רקע
יעקב יערי־פולסקין
אהרן דוד גורדון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרט“ז־1856–תרפ”ב־1922)

בדמותו של זקן הפועלים בארץ־ישראל, אהרן דוד גורדון, יש לראות לא רק אישיות כבירה במובן חברתי ואינדיוידואלי, כי אם סמל חי של עם, אותו “עם־אדם” העתיד, – ובסגנונו של גורדון – המוכרח להוולד בארץ, סמל העם היוצר את יצירת חייו.

ספר תורת־החיים של גורדון הוא קודם כל פרשת חייו ועבודתו, עבודת איש־הטבע בארץ־ישראל, ורק כפירוש מקיף וכולל לחיים אלה יש לראות את מאמריו ומכתביו עשירי־התוכן ועמוקי הרעיון, שנתפרסמו בעתונות הפועלים: “הפועל הצעיר”, “הארץ והעבודה”, “בשעה זו”, “מעברות” ועוד.

תושבי עיירתו אובודיבקה, פלך פודוליה שברוסיה, יודעים לספר הרבה על האדם הנפלא הזה, על אורח חייו, על פעולתו כציוני הראשון בעיירה, על הבנתו והסברתו לאחרים את הרעיון הציוני על־פי דרכו. והדרך היחידה והמיוחדת לא. ד. גורדון, היתה מעט־מעט דרכם של רבים, אשר ניצוץ עצמיותם המקורית־העברית לא כבה בם וחוש ההתרשמות הבלתי־אמצעית מן הטבע לא שותק בם לגמרי…

ידעו תושבי אובודיבקה לספר על גורדון, שהתהלך בימי שבת עם אחיו היהודים האדוקים, אל בית־אלוהים ברגש. בו בזמן ידע להתהלך באחווה ורעות גם עם משכילי הדור הצעיר ו“אפיקורסיו”, להתחקות על שרשי חייהם, הלך־רוחם, מחשבותיהם ושאיפותיהם. כן יספרו על גורדון אהובם וחביבם של תינוקות של־בית־רבן, שככל משורר בנפש ידע את השביל הנעלם המוביל אל היכל חייהם, המלאים תום, אמון וענוות חן, להשתעשע ולחיות עמם כאחד מהם.

ואולם יותר מהם יודעת לספר משפחת הפועלים בארץ על גורדון הפועל, או על “גורדון הזקן”, מחולל הרעיון הגדול של “דת־העבודה” בארץ־ישראל ; יודעים לספר עליו הרבה אף אותם הפועלים הקרובים אליהם, שמסיבות שונות לא יכלו להשיג את המאור הגדול שבהשקפת עולמו העברית־אוניברסאלית.

ברגש קודש אני נזכר בפגישתי הראשונה עם א. ד. גורדון וברושם אשר עשה עלי האיש הפלאי.

ימים אחדים אחרי ראש־השנה, באנו קבוצת חלוצים, בחורים ובחורות, מרוסיה באניה “רוסיה” לארץ־ישראל. וקשים היו לנו הימים הראשונים במושבה פתח־תקווה. השגת עבודה היתה עולה לנו בעמל ובקושי רב. ערב־ערב היינו מוכרחים לנוד מבית לבית לבקש מאת אחינו האכרים עבודה, ועבודה אצל אחינו אלה, שהעסיקו כל־כך הרבה ערבים, לא היתה בשבילנו. לילה־לילה, ספוגים הרהורי יאוש, ולרוב גם רעבים, היינו שוכבים לישון, בחלמנו בשנתנו על לב ריקן חלום בני־עם שבים לגבולם…

7 אהרון דוד גורדון.jpg

אהרון דוד גורדון


בימים של חוסר־עבודה היתה קבוצת החלוצים שלנו משוטטת בחוצות המושבה ובין פרדסיה כסיעה של נשמות ערטילאיות בלי מצוא את תיקונן… אחד החלוצים שקדם לנו בארץ, בעל־משפחה, הזמין אותנו אל ביתו לשתות תה. כשנכנסנו אל ביתו – חדר קטן ודל – מצאנו שכוב על גבי ארגז־עץ איש בא בימים והוא חולה קדחת. חזות פניו המפיקים אצילות העידה מיד כח לא פועל פשוט הוא האיש השוכב לפנינו. אחרי שאילת שלום מצדו תוך שמחה לבואנו, ובהוודע לו, אחרי שיחה קצרה אתנו, על היאוש המקנן בלבנו בדבר עתידנו בין אחינו האכרים, התחזק הזקן וישב על המיטה־הארגז, בלי השגיח במצב בריאותו הרפה, והצליח בן־רגע בכוח אופטימי בריא וברוח אמונה של נביא קדמון לפזר את ענני התוגה והיאוש. שיכורים ולא מיין, זמן רב אחרי חצות־הלילה קמנו כולנו נלהבים כאיש אחד ונחל לרקוד בעוז ובהתלהבות. נדמה לנו כי הארץ, השמים עם כל צבאם יצאו לחול יחד אתנו את מחולו של חברנו החדש גורדון.

הוא לא נאם לפנינו נאומים, לא כתב בשבילנו מאמרים. רק באור פניו, בקולו החי ובמבטו הבהיר והמלא אהבה ואמון־עולם השפיע עליה שנהפך בין־רגע לאחרים. גם אחרי־כן, ברגעי חיינו הקשים, היה צילו מלווה אותנו תמיד…

עיקרי תורתו של גורדון מה הם? פרוגראמה במובן המקובל, ש“עמודיה מיוסדים על אדני־מדע” ומחוזקים בדבריהם המפורשים של גדולי הסוציאליזם, – לא בה היה כוחו למרות, או יותר נכון, דווקא מפני ששבילי התורות הללו היו נהירים לו עד מאד. תורת גורדון היא זעקת הדם של אחד מבחירי העם המעטים, אשר העמיק והיטיב להרגיש את הצער הנוקב ויורד עד עמקי־תהום של אסון העם. במשך אלפיים שנה נסתתמו בפני העם הזה צינורות השפע הטבעיים, ויהי לעם של טפילים המקננים בגופות עמים זרים וגם “איש בשר זרועו יאכלו”…

באחד ממאמריו הדנים בשאלה זו כותב גורדון את המילים הללו, הפשוטות אך מרובות־ההוראה, לאמור:

“והאמת, האמת הפשוטה, האמת בלי “חכמות” אומרת ברור, כי החיים על עבודת אחרים, כי הפרזיטיות בכל צורה שהיא, אפילו אם תיתן לה את הצורה היותר אסתטית, אפילו את תטהרה בק”ן טעמים על פי כל התורות שבעולם, איננה יכולה לשמש יסוד ל“צדק מוחלט”, או אפילו לצדק שאינו מוחלט, ובכלל לכל אותם הדברים הטובים הנכנסים לאינוונטר של מוסר היהדות. האמת אומרת: בזעת אפך, או יותר ברור: בכוח ידיך תאכל לחם, אם רודף צדק אתה, אם אדם מוסרי אתה!"

זולת החטא הגדול, שאנו חיים בתפוצות הגולה, ובמידת־מה עוד בארץ עצמה, על עמל זרים, רואה גורדון חטא ואסון לא פחות בהשתקעותנו בכרכים ובהתרחקותנו מן הטבע. עובדה זו הביאה כבר הרבה מבעלי התיאוריות אצלנו לחשוב לאחת המוסכמות שאינן צריכות ראיה, כי גם בארץ בלי הכרך ועבודת הכרך, אי־אפשר לו לעם העברי להיבנות.

למצדדים בתיאוריות כאלה של חיי־מכונה בתוך אויר־כרכים, אף לאחר כל השכלולים שאומרים להכניס בם, יש לו לגורדון רק תשובה אחת והיא מוגדרת בהיתול דק ועוקץ, במלים מעין אלו: "כי תבואו אל הארץ ולקחתם את תיאוריותיכם אשר הבאתם אתכם מארץ גלותכם, וטיפסתם ועליתם על ראש צור זקוף והשלכתם אותן אל תהום הים. מחרשה, או כל כלי אחר, אשר תעבוד בו עבודת הגוף – ועבדתם ועבדתם… או אז אחרי־כן תרדו, והתרחקתם מהעיר ויצאתם השדה חרש בלי אומר ודברים, ולקחתם מעדר, ונפקחו עיניכם, אשר היו טחות עד עתה מראות, וראיתם את עצמכם, והארץ תראה אתכם…

אכן, לא לתיאוריה זקוקה הארץ העזובה והשוממה, כי אם למעשים ולפועל־כפיים, לעבודת־גוף בתוך הטבע, במקור ראשון של החיים. עבודה זו מפתחת את השרירים ומפיחה רוח חיה ובריאה, מעוררת אותנו ומחזקת בנו את התשוקה הטבעית ואת הטעם הטבעי לחיים שלמים. ממילא מכפרת היא בזה על עוונותינו ועל עוון הדורות הקודמים אשר חטא חטאו באונס או ברצון בחייהם אשר לא היו חיים".

"חיים אנו מבקשים ", קורא גורדון במאמרו “עבודתנו מעתה”, "אנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח, כוח חיוני ושפע עליון מן המקור החי הזה. באים אנחנו אל ארצנו להקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו, לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור. אולם אם העמים האחרים, החיים על אדמתם, יכולים לחיות איך שהוא, – אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להקלט בו, ולדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח ולעשות פרי. אנחנו הקרועים מהטבע, אנחנו ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, – אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש את הטבע, להתחיל חשבון עמו. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרנו “כי כל העמים ילכו בשם אלוהיו”, “לא ישא גוי אל גוי חרב” – וחדלנו מהיות עם, – אנחנו, בבואנו לקבוע מחדש את מסלולינו בגלגל החיים של העמים החיים, מחוייבים לדעת למצוא את מסלולנו הנכון, מחוייבים לברוא עם חדש, עם־אדם, שיש לו יחס אנושי, אחוותי אל יתר העמים, שיש לו יחס עליון, יחס של חיים ויצירה אל הטבע ואשר בו, כל כוח היסטוריתנו, כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית כאילו דוחף אותנו לצד זה. כל החלל התהומי הריק, שנתהווה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, נותן לנו הרגע החי, שאתה מרגיש בו עקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חירות אנושית המקשה להיוולד. מתרחש דבר־מה בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו, הבאים כביכול להוולד מחדש, והרי הוא כאילו אומר “אתם צריכים להיות הראשונים”.

והחובה לעבוד חלה על כולנו בלי יוצא־מן־הכלל: בגברינו ובנשינו, בנערינו ובזקנינו, מן הקטן שבקטנים ועד הגדול שבגדולים. הכל חייבים לפי תורתו של גורדון להדבק בחיי עבודה בחיק הטבע, ואפילו על ביאליק, המשורר העברי האחד ששירתו זכה בעיניו, הוא אומר:

“לו היה ביאליק פה, עובד וחי חיי עבודה וטבע (שהרי באופן אחר לא ישיג בשלמותו מה שיש לו פה להשיג), ושר לנו את שירת העבודה וחיי העבודה, – כי עתה הייתי נותן בעד זה את כל שיריו!”

לחלוצים בין אלה אשר עלו כבר אל הארץ וידיהם עושות בעבודה בשדות ובכבישים, ובין אלה העתידים לבוא, אין גורדון מבטיח את אשר אין להבטיח. לדעתו, אין אדם יכול לערוב לנו, כי העבודה בשדות יהודה והגליל תחיה ותשחרר את העם כולו. אין מתנים תנאים בעבודת העם, כי היה יהיה הדבר כך ולא אחרת. עבודתנו צריכה ומחוייבת להיעשות בלי תנאים מראש. חובתו של כל בן מסור לעמו היא, לעבוד ולעמול בלי־הרף ובלי מנוחה. היציאה מן הגלות להעשות לעובדים בתוך הטבע, הפיכתם של בטלנים, לבלרים, סרסורים וכל מיני בעלי “מלאכות חפשיות”, לחורשים וזורעים ונוטעים – לעובדי־אדמה, – בזה לעצמו רואה כבר גורדון את מתן־השכר הגדול. המונים כאלה של עובדים חלוצים, אשר יתפרנסו ויחיו על עבודתם תוך שמחת־יצירה, הנם הקול־הקורא החזק והממשי, וממילא החודר ביותר אל לב העם השרוי בגולה, לעוררו לתחייה ממשית.

וכשתנועת החלוצים לעבודה בארץ תתפשט, ולקולם יבואו עוד אלפים ועשרות אלפים נוספים הרי השגנו כבר לא־מעט וחלק מעמנו השיג את מטרתו לחיות חיי עם בריא ועומד ברשות עצמו. ואם אפילו אותו הקול־הקורא מעל הרי יהודה והגליל לא ימצא הד בלבות־האבן של רבים מבני הדור, מ“מתקני העולם” שלנו, גם אז לא נורא הדבר, ושום ספקות או עצבות של יאוש אינם צריכים לרפות את רוחם וידיהם של העובדים בארץ. להיפך, במשנה־עוז ומרץ עלינו להמשיך את עבודת־הקודש והעומדים מרחוק סופם לבוא בעל־כורחם.

לא לבכות ולקונן, כי אם לעבוד בלי־הרף עד שיבקע הקול, קול־המעדר הישר והנאמן, ופרץ, ועלה, והתפשט על פני רחבי־הגולה, ודפק על דלתו של כל בית בישראל, וחדר ודפק על לבו, להעירו ולעוררו לעבודת העם!

ואשר ל“מתקני עולם” המשוטטים בכל עם ומדינה, אותם האורחים הבלתי־קרואים לחתונותיהם של עמים זרים ועוזבים את עמם בעת צרה ומצוקה; הללו מכתתים רגליהם להמציא תיקון לנשמה החוטאת של העולם, בלי הבין ושים אל לב, כי אי־אפשר להמציא תיקון לנשמת־עולם בעוד נשמתם הם לקויה. אכן, אש מפיו אכלה מדי דברו על “מתקני עולם” שבנו.

בבהירות של הגיון פילוסופי מגלה גורדון את התהום האיומה, הרובצת בין הלאומיות שלנו ובין אותה סוציאליות שלוקחה בהקפה מ“שלהם”: "בלאומיות. – אומר גורדון באחד ממאמריו הדנים בשאלה זו – יש מומנט קוסמי1 – הוא רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוח האומה, וזה עיקר. זה מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומר. בזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, מקור השפע העליון של האומה. בזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, גוף מיכני מתנועע ועושה. וזה כוחו של המומנט הקוסמי שבלאומיות. שונה בתכלית הוא הסוציאליזם. הסוציאליזם נולד תוך תגבורת המדע והטכניקה מצד אחד והקפיטאליזם מצד שני. הוא, כביכול, בן בין־השמשות, בן המעבר מצורת חיים שעמדה על הרוח של ימי־הבינים, על הרגשות, האמונות והדעות של תקופת הבערות, לצורת־חיים לאומית חדשה ומושכלת – הוא ההיפך מהלאומיות. הוא עומד כולו על הטכניקה והתעשייה, בעוד שהלאומיות עומדת על החיים והיצירה. לפיכך הסוציאליזם כל־כך ברור וחלק, קל להבנה בכל חלקיו, נוח לשימוש ולבאר בו את חידת חיי האדם, מכוון יפה לתפקידו, ממש – מכונה. מה שאין כן הלאומיות או החיים עצמם. מטעם זה העמיד הסוציאליזם את תיקונם וחידושם של החיים האנושיים בעיקר על תיקון הסדר החברתי ולא על תיקונה וחידושה של רוח האדם.

"הסוציאליזם עשה עיקר את החיים החיצוניים ואת הגורמים האוביקטיביים של החיים, שהם, במידה שיהיו מתוקנים, לא רק ישביחו את החיים, כי אם גם יתקנו את האדם, אך לא התחשב במידה מספקת בגורמים הסוביקטיביים של האדם. גם בזה הבדל יסודי בינו ובין הלאומיות, העושה לעיקר את האדם, את העצמות האישית והלאומית, את “צלם האלוהים” שבאדם. מטעם זה עצמו לא ריכז הסוציאליזם את מלחמתו בקפיטאליזם בתוך העם, אלא העביר את המלחמה לשדה בין־לאומי, לשדה פעולתו של הקפיטאל וכוח פעולתו של הקפיטאל. הסוציאליזם רוקן או הפשיט בזה את העבודה מתוכנה החיוני ומכוחה הלאומי ועשה אותם לכוח מיכני, ההולך אחרי הקפיטאל, שאין לו שום כוח חיוני. לא לחינם העמידו את הסוציאליזם על המטריאליזם ועל מלחמת המעמדות.

“דבר זה בלבד, שמיסדי הסוציאליזם העמידו את החיים ואת מלחמת החיים האנושיים על צד אחד, מראה ברור, כמה מן המחשבה הטכנית יש כאן, אך בחיים אין חומר בלי רוח ואין רוח בלי חומר. כן הוא בחיי הגוף החי האחד, וכן הוא בגוף הקיבוצי החי, במידה שהוא חי ובריא. זה קריטריון החיים: כנגד כל אטום של חומר – טיפה של רוח, וכן להיפך: כנגד כל טיפה של רוח – אטום של חומר. נטיה מזה לאחד הצדדים, היא ליקוי החיים. משום כך יש בסוציאליזם – לדעת גורדון – מעוף של אוירון ושל צפלין משוכלל, אבל לא מעוף של נשר, אף לא של יונה, ואפילו לא של צפור דרור קטנה; – לא שירכה של נפש אדם חיה”. –

אין גורדון מתבייש לחזור על האמת שלו במקום שהוא רואה צורך ובנאום־הפתיחה שלו בועידה העולמית של “הפועל־הצעיר” ו“צעירי־ציון”, בפראג בשנת תר"פ הוא קורא בקול חוצב להבות זעם:

“מעם של תגרנים, חנוונים, סרסורים, ספסרים, מפקיעי שערים צריכים אנחנו להפוך לעם חי עובד ויוצר”. והוא מתחיל מונה מבראשית:

"אנחנו כבר שכחנו את טעם החיים של עם חי ושכחנו את עצמנו. חיינו בגולה אינם חיים. אנחנו עם טפילי, אין לנו שורש באדמה, אין קרקע תחת רגלינו. ולא רק במובן הכלכלי אנחנו פרזיטים, כי אם גם ברוח, במחשבה ובשירה, בספרות וגם במידות טובות, באידיאלים, בשאיפות אנושיות, כל זרם בחייהם של אחרים סוחף אותנו, כל רוח מנשבת בעולמם נושאת אותנו. אנחנו לעצמנו כאילו איננו. ממילא איננו ולא כלום בעיני יתר העמים, איננו תופשים מקום בקרבם כעם, כגוף לאומי מאוחד כחוליה, או כאבר בקרב האנושות – כי טפילים אנחנו על גופות העמים האחרים – –

כללו של דבר באין עם־אדם, אין יחיד אדם, ומי כמוני בני ישראל צריכים לעמוד על זה?" – –

העיקר, שצריך לחיות ולעבוד בתוך הארץ עצמה ולא מחוצה לה. יימצאו לנו די עובדים מחוץ־לארץ לעבוד ולהאמין בחשיבותה של העבודה, של כל עבודה ובעיקר עבודת־האדמה שהיא סם־החיים לכל עם ועל אחת כמה וכמה לעמנו. רק העבודה יכולה לשמש לנו תריס בפני הפורענויות. וגורדון מאמין ומעורר אמונה גם בלבות זולתו. “הארץ מחכה לנו”, קורא הוא בסוף נאומו הטראגי. “כל יהודי המבקש את עצמו, המבקש את החיים ואת העם מוכרח ללכת לארץ־ישראל. שם מתגשם האחוד בין האדם, הטבע והעבודה. הדרך מהגולה לארץ־ישראל. זה הסולם הנצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. גורדון האמין באמונה שלמה, שלוּ רק רצינו, בכל כוח הרצון, כי עתה על־ידי עבודה יגיעה ומרץ בכל ענפי העבודה היינו מצליחים ממש “לברוא ארץ חדשה ושמים חדשים”. אז היינו מראים לעיני כל העולם דוגמה של חיי־טבע שאננים ובריאים ברוח של תרבות טהורה ועליונה, חפשית משוטרים ונוגשים ורחוקה משכרות ורצח וזנות, ומשאר הדברים השכיחים אצל העמים, ואשר עוד מעט יתחילו לחשוב אותם כדברים שטבע האדם מחייב אותם…

כבר הראו החיים העבריים במושבות במשך שנות עבודתנו, למרות כל התנאים הקשים שהיינו נתונים בהם, – כי מוכשרים אנחנו ליצירת חיים כאלה. העיקר – האמונה והבטחון, השנאה לכל מיני פשרות ונטיות לצדדים והבוז לפחדנות. וכן חייב להיות אדם פרטי ומכל שכן עם שלם, שאין לפניו אמתות, כי אם אמת אחת, ואין לפניו דרכים כי אם דרך אחד.

כך נצב גורדון על משמרתו, מטה לב ואוזן לכל דבר גדול או קטן שיש בו כדי לפגום ולמעט את המושגים “עם”, “תחיה” ו“חיים”, שהוא, האחד נתן להם את הביטוי השלם והמקיף.

ביום כ“ד שבט תרפ”ב נפטר גורדון בדגניה והובא שם לקבורה.


  1. את המלה “קוסמוס” שגורדון משתמש בה פעמים רבות במאמריו השונים, אין להבין כציון מילולי, אלא כמושג הסדר והאחדות שביקום.  ↩

המלצות קוראים
תגיות