(תרכ“א־1861–תרצ”ו־1936)

בפרקי אבטוביאוגראפיה שלו סיפר מאיר דיזנגוף, שבהיותו בן עשרים ואחת ותורו הגיע לעבוד בצבא הרוסי, נקלע לעיר ז’יטומיר. בסביבה הווהלינית נחשבה עיר זו למרכז השכלה כי שם נמצא בית־המדרש היהודי למורים. באחד מנשפי הנוער, אשר דיזנגוף היה בין הנואמים בו הציגו לפניו את העלמה צינה חוה קרנר שקראו לה ניוניה. היא היתה תלמידת הגימנסיה ואחיותיה היו מביאות אותה לנשפים שבהם ניגנה שירים רוסיים עממיים. בהיותה הצעירה בחבורה, לא השתתפה בוויכוחים ורק כשהגיעו הדברים לידי ריב, היתה אומרת בשמחה: “חידלו מריב ונלך לרקוד” – – למראה הילדה היפה, היו הגדולים הנרגשים שוכחים את ריבם והולכים אחרי הנערה אל מעגל הריקודים.

כאיש צבא היתה לדיזנגוף האפשרות לקבל ספרים ועתונים בלי ביקורת הצנזורה ודירתו היתה מחוץ להשגחת הבולשת. לפיכך נעשתה דירתו בית־ועד לאסיפות הנוער, וחברים וחברות באו אליו לעתים קרובות ובתוכן גם הנערה צינה. עברו שלוש שנות השירות בצבא ומאיר נשאר עוד בז’יטומיר להבחן ולקבל תעודת־בגרות. אך פתאום קרה אסון ואחד החברים נאסר אחרי שמצאו אצלו חלקים של מכונת־דפוס וחשדו בו שהוא סידר בית־דפוס חשאי. המאסר הטיל חשד גם על דיזנגוף והוא מיהר לעזוב את העיר ולעבור לאודיסה. באודיסה השיגה אותו יד המשטרה והחזירה אותו לבית־הסוהר לז’יטומיר בעוון יסוד בית דפוס חשאי.

שמונה חדשים ישב אסור ומהספרים, העתונים והחוברות שהביאה לו צינה לבית־הסוהר, למד מאיר דיזנגוף על המתרחש בין בני עמו באותם הימים. אחרי הפרעות של 1882 חל שינוי־ערכים בהלך־הרוח של יהודי רוסיה והתחזקה הדרישה להגירה לאמריקה ולארץ־ישראל. דיזנגוף קרא ימים ולילות רצופים, רשם רשימות ועשה בפני עצמו את חשבון נפשו – עד שבא לידי מסקנה, שמחובתו להקדיש מעתה את כוחו לתחיה הלאומית של עמו. מקץ שמונה חדשים נתקבלה פקודה מבירת רוסיה לשחרר אותו מבית־הסוהר בתנאי שישוב לעיר מולדתו קישיניוב ושם ישאר שנתים תחת השגחת הבולשת. מאיר דיזנגוף נפרד בפעם הזאת מעל ז’יטומיר בלי לדעת אם ישוב אליה.

דיזנגוף בא אל בית הוריו בקישיניוב ומצא סביבה ציבורית סוערת. תנועת התחיה הלאומית וישוב ארץ־ישראל היכו גלים והוא נמשך אל הרעיונות החדשים האלה. הוא נסע לעתים קרובות לאודיסה ובא בדברים עם ד“ר פינסקר, ליליינבלום וחבריהם ולבסוף יסד בקישיניוב אגודה של חובבי־ציון. באותו זמן החל כבר לתכן תכניות מעשיות של התישבות חקלאית בארץ, אף חיבר תזכיר מפורט שהגיש אותו לחובבי־ציון במוסקבה בשנת תרמ”ח.

מאיר דיזנגוף

– – “אחינו אנשי בריתנו הדבקים לדגל חובבי־ציון במוסקבה”, כתב דיזנגוף, “גם אתם בלי תפונה רואים כמונו איך ההתישבות בארץ־הקודש מתנהלת בכבדות. אנחנו יגענו למצוא פשר הדבר ומצאנו כי הסיבה היא – יען כי נחוץ לאיש החפץ להתישב שם לא פחות משלושת או ארבעת אלפים רובל כסף – והנה אנחנו באנו לכלל הצעה כזאת: ליסד מושב חדש מעבר־לירדן” – – ולהצעה הזאת מצרף דיזנגוף גם פרטים של תקציב המעידים, שראש של תל־אביב אחר־כך היה עוד בימים ההם חולם חלומות גדול.

דיזנגוף נוכח שבהיותו מסור להשגחת הבולשת לא יוכל להכנס לאוניברסיטה ולהשלים את לימודיו. לכן החליט לנסוע לצרפת וללמוד באחת האוניברסיטאות שלה.

לימודיו באוניברסיטה בצרפת נמשכו כשתי שנים וחצי והסטודנט דיזנגוף הקדיש התענינות מיוחדת למקצוע של הרכבת שמנים והפרדתם. אפשר שגם בזה היתה עוד יד החלום ודיזנגוף זכר שארץ־ישראל ברוכה בהרבה זיתים ויש להשתלם איפוא במדע, שיועיל להוציא מברכת הארץ את התועלת המכסימלית. אף זאת: הוא התמחה במקצוע השמנים והסבון על־פי עצת הפקיד הראשי של הבארון, אליהו שייד; דיזנגוף התקרב אליו ועזר לחיזוק הקשר בינו, ועל ידו בין הבארון, ובין חובבי־ציון ברוסיה. דיזנגוף גמר בינתיים את חוק לימודיו כשעיניו נשואות כבר לארץ־ישראל.

*

שיחקה לו השעה ובנין היקב הגדול בראשון־לציון נשלם ועמדו להוציא את יין הארץ לשוקי עולם. הבארון הגיע כבר להחלטה לכונן בארץ־ישראל בית־חרושת לבקבוקים אשר יכילו את יין הארץ ועוזריו שמו את עינם במהנדס דיזנגוף שהוא יוציא לפועל את התכנית הזאת. דיזנגוף שמח להצעה שמחה רבה ואז הוצג לפני הבארון בפעם ראשונה. הבארון פקד עליו להתמסר ללימוד המקצוע החדש ולחקור את טיב העבודה בבתי־החרושת הגדולים שבארצות אירופה. כעבור שלוש שנים נשלח דיזנגוף לארץ־ישראל ליסד את בית החרושת לזכוכית. דיזנגוף הגיע לטאנטורה והתחיל בעבודת הבנין ומאין לו זגגים יהודיים מומחים החליט לנסוע לרוסיה לבקש שם אנשי מקצוע. אנשי מקצוע יהודים בענף זה לא היו בנמצא גם ברוסיה ובהצעת דיזנגוף נכנסו נערים יהודים לעבוד במזגגות כדי ללמוד את המלאכה ולבוא אחר־כך לארץ־ישראל ולעבוד בבית־החרושת בטאנטורה.

אחת הערים ברוסיה שנחשבה כמרכז לחרושת זו היתה ז’יטומיר וכן הגיע מאיר דיזנגוף מחדש לעיר הזאת. חמש שנים עברו מאז נפרד ממנה ומהנערה הקטנה צינה ברנר – ועתה עמדה לפני עלמה בת עשרים, כולה אומרת חן וכבוד. היא סיפרה על עלבונות שנגרמו לה ולחברותיה בבית־הספר הרוסי מפאת היותן יהודיות. כמחאה על העלבונות האלה הפסיקה את לימודיה, ניסתה לפעול למען תנועת השחרור של האכר הרוסי מסבלו, אבל גם כאן הפריעה יהדותה. דיזנגוף סיפר לה את המוצאות אותו ואת דבר המפעל שהוא מיסד בארץ והציע לה לבוא עמו לארץ־ישראל ולחלק ביחד שמחה וסבל.

הנערה הסכימה בלי חשוב הרבה ומאז היתה לחברתו הנאמנה בכל אשר עשה. דיזנגוף שב לארץ לגמור את מלאכת הבנין אשר החל בה בטאנטורה וכעבור חדשים מספר קרא גם לכלתו לבוא אליו. באלכסנדריה של מצרים חיכה לבואה ושם בא עמה בברית־הנשואין ביוני 1893. הזוג הצעיר נסע לטאנטורה ומצבו של דיזנגוף כבא־כוחו של הבארון הכריח אותו לקיים יחסים עם הפקידות במושבות, אף שהיו זרים לו בהלך־רוחם. לא עברו ימים רבים וביצות טאנטורה נתנו סימניהן באשתו הצעירה. כן נתברר שלבית־החרושת עצמו אין זכות קיום ודיזנגוף ראה את עצמו אנוס לעזוב את הארץ.

על אף הכשלון בנסיון התעשיתי הראשון הזה – נסיון שבו הלכו לטמיון רבבות פראנק זהב – לא האשים הבארון רוטשילד את המהנדס הצעיר, כי ידע להעריך את מסירותו ונאמנותו הרבה. בביקורו הרביעי של הבארון בארץ־ישראל, שהיה ביקורו הראשון בתל־אביב, בשנת תרע"ד, רמז הבארון לדיזנגוף בזחיחות־דעת: “לחלומותיך על תל־אביב היתה הצלחה יותר מאשר לחלומך על טאנטורה והסיבה היא שאז היה קשה מאוד להצליח”.

דיזנגוף עצמו למד הרבה מלקח קשה זה של טאנטורה וכן הספיק לעמוד יפה־יפה על הצדדים השליליים שבפעולה האינדיוידואלית של הבארון בארץ, הד מיחס זה של ביקורת לגבי צדדים מסויימים של פעולת הבארון נשמע לנו ממכתב גלוי, שפירסם דיזנגוף בעילום־שם בשנת 1901 בעתון הציוני־הרוסי “ווסכוד”. בחתימת השם הבדוי “ווקס פופולי” הוא כותב: “אדוני הבארון! כשאני פונה אליך במכתב גלוי זה, שבו אני אומר לדון עמך בפני היהדות כולה על הענינים הארצישראליים, מכיר אני ומודה, שיש במעשה זה עזות גדולה מבחינת הנימוס המקובל. שהרי בעצם הדבר איזו זכות יש לי – – – להתערב ולהכניס את ראשי בענין שנוצר ונתמך על ידיך, רק על ידיך – באמצעים שלך, בפקידים שלך וברצון שלך? – – אבל יש שטחי עבודה, אדוני הבארון, שבהם נשללות מהפרט זכויותיו האינדיוידואליות והוא נעשה חלק מהכלל. – – אם אתה, למשל, תבנה בית־כנסת בכסף שלך ועל אדמה שלך ותזמין לבית־כנסת זה מנין של יהודים עניים להתפלל בציבור, כל אחד מהעניים האלה יהיה רשאי לאסור עליך להתפלל בגילוי־ראש או לשנות את סדר התפילה. מאותו יום שהתחלת לעסוק בישוב ארץ־ישראל נעשית שותף לכוח היוצר ההיסטורי של עמנו. לבית־דינה של ההיסטוריה אין משוא־פנים ואם יש לך הזכות לעבוד ולפעול בארץ־ישראל, לכל אחד מאתנו הזכות להעריך את פעולותיך לפי ראות עינינו”.

לא נודע לנו הרושם, שעשו דברי דיזנגוף החריפים על הבארון; על כל פנים, היחסים בין אבי ההתישבות בארץ מצד אחד ומאיר דיזנגוף מצד שני לא נפסקו, ולא עוד אלא מצאו מפעם בפעם ביטוי חדש מדי הזדמן שני האישים הדגולים האלה לרגל הפעולה הציבורית.

כאשר נכשל מעשה התעשיה של הזכוכית בטאנטורה, נאלץ דיזנגוף כאמור לנתק לזמן־מה לא רק את יחסיו עם הבארון ופקידותו כי אם גם לצאת את הארץ.

זמן־מה עשה הזוג דיזנגוף בבלגיה, מקום שם המשיך דיזנגוף להתענין בתעשית הזכוכית; אך אז הופיעה מחברתו של ד"ר הרצל “מדינת היהודים” ודיזנגוף הכיר בכוכב החדש שעלה בשמי התנועה הלאומית. דיזנגוף עשה כמה נסיונות לפעול למען התנועה החדשה ולבסוף חזר לרוסיה. ציוני אודיסה שמחו לשובו, כי היה מלומד כבר נסיון ובקיא בתנאי ארץ־ישראל וישובה. ביתו נעשה שוב בית ועד לחובבי־ציון שבאודיסה ולסופרים שבה. כאן נוצר המרכז למלחמה בתנועת ההתבוללות שפשתה בין חוגי העם – ואשתו צינה עוזרת על־ידו בעבודתו.

עיקר עבודתו באותה תקופה הוא יסור חברת “גאולה”, שמטרתה ברורה – גאולת אדמת הארץ. דיזנגוף היה עד בארץ לרעש הציבורי של “תקופת טיומקין”, כאשר הספסרים רבו בארץ והתחרו זה בזה וגרמו להפקעת שער הקרקע. היה ברור כי חברה בעלת הון תוכל לקנות קרקע בלי רעש ולמכור אותה בלי רווחים גדולים, באופן שהמתישב לא יהיה מנוצל ויהיה בטוח בטיב הקרקע שהוא קונה, רעיון זה של דיזנגוף נתקבל בחום על עסקני חובבי־ציון שבאודיסה ואחרי שנחתמו מניות החברה בעיר גופה נשלח דיזנגוף ליסד סניפים ל“גאולה” גם בערים אחרות ברוסיה.

חוש המעשה באיש דיזנגוף בשל והלך. תוך הפעולות האלה, ובלי להגרר אחר הרוחות הליבראליות שהחלו מנשבות ברוסיה אחר שנת 1905, לא פסק לחשוב כי מקום המעשה הוא בארץ עד שצרר שוב את חפציו – והזוג דיזנגוף חזר לארץ בשניה ולתמיד. כמנהלה של חברת “גאולה” בא הפעם ולא עברו ימים רבים ודיזנגוף היה למרכז העסקנות הציבורית בארץ. אמנם גם מגאולת הקרקע, שחברתו שמה לה למטרה, לא הניח את ידו ואף־על־פי שקשה היתה קניית הקרקע בימים ההם, עלו בידו כמה קניות כגון: אדמת המושבה באר־יעקב, שטחי קרקע בגבולות המושבות הקיימות ועוד. אך כאמור, עבודתו הציבורית חרגה מיד ממסגרת קנית הקרקע וסיסמתו “אמור מעט ועשה הרבה” חיבבה אותו על כל הציבור לחוגיו השונים.

הזוג דיזנגוף קבע את מושבו בחלק החדש של יפו היהודית – ב“נוה־שלום”. וכדי לקבל מושג על טיבו של רובע זה די לציין שביום גשם היה צורך להניח אבנים ולקפוץ עליהן כדי לעבור בשלום את הסימטה ולהגיע אל דירת דיזנגוף. יתכן כי אותה סימטה גרמה, ואולי דווקא משום שמרופשת היתה, שממנה יצא אבי הפרבר החדש הנקי והמסודר – העיר תל־אביב.

*

“אחוזת־בית” נקראה תחילה החברה, שהגתה את בנין תל־אביב. ובפרטיכול הראשון של חברה זו מיום כ“א סיון תרס”ו נאמר: “כוונת מיסדי האגודה היא ליסד מרכז עירוני עברי במקום טוב לבריאות ומסודר יפה ותחת הרפש והחלאה שבחוצות הצרים של יפו ימצאו הבתים היפים במקום מרווח ונקי – – – על ידי בנין ששים בתים בבת אחת יוזל שכר הדירות ביפו – – – היהודים המפוזרים בכל פינות העיר יפו יאספו למקום אחד” – – – בפרטיכול מחודש אב אותה שנה נאמר: “נאספו לישיבה עשרה אנשים ה”ה: בורזדילוב, מ. דיזנגוף; א. ע. ווייס, – – – והחליטו ליסד חברה לבנין בתים ביפו". בפרטיכול מחודש אלול אותה שנה נאמר כי נרשמו כבר שלושים חבר לחברה והוטל על הועד להשיג הלוואה לבנין בתים. בשנת 1908 הוחלו ההכנות לבנין העיר העברית הראשונה בארץ – היא תל־אביב – ודיזנגוף וצינה־חוה חברתו לחיים שותפים לבוני העיר הנעשית למרכז חייהם, מעשיהם ושאיפותיהם.

הבתים הראשונים החלו להבנות. הרחובות הראשונים נסללו. והעליה היהודית המוגברת מרוסיה בעיקר החלה להביא מיד עולים אל השכונה החדשה. האניות מרוסיה הביאו מדי שבוע בשבוע עשרות ומאות עולים שחלק מהם החל להשתקע בשכונה החדשה. נדרשה הרחבה נוספת, ובעזרת העולים ובכספם נוסדה חברת מניות – “החברה החדשה”, ששמה לה למטרה לרכוש עוד קרקע בסביבות תל־אביב ולמכרה במחירים נוחים. עד 1914 נקנו כרמים ושטחי אדמה אחרים בסמוך לתל־אביב – הם הקרקעות שעליהם מתנוססים כעת הרחובות המרכזיים של העיר והבנינים אשר בהם. אך הגיעה שנת 1914 ועל תל־אביב ויוצרה מאיר דיזנגוף באה פורענות קשה – המלחמה העולמית הראשונה.

כיכר צינה דיזנגוף בתל־אביב (צילום מאווירון)

ועד תל־אביב לפני מלחמת העולם הראשונה. ביציע ביתו של דיזנגוף (מאיר דיזנוף השביעי מימין)

למושל העיר יפו נתמנה אחד מצעירי המדינאים בקושטא, בהא־א־דין ביי, שנודע מיד בלאומיותו הקיצונית וברשעותו. מושל זה, שבא בשם תורכיה הלאומית, התחיל מיד לבואו להתהלך עם הישוב היהודי כשוטר־חרש. ביחסו לציונות ולישוב בכלל ולתל־אביב בפרט, שהיתה כקוץ בעיניו, הורגשה חשדנותו. השלטים העבריים שברחובות תל־אביב, מהלך חייה העבריים, הכסף העברי שהוצא להקלת המשבר על ידי ועד תל־אביב, – כל אלה הרגיזו את המושל התורכי. הוא מתחיל ללחוץ ולרדוף את תושבי תל־אביב בגזרות שונות. כן ערך מפעם בפעם התנפלויות של חיפוש על השכונה הנצורה ובול ציוני או כל תעודה ציונית אחרת נחשבו בעיניו כבלתי חוקיים.

המלחמה העולמית הראשונה פרצה כידוע בחודש אב תרע"ד וכעבור ארבעה חדשים נכנסה גם תורכיה למלחמה כבעלת־בריתה של גרמניה. ארצנו נסחפה מיד לתוך זירת המלחמה, כי בה נלחם הצבא התורכי בצבאות עמי ההסכמה. יותר מכל ערי הארץ, אחרי העיר עזה, – סבלה יפו ותל־אביב הסמוכה לה. בארץ בכלל ובתל־אביב בפרט חיו יהודים רבים כנתינים זרים, שלא רצו וגם לא יכלו לקבל עליהם את הנתינות העותומנית. ממשלת קושטא גזרה על הנתינים הזרים האלה לצאת את הארץ ואמנם בדצמבר 1914 אסף בהא־א־דין את היהודים הנתינים הזרים, מקטון ועד גדול, אל המנזר הארמני הקרוב לנמל יפו כדי לשלחם באניה הראשונה מהארץ. דיזנגוף ניסה להשתדל בפני המושל שימתין בגירוש כיון שרוב היהודים יבחרו לבסוף להתעתמן מלצאת את הארץ. אך המושל לא נענה להשתדלותו. גירוש התושבים הרבים השפיע מיד לרעה על תל־אביב הקטננה והשכונה הצעירה שהיתה נאה ושמחה תמיד עטתה קדרות.

[תמונה (חסרה) קבוצה ג' תמונה עמ' 127 בקובץ שמספרו הסידורי

רחוב הרצל (כלפי הגמנסיה “הרצליה”) ערב מלחמת העולם הראשונה

הערביים היפואים, שנתקנאו מכבר בגידולה של תל־אביב, ראו כעת שעת־כושר לצמצם את הגידול המסוכן הזה והמושל של יפו חסאן־בק התחיל לבנות על גבולה של תל־אביב מסגד גדול הנקרא על שמו. עבודת־קודש זו נעשתה על־ידי הערביים בחשק רב ובעזרת ראש הז’אנדרמים של יפו לוקחו לתכלית זו בכוח חמרי־בנין שהיו מצויים ומוכנים בתל־אביב. כן פסקה תנועת התפתחותה של תל־אביב עד שבפסח שנת תרע"ז הוצאה עליה פקודת גירוש כללית מטעם השלטונות הצבאיים התורכיים. תל־אביב יצאה לגולה ועמה מאיר דיזנגוף ואשתו צינה, אשר גם בפרק־חירום זה לא נפסקה פעולתם הציבורית בתקווה שהזעם יעבור. הזוג דיזנגוף נדד אז עם גולת תל־אביב לצפון הארץ ומי שהיה ראשה של תל־אביב נעשה כעת מעין “ראש גולה”, שהוסיף לקיים מעמד של שתדלן ומליץ על הישוב העברי המסור בידי שלטונות חשדניים ואכזריים.

באותה תקופה חי הזוג דיזנגוף חיי תלאה וסבל ככל הגולים. תחילה עוברים הם לפתח־תקוה ומשתכנים בשני חדרים צרים. דיזנגוף נקרא בינתיים לעזוב את פתח־תקוה לרגל עבודתו הציבורית ולנוע לדמשק להשתדל למען המהגרים. צינה אשתו יודעת שחיי בעלה תלויים עתה מנגד בהיותו מסור לשבט או לחסד בידי ג’מאל־פחה המושל התורכי העריץ על סוריה וארץ־ישראל ואף־על־פי־כן אינה מניעה¹ אותו מהפרד ממנה לרגל מסעותיו. נתקרבה החזית מצד דרום ופתח־תקוה נותקה מעל צפון הארץ – ממילא נפרד גם הזוג דיזנגוף ובעוד שצינה היתה כבר בחלק הארץ הכבוש על־ידי האנגלים, עדיין היה מאיר דיזנגוף נושא־ונותן עם השלטונות התורכיים שבצפון. גדלה איפוא שמחת שניהם כאשר ביום שמחת־תורה 1918 חזר מאיר דיזנגוף בראש הגולה לתל־אביב המשוחררת.

מממ חסר עד כאן עם השחרור הוחלה תקופה חדשה של התפתחות תל־אביב, אשר הביאה לידי גילוי את כל הכוח הקונסטרוקטיבי הנפלא שבמאיר דיזנגוף – כוח שחושל על־ידי נסיונו הרב בארץ לפני המלחמה ולקחו המר בתוך ארבע שנות המלחמה עצמן. גם צינה אשתו חוזרת בעירות רבה להיות לו לעזר נאמן ודיזנגוף מעיד בפרקים האוטוביאוגרפיים מה רב הסעד המוסרי שמצא בה תמיד בין בסבל ובין בהאיר להם ההצלחה פנים. העיר תל־אביב גדלה והולכת, אוכלוסיה מתרבים, כוחותיה התרבותיים והאמנותיים מתרבים גם הם ובית דיזנגוף נעשה בית־ועד לא רק לעסקני העיר ולראשי ציבור שבה, כי אם גם ובעיקר מרכז לאנשי־הרוח הבאים לשכון בעיר הזאת.

מאז אינו מפסיק הזוג דיזנגוף לשרת את העיר, בכל הכוח והמסירות עד שבצדק נעשה שמם נרדף למושג “אבות תל־אביב”. ואמנם כצינה כן מאיר דיזנגוף לא רק מסורים לתושבי עירם אלא מחבבים הם כל עץ ופרח שבה ומעל לכל – כל ילד שנולד בה. הילד הנולד בתל־אביב נעשה בעיניהם לנכס העירוני החשוב ביותר והעץ הנשתל נחשב בעיניהם גם הוא כנכס חיוני נוסף לעיר. יד ביד מהלכים מאז הזוג דיזנגוף עם התפתחות העיר וגידולה. הם זוכים לראות בעיניהם חלומות רבים מתגשמים בפועל, זוכים גם לשמוח עם המאורעות הלאומיים הכבירים שתל־אביב העיר העברית הראשונה בארץ משמשת להם תמיד בית קיבול ראשון. הזוג דיזנגוף מקבלים שכר הנאה וקורת־רוח חלף הצער והסבל שראו.

בשנת תרפ"ה, כאשר ערך הבארון את ביקורו האחרון בארץ וראה את תל־אביב בפריחתה ושגשוגה, שלח למאיר דיזנגוף את המכתב הבא:

“אדון דיזנגוף היקר! מאד הצטערתי על שסערת הים הכריחה אותנו לעזוב בחיפזון את חוף יפו. ברצוני להודות לך אישית על תשומת־הלב שהקדשתם לי. אין ביכולתי להביע את התרגשותי מקבלת־הפנים הנהדרת, שערך לי הישוב בתל־אביב. קבלת הפנים העידה על רגשות כנים ואמתיים והריני לבקש ממך למסור לישוב בתל־אביב את תודתי העמוקה. הרושם שקיבלתי ישאר בזכרוני ובלבי תמיד. היכולת לראות את תל־אביב היתה לי לאושר גדול. גבעות־החול שלה, שראיתי לפנים, ראויות באמת לשמן “תל־אביב” – אביב התקופה החדשה לישראל. רחובותיה הרחבים והבנויים בתים ברוח של ארכיטקטורה עדינה משווים לה אופי מיוחד ובתי־החרושת שלה עם הפועלים העובדים בחריצות ושקידה מעידים על אפשרויות התעשיה בארץ. תרשה נא לי, אדון דיזנגוף היקר, לשלוח לך עם תודותי את ברכותי הנאמנות”.

גם יחסו הבקורתי של דיזנגוף עצמו כלפי פעולת הבארון נתרכך במרוצת הזמן ובביקור הנזכר של הבארון בתל־אביב ידע דיזנגוף להרים על נס את פעולת הנארון בארץ בדברים האלה: “– – כשם שבכל דור קמים עלינו שונאים להכחידנו, כך קמים לנומדריכים ומצילים. מי יודע מה היה גורל תנועתנו אלמלא קמת אתה בראשיתה, בימי המהומה והרעש, בשנות הבהלה והמבוכה, בימי פינסקר, מוהליבר וביל”ו; –לולא קמת בחשאי ובעילום־שם לפעול במסירותך הגדולה. אתה חיזקת את ידי העובדים והפחת רוח חיים בכל םפעלנו. בעיני נביא צפית את חזון הימים הבאים ושערת מראש מה בכוחו של יהודי חפשי בארץ להראות. בפעולתך הכבירה סללת דרך למפעלו של הרצל, הכשרת את הקרקע להכרזת באלפור– – ובעמדך כעת על אדמת ארצנו היפה תראה במו עיניך את תוצאות פעולתך ופעולותינו. מכל ארצות תבל נוהרים עולי ציון להיות עם הבונים, הזורעים והקוצרים, כי גדול פעלך מראשיתו".

בפברואר 1930 נפטרה האשה צינה דיזנגוף בהיותה מוכתרת בתואר הנאה של “אם תל־אביב”.

אחרי מות צינה נשברת רוחו של מאיר בעלה ואף־על־פי־כן הוא עוד זוכה לקיים בכוח מעופו כמה מפעלים הנעשים לנכסי ברזל של תל־אביב. הוא מיסד את מוזיאון תל־אביב, הוא רואה בחנוכת המזח הראשון של תל־אביב – הוא הגשר הראשון העתיד להפוך את תל־אביב חעיר נמל. הוא זוכהלראות בעיר החוגגת לכבודו את יובלותיו– השבעים והשבעים וחמש. אחרי מחלה קשהכורע לבסוף גם הכוח הבנאי הזה, אך שמו ושם צינה אשתו נשארים חרותים בלב העיר– בגנים ובככרות המפוארים שנקראו על שמם על־ידי ממשיכי הבנין והפיתוח שהזוג דיזנגוף החל בה בין גבעות החול.

[תמונה קבוצה ג' קובץ מס' 29, כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב (צילום מאוירון)