רקע
יעקב יערי־פולסקין
יקרים וטהורים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

הסופר הקודר ורך־הנפש, הנוקב ובעל־הנשמה י. ח. ברנר, הקדיש את ספרו המיוחד במינו “מכאן ומכאן”, לשני ילדים בארץ־ישראל, גיבורי חיי יום־יום כדבריו: “את הכי־נלבב וטהור בקומץ העלים האלה אני מניח בדמע על קברי יקירי וטהורי הניך פסילוב ורבקה צ’יזיק”. הניך פסילוב ורבקה צ’יזיק – ומי היו אלה, שכבשו את לב ברנר? לא סופרים ומשוררים היו, אף לא שומרים־גיבורים שנפלו חלל ביהודה או בגליל.

הניך פסילוב היה נער יתום ועני, פועל במושב־העובדים עין־גנים, שאצל פתח־תקווה. החבר הקטן הזה במשפחה הגדולה של עלובים ונדכאים, כבש את לב ברנר, בן המשפחה הזאת גם הוא, – ברנר המבקש את בני המשפחה הזאת בכל מקום וגם מרגיש בהם. ידעתי והכרתי את הניך החביב ועבדתי אתו יחד בעין־גנים. דברי ימי חייו הקצרים פשוטים הם: נולד בכפר אצל הומל למשפחה עניה ועובדת. אמו האלמנה עם הרבה ילדים נדדה מיד אחרי הפוגרומים האוקטובריים בשנת 1905 לארץ־ישראל והתישבה במושבה פתח־תקווה. כאשר מלאו להניך שתים־עשרה שנה, מסרה אותו לבית־הספר היהודי־צרפתי אשר לחברת אליאנס, “מקווה־ישראל”, ללמוד שם עבודת־שדה. הניך המוכשר והחרוץ למד בשקידה גדולה והיה התלמיד הטוב במקווה־ישראל. אבל הלב היהודי שפעם בגוף הקטן של פסילוב לא יכול להשלים עם האוירה הצרפתית של חברת “אליאנס” ששררה בבית־הספר. ופעם אחת דרש מאת המנהל, בשם תלמידים רבים, שיתחילו ללמד אותם עברית יותר מצרפתית, וגם את דברי ימי ישראל – ולא רק את ההיסטוריה הצרפתית.

מנהל מקווה־ישראל, יהודי מתבולל, מחל להניך פסילוב על חטא דרישתו “האיומה”, בשל הצטיינותו בלימודים, ונתן לו להמשיך את חינוכו בבית־הספר, לא גרש אותו… אבל פסילוב לא יכול עוד לשאת את הרוח הזרה ועזב בעצמו, באמצע שנת הלימודים את מקווה־ישראל. הוא שב אל אמו לעין־גנים, ועמד לעבוד כאחד הגדולים. עזר לאמו לשאת מאהלי הבדווים את דליי החלב הגדולים, שבהם מצאה אמו בקושי את פרנסת ביתה.

הניך היה לפועל טוב. הוא קיבל עליו מרצונו הטוב יחד עם אמו את עול פרנסת המשפחה מרובת הנפשות. אימץ את כל כוחותיו ואת שטח־האדמה הזעיר אשר לאמו ע"י ביתה – חרש, זרע ונטע עצים ממינים שונים. גידל יונים ומיני עופות רבים, נשא את החלב אל השוק בפתח־תקווה, עשה חמאה מחלב, ועבד קשה בלי־חשך. עבד – עד שגופו הרך היה קרבן לקדחת, שתקפה אותו לעתים קרובות. הפועל הרך בשנים פסילוב לא שם לבו לכך וסרב לשכב בבית־החולים ולהתרפא, כמו שיעצוהו רבים. איך יעזוב את אחיותיו, אחיו הקטנים ואת אמו האלמנה בלי עוזר וסומך? ואולם הקדחת ביקרה את הניך לעתים קרובות, חדרה יותר ויותר אל דמו ולשדו. הוא נלחם בה, בלע בכל יום כינין במנות גדולות, עד שחלה בקדחת הצהובה, המסוכנה, מחלה אשר מוות בה. רק אז נאות שיובילוהו אל בית־החולים ביפו, – אבל אחר את המועד, כבר אי־אפשר היה להצילו. הוא התענה עינויים קשים בבית־החולים. שבועות אחדים אחרי בואו אל בית־החולים, ביום שביקרנוהו אני וי. ח. ברנר, מצאנו אותו במצב של גסיסה. הוא הכיר אותנו בקושי. גופו היה פה ושם שחור כגחל, כשרוף באש. עד בוקר נמשכה גסיסתה הנוראה של הנשמה היפה ששכנה בגוף הקטן. בהגיע הליל אל קצו, בא הקץ גם לחיים הצנועים והמסורים של הניך פסילוב.

*

משדמות אוקראינה הדשנות באו אבות רבקה צ’יזיק, המטופלים בהרבה ילדים, לארץ, ובשדות הגליל השוממים על־יד כנרת, התנחל אביה כאכר. רבקה, בת ארבע־העשרה, קטנת־הקומה מכפי שנותיה הרכות, עם מחלפותיה הבהירות ועיניה העמוקות־הנבונות, עזבה את אביה במושבתו אצל הכנרת והלכה ברגל מן הגליל ליהודה. באה אל העיר יפו ללמוד מלאכה ולעזור באופן זה למשפחתה. בין הילדים־הפועלים שבבית־הספר למלאכה וריקמה ביפו, הכיר אותה ברנר וכלל גם אותה במשפחת העלובים והנדכאים.

ברנר התעניין בה מאוד ונכון היה לעשות הרבה בשביל הפועלת הצעירה. משכרה הזעום בבית־הספר למלאכת הריקמה השתדלה לחסוך ולצבור כדי שתוכל לשלם שכר־לימוד בגימנסיה היפואית ולהתקבל כתלמידה. אכלה מעט, רק להחיות נפשה. לבשה בגדים פשוטים מאוד, אך נקיים תמיד, חסכה פרוטה לפרוטה. י. ח. ברנר, בראותו את שאיפתה העצומה ללמוד כדי להגיע למטרתה ובידעו שמשכרה הבא לה בעמלה הקשה, לא תשיג לעולם את מאווייה, הציע לה באמצעותי לקבל ממנו חלק משכרו החדשי בשבועון “הפועל הצעיר”, למען תוכל לעזוב את מלאכתה ולהתמסר ללימודים. אבל הילדה הפועלת הגאה, שחפצה לסול לה מסילה בכוחותיה לבדה, בלי עזרת אחרים, משכה את ידה גם מתמיכתו של ידיד נאמן ולבבי כברנר. היא הוסיפה לעבוד, לאכול מעט, להתלבש בגדים דלים ולחסוך משכרה.

פועלים עבריים מהגליל, שעלו ירושלימה ברגל לחג הפסח, הביאו לרבקה, בעברם דרך יפו, ידיעות מעציבות על מצבו הקשה של בית אביה ומשקו. היא החליטה אז לבוא לעזרה לבני משפחתה. נפרדה מחלומה היפה ללמוד בגימנסיה העברית ומכל שהיו קרובים לה ביפו וחזרה עם חבורת פועלים ברגל מיהודה לגליל. נשכרה מיד לעבוד כשכירת־יום בחוות הקרן הלאומית כנרת. חיתה חיי שקט ועמל, חיי כפר ובערבים ובימי השבת והחגים קראה הרבה בספרים מענינים וטובים. שבעת רצון מחייה, בהיות לה אפשרות לעזור לאביה ואמה בטרחם ועמלם לפרנס את המשפחה. אבל לא עת רבה נמשכו חיי הכפר השקטים האחלה של הנערה. אסון פתאומי, מקרה־גורל עוור שם קץ להם.

פעם בבוקר בהיר אחד, בעבדה בשדה, נדקרה רגלה בברזל חד וחלוד והיא לא נתנה דעתה על כך, כי עליה לגמור את יום העבודה. וכאשר חשבה כן עשתה… אולם הדקירה היתה מסוכנת וגרמה מהר להרעלת דם. הובילוה אל בית־החולים המיסיונרי בטבריה וכעבור ימים אחדים מתה הפועלת־הילדה.

המלצות קוראים
תגיות