רקע
יעקב יערי־פולסקין
יוסף חיים ברנר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרמ“א־1881–תרפ”א־1921)

…הרחק מדרך המלך, בחדר קטן וצר, שכן האדם היקר והסופר הבודד – י. ח. ברנר, אתו אפשר היה לשוחח, לפניו אפשר היה לספר ולגלות בלי מורך־לב ובושה – את הכל, אדם פשוט, צנוע. אך תמול חלפה רוחו כסות־זוועה בין דפי “הפועל הצעיר” או “האחדות” ושמה את מדברנו לחרדה. ועתה ניצב לפניך שקט ובהיר, ובבת־צחוק של ענוות־חן הוא משוחח עמך שיחת־חבר נאמנה, שלווה, מנחמת ומעודדת. אתה נפטר ממנו שלו ובטוח. רוח היאוש סר מעליך, ענני השחור נמוגו: יש עוד אדם בעולם, חי וישר, אח סובל וטוב, היודע ומבין הכל, – וטוב לך שלמצער בבדידותך אינך בודד.

אכן, נשמה גדולה שכנה בקרב האיש הזה, אשר לא פסקה מכאוב את מכאובי זולתה, מתבוע השכם ותבוע את גזילת העני מידי עושקים עריצים ואת עלבון החלש הנרמס ברגל החזק. אב אוהב ורחמן לכל אשר שערי האהבה והרחמים נעולים בפניהם.

אל ברנר התיחסה משפחת העובדים בארץ כאל אחד מהם, ויאהבוהו. זו לא היתה אהבה חסופר בגלל קסם לשונו, אשר בהעלם הקסם תעלם גם האהבה. זו היתה אהבה פשוטה ובלתי אמצעית, כאהבת אח אל אחיו אשר גורל־חיים אחד לשניהם ואשר האחד מהם, מסיבות נפשיות ידועות, משיג את החיים הללו השגה מקפת ועמוקה יותר. כזאת היתה אהבת העובדים לברנר. הם אהבוהו למרות שלא נהג בם סלסול, אף לא נמנע לרוב מהגיד את האמת, עם כל העוקץ המר והממאיר שבה, – בפניהם. הם אהבוהו, כי דברי מוסרן יקרו להם מכל דברי ליטוף וחנף, כי ידוע ידעו אשר דבריו נובעים ממקור נאמן וטהור – מקור הצער והאהבה.

הוא היה רוח הסועה בקרב המחנה. ויש אשר ממשק כנפיו היה נקפא הדם, אך יש שהצית בך את אש־המרד. הוא לא נתן מנוחה לאלה, ששאננות־השובע היא משאת נפשם. אך יותר מלזולתו לא נתן מנוחה לעצמו, לנפשו. הוא היה אותו בעל־תשובה נצמחי, החושב לתומו כי אין לך בעולם חוטא ופושע גדל ממנו.

בחייו הפרטיים לא ידע קורת־רוח גדולה יותר מאשר לגרום קורת־רוח לזולתו. חברים־פועלים או תלמידי בתי־הספר, שהיו נוטים מזמן לזמן לחטוא בכתיבה, היו נושאים אליו את ראשית ביכורי פרי עטם, בלי מורא, כאל חברם הסופר מכבר הימים. הם הרגישו מראש בהתנהגותו התמה והפשוטה, תמה ופשוטה לפעמים עד לאכזריות. בבת־צחוק נדיבה, אך בלי צל של ביטול, נטל מיד הטירון את כתב־ידו ואם מצא בו איזה ניצוץ, וניצוץ בלשונו של ברנר הריהו – אמת, מיד בטוח היה הצעיר המאושר, כי עתידה יצירתו בזמן מן הזמנים לראות אור באותיות של דפוס. אמנם הטירון נצטווה עוד לעבוד – להעמיק את התוכן, לצרף את המחשבות, לחזק את ההגיון וגם לשכלל את הצורה, – אולם בסוף דבר שמו של המחבר הצעיר יתנוסס שחור על גבי לבן. מובן שבעת הצורך לא היה נמנע ברנר מהטיף מוסר: אסור לכתוב, כשאין צורך בדבר; יש לעבוד, לחיות והרגע המבוקש בוא יבוא. סתם יופי – אין בו אמת, אין נפש. אינו כדאי. מותר לקרוע, גם לשרוף. אין דבר, יבוא הרגע הנכון.

5 יוסף חיים ברנר.jpg

יוסף חיים ברנר


צער העולם היה עצור בקרב נפשו של ברנר ובחבלי געגועים ערג ונהר לבבו לחיים עבריים בריאים וטהורים. מטוען צער וגעגועים אלו, ניצב כצור איתן בקרב המחנה וחזק את הרוחות. קרא השכם וקרוא לעבודה וליצירה. כן פעל ועבד האיש ברנר שלוש־עשרה שנים רצופות, מהיום הראשון לבואו אל הארץ עד האחרון ברגעים האיומים לחייו.

ארץ־ישראל היתה בשבילו התקווה האחרונה – היחידה והאחרונה, לא מפני שהכל היה שפיר, כי מי כמוהו היטיב לראות ולב מי כלבבו הנאמן כאב על הפגמים והמגרעות אשר מלאה בהם תקוותנו זו? – ארץ־ישראל נעשתה לו התקווה היחידה והאחרונה, כי מעבר לה לא היה מקום ללכת, ואדם כברנר לא יכול היה לקבל מצב לאין־מוצא – –

במה, איפוא, מתבטאת ציונותו? כיצד ואיזה דרך בא לארץ הסופר יוסף חיים ברנר?

בשנת 1904–1905, מיד אחרי הקונגרס האוגאנדי וכמחאה נגדו, התחילה העלייה לארץ, ולאחר התפרצות פרעות־אוקטובר ברוסיה גדלה העלייה עוד יותר. טובי הצעירים קמו ועזבו את רוסיה ועלו אל הארץ להגשים את משאת נפש העם בחייהם הפרטיים בעבודה בכרם ובגן ובכל עבודה גופנית אחרת. העובדים הללו מצאו בארץ קומץ קטן של אכרים, אלה שהיו לפנים חלוצים ונהפכו לבסוף לבעלי־אחוזות זעירים חניכי התמיכה ומוקפים המון עבדים־ערביים; הרכוש העברי, ולרוב הנפש, מופקרים לכל שודד ורוצח ו“עם התחיה”, נקרא בפי שכניו בשם המגונה “ולאד־אל־מות”…

בעת ההיא וקבוצת חלוצי־העבודה, מפלגת הפועלים הראשונה בארץ־ישראל בשם “הפועל הצעיר”, יצאה (בשנת תרס"ח) אל הצעירים העבריים שבתפוצות הגולה בקול־קורא, בו גילתה את האמת המרה על מצב הישוב בארץ. קראה להתעורר, לקום, לעזוב את ספסלי הלימודים בבתי־הישיבה, בגימנסיות, באוניברסיטאות ולעלות אל הארץ לעבוד את עבודת העם.

לקול הקורא הזה נענה ראשונה י. ח. ברנר בשורת מאמרים נלהבים ב“הזמן” הוילנאי. בהשפעת הקול־הקורא החי אשר פרץ מעמקי לב העובד העברי בארץ, התחיל לגמול בברנר הרעיון שהעסיק את מוחו עוד זמן רב קודם לכן – להזניח את עבודת הספרות ולעלות לארץ־ישראל להיות שם לעובד־אדמה. הסופר הנודד ברנר בא לידי מסקנה, כי אין תקווה ועתיד לספרות העברית בגולה כל זמן שלא יהיה לה קרקע ויסוד מוצק בארץ מולדת, במקום שהשפה תהא מדוברת בחוצות ושהספרות תוכל לגדול ולהתפתח מתוך חיי עם בריאים וטבעיים. ויסוד כזה מוכרח להווצר בכוחו ואונו של העם ולא בכוחות זרים.

צריך, איפוא, להזניח את העט ולאחוז במעדר.

*

וברנר עוזב בחשאי את הגולה, ועוד יותר בחשאי, כמעט בהסתר, כדי להמנע מפגישות חגיגיוּת, הוא בא אל הארץ, יורד, אך לא בנמל יפו – קלחת הפוליטיקה והעסקנות, כי אם בנמל חיפה, לרגלי הרי הכרמל. משם הוא מפליג ברגל בדרך של שמונה שעות הליכה לחדרה ועושה בה את הנסיון הראשון, נסיון של סופר משכיל ורגוז־עצבים ליהפך לפועל חופר במעדר. ברנר רואה את עצמו בזמן הקצר הזה מאושר שעלה בכוח רצונו להגשים את שאיפתו בחיים.

זולת זאת נוכח הסופר י. ח. ברנר במקום החשוב שהספרות העברית תופסת בארץ. שומע את הדיבור העברי החי מפי ילדי המושבה, ולבו מתמלא גיל בשבת הראשונה אחרי ימי עבודתו הוא מבקר את מורה המושבה, מוצא אצלו ספריה קטנה של ספרים עבריים לקטנים ולגדולים, שביניהם גם כתביו. וברנר רואה ומרגיש בפעם הראשונה בחייו, כי יש בעולם הרחב והגדול נקודות־מושבות קטנות בארץ־ישראל ובהן דרישה טבעית לספר עברי, קורא עברי חי…

ש. דיין, שנזדמן לו לעבוד בידרה עם ברנר, מספר עליו ועל ימי עבודתו הראשונים כדברים האלה:

"לפני שתים־עשרה שנה, בערך, חפרנו בורות לנטיעה באחד הפרדסים בחדרה. העבודה נמסרה לנו בקיבולת. צריכים היינו לעשות מספר גדול של בורות בעומק של מטר מרובע כל בור. המחירים היו בינוניים: פועל רגיל היה מרויח עשרה גרושים; המצטיינים היו משתכרים עד מג’ידיה1 – 8 בישליקים2 ליום.

בהזדמן אלינו פועל חדש, היינו מעמידים אותו בשורה מיוחדת.

באחד הימים בא לעבודה צעיר חדש ובעל פנים עגולים ובתנועות מרושלות החזיק במעדר. הועמד בשורה והתחיל לחפור.

בורותיו היו משונים, חסרי המידה הדרושה, כבורותיו של כל חדש. ביום הראשון השתכר 4 מטליקים3. הוא התעצב.

ניחמנוהו והסברנו לו, שזה גורלו של כל חדש ובלתי מנוסה, אבל לכשיתמחה ישתכר כאחד מאתנו. כעבור ימים אחדים התחיל להשתכר 8 מטליקים ליום. מצב־רוחו הוטב.

והנה ביום אחד נוספו לנו עוד פועלים לקיבולת זו. בבוא הפועלים הנוספים, נמצא ביניהם אחד שהכירו ובפני כולם קרא: " הלא אתה הנך ברנר! "

רפו ידיו של ברנר, נשמט מהן המעדר.

החברים סבבוהו, לא נתנו לו מנוחה. התרעמו על התחפשותו, ביקשו ממנו הרצאות, הציעו לסדר לו נשף של קבלת־פנים; כל ההצעות הללו ציערו אותו, מצב רוחו הורע. סודו נתגלה והוא עמד לעזוב את המושבה.

פעם אחרי־הצהרים, בשעות המנוחה, כשהיינו מתגוללים על רצפת מטבח הפועלים ולא יכולנו להרדם מעקיצות הזבובים, ראיתיו עומד על־יד צעירה אחת, שכבסה את חולצת חתנה ובכתה חרש. ברנר דיבר אליה רכות:

"אל תבכי! צעירה, שחתנה משתכר 8 בישליקים ליום בחפירת בורות, צריכה להרגיש את עצמה מאושרת "…

הוא עצמו הספיק כבר להסתגל לעבודה, התחיל להשתכר יותר משמונה מטליקים ליום ואף התחיל להרגיש את עצמו מאושר יותר בארץ". – –

אולם ימי אשרו של ברנר בעבודת־אדמה לא ארכו הרבה. העבודה הקשה של חפירות בורות, אשר לא נוסה בה מעודו, תנאי־החיים של הפועל באותם הימים, היחס המיוחד מצד העובדים אליו כסופר, למרות התאמצותו להשתמט מזה, ועל הכול – הירידה החמרית והמוסרית ששררה אז בארץ – התחילו מרגיזים את רוחו. חרד מרבצו הארי. אשר ניסה לשוא לישנו בהלמות המעדר. וברנר חוזר להחליף את זה האחרון בעט. את המעדר אמנם הזניח, אולם חייהם של המאושרים אשר עבדו בו ועבודתם נעשתה להם לטבע, החיים הללו נחרתו עמוק בלבו ולהם הקדיש את עטו בארץ.

אחרי־כן, בשכבו בבית־החולים המיסיונרי בטבריה, נזכר ברנר בלב דואב ובגעגועים רבים בימי עבודתו הראשונים בארץ, ורשם ב “מכאן ומכאן” :

"האדמה, הרצה כל־כך מהר, לא הספיקה במשך הזמן הזה להסב את השמש אפילו שתי פעמים, ואני הבריה החולה, הספקתי להתרחק מאותם הימים מרחק כל־כך גדול. – פלאי הטבע!

"כן, לשוות לפני את כל רטט הדבר לא אוכל, לא אוכל… אבל להלבישו בדברים פשוטים וקצרים, כמדומה, שזה לא יקשה עלי כל כך…

“כן, הדבר היה פשוט: מקור אכזב בפרט ובכלל. החלום הפרטי על השנוי בחיי עצמי, על השיבה אל אם־כל־חי, על החיים והעבודה בחיקה ועל המוות הקל לרגליה בבוא חליפתי – אותו החלום, אשר יותר משדיברתי עליו, – הגיתי עליו ברטט ובבושה לפני עצמי – זה החלום שנפתר מיד לא־טוב: במשך של איזה ימים נוכחתי כי לא אני האיש וכי, ברצון או שלא ברצון, עלי יהיה לשוב לעבודת עטי; להתפרנס ממנה. והחלום על רפואת הכלל על ידי האחדים מאלף כמותי, שיבואו לשם ונאחזו בארץ ויבנו, ושעם חדש יצוץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים. עוד במבוא שערים היה כתוב: מן הפחת אל הפח, משנאה לשנאה, מחוסר־יסוד לחוסר־יסוד. אמנם בתחתיות הלב היה ידוע כמעט הכל מראש – וביחוד בנוגע לכלל, לטבעו ולמצב הענינים – והרבה, לכאורה, לא התעיתי בשוא את נפשי ובכל זאת – המציאות, כנראה, תמיד קשה היא גם מן הדמיון היותר שחור” .

כפי שהזכרתי כבר, ירד ברנר אל הארץ לא ביפו, מרכז התנועה עם עשרת אלפיה היהודים ומוסדותיה העבריים, שישוב הערבי מרגיש בהם ומתחשב בהם מאוד. ברנר ירד מעל האניה בחיפה הערבית־הנוצרית, במקום שהיהודים נמצאו אז במספר קטן והישוב העברי החדש התחיל להכות בה שרשים רק בשנים האחרונות שלפני מלחמת 1914. בבוא ברנר לארץ היה הישוב העברי בחיפה בלתי ניכר והערבים הביטו אז על היהודים החדשים בעין רעה. ב“מכאן ומכאן” הוא מספר על רשמיו הראשונים בארץ לאמור:

"בערב הראשון אני יוצא לטייל. איזה שבילים צרים, נפתלים ונאלחים! אבל אמונה גדולה מחלחלת כי באתי ל “ארצי”. – מן המושבה הקרובה באים שני פועלים עברים רוכבים על חמורים ומטפחות לבנות על ראשיהם. מטפחות חבושות באופן משונה, מקומי. רגע אחד נדמה לי: זהו! עולם חדש! אולם עד שאני עומד ושמח, התנפלה עלינו מאותם המשעולים המאוסים חבורת שקצים ערביים בקלסה, המעשה הישן־נושן: יאהוד… " האכה אכה, רבותי?! " – נצנצה בתוכי הרגשה אמיצה וגאה, הרגשה של איש הנמצא בארצו, אלא שמיד הזכירוני מלווי, שבתוך עיר שכולה נכרים ורובה נוצרים אנחנו…

"ובכן.. שוב.. יש עוד מין נכרים בעולם, שצריך לסבול מהם.. גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!

“ובכל זאת התאמצתי.. ובכל זאת נסיתי להשלות את נפשי ברגשי ארץ מולדת…”

על יחסו הבקורתי של ברנר אל “הפועל” שבו יעיד פרט זה, העתונים בחוץ־לארץ עשו פרסום רב לעובדה וכתבו על “הסופר העברי המפורסם י. ח. ברנר, אשר קם פתאום ועזב את הגולה ועלה לארץ־ישראל ונהפך לאיש עובד האדמה”, ובדומה לידיעות כאלה. ידיעות מעין אלו היו מרגיזות אותו עד תהום הנפש. אחר־כך, בימי המלחמה, בהיותי באמריקה, כתבתי רשימה באידיש על חיי ברנר בארץ־ישראל. כשהגיעה הרשימה לידו ומבטו נתקל במלים – "לאנג האבען ניט געדויערט ברנר’ס גליקליכע ארבייטס־טאג אלס פעלד־ארבייטער ".. רעמו פניו פתאום ובאנחה אמר: “כן.. כן.. לאנג האבען ניט גידויערט די טעג. און וי לאנג האבען זי ידען יא געדויערט? – רוצה אתה לעשות את הרושם כאילו תקופת־זמן ידועה אמנם חיה חייתי כעובד־אדמה. אם כן תואיל, איפוא, להעיר כשתוציא את רשימותיך בקובץ מיוחד, כי ימי עבודתי המאושרים כעובד־אדמה היו לא יותר משישה ימים ספורים, אף לא יום אחד יותר”.

ברנר עוזב את חדרה ויוצא ירושלימה לבקש שם עבודת כרך, בסיתות אבנים בבנינים, בהאמינו, משום־מה, שאל עבודה זו יסתגל יותר מאשר לעבודת־אדמה.

בלי מצוא עבודה בירושלים, הוא אוחז בעט וחוזר אל עבודתו הספרותית. הוא מקבל אז את הזמנתו של עורך העתון " הפועל הצעיר" להשתתף כעוזר ראשי, וכאחד שסודות המערכת גלויים לפניו הוא מתחיל לגלות מעט־מעט את נגעי הישוב.

ברנר מסייר במושבות ומתוודע אל קבוצות הפועלים. את ביקוריו עשה, כדרכו, בהסתר כמעט. נדד מעיר לעיר, ממושבה למושבה. נכנס ויוצא כעבר־אורח שנזדמן במקרה, בלי הפנות אליו תשומת־לב. לרוב היה משרך את דרכו ברגל בחולות הלוהטים ביחד עם שאר פועלים וסתם אנשים מן העם. מעולם לא התאכסן בבתי מלון גדולים, ואף לא בקטנים, כי אם באיזו פינה חבויה, במעונו הבודד של פועל עברי, או בסוכתו הדלה של שומר בכרמים. וכך, תוך טיולים כאלה, הוא הולך וחוקר את מצב הישוב, נכנס לבית מישראל, מתבונן אל אורח חייו, חודר לפינה נידחת ומציץ לסדק אפל, מאזין ומקשיב לשיחה, להגה ולבכיה עצורה. וכל זה, לא על מנת למסור אחרי־כן דין־וחשבון רשמי, כי אם לו, לעצמו, לנשמתו – לשם השלמת חשבון־הנפש שלו ולשם שיתוף עם נפשות כל אלה, שהשקר והזיוף תועבה היא להם.

כשחומרי־השריפה מצטברים ביותר, והלב יצר מהכילם, הריהו, כאותו הר־געש, מתפרץ בשאגה בצורת מאמר מעין ב" פעם המאה" (מפרפורי נפש אחת). קורע את מסווה השקרים ומרגיז את מנוחת השאננים. מראה את התהום בהרחיבה את לועה לבלעם חיים…

אין מעמד לנפשו, אין מנוחה לרוחו הסוער, יען דבר אין עוד בארץ אשר ירגיע את רוחו וישכך את זעמו.

ברנר גר זמן מה בירושלים, בירושלים קרתא דשפריא, והוא משוטט כל הימים ברחובותיה ובסימטותיה הצרות. מתחקה על חייהם הריקים והתפלים של יהודי החלוקה, שהם רוב התושבים היהודים. הוא מבקר יום־יום את שכונת מאה שערים, מקום מקורם של רוב היהודים החיים ללא עבודה ומשלוח־יד, ואת התורה עשו קרדום לחפור בה. ממלאים את הישיבות, מתנדנדים על הגמרות ולומדים תורה שלא לשמה, כי אם לשם הפרס של התמיכה מן הכספים הנקבצים בתפוצות הגולה. ברנר מסתכל על הגופות הצנומים הללו, אל פניהם החיוורים ללא טיפה של דם מרוב ישיבה על ספסל בין ארבעת הכתלים, ללא אויר בריא וללא קרן אור שמש. הוא צופה אל חיי היהודים הללו בירושלים, עיר התורה, שמספר ישיבותיה גדול והלומדים בה רבים. הוא כותב באחד הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר” בימים ההם: “נזדמן לי לראות את ההמון הירושלמי בהצטופפו פעמיים: בקוננו ובעלזו. המון זה הוא העם שבתוכו אני יושב כעת וצריך אני להגיד (לעצמי), שההמון הירושלמי האדוק הלז הוא הנורא בין כל המוני עם ישראל בכל תפוצות הגולה אשר ידעתי. מתהלך אני לפעמים ב” יידישע געסיל" בימי השבתות. לכאורה יש ילדים עדינים, נחמדים אפילו בפניהם הערים ביותר ונעימים בציציות הנגררות מטליתותיהם הקטנות והבולטות; נפגשים גם בחורי־ישיבה, עם פני מעונים מלאים עומק… ברם, אבות אותם הילדים הנחמדים בהתאספם יחד –

נורא! והתאספויות כאלה ראיתי שתים בימים האחרונים: של תוגה ושל שמחה. הראשונה, הנוגה, היתה בפטירתו של ר' חיים ברלין. העדה האשכנזית יצאה ללוות את גדולה. איזה קיבוץ של צורות, תלבושות, העוויות. איזה קיבוץ ניקלה ורודף אחרי לא־דבר! נהרו זקנים עם פרחחים ודיברו בקול: “ממלא מקומו”… “התבל”… “חוץ לארץ”… הדיין… הממונה… אדרעסין… והנושאים את המת צעקו בקול קהה, נשכר, פראי, מלאכותי!… “אוי, לנו, נתיתמנו!… אפילו לא מצוות מלומדה, אפילו לא התחפשות אסתטית”.

למראה הדברים האלה הוא נבהל מעצמו, ישיבתי בארץ נראית לו פתאום כסתירה עמוקה בחייו והוא קורא בקול מלא ייאוש; “ולמה, איפוא, אני מחזיק עוד בקרנות המזבח ההרוס? אלך ואהיה לריקא בפאריז הסואנת, או נודד־לילה בלונדון האפלה…”

אולם ברנר, כאיש הזעם האמתי, שבלעדי חיי־עם, חייו אינם חיים, איננו עוזב את הארץ, אינו נעשה לריקא בפאריז הסואנת ולא נודד־לילה בלונדון האפלה, כי אם נשאר בארץ למרות הכל.

אחרי זמן מה תוקפים אותו הרהורים של זקן שעזבוהו כוחותיו. פעם, בשובי אתו מהלוית מת (פועל קרוב לו); ואנו עוברים אז על חוף ים יפו, העיר לי ברנר בקול נוגה. “יתכן” אמר, “יתכן מאוד, שפה אי־אפשר לחיות, ואולם מוכרחים להשאר פה, פה מוכרחים למות, להרדם… אין לעמנו מקום אחר על פני האדמה”…

אולם הרהורי־היאוש הללו על המתהווה בארץ־ישראל הנם רק מקריים לגבי ברנר ותוצאה מתנאי חייו הקשים מאוד בימים ההם. עודנו צעיר אז, כבן שלושים ומשהו, מלא חיים, אהבה ורחמים לכל נדכה וקשה־יום ולכל מבקש חיים והצלה.

אחרי שהוא עוזב את העיר ירושלים, הוא פונה שוב אל המושבות. אולם בפעם זו הוא מבקר רק במושבי הפועלים. יש שהוא רואה פועל בשובו עם ערב מן השדה ובהתירו את הפרדות מן העגלה. ברנר מסתכל בעבודתו זו, הנעשית בידי הפועל העברי באופן רגיל וטבעי, והדבר עושה עליו רושם כביר מאוד ואינו יכול לשכוח אותו. מפעם בפעם הוא פולט: “אכן עוד יש בקרב עמנו צעירים בריאים וטובים כאלה, ואנוכי מתלונן” – – בחורים חלוצים כאלה, שהוא רואה אותם חורשים וזורעים ונוטעים ושבים בריאים ועליזים מעבודתם, מפיגים את יאושו.

הוא מתישב במושב הפועלים עין־גנים, הסמוך לפתח־תקווה, ושם מתקשר ומידבק עוד יותר בחיי העובדים. בשקידה ובמרץ, שרק ברנר מסוגל להם. הוא מתחיל לכתוב את מאמריו הפובליציסטיים בשאלות הישוב השונות וגם על חיי ההמונים שבגולה. אולם אינו מסתפק בכתיבת מאמרים בלבד. הוא קורא הרצאות על סופרים ומשוררים שונים והמון שומעיו־מעריציו גדל והולך מפעם לפעם. להרצאותיו היה ערך חינוכי רב בשביל צעירי הארץ והוא עובר ומרצה בכל מושבה שנמצא בה איזה קומץ של פועלים עבריים. אך יש אשר, בדברו על פרץ סמולנסקין או על יהודה ליב גורדון, והוא מגיע בהרצאתו אל העובדה, שבניו של הראשון עזבוהו, או על שאלת היאוש של השני: “למי אני עמל?” – ניטל לפתע הדיבור מגרונו: – “קשה עלי הדיבור” – הוא מתפרץ פתאום בקול היסטרי וכובש את ראשו בין זרועותיו וכל יצורי גוו רועדים. כן עוברים רגעים מספר עד שוב אליו רוחו והוא ממשיך את הרצאתו. אולם יש שלא היה יכול להבליג על בכייתו והיה מוכרח לתמהונם וצערם של שומעיו, לעזוב את האולם בלי לכלות את הרצאתו.

הרצאותיו היו רגעים יפים ובהירים בחייו הקשים של העובד העברי בארץ.

מפני סיבות משפחתיות עבר ברנר לדור מעין־גנים ליפו. שם במרכז העולים המרובים מצא לו כר נרחב יותר לעבודתו כסופר ומרצה. אחדים מצעירי יפו, פועלים ומורים, מיסדים קבוצה של “חובבי הבמה העברית” וברנר נעשה לאחד מעוזריה הפעילים. הוא מתרגם בשביל הבמה מחזות אחדים מחיי היהודים. עובד בלי־ הרף, מתאמץ בכל כוחו להקנות את הדיבור העברי החי למשחקים שלא היו רגילים בו ביותר. וכל זה עשה בלי לקבל טובת־הנאה חמרית.

הנני נזכר באפיזודה טראגית אחת מחייו, שלא תשכח מלבי. הדבר היה בלילה, ביפו, אחרי הצגת המחזה “יעקב הנפח” של דוד פינסקי, בתרגומו של ברנר ובהשתתפותה של המשחקת רבת־הכשרון ליזה וארון בתפקיד של תמרה. אני עבדתי אז בחווה חולדה וסרתי ליפו לבקר בהצגה. לאחר ההצגה הזמין אותי ברנר אליו לישון. מעונו נמצא על החולות שבין נוה־צדק ונוה־שלום. שעה או שעתיים אחרי חצות־הלילה, כשנרדמתי תרדמה עמוקה, עייף ויגע מהחצי הראשון של יום־העבודה ומהחצי השני של הליכה ברגל מחולדה ליפו, הקיצותי פתאום לקול ממרר בבכי. מתוקף שנתי לא יכולתי להבחין מאין עולה הבכי. מיהרתי אל החלון ופתחתי את התריס להווכח אם לא נמצא מישהו בחדר, אשר לא השגחתי בו מתחילה או שנכנס בשעה שכבר הייתי ישן. מה נדהמתי, כשנגלה לפני ברנר, הוא עצמו, כשהוא יושב על יצועו העשוי קרשים וארגזים של נפט, מחזיק את ראשו פרוע־השער בשתי ידיו. נבהל חרדתי אליו ושאלתיו:

“ברנר, ברנר מה לך? אתה חולה?”

סוף־סוף הוברר לי מתוך דבריו כי סיבת הבכי היא, שמנחם גנסין וליזה וארון עוזבים את הארץ וה“במה” תשאר בלי שני המשחקים החשובים. לאור הירח הבהיר, שהציף את חלל החדר הקטן, ראיתיו בישיבה טראגית־משונה זו, ומודה אני, שמוזר היה לי לראות את ברנר, נזיר כל אחיו הסופרים – שהיופי לכאורה, לא תפש אצלו מקום, קם מאוחר בלילה לשפוך דמעות שליש על העדר תיאטרון אצלנו.

ואולם לא יכולתי לחשוד בו גם בסנטימנטליות. ואמנם כעבור ימים אחדים, ובה“פועל הצעיר” מופיע מאמר מאת י. ח. ברנר ואני קורא בו באריכות את כל אשר גמגם מתוך דמעות באותו לילה

“בואו, בואו וראו: כמה מכאיב הדבר, כמה עניים אנו ומה חדלים אנו בחיינו כאן – – – חיינו! – משחק מר ואכזרי נעשה בנו הפעם! איזה מאן־דהוא התגרה בנו: הרי יש אפשרות, הרי כבר הגיעו לאיזה מדרגה – ולא!.. שחוק הגורל, שחוק גורלנו המר והמציאות שלנו הנוראה… כותב הטורים האלה אינו סנטימנטלי, רבותי. נלקחים! בתוקף־יד ההכרח! בתוקף אימת חיי הגיטו! ואנו עזובים, דוויים וחסרי־כל. וידנו קצרה להושיע. ואם יש לפעמים, ובמקרה, תהיינה לנו שעות אחדות של תענוג אמנותי עברי – מיד בוא יבוא הצער, וילווה את כל אחד ואחד מאתנו לביתו”.

התרשמותו הקיצונית ממקרים כאלה, ומכל־שכן, מענינים שהיו תוכן כל חייו ושנלחם עליהם במסירות־נפש ממש, משפיעה סוף־סוף, ובצורה קשה, על מצב בריאותו. הוא לקה בשיתוק הגוף, הרגלים פוסקות מהשמע לו, ואחדים מידידיו מעלים אותו הגלילה להתרפא בחמי טבריה. בטבריה נעשה מצבו קשה עוד יותר ואז העבירו אותו אל בית החולים המיסיונרי המקומי.

לאשרם של ידידיו ומקורביו נרפא ברנר ממחלתו אחרי שכבו חדשים אחדים בטבריה. בריא ומלא כוחות־יצירה חדשים הוא שב לעבודתו הספרותית, מתבונן ומקשיב לכל הנעשה ומתרחש בעולמנו, כותב ורושם, כדרכו, בכל עוז־רוחו את מאמריו ו“ציוניו” על החיים ועל הספרות שבארץ ובחוץ־לארץ. וכך עוברות שנים על שנים וברנר ה“פסימיסט”, ה“הכופר”, ה“הורס” נעשה לתושב הארץ הקבוע. אמנם בודד ומבודד, אף רחוק קצת מתחום המושב הקבוע של תל־אביב, אבל קרוב וקשור בכל נימי ישותו צמאת־החיים אל חיי העם ואל משאת נפשו.

*

בשנת תרפ“א, ביום כ' כ”ד ניסן (2.5.21) בימי הפרעות ביפו מצאוהו מוטל בדרך יפו למקווה־ישראל. הוא נרצח רצח אכזרי בידי הפורעים הערביים.

מה היה ברנר לעולים־החלוצים נוכחתי בפועל בליל השלישי במאי 1921. כשהגיעה הידיעה האיומה על מותו האכזרי לוינה, במקום שנמצאתי אז במקרה יחד עם יותר מאלף חלוצים בדרכם לארץ־ישראל, היו הכל כהמומי־רעם, ותהום של צער אילם היה שפוך על הפנים. ראיתי את הקהל הגדול הזה, שנמצא בבית החלוץ (הקסרקטין הישן לצבא האוסטרי), ונדמה לי כי הנה עוד מעט וזעקת־שבר תתפרץ מהמון הלבבות ורגזו חומות הבנין וכל אשר מסביב."

6 קבר האחים בבית הקברות.jpg

קבר האחים בבית הקברות הישן בתל־אביב ברחוב טרומפלדור, שבו נטמן י. ח. ברנר


  1. מטבעות תורכיות שהיו בשימוש בארץ־ישראל באותה תקופה.  ↩

  2. מטבעות תורכיות שהיו בשימוש בארץ־ישראל באותה תקופה.  ↩

  3. מטבעות תורכיות שהיו בשימוש בארץ־ישראל באותה התקופה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות