רקע
יעקב יערי־פולסקין
יוסף בוסל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרנ“א־1891–תרע”ט־1919)

“יוסף בוסל טבע בים כנרת. עכשיו מתעוררת אצלי שנאה אל הכנרת”. – את הדברים האלה, האופייניים ליחס של מוקירי בוסל למותו הטרגי, כתבה שרה צ’יזיק אל אחותה. איך לא לשנוא את ים כנרת, אם בלע באכזריות את העובד הישר, הצנוע, רב־הפעלים, אשר לא ידע ליאות, אחד המעטים במשפחת החלוצים, שדיברו מעט ועשו הרבה?!

יוסף בוסל היה מראשוני הפועלים, שעלו אל הגליל־התחתון, זנחו את יהודה הרועשת ואת משק הנטיעות ובחרו בחיים הקשים והשקטים של משק הפלח. חברי קבוצת דגניה, וכל אלה שהכירו את בוסל מקרוב וידעו את עבודתו ופעולותיו בשנותיו האחרונות עד מותו, – אומרים שרק בזמן האחרון “נתגלה” בוסל בכל גודל נפשו. אני ראיתיו בחייו ובעבודתו עוד בעת הראשונה לבואו אל הארץ, לפני עלותו לעבוד בקבוצת דגניה.

הבחור הנלבב והמסור, יוסף בוסל, נולד בעיירה קטנה ברוסיה ולמד בחדר. עוד בהיותו צעיר, כמעט נער, והוא כבר ציוני, היה לנואם ולמחנך של האגודה הציונית מבני־הנעורים אשר יסד. אבל בהיותו ישר־מבט על החיים ואיש־אמת ביחס לעצמו, הכיר שעליו לעלות לארץ לעבודה ממשית. בן חמש־עשרה עזב את עיירתו על ציוניה ומשכיליה ונסע אל המושבה נובופולטאבקה ללמוד את עבודות השדה ולהכשיר את עצמו לחיים בארץ. כאשר למד לחרוש, לזרוע ולנטוע, עזב, לערך בשנת תרס"ז, את רוסיה ובא ארצה. עבד בזמן הראשון ברחובות וגם היה שומר בכרם.

לפני עלותו לגליל עבד זמן־מה גם בפתח־תקווה. הוא האמין בצורך של כיבוש העבודה במושבות יהודה, – כיבוש כל העבודות ע"י פועלים עבריים: “מן העבודות האינטליגנטיות היותר ‘יפות’ עד לטיפול בזבל בהמות”. והוא קיים את דבריו הלכה למעשה. מאורע קטן שאירע לו בעבודתו, עורר בו את הספק בדבר אפשרות כיבוש העבודה במושבות המשק הפרטי. וזה הדבר:

עבדנו בפרדס עבודת עידור, העבודה הקשה ביותר בארץ. היו בין הפועלים יהודים אחדים וכמניין ערבים. בעל הפרדס, מתנגד לעבודה עברית, קיבל באותו יום פועלים עבריים אחדים וכמניין ערבים. בעל הפרדס, מתנגד מושבע לעבודה עברית, קיבל באותו יום פועלים עבריים אחדים, כי חסרו ערביים. יחסו אלינו בזמן העבודה היה יחס של רחמנות מהול באי־רצון: “לא לאנשים אינטליגנטיים כמוכם לעבוד עבודה קשה כערביים”. “אין כל חשבון לשלם שכר גבוה יותר לפועל עברי”, חזר ואמר. אנכי, שהייתי בארץ שנים אחדות, ידועים היו לי יפה דיבורים כאלה, ודברי הפרדסן לא השפיעו עלי. לא כן יוסף בוסל שהיה חדש בארץ. הוא קשר שיחה ארוכה עם האכר וטען בשבח הפועל העברי, הראוי ששכרו יהיה גדול משכר הערבי, כי מסור הוא ונאמן, שומר על הנטיעות, מפני שהוא מחשיבם כרכוש לאומי, בו־בזמן שהערבי הוא עצל ושונא את המושבה ובכל עת־מצוא ירע לאכרים ולמושבתם. האכר גיחך בשמעו את דברי בוסל וביטל אותם באמתלא, שעוד לא התנסה די־הצורך בחיי המושבה והוא מחווה דעה בענינים שאינו בקי בהם.

יוסף בוסל.jpg

יוסף בוסל


השיחה היתה בזמן ארוחת־הבוקר. אחרי הארוחה לקחנו את המעדרים על כתפינו ונכנסנו אל הפרדס לעדור. עמדנו בשורה אחת, שלושת היהודים ועשרת הערביים. על־פי רמז, שקיבלו, כפי הנראה, מהפרדסן, החלו הערביים להזדרז בעבודתם, מיהרו בעידור כיד ההרגל הטובה עליהם, למען הוכיח כי לא נוכל לעבוד כמוהם. החלו להוציא אותנו באופן זה מן השורה.. העבודה היתה קשה לבוסל, כי עוד לא נוסה בעבודת העידור בפרדס, אך הוא חגר את כוחו ועבד יחד עם כולנו, לא פיגר, כי יקר וקדוש היה לו רעיון כיבוש־העבודה, ואיך יסכים שחלש הוא בעבודתו מהערביים?

היום היה יום חם, רוח לא נשב והזיעה ניגרה מעלינו. הערביים אצו־נחפזו ואנו אחריהם. סחטנו את כותנותינו והמשכנו את העבודה. כשעה לפני עת־הצהרים נגש אלינו בעל הפרדס ושם עין בעבודה. לא די היה לו מה שעשינו עד כה. בידעו את הפסיכולוגיה של הערביים, ובחפצו שידחקו אותנו לבסוף מן השורה, זרז אותם עוד יותר בהבטיחו להם ‘בּאקשיש’, מעט ממתקים לארוחת־הצהרים. הערביים הריחו בּבאקשיש ואצו עוד יותר, עבדו כשדים, וכל הזמן שרו בתרועה: “שלוש אוקיות חאלבה” (הבּאקשיש המובטח). המעדרים נעו בידיהם כקשתות המנגנים. בבהלתם פצעו את גזעי העצים במעדריהם. אני ועוד פועל עברי השתדלנו לבלי לפגר. אבל יוסף בוסל השליך את המעדר ויצא את השורה.

כועס־למחצה (לא ראיתיו אף פעם אחת כועס לגמרי) פנה אלינו, שנחדל מיד מעבוד, כי אסור להשתעבד לפסיכולוגיה של הערביים, אשר בעל־הפרדס, המנצל, קנה אותם בממתקים. בוסל הראה לבעל הפרדס על גזעי העצים הפצועים. הפרדסן נוכח כי אמנם כמה עשרות עצים פצועים במעדרים, וקנס את הערביים – לא נתן להם את הבּאקשיש שהבטיח. אחר־הצהריים המשכנו את העבודה, אך יוסף בוסל לא עבד עוד, מדאבון־לב על שיטת־העבודה הזאת והיחס מצד בעל הפרדס לעבודה העברית. הוא עזב אחרי מאורע זה את משק המטעים ביהודה, הלך לחדרה ומשם לגליל, ואת רעיון “כיבוד העבודה” החליף ב“כיבוש האדמה על־ידי העובד העברי”.

בגליל הצטרף לקבוצת דגניה והתמסר לה בכל נפשו עד היותו זמן קצר לאחד מעמודיה. הוא עבד בשדה, שמר, עסק בהנהלת הקבוצה, בצרכי ציבור בעת־הצורך. קדח, החלים ושוב תקפתהו הקדחת. עבד כשמונה־עשרה שעות ביממה ושבע־רצון מחייו. אחרי שנה, כאשר באתי מיהודה לגליל ועברתי את דגניה, אמר אלי יוסף בּוסל, בפגשי אותו בשעת העבודה: “ליהודה ולעבודת יהודה לא אשוב עוד. עבדתי פה שנה תמימה עבודה שקטה. היא היתה קשה בראשונה, אבל הורגלתי אליה ונוסיתי בה”. התבוננתי בפניו, והנה שלווה בלתי־רגילה היתה שפוכה עליהם. בדבריו הפשוטים על העבודה היתה אמונה עמוקה, ואני ה“פּסימיסט” מיהודה קינאתי בו.

12 דגניה בראשיתה אום  ג'וני.jpg

דגניה בראשיתה (אום־ג’וני)


כן עשה בּוסל את דרכו בשקט, במסירות וברצינות. על יחס החלוץ לעבודה בארץ הביע את דעתו בדברים כאלה: “לנו אסןר לראות את עצמנו כגדוד־עבודה, שהעם צריך לתת לו את הכל, כמו שנותנת הממשלה לצבאה. לנו אסור לדרוש משכורת ממישהו, עלינו לדרוש מעצמנו, כי אין אנו ממלאים תפקיד בשביל אחרים כי אם למעננו”.

בזמן המלחמה היתה העבודה הציבורית רבה בקבוצה הקטנה דגניה, ולרוב נפלה על שכם יוסף בּוסל. צריך היה להבטיח בחיטה ובלחם את מושבות המטעים של יהודה. אחרי־כן בא הגירוש מיפו, ושוב מלאו ידי בּוסל עבודה. למראה הדלות והעוני, שבהם היו שרויים הגולים שבאו לטבריה, אשר מחסור ומחלות שררו ביניהם, עזב את עבודת־השדה ונכנס לועד־ההגירה הזמני בטבריה. בראותו את סדרי־העזרה הגרועים ששררו בטבריה, דרש שהעזרה תנתן לגולים בצורת עבודה שימציאו להם במושבות. הוא שאף במיוחד להציל את הילדים היתומים מאוירת הקבצנות וקבלת התמיכה ורצה לחנכם לעובדים מועילים. מלחמתו זו לא עלתה לו בנקל אבל ידיו לא רפו.

הוא אסף ארבעים יתומים מחוצות טבריה והביאם אל המושבה מנחמיה, למען יחיו בסביבה של עבודת־שדה ובאוירה טבעית. בּוסל דאג מעתה בלי ליאות והפסק לילדים ולכלכלתם. מצא מקור לכסף להוצאות והתאונן שהיום רק בן עשרים וארבע שעות, שאינן מספיקות לו… הוא לא אמר די בפעולה האחת ואסף בחוצות טבריה חמישים יתומים נוספים וסידר אותם במושבה סג’רה. באופן זה רצה לאסוף את אלף יתומי הגולים, שהתגוללו בטבריה בלי השגחה ועזובים לנפשם, ולעזור להם לגדול במושבות הגליל כחברים מועילים לחברה: “אלף פועלים ואנשים מועילים נציל בשביל מחננו” – טען באמונה שלמה. והוא פעל, למרות שקיבל עזרה רק מקבוצות־הפועלים. ואם מאות יתומים נשארו בחיים ולא מתו באותה, “הגירה” יש להודות על כך ליוסף בוסל ולעבודתו המסורה.

מלבד דאגתו ליתומים, היה טרוד גם בעבודות ציבוריות אחרות: במפלגתו “הפועל־הצעיר”, בהסתדרות החקלאית של פועלי הגליל על הכרזת באלפור על־ידי עתון יהודי־גרמני (כי הגליל עוד היה בידי התורכים־הגרמנים), לא התלהב כאחרים מהבשורה, אלא עשה מעין חשבון־נפש רציני, שציין תמיד את כל דרכיו. הוא כתב בנידון זה אל ד"ר רופין: “הננו כחולמים. האמנם יותן לנו מה שחשבנו לרכוש במשך הרבה שנים בחריצותנו ויגיע כפינו? ומי יודע אם מעשינו הבאים יוכיחו, שהננו כדאים וראויים לזה שנותנים לנו במתנה? אנו איננו צריכים לרמות את עצמנו ולחשוב שבזה יש לנו כבר הכל. אנו אך ניגשים קרוב לנסיון הלאומי הגדול שלנו והננו עומדים בפחד וברטט לפני השאלה: הנעמוד בנסיון זה? – מי יודע לאן יובילו אותנו השפעות הגלות הרעות? – – בהרגשות כאלה, בערך, מקבלים אנו את קוי האור הראשונים בהווה: מנשבות רוחות רעות מכל צד והננו מפחדים שגורלנו יהיה כגורל דור־המדבר שאל הארץ לא הגיע”.

הוא היה מהמעטים בארץ, שחששו למבוכה שתחולל הכרזת באלפור במוחות העם היהודי: בלבול של תכניות־רוח על בנין הארץ בשבילנו על ידי האנגלים, כמתנה לעם התנ"ך וכו'. מזאת פחד מאוד ובאסיפה הראשונה של התאחדות מושבות הגליל אמר בענין זה: “גם עתה, אם יש לנו לשמוח למראה התנועה הציונית שהתחוללה בחוץ לארץ ובארץ, הרי זה רק לשאיפה שבה היא מתבטאת: השאיפה ליצור הכל בידינו. לא ההכרזה בלבד תקדם אותנו אל מטרתנו, כי אם עבודתנו אנו שתהיה חדורה ברעיון הזה. לו היה הכל מוכן ובנוי והיתה לנו ארץ־ישראל, לא היינו רוצים בכך – אנו רוצים לבנות בעצמנו”.

לרעיון זה של יצירה עצמית היה מסור ולמענו עבד והיה מופת לאחרים. עבד בלי הרף עד שכוחותיו בגדו בו מפאת חולשה והקדחת התכופה שפקדה אותו. אבל גם אז לא רצה לשכב במיטה וכל עוד היה כוח ברגליו לשאתו, לא חדל לעשות את העבודה הנחוצה לעם ולארץ. אך פתאום בא האסון והפסיק את פעולתו בראשיתה. ב“הפועל הצעיר” תואר האסון בדברים האלה:

"ביום ג' לחודש מנחם־אב בא חברנו יוסף מדגניה לטבריה. בואו לעיר בפעם זו, כמו ברוב הפעמים לא היה לרגל עניניו הפרטיים. הוא נקרא להשתתף בישיבת “משרד המושבות”, שבו היה אחד מחבריו הפעילים. למרות מחלתו, הקדחת הבלתי־פוסקת שקיננה בו תמיד, וסבל ממנה במיוחד בימים האחרונים עם התעצמות החום בעמק־הירדן ועם התרבות העבודה במשק דגניה – לא הסתלק מעבודה ציבורית זו שקיבל עליו. בקושי רב ישב הפעם עם חבריו במשרד ועסק בעניינים שעמדו על הפרק. רק אותה מסירות, שבה הצטיין בוסל בעסקו בשאלות חיינו באסיפות, היא שעמדה לו גם הפעם בחולשתו. בהערותיו המעשיות לענין התקדמו הדיונים במהירות ובוסל נפרד לדרכו. בריאותו הרופפת משכה אליו עיני רבים. יעצו לו לנסוע למתולה, להחליף אויר ולהבריא. על־פי עצת הרופאים, כדאי היה לו להתישב לזמן־מה בצפת, מקום שיוכל לשאול ברופאים, אולם באותה ישיבה התברר שיש כמה עבודות חשובות לסיועו, והוסכם שהוא יתישב לזמן בסג’רה הקרובה ולא בצפת. הוא מיהר לשוב לדגניה בהחלטה זו ורצה להודיע עליה לחבריו ולמשפחתו, ולהפרד מהם בטרם יצא לנוח.

בו ביום סערה הכנרת מאוד. בוסל התעכב בעיר עד לפנות־ערב. הים שקט, ובוסל ישב בסירה בין שני הספנים: האחד יהודי־ספרדי והשני נכרי. לאחרונה נוסף עליהם עוד נוסע מיהודי טבריה. הסירה הפליגה לדרכה. היא יצאה אל מחוץ לחומות העיר, והרוח המפולש מבין ההרים התפרץ בכל כוחו והסירה חשבה ליהפך. הנוסע הנוסף קפץ הימה והחל שוחה וחותר אל החוף. פתאום נקרע המפרש והסירה נהפכה על פיה. הספנים צפו ועלו על פני המים ונמלטו על נפשם. בוסל התאמץ גם הוא, למרות היות בלתי־מאומן בשחיה. הוא עלה על פני המים וניסה לשחות נגד הרוח, מול החוף. החוף היה קרוב, אולם עוד לא הספיק לחלוץ את נעליו והחל צולל. הספנים, שהגיעו אל החוף, רצו העירה, כשהם מצעקים וקוראים לעזרה, כי יוסף בוסל טובע – אבל הוא היה כבר טבוע. בלילה ניסו לבקש את בוסל בסירות, ולשוא.

למחרת הבוקר, כשירדו האמודאים הימה, מצאוהו תיכף לא־הרחק מהחוף ובעומק לא רב ביותר, כשהוא שקוע ראשו ורובו בקרקע הים אשר חפר בידיו – מאמצו האחרון לחיות.

המלצות קוראים
תגיות