רקע
יעקב יערי־פולסקין
אכר צעיר – דוב קליי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

פגשתיו בניו־יורק. אני נסעתי לקאליפורניה מארץ־ישראל והוא חזר מקאליפורניה לעבוד בשיטת־העבודה הקליפורנאית בארץ. עוד לפני הפגשנו בניו־יורק החלפנו מכתבים בינינו, כי בהיותי עוד בארץ התענינתי בחברת “האכר־הצעיר”, אשר יסדו צעירים יהודים משכילים באמריקה. הם למדו עבודת־שדה והתעתדו להיות אכרים טובים בארץ. דוב קליי היה אחד החברים המסורים ב“האכר־הצעיר”, ועמו באתי בחליפת־מכתבים על תנאי העבודה בקאליפורניה ובאיזו מידה הם מתאימים להכשרתנו אני. בבואי אתו במגע בהיותי באמריקה, נודעו לי פרטי חייו הראויים להקבע לזכרון.

קליי נולד במושבה יהודית ברוסיה בסביבת מליטופול ונעוריו ועלומיו עברו עליי בשדה וביער. הוא קיבל חינוך טוב ולמד, מלבד שפת־האם, עברית, רוסית וגרמנית.

בהתחזק תנועת “פועלי־ציון, ברוסיה, נספח אל המפלגה. הויכוחים הסוערים על ה”נוסח הפולטבאי" של,חסידי בורוכוב" והנוסח המינסקאי של “פועלי־ציון” לא סיפקו את רוחו של הצעיר השואף למעשה ופעולה והוא עזב את רוסיה ונסע לפאריז. צרפת הפוחזת לא משכה את לבו ובלי אגורה בכיסו נסע כפועל באנית־משא לקנאדה. עשה זמן כפועל נודד ועבר ביער בקרדום. מקנאדה הגיע ברגל אל ארצות־הברית. שנים אחדות נדד באמריקה, עבד עבודות־עיר שונות ובשנת 1908 נכנס את בית־הספר החקלאי היהודי שבעיר ואודביין. בעת החפשית מעבודתו, שקד אל ספרי בוטניקה וכתבי־עת חקלאיים והתכונן להיות מומחה ואכר למופת בארץ־ישראל. בהיווסד חבורת “האכר־הצעיר” הצטרף אליה ונסע לקאליפורניה, שאקלימה ונטיעותיה דומות לאלה שבארץ, למען השתלם. שני מקרים מחייו בקאליפורניה, שסח לי בין יתר הדברים, נחרתו בלבי ואת האחד אמסור בזה.

בעת הראשונה לא זכר את יהדותו והיה חבר שווה לכל בני המשפחה הבינלאומית המגוונת של פועלי החוות והאחוזות באמריקה. ואולם פעם אחת הזכירו לו כי יהודי הוא, זאת אומרת: ברייה מיותרת בעולם, ודבר זה לא שכח עוד. המקרה העליב אותו עד שרשי נשמתו וכך היה המעשה. בבוקר אחד גמרו בנאים בחווה בנין אסם גבוה מאוד לאגירת מספוא לחורף. הבנאים, בירדם מהחומה, קלקלו במקומות רבים את הסולם, בחשבם שאיש לא יצטרך עוד לעלות למעלה. מעתה היתה סכנה חטפס בו והפועלים שהיו במקום־המעשה בעת גמר הבנין ידעו זאת. כאשר נגש מנהל החבורה ושאל: "מי נכון לעלות להתיר את הסולם? " לא ענה לו איש. הוא שאל שוב בלי לקבל מענה. אז שם בפועלים את עיניו, בחן את פני כל אחד מהפועלים הינקים, האיטלקים, הספרדים, המכסיקאים ועמד אצל קליי. נעץ בו את עיניו ואמר לו בקול מלגלג: “הנה קליי, הוכח נא את גבורתך היהודית וטפס ועלה למעלה להתיר את הסולם”.

– "לא נאה היה לי להתנגד בדיבור להצעה. אימצתי את לבי ובהחלטה נמרצה, או בזהירות

רבה, טיפסתי בסולם השבור על למעלה, התרתי אותו וקשרתי את חלקיו בחבלים. בעלותי וברדתי לא הייתי בטוח שארד בשלום. ואולם אומץ־רוחי וזהירותי היו בעזרי. כאשר הגעתי למטה קיבלוני הפועלים בקריאות הידד. גם לאחר שעות לא יכול לבי להרגע, וכאשר פגשתי אחר־הצהרים את המנהל לבדו, שאלתיו לסיבת בחרו בי, היהודי האחד, להעמיד את נפשי בסכנה. הוא ענה לי בגילוי־לב ובפשטות:

“אומרים כי היהודים הם פחדנים. חפצתי להיווכח אם אמת הדבר. ושנית, עמדה לפני השאלה: חיי מי יקרים יותר וחיי מי עלי לשמור יותר, – של הנוצרי או של היהודי? – של הנוצרי יקרים בעיני הרבה משל היהודי”.

"דבריו דקרוני בבשרי כמחטים, ובקול רוטט מהתרגשות אמרתי אליו:

"ועתה נוכחת כי היהודים הם פחדנים ובלתי־פחדנים כבני כל עם? "

“כן, עתה ראיתי כי יש יהודים רוכלים מכל המינים ויש יהודים כמוך”.

"פניתי אליו בכעס ואמרתי:

"הכן לי בערב את חשבוני ואת השיק שלי. איני יכול להוסיף לעבוד אצלך. אתה שונא אדם, חיי יהודי זולים לך משל נוצרי ולכן איני רוצה לעבוד עוד אצלך ".

" המנהל פיט נעלב מדברי והחל לבקשני שלא אעזוב את ההווה ואשאר בה. והוא יעלה לי את שכרי, ישימני לסגן מנהל על המכסיקאים. עזיבתי את החווה היתה בשבילו הפסד, כי בידיעתי את עבודות השדה, את הטיפול בבהמות ובמטעים הבאתי לו תועלת רבה. ועוד מעלה מצא בי: בזמן שכל פועלי החווה, בקבלם שכר שבועות אחדים, נדדו הלאה באמרם: “אמריקה רחבה וגדולה”, – נשארתי אני כפועל קבוע וידעתי את הנעשה בחצר, באורוות ובשדה.

"הוא הוסיף להפציר בי שלא אעזוב את המקום והבטיח שיעלה את שכרי אך עניתי לו באופן קטיגורי:

" אני אמנם יהודי, אך בכסף לא תקנה אותי. מחר עם עלות השחר אעזוב את המקום".

לא חפצתי עוד לדבר עמו והוא רכב לו למקום אחר בחווה. עם עלות השמש עזבתי את החווה, מקלי בידי, צרורי על שכמי ונדדתי הלאה עד שהשגתי עבודה מחדש". – –

זו תמצית סיפורו של דוב קליי. ביום נסעו מאמריקה לארץ ליויתיו אל האניה עם עוד חבר אחד מ“האכר הצעיר”. הזהרתי אותו שהמציאות הארצישראלית הפכה אותו במידה מרובה מחלומותיו אך אל יגרום לו הדבר מפח־נפש. דוב קליי צחק לי ולדברי ולחץ את כפי בידו הגסה. הראה לי בבטחה את המכונות הקאליפורניות שהוביל עמו לארץ.

אחרי זמן מה נסעתי מניו־יורק לקאליפורניה ולא שמעתי דבר על קליי ומעשיו, אבל הייתי בטוח שהוא המוכשר והחרוץ הצליח לשכלל את שיטת העבודה החקלאית בארץ. וכפי שנוכחתי אחר־כך לא שגיתי במשפטי. חזרתי מקאליפורניה, חדשים אחדים לפני פרוץ המלחמה העולמית, ובעברי בגליל התחתון, פגשתי את קליי בלכתו ברגל מהעיר טבריה אל חוות כנרת. הוא לא השתנה כמעט, פניו היו בריאים ושזופי־שמש בעמק גינוסר כבעמק הביקרספלדי בקאליפורניה, שבו עבד קליי. אבל סבר־הפנים של הנודד האמריקאי חלף מעליו. אחרי ששאלתי אותו על חייו בארץ, חלומותיו ומעשיו, ענה לי בנחת של אכר:

“היודע אתה מה? מדברים אנו תמיד על בית ומולדת הדרושים לנו. ואולם היום, בלכתי מטבריה לחוות כנרת, בדרך אל חוף־הים, תפוס להלך־נפשי ושקוע במראה עיני. בהרים שמעבר לכנרת ובים היפה עצמו, בהחילי להתקרב אל מושבתי ובראותי אותה מרחוק משתרעת נגד עיני, הרגשתי כי המושבה הקטנה הזאת היא ביתי, מולדתי. הרגשתי כי יש לי מולדת, קטנה אבל טובה ויקרה. אינני מתכוון לומר שלעמנו יש כבר בית־מולדת, אינני משלה את עצמי. לעמנו אין עוד פה מולדת וכל העם אינו חושב עוד על דבר זה ואולם אנחנו, אני ואתה מבני ישראל המשתוקקים למצוא בית־מולדת בשבילם, מצאנו אותה – קטנה אך טובה ויקרה” .

דוב קליי היה לאכר במושבה מנחמיה על גדות הירדן, הכניס את מכונותיו האמריקאיות ונקט שיטות קאליפורניות בעבודה. האכרים שצחקו בזמן הראשון למעשיו וחידושיו, עשו אחרי־כן כמוהו. שדותיו נתנו הכנסה גדולה יותר. הוא רצה להיות למופת לאכרים. הוא עבד בעצמו את אדמתו ולא השתמש כלל בעבודה שכירה. בכל זאת היה מצב משקו טוב מזה של משקי כל האכרים. בחצרו שרר סדר, שדותיו היו מעובדים, את פרתו חלב בעצמו, ובמה נחשבה לקליי חליבת הפרה הארצישראלית האחת לגבי ארבעים פרות קאליפורניות שחלב בידיו? – –

אמנם קשה היה להיות אכר במשטר התורכי, וקשה עוד יותר היה לו להיות אכר־רווק, בלי אשה שתנהל את משק הבית, תגדל עופות ותעשה את עבודות הבית. – אך דוב נשא אשה, התמסר עוד יותר למשקו ונהיה לאכר מופתי. בא הגורל הטראגי והשבית פתאום את כל מעשיו וכוונותיו של האכר החרוץ הזה.

המלחמה העולמית פרצה. רוב הקונסולים של מדינות ההסכמה, המגינים של הישוב היהודי בימים ההם, יצאו את הארץ, והישוב, וביחוד הגלילי, הופקר. שודדים ערביים ארבו למושבות וציפו לרגע־כושר, כדי להתנפל על המושבה האחת או השניה למען החריב הכל. הם החלו לפשוט עם חמוריהם וגמליהם על השדות. רמסו את התבואה או קצרו אותה והובילוה אתם.

באחד הימים קרא השלטון הצבאי בטבריה את הגברים מהמושבה מנחמיה להרשם לעבודה בצבא. הגברים, וקליי בתוכם, יצאו לטבריה. הדבר נודע לשייך השודד, שכן המושבה, שבינו ובין אכרי מנחמיה שרר סכסוך בגלל גניבותיו התדירות. גברים, מלבד זקנים וילדים, לא נשארו במושבה. בשביל השייך היתה זו שעת־כושר להתנפל על המושבה. וכשבא הערב, צרו עליה השייך ואנשיו. שני שומרים, שעברו במקרה במושבה, ראו את הסכנה הצפויה והחלו להגן עליה. אחר מטר היריות של המתנפלים נחסמו מוצאי ומבואי המושבה במכונות הקצירה והדישה הגדולות, בעגלות ובאבנים. כשאזלו הכדורים של השומרים וראו כי המצב נעשה מסוכן, – קלע אחד מהם ישר אל השייך, ראש כנופיית השודדים, והפילו מתבוסס בדמו. המתנפלים, בראותם כי מנהיגם מת, נבוכו והחלו לסגת ולעזוב את המושבה.

קליי ואכרי מנחמיה, בהיוודע להם בטבריה על ההתנפלות, חשו לשוב הביתה. קליי אץ לפנים – על מושבתו התנפלו, על ראש אשתו מרחפת סכנה… הוא רץ ונשקו בידו אץ לפנים – על מושבתו התנפלו, על ראש אשתו מרחפת סכנה… הוא רץ ונשקו בידו בליל־החושך. ברוצו התנגש עם קרובי ההרוג, אשר נשאו את החלל וצמאו לנקמה. הם רצחו את קליי באכזריות־נקם ואת גופו השליכו, העלימו. שלושה ימים ושלושה לילות חיפשו החברים בגליל את גווית דוב קלייב ואדים ובגאיות ועברו בסירה לאורך הירדן. ביום הרביעי משו בעזרת ערבי את הגוויה מהירדן, כשהיא נפוחה מהמים וקשה היה להכיר כי הוא הוא קליי בעל השרירים ורחב־הכתפיים. הביאו אותו אל קבר ישראל על גדות הירדן.

המלצות קוראים
תגיות