוסיף עוד לקרוא את מחזהו אף לפני איש אחד. הדור לא היה כשר להבין את יצירתו.

השקפה מיוחדת היתה להאלפרין על ההיסטוריה העברית. ספרי ההיסטוריה של גרץ, דובנוב והיסטוריונים אחרים לא היו טובים בעיניו. גרץ ודובנוב אינם ציונים. תעודת ישראל, לדעתם, היא להיות נפוצים בגויים ולהפיץ ביניהם את תורת הצדק, המשפט והיושר. תעודה כזאת והיסטוריה כזאת לא תצלחנה. יש לכתוב ספרי דברי־ימים עברי גדול וחדש בשנים־עשר כרך! – – אומר ועושה.

זמן־מה אחרי שיחתנו זאת, בהוודע להאלפרין, כי אני עומד לנסוע בקרוב לארצות־הברית, בא אלי מבוהל אחר־חצות ועוררני משנתי בהצעה שאהיה לו לעזר מאמריקה להוציא לאור את ההיסטוריה העברית בשנים־עשר כרך. נבהלתי והשתוממתי: האלפרין כהיסטוריון? אין זאת כי ספר־תולדות מענין מאוד חיבר… “ואולם מתי תספיק לכתוב ספר זה?” – אבל האלפרין לא הניח לי להשתומם הרבה. הוא הוציא מיד מתחת העבאיה שלו מחברת עבה והראה לי בה את ראשי הפרקים. אמרתי לו: “הלא גם את ההיסטוריה עצמה צריך לכתוב!” על זה השיב: “כתיבת ההיסטוריה עצמה שוב אינה דבר גדול אחרי שראשי הפרקים כתובים. העיקר הוא, אם תכניתי זו לספר היסטוריה עברית מוצאת חן בעיניך?”…

עבדתי יחד עם מיכאל האלפרין במושבה פתח־תקווה. באחד הימים, כאשר לחלק גדול מהפועלים העבריים לא היתה עבודה, ישבנו בבוקר במטבח הפועלים וברוב ענין שמענו לדברי האלפרין ולמעשיותיו. הוא ערך לפנינו תכנית ללכת אל מעבר לירדן ולתפוס בנשק ביד את אדמתנו שבחורן ובגולן, שנקנתה על־ידיד הבארון רוטשילד ושהנה בידי הערביים. נתרחק שם מן “הציביליזציה היפואית והירושלמית” ונחיה חיי חופש טבעיים כמו הבדווי, חית־השדה וצפור־היער. דברי האלפרין ותכניותיו ה“ריאליות” צדו את לבותינו ונדבקנו מרוח הדמיון והחלומות שלו במידה כזאת, שלא הרגשנו בקרוב רוכב יהודי אל מטבח הפועלים. הרוכב בא להודיענו, כי אלה מאתנו שחסרה להם עבודה, יכולים למצוא אותה בסימון הגבולות של הקרקע הראשונה שנקנתה על־ידי הקופה הלאומית, אדמת בן־שמן כיום, על יד העיר לוד ומהלך שלוש שעות מפתח־תקווה. שיחותינו נפסקו. כולנו עם האלפרין בראש היינו מוכנים ללכת מיד לסימון גבולות הקרקע הלאומית. סידרנו אסיפה ובחרנו בפועלים הטובים והחזקים לעבודה החשובה הזאת. הצרורות על כתפינו, מקלות בידינו ובקול־תופים על פחי־הנפט שלקחנו להרתחת המים בשדה, יצאנו ברגל מהמושבה, מלווים על־ידי הפועלים האחרים שלא זכו לעבודה קדושה זו.

בבואנו אל המוקם הנועד, בשדה, חשך היום. בנין לישון בו עוד לא היה בנוי. היתה רק סוכה קטנה לכלי־עבודה. השמים קדרו. אספנו קצת עצים, זבל, קש והדלקנו אש, הרתחנו פח תה והתישבנו סביב המדורה כערביים. אכלנו מה שהבאנו אתנו ומן התה נדף ריח נפט. ישבנו סביב המדורה ושוחחנו. אלה שהיו להם מעילים עליונים ישבו בחוץ והשאר שכבו בסוכת הכלים הזעירה.

כמעט האיר היום, נגשנו אל הפקיד וביקשנו ממנו כלים והוראות לעבודה. האדמיניסטראטור הביט עלינו בעינים מוזרות. לא הבין כלל מה אנו שואלים וכלים לעבודה לא נתן לנו. מפקח אדמת הקרן הלאומית לא מסר פקודה בדבר עבודתנו. עוד אנו מדברים ומן הכפר באו הפועלים הערביים. הם ניגשו בעצמם אל חדר הכלים ולקחו את הדרוש להם והחלו לעבוד. אחדים מאתנו חפצו למנוע את הערביים לעבוד, אולם הרוב היה נגד מעשה זה. כי הערביים במה הם אשמים? הלא קיבלו אותם לעבודה! – כן טענו הרוב. דיברנו והתרגשנו. בחרנו בשלושה צירים, שיצאו מיד ליפו אל מנהל הבאנק העברי והממונה על פעולות הקרן הקיימת לדרוש מהם שעל אדמת הקופה הלאומית יעבדו עברים.

הצירים הלכו ואנו נשארנו בשדה לחכות להם. אחרי־הצהרים שכבנו על הגבעה לראות מרחוק בחזירתם. בראותנו אותם רצנו לקראתם בשמחה. הם סיפרו לנו על אי־הצלחתם במשאם־ומתנם ביפו. מנהל הבאנק שלחם אל הממונה על הקרן־הקיימת, והממונה החזירם למנהל הבאנק… לאחר ששמענו את דברי השליחים, שלחנו חדשים, וביניהם את האלפרין, שדרשו בכל תוקף את דרישותינו. היתה כבר שעת בוא השמש, כששליחינו החדשים יצאו ליפו. השמים התקדרו מאוד. הלילה ירד עלינו באחת. אספנו כמו אמש עצים וגללים והבערנו מדורה, כי מזג־האויר נעשה פתאום צונן כאשר יקרה לרוב בחורף לאחר שקיעת השמש. אחרי־כן החל לרדת גשם שוטף. בשכבנו בשדה רטובים, נלחצנו זה לזה כצאן. הגשם הלך וחזק. מצד הכפר מודיעין – כפר המכבים – נשמעה יללת תנים מרה. כלו עינינו מייחל עד אשר זכינו לראות את אור הבוקר.

כמעט החל להאיר היום קמנו והלכנו לקראת שליחינו. הם באו עד מהרה ושבו בלא־כלום. הערביים עבדו גם היום כאתמול ואנו חזרנו רצוצים, עייפים ורטובים מגשם, בראשים מורדים ובכאב גדול בלב אל המושבה פתח־תקווה. אחדים מאתנו חלו מהצטננות בגשם.

על האלפרין האידיאליסט הנלהב עשה מקרה זה רושם מזעזע. נרגז עד יסוד נשמתו התרוצץ בחדרי בלי למצוא מנוחה לנפשו. הוא החל לדבר על לב אחדים מאתנו שניסד חבורת־טירור, על־פי דוגמת ההסתדרות הלוחמת של הסוציאל־רבולוציונרים ברוסיה, כדי להגות מן המסילה מנהלי־שקר, המתנכרים לשאיפתו של הפועל. היה מוכן עמו גם שם לחבורה הזאת – “לגיון העם”. כאשר לא נמצא בינינו אף אחד שהסכים לדעתו, שפך את חרונו ומר־נפשו על הנייר שלי. הבאתי אתי מחוץ־לארץ בין שאר חפצי גם מחברות עבות של ניר־כתיבה. האלפרין שם את ידו על המחברות האלה וחיבר מחאה גדולה ברוסית אל הועד־הפועל הציוני המצומצם בקלן. הוא כתב מלפני הצהרים עד מאוחר בלילה בלי הפסק כמעט. כן כתב ביום המחר כל היום, וגם למחרתו ורק ביום הרביעי גמר בדוחק. את המחאה הענקית הזאת קיצרנו לעמודים אחדים, שלחנו אותה לתעודתה וכעבור שנתיים קיבלנו תשובה שיפנו בשאלה להנהלה הציונית בארץ־ישראל. עד כמה היה ערך מעשי למגילה הענקית שכתב האלפרין ושהשקיע בה מרץ והתלהבות, לא פה המקום לברר, אבל להאלפרין, המתעבר הגדול על כל עוול, דרושים היו ארבעה ימי כתיבה עד שהשקיט את סערת לבו.

האלפרין ידע לזמר יפה. בזמרו את שיריו החביבים עליו, עת היה במצב־רוח טוב – ומתי לא היה במצב־רוח טוב? – תפס את כל שומעיו בלבם, עד שדמעות נצנצו בעיניהם. בכל נשפי וחגי הפועלים ציפו לזמרתו, והוא לא סרב הרבה, כי נהנה בעצמו מזמרותיו. בזמרתו הרגיע פעם את כל הקונגרס הציוני, הקונגרס השישי. הדבר היה בהכנס חברי הפראקציה הציונית הרוסית, ה“בוכים”, אל אולם הישיבה עם מחאתם נגד ענין אוגאנדה. היושב־ראש צלצל, דפק בפטישו, אבל בכל עמלו לא יכול להתגבר על השאון. הוא אמר לנעול את הישיבה, אולם הדבר היה אי־אפשרי בגלל המהומה הכללית. מיכאל האלפרין נוכח בקונגרס כציר פועלי־ציון מרוסיה. היה לבוש כמובן חולצה אדומה, כדי לערוך הפגנה לציונות הפרוליטארית. דמותו האופיינית הבולטת, שערותיו הארוכות, זקנו הגדול וחולצתו האדומה, משכו אליו את העיניים. בראותו שד"ר הרצל ווולפסון אינם יכולים להשקיט את הקונגרס, עלה האלפרין על השולחן הגדול לא רחוק מהבמה ומעומק לבו החל לשיר את שיר “השבועה”:

"מיר הויבען דיא הענד

קעגען מזרח און שווערען,

ביי ציון, איהר פאהן,

ביי איהר הייליגער ערד".

והנה ראו! – לקול השירה הלך והתמעט הרעש עד שנשתתק והכל באולם. דממה שררה באולם זמן־מה, עד אשר הנאספים התאחדו עם השר וגמרו אתו יחד את שיר “השבועה”, וכן ננעלה הישיבה.

האלפרין, כאמור לעיל, היה ממיסדי הסתדרות “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, כשם שהיה ממיסדי המפלגה הזאת ברוסיה. אבל גם בקרב חבריו למפלגה הקרובים ביותר לא חת מלהגיד את האמת שלו. לעולם לא אשכח את נאומו, אשר נשא אחר חצות־הלילה בראשון־לציון באסיפה בדבר שביתה ביקב, אשר חלק קטן מהחברים סידרו בלי הסכמת רוב הפועלים. האלפרין הכיר מיד כי השביתה הוכרזה רק כדי לצאת חובת ידי שביתה בארץ־ישראל, והוא היה בעד זה שהשביתה תופסק. כשמספר קטן מבין ראשי חברי המפלגה עמד בכל תוקף על המשכת השביתה בכל תנאים שהם, – קיטרג עליהם האלפרין בדברים כאלה: “אנו, פועלי־ציון, גיבורים לסדר שביתה ביקבי היין בראשון־לציון וזכרון־יעקב במקום ששורר החוק הדתי של יין נסך, ואי־אפשר להחליף אותנו בערבים. נוכל לסדר שביתות בהצלחה גם בישיבות שבערי־הקודש – ירושלים, צפת, חברון וטבריה וכו', – כי לומדים ערביים לא יושיבו שם במקום בחורי הישיבה העבריים. מלבד המוסדות האלה אין מקום לא לנו ולא לשביתותינו”. החברים, בהכירם באמת המרה, בלעו את הדברים כתרופה חמוצה והשביתה בטלה למחרת.

האלפרין היה נואם מזהיר וידע לדבר שעות בלי הפסק. בוילנה שמעו את דבריו בצמא ואמנם בשנים הראשונות היו נאומיו מזהירים. אבל ככל אשר רבו הימים, כן הפריעו דמיונותיו, רעיונותיו והגיגיו את מהלך הנאום. הוא לא הספיק להביע בסדר את רעיונותיו שבאו דחופים ומבוהלים. הוא קפץ מענין לענין, נגע בזה וחזר לזה וניכר היה שסבל עד מאוד בדברו. רעיונותיו, ביקשו, כביכול, ממנו שישמיעם והוא לא הספיק למסרם. נפשו התלהבה ורתחה ולשומעים לא יכול למסור את הזעזועים הנפשיים האלה. הקו המעציב הראשי בחיי האלפרין היה בזה, שלא יכול להגשים אף רעיון אחד מרעיונותיו. אפייני בנידון זה רעיונו בדבר לגיון עברי.

אם ז’אבוטינסקי הוא יוצר תנועת הגדודים העבריים, היה האלפרין הוגה הרעיון הזה עשרות שנים רבות לפניו. הוא הגה הרבה בזמנים שונים על “לגיון העם”, ככל שמוכשר היה לראות בדמיונו מעשים ופעולות ותנועות. את ההזיות האלה מסר לכל מי שנזדמן לו, כי לא יכול לעצור ברוחו מלגולל בהרחבה את תכניותיו ולדבר עליהן ולפרטיהן: יבואו מחוץ־לארץ עשרים אלף צעירים מזוינים בכל כלי־המלחמה החדשים… יעלו על החורן, הבשן והגולן ויכבשום וכו'. וכאשר ניסו להוכיח לו את הקושי שבדבר זה, אטם את אזניו. לא רצה להתחשב במציאות. הוא לא דאג לכך שרעיונותיו אינם מתגשמים. די היה לו בחלום, ברעיון. ורעיונות היו לו למכביר. כזה היה האלפרין.

בשנות המלחמה האחרונות, שהיו גם שנות חייו האחרונות, הגיעה עת רעה להאלפרין. אסון אחרי אסון קרהו, עד שגם הוא נפל לבו עליו ורוחו נדכאה. מצבו הכלכלי היה רע מאוד. אשתו ובניו חזרו מרוסיה והוא לא יכול עוד להיות חפשי – שומר־נודד וחולם העתיד. החיים היומיומיים ובני־ביתו דרשו ממנו את אשר לא היה ביכלתו לתת. בשכר השמירה לא יכול לפרנס את משפחתו ובמעשה אחר לא יכול לעסוק. משפחתו סבלה דחקות גדולה ועזבה אותו. בנו אהובו, היה לקצין בצבא התורכי, נלחם בחזית הארצישראלית ועל־יד העיר עזה נפל במלחמה. בא הגירוש היפואי ומיכאל האלפרין עזב את העיר עם כל הגולים. בלי משפחה, חולם בודד ודל, נתגלגל לגליל העליון עם כאב נוקב בלב ואבל כבד על בנו.

רושם המאורעות הקשים בישוב ומרירות חייו הוסיפו לדכא את רוחו. נדד כצל בין הרי הגליל, בבקשו מנוחה ורפואה לנפשו ולגופו ולא מצא. בהיותו כבר זקן חולני עוד ביקש עבודה להתפרנס בה, לבל יצטרך למתת־יד. הוא משיג עבודה בבית־החולים הצפתי כשומר ומשרת, חלה ושכב בבית־החולים. חודש ימים לפני מותו, בהוודע לו על הפוגרומים והשחיטות ביהודי אוקראינה, כתב על מיטתו, אשר לא ירד ממנה, פואימה גדולה, שיר־מחאה, שבו שפך את מר־נפשו על שונאי ישראל, המתרחצים בדם יהודים. הוא מחה נגד אלוהים, שעשה יד אחת עם השטן להחריב את עמנו. בראותו כבר את המוות עין בעין, עוד חלם על אפשרות של לגיון עברי בן עשרת אלפים איש לפחות – חלומו מכבר הימים. הוא חשב עוד ללכת אל ארצות הפרעות לעשות ולפעול. הוא שאל לפעולות הפרופ' ויצמן וחבריו בארץ – – מה הם עושים? – המקרבים הם את הגאולה? – בקשתו האחרונה לפני מותו היתה שיקברוהו בירושלים, בלבה של ארץ העברים, בעבר ובעתיד. מאוויו האחרון הזה, ככל מאווייו־חלומותיו, לא נתקיים. מיכאל האלפרין, האדם היהודי היפה, האידיאליסט הגדול והאמיתי, שהקריב את עצמו ואת הונו בארץ, שכב בודד ועזוב על ערש חליו עד שעת מותו. הוא מת מרוחק ונידח ונקבר בחורשת־בורוכוב במושבה הזעירה מחניים.

*

שלושה צאצאים היו למיכאל האלפרין. הבכור, אריה, שסלד מן הרעיון להיות עריק, התגייס לצבא התורכי כקצין ונפל בחזית עזה. שניה היתה בתו שולמית, שבהיותה בפריס תחת המגף הנאצי, לחמה בשורות המחתרת הצרפתית ושם נפטרה והשלישי היה ירמיהו. הוא היה התגלמות מלאה של אביו. כמוהו חלם, כמוהו לחם למען רעיון העצמאות הלאומית. הוא היה שלישם של זאב ז’אבוטינסקי ואחר־כך של פנחס רוטנברג, בראשית ימיה של “ההגנה”. היה בין ראשוני הבית“רים, היה הוגה הרעיון ומניח יסודות “ההגנה הלאומית”, שלאחר מכן הפכה להיות “הארגון הצבאי הלאומי”. עמד בראש הרשת לבתי־ספר למדריכים להכשרה הגנתית בבית”ר. הקים ליגות ימיות ברחבי תבל. היה אחד מרבי־החובלים המדופלמים הראשונים בצי העברי המחודש. עמד בראש בית הספר לקציני־ים בצ’יוויטבקיה. פקד על הספינה העברית הראשונה “שרה א'”. בזמן מלחמת העולם השניה לחם ביחידות הצי הנורבגי נגד האויב הגרמני. עמד בראש הוועד למען הצבא העברי בלונדון ובניו־יורק. ניהל את המשרד האירופי של “הוועד לשחרור האומה”. טיפל בהכנת הפלגתה של “אלטלנה”, אוניית הנשק של אצ"ל. היה בין חוקרי אוצרות ים־סוף והקים מוזיאון ימי באילת. הגיש לראש ממשלת ישראל תכנית על תעלת אילת כתחליף לתעלת סואץ. היה בין ראשי הוועד לגילוי האמת על השמדת יהדות הונגאריה. הקים וועד להצלת יהודי ערב. אישיות רבת־פעלים זו לא זכתה להשתלב בשירות המדינה שלמענה הקריב את חייו.

24 ירמיהו הלפרין.jpg

ירמיהו האלפרין

כאשר שכב על ערש־דווי בשנתיים האחרונות לחייו, הקדיש את כל זמנו לעבודה ספרותית־פובליציסטית. ביום 28.8.62 נפטר ועל ידו רעיתו הנאמנה, רחל ומתי־מספר ידידים. ספרו “אבי מיכאל האלפרין” יצא לאור לאחר מותו.

המלצות קוראים
תגיות