עבדנו בחבורת הפועלים שחפרה ויישרה את חולות תל־אביב. יישרנו ככר־חול גדולה ורחבה, כבשנו רחובות ועשינו תיעול במקום שעומדת היום העיר תל־אביב. קבוצה זו היתה מורכבת מסוגי אנשים שונים ואפילו “מומר” לא חסר בה. בהעלותי את החבורה בזכרוני, נראה לי כי רואה אני בה באספקלריה בהירה את תמונת בני־נעורינו בכלל בימים ההם… לכאורה, עבדנו ביחד למען רעיון אחד, קיווינו וחלמנו, אך עברה עת לא־רבה והחלומות פרחו, התקוות התנדפו. ומה מנת חלקנו? האחד זכה למצוא מקום בספר־הציונים “יזכור”. שני נדד לאמריקה כפועל חקלאי. השלישי עזב את ארץ־ישראל ובזמן המלחמה התנדב אל לגיון הזרים, ומי יודע אם בחיים עודנו או אולי מת… שניים – חיילים במחנה התורכי ואחד – במחנה הרוסי. כן נתפזרו כל בני החבורה לארבע רוחות העולם.
זלמן רובלינסקי, או “זלימן גוי”, כמו שכינינו אותו בדרך הלצה, היה הזקן שבנו ובזקנו נזרקה כבר שיבה. אבל הוא היה עליז־רוח ומרבה בריקוד, בזמירות ובהמצאות מבדחות. לפעמים עזבה אותו פתאום עליזות רוחו, ואז שר לנו שירים אוקראיניים לבביים – שירי אהבה, תוגה וגעגועים עזים לערבות אוקראינה הרחבות והדניפר השוטף. מן השירים האלה עבר לנגינות חזנים עצובות של תפילות יום־הכפורים וגם לשירים דתיים של הכנסיה הפראבוסלאבית.
כל השירים האלה ואופן זמרתו אותם סיפרו בלי מילים על טראגדיה נפשית גדולה. אני לימדתיו מעט עברית, את המילים העבריות הנחוצות, שהספיקו לו אחר־כך בשמשו בתפקיד מנקה חוצות תל־אביב. התרועעתי עם היהודי־“גוי” הזה ונודעו לי מפיו ומפי אחרים פרטים על עברו המיוחד.
הוא נולד לאב יהודי חרד בכפר קטן בפלך פולטאבה. האב, יהודי יחיד בין שכנים־גויים גידל אותו ברוח היהדות, לימדו תורה ונביאים וסיפר לו על ארץ־ישראל בעת שהיהודים היו בה עם. אבל זלמן היה נער יהודי אחד בין הרבה נערים ונערות נוצרים, ילדי־טבע בריאים ומלאי־חיים. סביבה זו השפיעה עליו יותר מיהדות־הספר של אביו. כבחור אוהב־חיים, מזמר ומחלל טוב, מנגן בהארמוניקה וכינור, היה מפורסם וחביב על צעירי וצעירות הכפר. זלמן התאהב באחת הנערות, במאריאנה הצעירה, בת האכר העשיר בכפר. מאריאנה השיבה לזלמן אהבה עזה גם היא. ואביה, בהכירו את זלמן כבחור חזק וטוב־לב, לא התנגד לכך. להיפך: הציע לפניו כעשרה הקטאר קרקע טוב ובית יפה כנדוניה, אבל בתנאי שילך מיד עם שנים מנכבדי הכפר, עם “אבות־הטבילה” שלו, אל הכומר להמיר את דתו. בגלל אהבתו את הנערה הלך זלמן אל הכומר והמיר את דתו בדת הפראבוסלאבית. אביו הרעיש עולמות, אבל ללא הועיל. את הנעשה אי־אפשר היה להשיב, הבן כבר משומד הנהו, בא בברית־הנשואים ונעשה אכר ככל אכרי הכפר הרוסי.
זמן־מה אחרי המרת הדת ביקר זלמן בבית אביו. הוא מיאן לבוא אל הבית עד שהבטיחו אביו, שאמו לא תבכה והוא מצדו הבטיח לאביו כי ימות יהודי ולא נוצרי. זמן לא־רב אחרי־כן מת האב מצער ועלבון.
למעלה מעשרים שנה חי בכפר, שימש גם כלבלר “משכיל” והיה נכבד וחביב במקומו. בלי עצתו לא נעשה דבר. הוא נהיה לעסקן הראשון של העדה, לסטארוסטא. בידעוֹ לזמר יפה נעשה גם לעוזר הכומר, למזמר־תהילים. נולדו לו בנים ובנות והוא הרחיב את נחלתו פי שנים ושלושה, הירבה בכל שנה את עדרו. קנאה ושנאה מצד שכניו האכרים המומר לא הרגיש. “מענין”, הגיד זלמן בעצמו, “שבכל עשרים וחמש שנות חיי בין הנוצרים לא שמעתי אף פעם את המלה “ז’יד”; אפילו לא את הכינוי “ויקרסט” (מתנצר). ואולם אשתי, מאריאנה, שחייתי אתה עשרות שנים בשלום, היתה נוהגת להסיר מצווארה את צלם ישו ולהטמינו תחת הכר בפחדה שתמונת המשיח הקדושה תחולל ע”י המשומד"… וזלמן מצדו התגעגע כל העת לחיי היהודים, וביחוד לחגים ראש־השנה ויום־הכיפורים.
באה שנת 1905, אחת השנים היותר קשות בדברי ימי ישראל ברוסיה ו“השוחט שחט”. “בחודש דצמבר של השנה ההיא”, מספר זלמן, "נסעתי, אני המוז’יק זלימן, כמו שכינו אותי גויי הכפר, ימים אחדים לפני חג הולדת ישו, מן הכפר היערה לחטוב עצים, כמנהגי בכל שנה. זוכר אני כי דרך־שלג טובה היתה, השמש זרחה, הכפור בחוץ דקר כמחטים חדים, והשלג התמעך תחת הרגלים ברעש. בנסעי ביער החילותי לחוש קור חזק ברגלי. קפצתי מעגלת־החורף וצעדתי אחרי הסוסים כדי להתחמם. אינני יודע מאין בא הדבר, שאחרי עשרים וחמש שנים התעוררו בי פתאום הרהורים על בגידתי בעמי בגלל אהבה. אולי ידיעות העתונים שקראתי לפני האכרים הבורים, – ידיעות על הפרעות, עינויי נשים יהודיות וריטוש ילדים הן עוררו בי את ההרהורים על עמי העזוב והאומלל. הרהרתי שאני מומר, בני ובנותי גויים, וגם הם יפרעו ביום מן הימים ביהודים. בני הבכור סטיפאן יהיה לחוליגאן ויכה יהודים… הרהורים נוראים כאלה עלו במוחי ולא הרגשתי כי הסוסים כבר הובילוני עמוק היערה. פתאום נפלה עלי אימה תוך הרהורי ובחטבי את ענפי העצים נדמה לי, כי שומע אני בת־קול מן השמים קוראת:
“זלימן! זלימן! יהודי אתה, יהודי חוטא… עזוב את הסוסים והעגלה ביער, עזוב את הכפר… עזוב את אשתך ובניך… ולך לך לארץ־ישראל… היה לבעל־תשובה שם… עבוד את האדמה… ואדמה תכפר על עוונותיך”…
“– – באותו רגע הייתי כמטורף. עשיתי כדברי הבת־קול, בת־קול מנשמתי, ועזבתי מיד את הסוסים ועגלת־החורף והגרזן והעצים – – יצאתי מהעבר השני אל הדרך המוליכה היערה, כי חפצתי להמנע מפגוש וראות אכרים־מכרים. הלכתי ברגל שבעה ימים ושבעה לילות, נחתי בשדות, ישנתי ביערות. וביום השמיני, בשבת בין־הערביים באתי לאודיסה, מקום שהאניות מפליגות משם לארץ־ישראל”.
זלמן הפסיק את סיפורו. כנראה קשה היה לו לספר את פרשתו, ביחוד בזכרו את אשתו ובניו. כיצד הגיע לארץ־ישראל בלי תעודה וכסף, איך התוודה בפני הרב היפואי ומה שהיה אחרי־כן נודע לי לאחר זמן, קצת ממנו וקצת מפי אחרים. באודיסה נוכח, שבלי תעודה אי־אפשר לנסוע והלך ברגל לווארשה, גנב את הגבול הפולני, בא לווינה, והמשיך לנדוד דרך הארצות הבאלקאניות עד שבא לקושטא. עלה על אניה ובזמן הנסיעה התיצב לפני רב־החובל והגיד שאין לו כסף, אך הוא נכון לעבוד כל עבודה קשה ובלבד שיתנו לו לנסוע עד יפו. רב־החובל העמידו לעבוד בפחמים.
בירדו מהאניה, שאל זלמן מיד למקום מגורי הרב בעיר. הורו לו על בית הרב קוק. זלמן התוודה בפניו, והרב אמר לו: “זלמן, מהיום יהודי אתה. שכח, הוצא מלבך עשרים וחמש שנים מחייך… זנח את אשתך ובניך… עבוד את עבודת־האדמה… אם אתה רוצה שא אשה שניה יהודית והוליד בנים יהודים… אדמת ארץ־ישראל תכפר על חטאיך”. אחרי־כן שלח אותו עם השמש לטבול כמנהג וכדין.
*
זלמן בן החמישים עשה כבן מקשיב את אשר ציווה אותו הרב. בראשונה עלה ברגל מיפו לירושלים לנשק את האבנים הקדושות של הכותל. הוא התבדל מהמתפללים, לבדו עמד, רחוק ונכלם לחץ את אזנו אל האבנים האלמות, הקשיב, האזין, ספג אל לבו את תפילות העומדים סביב – ולבו ושפתיו דובבו תפילת־וידוי.
מירושלים הלך אל מושבה קטנה בגליל, בית־גן, בה ישבו גרים־אכרים, הקרובים יותר לזלמן על־פי מצבו… הוא היה לאחד הפועלים הטובים בבית־גן. כשנוכח, שלא יוכל להיות לאכר ברשות־עצמו במושבה, שב ליהודה, לפתח־תקווה, והיה שם ראשון לקוצרי החציר. בקרב הימים נשא אשה אלמנה והיו לו אתה בנים.
המחה מלבו את עשרים וחמש שנות עברו, כעצת הרב? – – השכח את אשתו הנוצרית ואת בניו? – – השירים העצובים, אשר שר לעתים בעבודתו בחולות, שירים שהשמות מאריאנה וטאטיאנה, חזרו בהם – סיפרו וגילו יותר מטפח…
הוא עבר עם בני ביתו מפתח־תקווה ליפו, למען התקרב יותר לעניני היהדות, ללמוד עברית ולהיות בקירוב־מקום לרב קוק. התישב בחדר קטן ברחוב נווה־צדק וחי מעבודתו בקבוצתו ומעבודת אשתו שכיבסה לבנים בעד חבורתנו. כהיותו לפנים נשוא־פנים בין שכניו האכרים הרוסיים, ואחרי־כן בין הגרים אכרי בית־גן, היה נכבד מעתה גם בין גרי יפו. נהיה ליועצם וראשם ולחזנם במנין־הגרים שלהם. וכי זלמן מתוודה מקרב־לב לפני אלוהים מדי היותו מתפלל בציבור – בזה לא פיקפק אף אחד ששמע לתפילתו.
חבורת הפועלים התפזרה לארבע רוחות העולם, אחרי שיישרה את התילים והמורדות וסללה רחובות של תל־אביב. אבל זלמן היה למטאטא החוצות, מרביצם במים, וגנן בשדרות־רוטשילד. כאב לבניו כן דאג לנטיעות שנטעו.
העבודה עוד לא הרגיעה בכל את זלמן וכבעל־תשובה אמיתי ביקש לעשות דבר־מה חשוב בשביל העם והארץ, לכפר חטאו. הוא הלך לאחת המושבות והיה לשומר. ציפה וייחל לרגע־כושר לעשות דבר־מה גדול. וההזדמנות לא אחרה לבוא. פרצה המלחמה העולמית והשלטון החל ברדיפותיו נגד היהודים, נגד הציונות והציוניים. זלמן התמלא רגשי נקם לתורכיה. הוא נסע בראשית המלחמה מהארץ ובא לאלכסנדריה במטרה להספח אל הצבא האנגלי ולהשתתף עמו בשחרור ארץ־ישראל. באלכסנדריה נספח אל הגדוד העברי שנשלח אל חזית הדארדאנלים ואחר נסיגת האנגלים משם ופיזור הגדוד הזה שב לאלכסנדריה.
עם כיבוש הארץ על־ידי האנגלים היה מן הראשונים שחזרו אליה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.