רקע
יעקב יערי־פולסקין
ד"ר ארתור רופין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרל“ו־1876–תש”ג־1942)

פרופיסור פרנץ אופּנהיימר, אבי הקואופרציה החקלאית בארץ, בבקרו את ארץ־ישראל ובהתבוננו בפעולות הישוביות מרובות־הצדדים של רופין, כינה אותו בתואר “מיניסטר לכל התיקים”. ברשמי־מסעו מארץ־ישראל הוא כותב על רופין: “מה שנוצר פה לעין־כל מעורר השתוממותנו, גורם לנו קורת־רוח, נותן כבוד רב לתנועה הציונית. אסירי־תודה אנו במידה רבה לד”ר ארתור רופּין על פעולתו הרב־צדדית כ“בונה ערים”. מלבד פעולותיו העיקריות כמנהל הכספים, הענינים החיצוניים, החקלאות, ההשכלה והמסחר".

עוד לפני היותו לחבר ההסתדרות הציונית, חיבר ד"ר רופין בשפה הגרמנית ספר “היהודים בזמן הזה”, והוא תורגם לכמה לשונות אירופיות, אף ליפאנית. המלומד היהודי הברליני הצעיר חקר במשך כמה שנים את שאלת ומצב היהדות בכל ארצות פזוריה ואסף חומר רב מהמקורות הרשמיים והבלתי־רשמיים המוסמכים ביותר. הספר שחיבר על־פי חומר זה נתן תמונה ממצה של שאלת היהודים בגלות. מסקנותיו על שאלת עתיד היהודים בגולה, המסוכמות בספר בבהירות, הן פסימיות מאוד. לאור עובדות ומספרים סטאטיסטיים מחיי היהודים בארצות מזרח ומערב אירופה, הוא מוכיח כי קצו של העם היהודי בגלות אינו רחוק. את הצלת היהודים מהכליון ואת תקוות קיומו של העם העברי בעתיד הוא רואה אך בתחייתו הכלכלית והתרבותית במולדתו הקדומה, תחייה על־ידי השתרשות בקרקע כעובדי־אדמה, שזה היסוד העיקרי לחיי כל עם.

משבא ד"ר רופין לידי הכרה, שהצלת העם הנרדף היא בארץ־ישראל, – שוב לא יכול היה לשבת בגלות־גרמניה, אף שהיתה עוד נוחה ותרבותית בימים ההם. הפעולה הציונית שהחל בה והפצת הרעיון הציוני ביהדות הגולה לא סיפקו את נפש איש־המעשה שצמא לעבודה ישרה למען התחייה הממשית במולדת. כדי להשתתף בתחיית העם בארץ ובתחיית הארץ עצמה, יש להקדיש את הכוחות לעבודה בארץ – זו היתה הכרתו. ומעל במת הקונגרס האחרון שלפני מלחמת 1914 אמר רופין: “הציונות צריכה להיות לכל ציוני לא ענין שבמפלגה, כי אם תוכן וחלק של חיי הפרט”.

והוא היה בעצמו נאמן לסיסמתו זו.

זמן קצר לפני החליטו לקבל את משרת המנהל הכללי לעבודה הישובית הציונית, שהוצעה לו על־ידי נשיא ההסתדרות הציונית פרופ' וארבורג, – בא ארצה. בביקורו הקצר הסתכל בעינים פקוחות ורואות למרחוק על הנעשה בארץ. כאיש־מדע בחן, חקר את הארץ וחייה, וחזה מראש עתידות גדולים והתפתחות מזהירה בעת קרובה.

1  ארתור רופין.jpg

ד"ר ארתור רופין


אמנם בזמן ביקורו שרר משבר בישוב העברי החקלאי ופעולות ישוביות חדשות לא נעשו. המושבות האחדות קפאו על שמריהן ומבני האכרים הוותיקים נסעו למדינות האם או לערי מצרים. אולם רופין לא הושפע ממראה עיניו, כי הבין את התנאים המדיניים המפריעים לישוב מתפתח ושגרמו למצב הקשה. יותר מחמישה חדשים עשה בארץ ועזבה באמונה שהתפתחותה קרובה ובחיבה עצומה לטבעה הנהדר ורב־הגוונים.

הוא לא יכול עוד לשהות זמן מרובה בחוץ־לארץ.

באה עת משבר לציונות המדינית. התקוות למקלט בטוח באמצעות “טשארטר” התנדפו, ומעל במת הקונגרס הוכרזה הסיסמה: “עבודה ריאלית בארץ־ישראל”. ההסתדרות הציונית אשר לא התחשבה קודם לכן בעבודת־הישוב המעשית של חובבי־ציון, החלה להתענין במתרחש בשדות יהודה וגמרה לשלוח איש מהימן לנהל את העבודה הישובית בקנה־מידה רחב יותר. ד"ר רופין, איש המעשה והמלומד המצויין, נבחר לתכלית זו ויצא למלא את שליחותו.

מיד בהחילו את פעולתו במשרד הארץ־ישראלי שהקים ביפו, התמכר ללימוד השפה העברית, למרות טרדתו ועבודתו המרובה. הוא הכיר כי ידיעת השפה העברית היא חובה למנהל עבודת הציונות בארץ, הבא במשא־ומתן עם היסודות הלאומיים־הבונים אשר בישוב. באופן ניהולו את המשרד ובפעולותיו רכש לו במהרה את חיבתן ואמונן של כל שדרות הישוב. הוא היה מאותם יחידי־סגולה שבנושאי־משרות, אולי יחיד, שלא נמצאו מתלוננים עליו, וזה דבר לא קל־ערך… זה היה אות מובהק שדיבר בשבחו ללא אומר ומילים.

ביפו, בה נמצאו המוסדות הראשיים של הציונים, חובבי־ציון ומתנגדי הציונים (“אליאנס” וחברת “העזרה” הגרמנית); ביפו – המרכז לרכילות הציבורית בימים ההם, לספסרות ונרגנות – עלה בידי ד"ר רופין ליצור אוירת־אמון אל המוסד הציוני, ובמשך הזמן אף לעורר רחשי־כבוד מצד המתנגדים. המוסד הציוני היה לגורם ישובי ראשי – וכל העינים היו נשואות אליו.

בשלוש מאות אלף פראנק החל רופין את פעולתו והגדיל במשך הזמן את המחזור לכמה מיליוני פראנקים. עם כל היות הסכומים מצומצמים לגבי הצרכים פעלו המשרד הארץ־ישראלי והד"ר רופין בראשו יותר מגורמים אחרים שהשקיעו מיליונים.

בראשונה יסד את החווה הלאומית “כנרת” בשביל פועלים־חלוצים, להשתלם בה בעבודה ובהנהלת משק־אכרים. עסקני־הציבור בארץ והציונים הדוגלים ביוזמה פרטית, חיווּ את דעתם נגד חווֹת כאלה, אשר לא יכניסו רווחים מהכסף המושקע בהן. אבל ד“ר רופין סבר, שבחינוך עם תגרנים לעובדי־אדמה אין לדרוש מיד רווחים מהכספים המושקעים לתכלית זו. ואמנם רווחים לא הכניסה כנרת. תחת זאת הביאה רווח מצד אחר. יסוד כנרת גרר אחריו תנועה התישבותית מוגברת בגליל התחתון. נוסדה דגניה, אבן־החן של הגליל, נוסדה פוריה – ישוב ה”אחוזה" האמריקאית הראשונה, נרכשה מגדל על־ידי ציוני מוסקבה. אבל לא רק בגליל התחתון רבה היתה פעולתו הישובית של רופין, אלא היא התפשטה גם על עמק יזרעאל, על המושבות הישנות והקרקעות שבסביבותיהן, על סביבות ירושלים.

כאיש בעל רמה תרבותית גבוהה, נשא־ונתן עם כל איש, אפילו עם אנשי הישוב הישן בירושלים, ביושר־לב ובטוב־טעם, מן הציונים ה“מזרחיים” החרדים עד חברי “השומר” השמאליים. עודד את הכול לעבודה, תמך בעבודתם והפיק מהם רצון.

ד“ר רופין היה אחד מראשי־הציונים המעטים, שצפו בהתפעלות על ה”שומרים" ופעולותיהם. מחבר ספר “היהודים בזמן הזה” ראה בשמחה את היהודים הלוחמים, הגאים, המפקירים את חייהם, ראה בהם את מבשרי העברים החדשים והחפשיים במולדת.

ד"ר רופין תלה הרבה תקווֹת ביהדות אמריקה, עוד לפני החל הפעולה הגדולה לטובת ארץ־ישראל בארצות־הברית. בהתענינו בעבודת “האחוזה” האמריקאית בארץ־ישראל, אמר פעם: “– – הייתי חפץ שיהודי אמריקה יתנו לנו לא רק את הרכוש, כי אם גם את הנפש”.

כאמור, רבה היתה ההודאה שהודו בארץ ובעולם הציוני בד“ר רופין ופעולותיו. הבארון רוטשילד, אחרי ראותו את עבודת הישוב החדשה, הודה בציונות ובעבודתה הישובית ובנוגע לד”ר רופין הודה, כי ניצח אותו ואת שיטתו. בבקרו בארץ בפעם האחרונה לפני מלחמת 1914 הבטיח הבארון לרופין סכומי כסף, שהיו נחוצים לקניית שטחי אדמה חדשים, אף מילא אחרי־כן את הבטחתו.

אבל להודאה נלהבת ביותר בערך עבודתו הישובית זכה רופין מצד ג’מאל פחה, המושל התורכי הראשי בסוריה בזמן המלחמה. כשבא פחה זה לארץ, היתה עבודת ד"ר רופין כצנינים בעיניו, ולא נח ולא שקט עד שהרחיק אותו מהמשרד הארץ־ישראלי ולבסוף שילח אותו לקושטא.

בקושטא לא פסקה פעולת ד“ר רופין למען ארץ־ישראל. כאזרח גרמני פעל ע”י הציונים שבארצו על הממשלה בברלין, שתעמוד לימין הישוב העברי בא“י ותמנע את התורכים מהחריבו. עזרה זו אולי היתה חשובה לא פחות ממיליוני הדולארים שסיפקו יהודי אמריקה. בגלותו חיבר רופּין ספר חדש בשפה הגרמנית: “בנין ארץ־ישראל”. לחיבורו זה השתמש בחומר ובנסיון הרב שרכש לו בשבע־שמונה שנות פעולתו בארץ. הווה אומר, כי בספר זה הגיש רופין תכנית שיטתית לבנין ארץ־ישראל כארץ־מולדת ליהודים. ד”ר רופין פירסם שורת מאמרים בעתונות היהודית והאנגלית באמריקה בשם “העבודות והאמצעים הנחוצים להקמת חרבות ארץ־ישראל”. המאמרים עשו רושם חזק על חוגים ידועים וכותבם הוחזק בעיניהם כבקי בעניני ארץ־ישראל וכאיש־מעשה כביר. במאמר מיוחד דן רופין בהרחבה על שאלת היחסים בין היהודים והערבים בארצנו והוא אחד המאמרים היסודיים בשאלה מסובכת זו. בסופו הוא אומר: “היהודים והערביים מוצאם אחד. מה שהפרידה ההיסטוריה היא יכולה לשוב ולאחד”.

בשובו ארצה עם תום מלחמת העולם הראשונה, התרחב חוג עבודתו והקיף מפעלים שונים: הוא סייע לייסוד “בנק הפועלים”, כי רופין שם את מבטחו בעיקר בכוחות הפועלים. הבנק עתיד היה להביא עזרה רבה למשק העצמי של הפועל בארץ ולגרום על־ידי כך להתפתחות הישוב כולו.

באישיות רופין נתרקמה איפוא דמות של כוח ציוני בונה ורב־פעלים, איש הדעת והרגש כאחד.

שונות ומגוונות היו פעולותיו של רופין לקידומה של ההתישבות היהודית בארץ־ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה: ניהול התישבות עמק יזרעאל, סיוע ליסוד הבנק האפותיקאי, מנהל מחלקת ההתישבות החקלאית של ההנהלה הציונית ועוד. בד בבד עם פעילותו הציבורית בשטחים אחרים.

ביקר בזמנים שונים בארצות אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית, רוסיה הסובייטית ועוד, לצרכי עבודתו המדעית לחקר הסוציולוגיה היהודית.

נפטר בירושלים ביום ה' טבת תש"ג (16.12.1942).

המלצות קוראים
תגיות