רקע
יעקב יערי־פולסקין
החכם אברהם משה לונץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרט“ו־1854–תרע”ח־1918)

במחלקת האמנות בספריה הגדולה בניו־יורק, ראיתי את תמונת הצייר ההונגארי המפורסם מונקאטשי “מילטון ובנותיו”, שבה משמיע מחבר “גן־העדן האבוד”, בהיותו עיור, באזני בתו את הדברים שנכתבו לדורות בספרו הנפלא. בהסתכלי בתמונה, נישאו מחשבותי בלי־משים ליהודה ולעיר־הקודש ודמיוני ראה כמו חי את החוקר העיור שלנו אברהם משה לונץ, מחבר ספרי המדע הרבים על ארץ־ישראל, חלוץ החקירה של ידיעת הארץ, אשר גם הוא הכתיב את חיבוריו לבתו וזו העלתה אותם על הכתב.

ראיתי את לונץ פעמים מספר ורק מעט שוחחתי אתו. אבל עד היום הוא חי לנגד עיני, כבימי ראותי אותו מטייל בעוורונו ברחובות ירושלים החדשה ובחוצות הצרים והאפלים של ירושלים העתיקה. היה מהלך יחידי, בלי מורה־דרך ומנהל ומקלו בידו. פניו העדינים מאירים משמחה ומוארים בחיוך ילדותי חביב. עיניו סגורות, אך במוחו מחשבות גדולות על חקירות מדעיות נוספות, מי היה אציל־הרוח הלז, העיור בשתי עיניו, שעמל והעשיר את הספרות המדעית הארצישראלית?

אברהם משה לונץ נולד בקובנה בשנת תרט“ו. בשנת תרכ”ט, בהיותו בן ארבע־עשרה, בא ארצה־ישראל עם הוריו שהתישבו בירושלים. סיבת בוא אבותיו לארץ־ישראל היתה מכוונת, למלט את הבן, הן מעבודת הצבא והן מרשת ההשכלה שהיתה פרושה לרגלי כל עלם עברי ברוסיה. אביו, דיין בקובנה, לא רצה להגיע לידי כך שהבן, אשר הצטיין בישיבה בכשרונותיו המרובים ושמו יצא כעילוי, יצא אחר־כך לתרבות רעה.

בירושלים מסרוהו הוריו לאחת הישיבות. ראש הישיבה הכיר מיד בידיעותיו המצויינות ובכשרונותיו של התלמיד החדש. הוא התעניין בו והעניק לו זכויות יתרות לגבי שאר התלמידים. לונץ הצעיר השתמש בזכויותיו אלו ובשעות לא־יום־ולא־לילה עיין בספרים, שהיו אסורים בישיבות ירושלים איסור נמרץ.

בעודי עלם צעיר, השיאו לו הוריו אשה, כמנהג בחורי הישיבה שלא היתה עליהם הדאגה לפרנסה וקיומם הובטח מכספי החלוקה. אולם שומרי־התורה הקנאים בירושלים התחקו והריחו שלונץ הצעיר מעיין בספרים אסורים. הם החלו לרדפו ולהציק לו, ולא הועילה לו ההגנה מצד ראש־הישיבה. הוא הוכרח לברוח עם אשתו מעיר־הקודש והתישב בעיר צפת בגליל העליון. מצפת כתב מכתבים לעתון הירושלמי “חבצלת”. כשמכתבו הראשון נדפס ב" חבצלת", קוננה עליו אמו כקונן על מת, וישבה “שבעה” כאילו השתמד…

אחר זמן חזר לונץ לירושלים, אך שם לא רצו לקבלו לאחת הישיבות. למען פרנס את נפשות ביתו, נאלץ להיות למלמד. כשנודע להורי תלמידיו שהוא מן הקוראים בספרים פסולים, הפסיקו לשלוח את בניהם אליו, ועליו היה להלחם מלחמת פרנסה קשה.

8 אברהם משה לונץ.jpg

אברהם משה לונץ


אף בימי המחסור הגדול ביותר למד לונץ וחקר הרבה, שנה את הספרות הגדולה על ארץ־ישראל בשפות אחרות. ביקר בספריות החשובות בירושלים וחיטט בספרים הישנים. מסעו בגליל, שבו למד לדעת את יפי הארץ, עורר בו את הרעיון להתמסר לחקירתה. ובהיותו בדחקות גדולה כמלמד נרדף, הדפיס את ספרו “נתיבות ציון וירושלים”, שפירסם מיד את שמו כמלומד. בעתונים שונים באירופה היללו מאוד את ספרו וגילו במחברו כשרון גדול במקצוע חקירת הארץ. חכמים רבים שהתענינו בארץ־ישראל, עודדו אותו להמשיך את עבודתו.

ברם, בראשית פעולתו הספרותית־מדעית קרהו האסון הגדול, אסון חייו: מרוב לימוד ועיון בכרכים הישנים־העבים, בעשותו לילות תמימים בלי אור אין מספיק וגם לאור הירח, – כהו עיניו ורופאי ירושלים פקדו עליו לנסוע חוצה־לארץ אל מומחים, למצוא אצלם מרפא לעיניו. בשנת תרל"ה נסע לעיר וינה הגדולה במקומות־המרפא. אך מה נבעת ונואש המלומד הצעיר, בן העשרים ואחת, כאשר השמיעוהו הפרופיסורים בוינה את משפטם הנורא, שעיור יהיה כל ימי חייו וכי אין תרופה לעיניו. – שוב לא יראה עוד לעולם, ככל האדם על האדמה.

9 מעבר לחומות העיר העתיקה.jpg

מעבר לחומות ירושלים העתיקה


אכן, קינה טראגית עולה לנו ממאמרו: “אהה! אבל עיור אנכי”. ואולם האסון הגדול לא הביא לידי יאוש את לונץ והוא הוסיף להתמסר לחקירה המדעית של ארץ־ישראל. בעוורונו החל להוציא לאור את מכתב־העת המדעי “ירושלים” אשר בו השתתפו גם מלומדים נוצרים. בעוורונו השמיע באזני בתו את חקירותיו־חיבוריו לבעלותם בכתב ולהדפיסם ב“ירושלים”.

הכרך הראשון של “ירושלים” של אברהם משה לונץ עשה רושם בספרות העברית ושימש סימן ואות לתחית ישראל בארצו. לונץ היה מן היהודים הראשונים שהחלו להחיות את חקירת ארץ־ישראל, אשר בה עסקו אז מלומדים נוצריים.

מלבד כתב־העת “ירושלים” הוציא לונץ גם לוח ארצישראלי שנתי, בו צויין כל ענין חשוב שחל במשך השנה בארץ. ה“לוחות” נקראו בענין רב, והנם גם היום, בעת שהספרות הארצישראלית התעשרה בספרים מדעיים, אוצר רב־ערך לידיעת הארץ.

ואולם את עטרת עבודתו ראה בהוצאת התלמוד הירושלמי. הוא שם לו למטרה קדושה להגיה את התלמוד הירושלמי מהטעויות והשגיאות שנשתבש בהן. לשם מטרה זו עזב לונץ העיור את הארץ ונסע לארצות אירופה. ביקר בספריות הגדולות וחיפש אמצעים למפעלו. אמנם אמצעים לא השיג, אך בסכומי הכסף הקטנים שהשיג, החל בהוצאת התלמוד הירושלמי.

כותב ההיסטוריה על ירושלים החדשה יקדיש בלא ספק פרק מיוחד לאברהם משה לונץ העיור גם בשל עבודתו הגדולה למען תחית העיר. הוא היה עסקן הציבור בירושלים, אשר לא ידע ליאות. הרבה חברות ואגודות יסד. השתתף ביסוד הספריה הלאומית – “בית נאמן”. היה חבר ב“ועד הלשון” לחקירת ותחית השון העברית וחידושה. הוא היה גם אחד ממיסדי “בית־העם” בירושלים וחבר רב־פעלים בחברות האחרות, ששמו להן למטרה להחיות את ארצנו. בכל מקום היה מהאנשים הפועלים ומפעילים. הוא, העיור, פעל ועבד יותר מרבים פקוחי־עינים. את רוב כוחותיו הקדיש למוסד “חינוך עיורים”, שהוא היה מיסדו הראשי, ולמענו עבד בלי סוף והתמסר לו בכל נפשו. אזכור עד היום כמו חי, כי בבקרי בירושלים ב“חינוך עיורים” – ניהל אותנו אברהם משה לונץ העיור בין התלמידים העיורים וסיפר לנו על עניני מוסדו האהוב. הוא, שרוב ימי חייו עברו עליו בלי לראות את אור השמש יכול להרגיש בצער התלמידים מ“בית חינוך עיורים”, שנמנע מהם אור העולם.

לונץ עבד בלי ליאות כמעט ארבעים שנה, כדי לקרב את הארץ לעם ואת העם לארץ. אך רצה הגורל כי בשעה שחלום שיבת־ציון החל להעשות למציאות ובימים שוועד־הצירים עם פרופ' וייצמן בראשו נתקבלו בשערי ירושלים, ייחטף מאתנו החכם העיור. ביום החמישי, באחד־עשר באפריל 1918 ערך הישוב הירושלמי קבלת פנים לוועד הצירים ולאחר שני ימים, המוצאי־שבת, בשלושה עשר באפריל מת לונץ מיתה פתאומית.

ימים אחדים לפני מותו, בקבלת הפנים לוועד־הצירים עם פרופ' וייצמן בראשו אמר אברהם משה לונץ: “אתם, ועד הצירים לארץ־ישראל, הנכם ה”ביכורים" הראשונים ששלחו לנו אחינו בגולה. אני רואה בבואכם, את עקבות־המשיח הראשונים"…

המלצות קוראים
תגיות