רקע
יעקב יערי־פולסקין
המגיד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

בשבתות אחרי־הצהרים, בעתות הנופש מהעבודה בחולות יפו שנועדו ליהפך על־ידינו לתל־אביב, הלכתי לרוב לשמוע אל דרשת הנואם העממי הידוע, המגיד צדיקוב. שמעתי את דבריו בעונג־נפש. הוא דרש לפני בעלי־המלאכה בבית הכנסת “מרכז בעלי מלאכה” שבנוה־שלום. אמנם שמעתי כבר נואמים מפורסמים בעולם, אבל אף אהד לא צדה את נפשי כמגיד החרד הזה. עת נשא בקולו הבכייני את מדברותיו היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב על הגאולה, שיבת־ציון ועל החיים העתידים של בני ישראל על “הרי יהודה, עמק יזרעאל והשרון”, בכה מרוב גיל כילד והזיל דמעות מעיני שומעיו, זקנים ונערים, חרדים ואפיקורסים. הוא הביא ארצה־ישראל את משפחתו, בניו ובנותיו, שנחשבו כטובים בין הפועלים החקלאיים והשומרים.

על מאורע טראגי וראוי להקבע לזכרון בחיי המגיד החרד ובנו אספר בזה. עם הבן עבדתי זמן מה ביחד במושבה אחת, מחרשה על־יד מחרשה, והוא נצב כחי לפני, כביום ראותי אותו בפעם האחרונה. אני חרשתי בשדה. פתאום ראיתיו מרחוק, הולך עם צרור על שכמו, אלה בידו ופניו מזהירים־שזופים, מתנהל לבדו בדרך מפתח־תקווה ללכת אל הגליל העליון. גם הוא ראני בעבודתי, נגש אלי, תקע לי שלום רחב, ריווה את צמאונו מכדי וישב לידי על הארץ. כששאלתי אותו לאיזו מושבה בגליל הוא הולך, ענה בגאווה: "אני הולך אל המושבה הרחוקה בגליל העליון, למתולה, שם נמצאים רק פועלים יהודים אחדים. אני רוצה ללמוד שם כל עבודת־שדה לנהל משק חקלאי, מה שנחוץ לנו ביותר בארץ־ישראל.

הפצרתי בו והבטיח לכתוב מכתב מהגליל. הלך ואני הבטתי אחרי המעפיל הזה עד שנעלם מעיני במרחבי מישור יהודה.

כעבור ירחים אחדים קיבלתי ממנו מכתב קטן, בו כתב:

“כמעט באתי הנה וקיבלתי עבודה שנתית. מכל מאוויי בימי חיי נמלא עתה הגדול ביותר: להיות פועל במושבה קטנה ויפה בגליל. אני שבע־רצון עד מאוד. הבדידות השוררת פה לרגל מיעוט מספר הפועלים העבריים בין הרבה ערביים מפילה עלי לעתים שממון, וביחוד בשבתות בעת שאינני עובד. אני משוטט אז כל היום בשדות שחרשתי וזרעתי במשך השבוע; לו היה פה מספר גדול יותר של פועלים יהודים היינו מהסים בשירי התחיה שלנו את זמירות הערביים הפועלים ורועי־העדר במושבה. עלו הנה מיהודה. עבודה יש להשיג פה, בואו, בואו, בואו!”

המגיד צדיקוב.jpg

המגיד צדיקוב


אני שאפתי מזמן לעלות לעבוד בגליל, אבל משום־מה דחיתי את הדבר מעת־לעת. מכתב צדיקוב עשה עלי רושם עז. בערב כאשר נקבצו הפועלים במטבח, קראתי לפניהם את המכתב ולמחרת יצאתי עם עוד פועלים אחדים מהמושבה פתח־תקווה בדרך הגלילה. בגליל התחתון, במסחה, עיכבונו הפועלים באמרם שצפוייה להם התנפלות מצד הערביים השכנים וסידרו לנו מקומות עבודה כדי שנשאר שם. עבדנו, שבענו רצון וחיינו חיים קשים אך שקטים ויפים.

עבדנו מתוך הרגשת חופש. מפוזרים ורחוקים אחד מהשני עבדנו בשדות, כל אחד בין ערביים אחדים, אבל לא הרגשנו את עצמנו בודדים. ידענו כי במקומות שונים בשדות עובדים פועלים אחינו ושירים עבריים נשמעים.

לחג הפסח חשבתי ללכת למושבה מתולה להתראות עם חברי צדיקוב, אך לא זכיתי עוד לראותו. דבר אחד הביא לנו את בשורת מותו וסיפר בפרוטרוט על ימי מחלתו ומותו.

ביום האחרון לעבודתו של צדיקוב בשדה, החל לרדת גשם שהלך וגבר. הפועלים מיהרו על הסוסים אל המושבה. קראו גם לצדיקוב לעזוב את עבודתו, אבל הוא אמר כי יגמור עוד את התלמים האחדים בקצה שדהו ויהי מה. נסעו בלעדיו. לאחר שעות אחדות בא צדיקוב אל המושבה. להתיר את הסוסים לא יכול עוד ובעליו האכר עשה את הדבר תחתיו. חמישה ימים היה שרוי צדיקוב בדלקת הריאות שבאה מהצטננות בגשם החזק. חמישה ימים ירדו הגשמים וכאשר זרחה השמש ביום השישי נסגרו עיני צדיקוב לנצח…

שמועת מות צדיקוב הגיעתנו שבועות אחדים לפני הפסח וכאשר עלינו לחג הפסח מהגליל ירושלימה, התעכבנו ימים אחדים בפתח־תקווה. יצאנו לטייל בחוצותיה, בזמן שהבאים בימים הלכו לבית־הכנסת, ופגש אותנו צדיקוב האב. הוא שאל אם נבוא לשמוע אל דרשתו על מעשינו והתנהגותנו. דיבר אלינו בנעימת מוסר וקולו היה כקול אב מיסר לבניו. שמענו מחרישים את מוסרו. לא חפצנו לענות לו דברים מדאיבים מפני שידענו שמוסרו בא מלב יהודי כואב. בהיוודע לו כי אחדים מאתנו באו מן הגליל, פנה אלינו כמתחנן בשאלות על בנו “העובד במתולה ולא כתב זמן רב מכתב”. – “איככה זה אין בן בא לחג הפסח אל ביתו ומשפחתו?” – ושוב דברי מוסר: “כבר אין חג וימים טובים? – – אין אב ואם, משפחה? – – הלא באלוהים חדלתם מכבר להאמין! מה איפוא נשאר לכם? ארץ־ישראל ועברית. ואם לא תהיה ארץ־ישראל?… מה אז? אז תהיה ריקנות, אפלה, נפש קפואה! אז תהיה תהום!… יבוא גם שמד… וכו'”.

מודעות רבות הודיעו במושבה על הדרשה אשר ידרוש המגיד צדיקוב בשבת, “שבת־הגדול”, בבית־הכנסת, – על התהום שבין הצעירים ובין הזקנים ועל שאלת הפועלים העבריים. היו עצם ימי המלחמה בין הצעירים והזקנים, בין האכרים החרדים והפועלים ה“אפיקורסים”. כל בני המושבה, גדול וקטון נאספו לשמוע אל דרשת המגיד על הענין הקרוב אל לבם.

כאשר באנו אחרי־הצהרים לשמוע אל דרשת המגיד, כבר מצאנו את בית־הכנסת מלא מפה לפה. דממה שררה. קולו החזק נשמע בכל בית־הכנסת הגדול והגבוה. הוא רגז. כעס – ודיבר דברי פיוס, ייסר – ודעיבר אל הלב, וגם ביקש את האכרים שיבינו לרוח הפועלים החלוצים שדרכם סוגה באבני־נגף. אחרי־כן סיפר על אשר יקרה לעם היהודי בזמן האחרון בגולה, לאחר שסייר בה לאורכה ולרוחבה. דיבר בחום על עמנו בגלות שעוד מעט יחדל להיות עם, אם לא תעמוד לו תקוותו היחידה בארץ. דיבר על בני הנעורים שלנו העוזבים את עמם ומקריבים את נפשם בעד האחרים. נשמעה בכיה חרישית מעזרת־הנשים וצפצוף צפרים שבאו ביעף ופרחו דרך החלונות. אחרי־כן שב לדבר אל הבחורים־החלוצים וייסר את האכרים שאינם רוצים להושיט להם יד־אחים. פתאום שלח מבט חד וחודר אל הצד שאנו הפועלים ישבנו שם, וקרא:

"הבן יכול לעזוב את אביו ואמו… את משפחתו… ולנדוד… ולהיות נדח… באיזה מקום נשכח… במושבה דלה, רחוקה מכל ישוב… כרות מהחיים… בין המון ערביים פראים… ירחים, שנים…. לצעוד בדד אחרי המחרשה… בחום הגדול ובגשם הגדול, למען גמור את התלמים האחדים… ולנרטב כולו מכף רגל ועד ראש, עד לעצמות… לחלות במחלת דלקת־ריאה… למות… מי שהולך בדרך זו הוא גיבור… יהודי נאמן…

“יהודים!” צעק פתאום בקול גדול, “הם אינם אפיקורסים, הם גיבורים, הם גיבורי ארץ־ישראל… בעיני ראיתי את בני־הנעורים שלנו נופלים על באריקאדות, אבל לא בשבילנו… היום… לפני שעה… קיבלתי בשורה: נפל גיבור יהודי בארצנו… בשדנו.. פועלים עבריים הביאו לי את הבשורה משדות הגליל”…

ובהתלהבותו גמר:

“יהודים! קראו יחד עמי את הברכה: שהחיינו וקיימנו והגיעתנו לזמן הזה!”

הדמעות החלו להחניק אותו, אהבתו לבנו התעוררה בו בכל עצמתה, ובבית־הכנסת שררה דממת־מוות. שמעו רק יבבה חרישית של המגיד, קולות בכייה מעזרת־הנשים וצפצוף הצפרים שעפו מעל לראשינו בחלל האויר. הביאו את המגיד אל בית קרוב, בית אחד האכרים. אנו הפועלים יצאנו נרעשים מבית־הכנסת והתפלאנו: מפי מי נודע לו על מות בנו ואנו לא סיפרנו לו?…

המלצות קוראים
תגיות