(תרל“ה־1874–תשי”ג־1952)

אין בכוונתי לכתוב מסה על פרופ' חיים וייצמן. קוים מימי ילדותו ועלומיו, – עלומים וילדות של “חיימ’קה ממוטלה” המדבר עם מיניסטרים בעולם, – אותם בלבד ארשום בספר.

הוא נולד בשנת 1873 בעיירה הקטנה מוטלה שבפלך גרודנה, אשר מספר תושביה הגיע רק לאילו מאות יהודים וכמספר הזה נוצרים. הוא נולד להורים אמידים ומשכילים. אביו, עוזר וייצמן, שמת בראשית מלחמת העולם הראשונה בלי לזכות לראות את בנו בפרסומו וגדולתו, היה איש משכיל. עוסק היה בהספקת עצים לרפסודות השטות מפינסק (הקרובה למוטלה) אל דאנציג, והוא השתדל לחנך את ילדיו חינוך אירופי. אמו של פרופ' וייצמן, רחל, אשה מהדור הישן, ילדה שנים־עשר ילדים, רובם בנים ומיעוטם בנות. חיים קיבל בילדותו חינוך עברי מסורתי בחדר. עוד בילדותו הרכה גילה כשרונות ורצון עצמי; כאשר הביאוהו בפעם הראשונה אל החדר אל מלמד־דרדקי, התבונן סביב והחבריה לא מצאה חן בעיניו. הוכרחו למסרו לחדר אחר, שבו למדו תלמידים בני גיל יותר גדול. בגיל 10–12 שנה נסע לעיר פינסק ונכנס לבית־הספר הריאלי הממשלתי. באותו זמן שכרו לו הוריו גם מורה עברי לתלמוד ולשאר לימודים עבריים. המורה העברי, בראותו את שקידתו הרבה ותפיסתו העמוקה של חיים, ניבא לו גדולות, בהביעו את דעתו ברמז הידוע: “זה הקטן גדול יהיה”…

בעת שוייצמן למד בבית־הספר הריאלי בפינסק, יצאה גזירת הממשלה בדבר מיכסת־האחוזים לגבי תלמידים יהודים בבתי־הספר שלה והדבר עשה רושם קשה על העלם הרך. הוא כתב אז לרבו אברהם יצחק מוטליאנסקי מכתב נרגש בעברית טובה על העוול שבהגבלת אחוז התלמידים היהודים. בו בזמן נמשך אל חלום הציונות שהחל להתרקם. מדי חזרו בימי החופש מהלימודים בפינסק לעיירתו, היה עובר עם הרבי שלו על התנ"ך. החל מכנס אסיפות ציוניות מבני הנעורים אל ביתו ומעל כסא נשא לפניהם משאות נלהבים. בשנתו השבע־עשרה נסע ברלינה לאוניברסיטה. בהיותו בקורס השני באוניברסיטה המציא המצאה בשם “פורפירין”. הפרופסור לא האמין תחילה כי תלמיד צעיר ימציא המצאה כזאת, אבל בהווכחו לדעת כי יש ממשות בהמצאתו, ניבא לו עתיד מזהיר. בברלין נמצא חיים בחברתם של ליאון מוצקין, ברתולד פייוול, מרטין בובר ואחרים. פעל הרבה בין בני הנעורים לטובת הציונות ומהקונגרס השני ואילך היה למשתתף קבוע בקונגרסים ובאסיפות הציוניות החשובות.

מברלין עבר ללמוד בפרייבורג ואחרי גמרו את לימודיו בעיר הזאת נסע לג’ניבה ששם עבד כאסיסטנט, ואחרי־כן היה לפריואט־דוצנט. בג’נבה היה נשמתה של המושבה היהודית־רוסית. הוא היה עליז וחביב על החברה. בשירים העממיים ששר ובמעשיות העממיות שהיו שגורות בפיו התחבב על אנשי המושבה העברית־רוסית בג’ניבה.

פרופסור חיים וייצמן

עם השנים היה וייצמן לאחד ממיסדי ויוצרי הפראקציה הדימוקראטית שבהסתדרות הציונית. פראקציה זו שהיתה אופוזיציונית לכוון הרשמי של ההסתדרות הציונית, הפכה את הציונות לתנועת המונים רחבים ולא רק של הבורגנות והאינטליגנציה. אחד ממנהיגי הציונות הרוסית, ד"ר כהן־ברנשטין, בהתבוננו לפעולותיו המזהירות של וייצמן ובשמעו את דבריו על הרעיון הציוני, אמר מראש כי וייצמן יהיה מנהיג ציוני גדול בעתיד.

בשנת 1905 נסע וייצמן למנצ’סטר. הוא ידע אך מעט את השפה האנגלית, אולם לאחר ששהה תשעה חדשים באנגליה קרא כבר שיעורים באוניברסיטה. בכל שנות עבודתו המדעית הרצופה לא הסיח את דעתו מהרעיון הציוני. באו ימי הקונגרס השישי, קונגרס אוגנדה. באנגליה היתה יד האוגאנדיות על העליונה ולציונות הקשורה בציון לא שתו לב. אבל וייצמן החל את פעולתו הציונית גם באנגליה. על בואו לאנגליה והתוודעותו למי שהיה אחרי־כן מיניסטר החוץ, באלפור, ושיחתו עמו על הציונות מספר וייצמן:

"היה היה הדבר בשנת 1906. תנועתנו הציונית היתה אז בעצם ימי המשבר האוגאנדי, ואני באתי לאנגליה. ויהי היום ואני התיצבתי לפני באלפור ואשוחח עמו על הציונות והוא שאלני:

“יהודי מזרח אירופה הסובלים והמעונים – מדוע יתנגדו לאוגאנדה?”

ואני עניתיו:

“אוגאנדה איננה הציונות. אנו מודים לאנגליה על חסדה, אבל את ההצעה לא נקבל”.

ובימים ההם ואני דיברתי אנגלית רצוצה, שפת לא ידעתי השמעתי ומר באלפור, בכל זאת הבינני. אני אמרתי אז למר באלפור:

“אדוני היה ממיר את לונדון בפאריז?”

“אבל”, הוכיחני מר באלפור, “לונדון לנו היא, וירושלים אינה בידכם!”

ואני אמרתי ועניתיו:

“אדוני באלפור, גם ירושלים לנו היא, מעולם לא חיינו בלי ירושלים, היא חיינו בכל ימי גלותנו הארוכה”.

“היש יהודים רבים הסוברים כמוך?” שאלני מר באלפור ברוב התענינות.

“רחבי־רוסיה מלאים אנשים כמוני”.

דברי וייצמן לבאלפור, שנאמרו לא כמדינאי אלא כביטוי של הרגשות העממיים, היו אתחלתא להכרזת באלפור. גם אחר־כך, בכל משאו ומתנו עם באלפור ועם מיניסטרים בריטיים אחרים, הופיע וייצמן לא כמדינאי, אלא ובעיקר כבן־העם, הנושא ומביע את מכאובי ודרישות הלאום, ובכוחו זה עלה בידו לשכנע את הבאים עמו במגע.

בקרב ההמונים היהודים־הציוניים והבלתי־ציוניים, נארגת והולכת אגדה יפה על ההכרזה הבאלפורית ועל האופן שוייצמן השיג אותה מהממשלה האנגלית. מפי יהודים צעירים וזקנים באסיפות־עם שומעים עד היום נוסחאות שונות על הכרזת באלפור ואגדה זו עשתה את וייצמן עוד בחייו לאישיות גדולה ומזהירה – וחושו של העם אינו כוזב. תוכן הסיפור הוא, שבמשך שנות המלחמה המציא פרופ' וייצמן המצאות חשובות מאוד בשביל הצבא האנגלי והממשלה האנגלית אמרה לתת לו בשכרן מיליונים רבים; אבל פרופסור וייצמן משך את ידו מהמיליונים ורק שאל כי יתנו לו בשכרו את ארץ־ישראל בעד העם העברי.

*

פרופסור חיים וייצמן, הרברט סמואל, מנחם אוסישקין ודוד ילין בועד העיר ליהודי ירושלים

לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים כונן וייצמן את ועד־הצירים ובא בעצמו ארצה כדי להקל את המצב הקשה, בו נמצא הישוב עם תום המלחמה.

מעשהו החשוב והסמלי בעת ביקורו הראשון בארץ כראש ההסתדרות הציונית (הוא ביקר בארץ בשנות תרס“ז־תרס”ח ביקור פרטי ועבר בה כדי לתהות על טיבה), היה יריית אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים. מעשה זה סימל את הצעד הראשון של הציונות ליסוד הבית הלאומי העברי. במעמד באי־כוח ממשלות אנגליה, צרפת, איטליה וגם הכנסיה הנוצרית והמוסלמית ובנוכחות הפילדמרשאל אלנבי והמטה שלו, נשא וייצמן על הר־הצופים את הדברים האלה:

“הרבה מאות שנים דחינו אנו צאצאי עם־קשה־עורף את הזרועות שרצו להכניענו והיום יהודה האבודה עומדת על סף נצחונה”. ועוד אמר: “מאמין אני, כי אין זו העזה מצדי אם אביע דעה, כי הנביאים העבריים עוד לא חלפו כלה. בשל האוניברסיטה הזאת יפרח הכוח העליון של הנבואה מחדש”.

אנשים שלקחו חלק בחגיגת אבן־היסוד לאוניברסיטה ועמדו בקרבת וייצמן בנשאו את משאו, סיפרו כי פניו קרנו וכולו היה נלהב משמחת־יצירה, כשהיא מהולה בשמינית של צער יהודי… בעזבו אחרי חדשים מספר את הארץ, המשיך את עבודתו הציונית בחוץ־לארץ. אדישות ההמונים היהודים לגבי המפעל הציוני והמכשולים ששמו שונאים מחוץ ומבית על דרך הציונות הפריעו לוייצמן בהגשמת שאיפותיו, אבל לבו לא נפל והוא המשיך את פעולותיו הדיפלומאטיות והציוניות גם בתנאים מכבידים ביותר. את הפרעות בירושלים בשנים 1919–1920, אשר ערכו שונאי שיבת ישראל לארצו, ראה פרופ' חיים וייצמן בעיניו. באותם הימים התהלך רצוץ בחוצות ירושלים וביקר את הפצועים וההרוגים בבית־החולים של “הדסה” ובהתבוננו בהם בכה כילד. אמנם דיפלומאטים אינם בוכים, אולם וייצמן לב עברי ואנושי חם היה לו. אין ספק כי לעיניו התגלתה עם הפרעות סכנת טרגדיה עמוקה וישנה־חדשה לבני עמו והפרעות הפתאומיות היו לו כמהלומה נוראה.

מיד אחרי הפרעות יצא את ארץ־ישראל ובעברו את מצרים הופיע לפני הפילדמרשאל אלנבי ודיבר אליו רתת כדברים האלה: “ארץ־ישראל תהיה עברית. דבר זה אני מבטיח בעוז וביושר־לב גם לידידינו וגם לשונאינו. אנו עם היהודים נוסינו כבר בפוגרומים ולא נבהל גם משחיטות בירושלים. גורלנו הוא לבוא לארץ־ישראל, שמה נלך ושם נתישב, ושום כוח בעולם לא יבעיתנו ולא יט אותנו ממסלולנו החרות בהיסטוריה העולמית”.

אחרי הפרעות בירושלים שחוללו סערה בעולם, הצליח וייצמן במאמצים מרובים להשיג את החלטת סאן־רימו ומינוי הרברט סמואל, הקרוב לציונות, כנציב עליון ראשון לארץ־ישראל. בדברי וייצמן בועידת ציוני אנגליה על בנין ארץ־ישראל, ניכר בו כבר המנהיג העממי השקול ובן־העם, שאינו שואף לבנות את הארץ דוגמת ארץ אחרת אלא לבנותה בדרך שהעם יהיה מאושר בה. “ארץ־ישראל אינה, לאשרנו, ארץ עשירה באוצרות טבעיים ואין לה מכרות זהב. שמעתי כי נתגלה מכרה־זהב בירושלים, אבל תקותי תאמצני כי השמועה אינה נכונה. אין בארץ מעיינות נפט והיא לא תמשוך את הספסרים השודדים”… במיטינג גדול בלונדון הוסיף וייצמן לבאר את דבריו על בנין ארץ־ישראל.

“ארץ־ישראל תיבנה לא במיליוניהם של העשירים, כי אם בפרוטות העניים. הכל יווצר בארץ על ידי שרירי העניים ומוחותיהם. הפסד גדול הוא לנו שהמוני היהודים העמלים עומדים מרחוק לתנועתנו. כן עוד לא הגענו לאותו יום נכסף שהארץ תאסוף אליה את מאות אלפי היהודים המתדפקים על שעריה מארצות מזרח־אירופה. אל תטענו אלינו: פתחו את שערי ארץ־ישראל לפני ההמונים הגדולים! פתחנו את השערים במובן הפוליטי ועליכם עתה להשתדל לפתוח אותם במובן הכלכלי לפני המוני היהודים. מאמין אני בכוחות אחינו. הם גדולים לאין־שיעור. דרוש להתאמץ לגלות את הכוחות האלה, לצרף ולאחד אותם, ואז יהיה לנו מושג מה עצומים הם. מרץ עברי עצום התבזבז במלחמת העולם בלי שיהיה ניכר וידוע כלל. קרבנות מתים הביאו היהודים! נחשולי כוחות עבריים זרמו בימי המלחמה הגדולה. ומה הרווחנו מאלה? לו הקדשנו חלק קטן של הכוחות האלה בשביל ארץ־ישראל, היינו יכולים להפכה לארץ היפה והעשירה ביותר. יש לנו כוחות לאין שיעור ושומה עלינו לדאוג שכוחות היהודים ישמשו לבנין מולדתנו. על הדבר להעשות במהירות האפשרית ואל לנו לאבד זמן. אמנם יביטו עלינו מכל צד, יבקרונו, גם נכרים וגם משלנו, עלינו יהיה לעבוד בתנאים קשים ביותר, אבל מאמין אני ביכולתנו. עליכם לחנך את בניכם ברעיון, שהם עתידים לחיות בארץ־ישראל. הכשירום נא לתעודתם הגדולה. השכילו אותם, גדלו אותם לחיים בריאים וטבעיים, ישרים וטהורים, כי עליהם יהיה למלא תעודה קדושה. התבל חולה ושבורה, היא מבקשת רעיון חדש לעודד את רוחה ואין רעיון ואין מלה חדשה. לפני אלפי שנים אמרנו לעולם מלה חדשה ונתנו לו את היסוד לתרבות. הגאון העברי בארץ־ישראל המחודשת יתן מלה חדשה לתבל, יתן לה אור ותרבות חדשה. ירחף נא לפניכם רעיון “הטהרו” הקדוש, הטהרו מפסולת הגלות להתישבות הגדולה בארץ־ישראל!” – –

בכל אלה, הקו האופיי והחשוב בפרופ' וייצמן הוא, שאחרי הגדולות שהשיג, גם אחרי היותו למנהיג הציונות, נשאר אותו חיים איש־העם, הקרוב ומתקרב לכל, כסטודנט הצעיר בשוייץ עם שיריו העממיים ומימרותיו העממיות השנונות. וייצמן מיסד הפראקציה הדימוקראטית בהסתדרות הציונית נשאר דימוקראט נאמן בלבו ונפשו גם כמנהיג ההסתדרות הזאת. די היה לשוחח עמו שעה אחת כדי לקבל מושג כי הוא איש־הפשטות ובעל הנפש, הבוחר תמיד בדרך הישרה וניגש בלי־חת ובמסירות אל האידיאל האחד המפעם אותו מימי נעוריו.

כנשיא ההסתדרות הציונית ראה וייצמן את יעודו בהגברת ההתישבות היהודית. יצא בעצמו לגולה להתרים את המוני העם לקופת קרן־היסוד, כדי לממן התישבות חקלאית בממדים גדולים. הוא נע ונד ממקום למקום, הלהיב והתרים, ובעזרתו הקימה קרן־היסוד את הישובים הראשונים בעמק.

ביזמת וייצמן הוקמה הסוכנות היהודית ששיתפה בבנין הארץ גם חוגים יהודים רחבים לא ציונים שעד אז עמדו מנגד ולא השתתפו בפועל בבנין הארץ.

בקונגרס הציוני שנערך בבאזל בשנת 1931 נתעורר פולמוס סוער על הקו המדיני של התנועה הציונית. האופוזיציה, בראשותו של זאב ז’אבוטינסקי תבעה לקבוע את המטרה הסופית של הציונות בצורה ברורה ומוגדרת, דבר שוייצמן התנגד לו. בקונגרס זה הוא לא נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית ובמקומו בא נחום סוקולוב. הוא נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית בקונגרס הי"ט שנתכנס בשנת 1935 בלוצרן.

באותו פרק זמן הניח את אבן־הפינה לעבודה חימית מדעית בארץ תחת פיקוחו, ובשנת 1934 פתח ברחובות את “מכון זיו”, שעמד תחת הנהלתו.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נסע וייצמן לארצות־הברית ורתם את עצמו בעול מאמץ המלחמה.

וייצמן מילא תפקיד מכריע בהקמת הבריגדה העברית שבצד שליחותה ההיסטורית, ככוח יהודי פעיל בחזית, וכקרן־אור לשרידים המוצלים, שימשה גרעין לכוח היהודי הצבאי הלוחם, שנתגבש במלחמת השחרור.

התגברות מלחמת המחתרת של אצ“ל ולח”י והלחץ העצום של המוני הפליטים שרידי השואה, שהיו מרוכזים במחנות באירופה ובקפריסין הניעו את האו“ם להכריז על מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל, והביאו לעזיבתם של הבריטים את ארץ־ישראל. ביום 16 למאי נבחר וייצמן לנשיא מועצת מדינת ישראל הזמנית. עם קום הכנסת הראשונה, לאחר הבחירות שנערכו בינואר 1949, נבחר ד”ר וייצמן לנשיא המדינה. ביום 19 לנובמבר 1951 חזר ונבחר וייצמן לנשיא המדינה על ידי הכנסת השניה.

נפטר ברחובות ביום כ“א בחשון תשי”ג (9.11.52) ונקבר לפי בקשתו, בחצר ארמונו ברחובות.