רקע
יעקב יערי־פולסקין
ביקור המשורר ח. נ. ביאליק בארץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרס"ט־1909)

בשנת תרס"ט, בין פורים לפסח, אץ שליח־רוכב מיפו לפתח־תקווה, עבר בכרמים והודיע לפועלים העובדים, כי היום תביא האניה מאודיסה את משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק לבקר בפעם הראשונה בארץ־ישראל. כן נודע לנו מפיו, שכל יפו העברית על מוסדותיה ועסקניה מכינה למשורר קבלת־פנים נהדרת. לבטל יום עבודה כדי ללכת מיד ליפו לפגישת המשורר ברדתו מהאניה, – נחשב בעינינו מנקודת־ההשקפה של כיבוש העבודה – לחטא. בקוצר־רוח ציפינו איפוא לערב שיבוא. וכשפעמון המושבה צילצל והשמש עמדה קרוב לשקיעה, עזבנו – כל החבורה – את עבודתנו בחפירת “באחאר” לשם נטיעת פרדס, ובלי התרחץ, עייפים ורעבים, הלכנו ברגל ליפו.

דרך החולות, מהלך שך עשרה קילומטר לערך מפתח־תקווה ליפו, – היתה הפעם לנו דרך טיול. אף רגע אחד לא הסחנו את דעתנו, שעוד מעט ונראה פנים אל פנים את ביאליק. בבואנו אל העיר יפו (תל־אביב זה אך נוסדה), הלילה ירד עלינו. המלון “בלה ווסטה”, מלון פיינגולד הידוע, שעל חוף־הים, היה מואר אור רב, ובו קרואים מבני יפו, אנשי האינטליגנציה, בעלי־מלאכה ופועלים. יותר משלושת אלפים איש באו מיפו ומהמושבות לקבל את פני המשורר. בהיות אולם המלון צר מהכיל את הקהל, החליטו לערוך את קבלת־הפנים בחצר־המלון על חוף הים.

כשהופיע המשורר, בלווית י. ח. רבניצקי (שגם הוא בא עם ביאליק בפעם ראשונה לארץ־ישראל) וש. בן־ציון לימינו ולשמאלו, פרצה הקריאה כרעם: “יחי משוררנו הלאומי!” חבורת אנשים נשאה את המשורר על כפיים, ובשירת “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים” הכניסוהו לאולם. ביאליק התחנן שיניחו לו: “האניה כבר טלטלתנו למדי מאודיסה עד יפו”, אמר. אבל תחינותיו לא הועילו לו. התחילו נאומי־הברכה של באי־כוח המוסדות והחברות השונים, שרשימתם היתה ארוכה. דיברו על “התחיה”, שכל אויר ארץ־ישראל רווי בה; “התחיה” השורה, כביכול, על ההרים והעמקים. המשורר ירגיש בה בחושו המיוחד, ו"פואימת־תחיה גדולה תיכתב על ידו על הר־הכרמל (שהיה אז מיושב גרמנים) או בעמק־יזרעאל (שהיה עוד ריק מישוב יהודי) או בצל החרמון.. בקיצור: פואימת־תחיה כבירה תיכתב בשביל בני־הגולה.

פני ביאליק זעפו והלכו מנאום לנאום בעיניו התלקחו ניצוצי־אש־זעם, ופתאום קם והפסיק נואם באמצע נאומו, ניגש אל היושב־ראש ושם עין ברשימת הנואמים בשם חברות ומוסדות שונים, אשר אילו ניתנה לכולם רשות הדיבור, לא היו מספיקים לגמור עד אור הבוקר. בקול נסער ובבקשת סליחה ומחילה פנה ביאליק אל הנאספים בדברים שרשמתי אותם ביומני באותו לילה. והנני מביא קטע מהם:

13 חיים נחמן ביאליק.jpg

חיים נחמן ביאליק


“יסלחו לי הנואמים אשר מנעתים מהשמיע את נאומיהם. אמנם חוסר נימוס הוא מצדי, אבל נאלצתי לעשות כן, כי ישבתי כל זמן הנאומים כעל גחלים לוהטות. אתכם הסליחה. וסלחו נא לי גם על הדברים היוצאים מקרב לבי, אשר אגיד לכם ואפילו אם לא ינעמו לכם. הנואמים החליטו, כביכול, וגמרו פה אחד להיות לי למורי־דרך בארץ. פה ביפו, השער של ארץ־ישראל, אומרים למסור לי פרוגראמה שלמה של “התחיה”. עלי הוטל לראות מראש בעיניכם את הארץ ו”התחיה" שבה, לראות לפני עברי בארץ לאורך ולרוחב. האמנם אינכם מאמינים כי אגלה בעצמי את עקבותיה? ואולם באופן זה הן לא יועילו דבריכם, ואני אמצא הכל על־פי מראה עיני. והרושם הראשון, ניתנה האמת להאמר, לא רושם תחיה הוא. התהלכתי בחוצות הצרים ובמבואות האפלים של יפו. אותו מיעוט יהודי, אותו מראה הגלות, חפצתי להאזין לדיבור העברי, שהנואמים משמיעים אותו מעל הבמה, ולצערי, שמעתי ברובעים היהודים, בנוה־שלום ונוה־צדק, ז’ארגונים רוסי, ספרדי וז’ארגון מעורב בהרבה מלים ערביות. לא שמעתי את צלצול השפה העברית, זולת מפי ילדים בודדים. אני משעשע את נפשי בתקווה, שבמושבות אשמע את הדיבור העברי גם ברחוב, וראה אראה את ניצני החיים העבריים החדשים בעיני שלי".

אחרי נאומו הספונטאני של ביאליק לא נאם עוד איש וכל הקהל ליווה את המשורר מן המלון אל חוף הים. ירח בהיר נשקף משמים, והגלים הכסיפו והחווירו חליפות. בשוררו משירי ביאליק, טייל הקהל על חוף הים עד חצות־הלילה. מחולות ים יפו ליווה הקהל את ביאליק ואת רבניצקי עד בית הסופר ש. בן־ציון בגבולות “אחוזת־בית” – היא תל־אביב, – שאצלו התאכסנו.

*

מספר ימים לפני חג הפסח באה השמועה לרחובות, שביאליק יבוא לבקר את המושבה. האכרים התכוננו לקבל את פני המשורר כיאה ונאה למושבה.

ביום ביקורו של המשורר נשארו הרבה אכרים במושבה ולא יצאו אל שדותיהם. סוסי הרכיבה קושטו על־ידי צעירי המושבה, שהתעתדו לרכוב לקראת המשורר עד לנס־ציונה. כל הרובים והאקדוחים הורדו מעל הקירות ונוקו יפה־יפה. קנו כדורי ירייה במחיר מאה פראנק לכבוד החג, על מנת לקבל את המשורר ביריות… המושבה התקשטה, וכאשר נראה בדרך נס־ציונה־רחובות ענן־האבק, שהעלו העגלות והסוסים של הנוסעים – יצאו לקראתם הרוכבים מן המושבה. בהגיע המשורר אל גבול רחובות צילצל פעמון המושבה צלצול רם וקרא לאנשים שיצאו מן הבתים ומן השדות לקראת האורח היקר. ברעם יריות פגשו צעירי המושבה את ביאליק וביריות ליווהו בעברו את המושבה.

בני המושבה נהרו ובאו אל קבלת פני המשורר, על פני ההר שעל־יד המושבה, הר־הטיולים של בני־הנעורים ברחובות בימים ההם. ישבו על הארץ וגם ביאליק ישב ביניהם על הארץ. המשכיל הזקן של המושבה והסופר הישיש טלר, התרומם ממושבו וברך מקרב לב את המשורר אשר זכה, כאחיו המשורר העברי בן גלות ספרד ר' יהודה הלוי לבוא לארץ האבות. בדברים פשוטים וקצרים ברך את המשורר בשם המושבה ובעיניו האירו דמעות־גיל.

הישיש טלר ישב ואחריו התחילו נושאים את נאומיהם בזה אחר זה באי־כוח וראשי־המוסדות במושבה. אז קם ביאליק וביקש מאחד החברים של ועד־המושבה לעצור בבני־הנעורים מיריות. היריות פסקו, והמשורר החל לדבר ברוחו הקשה:

“זה אלפי שנה אנו יורים יריות לריק. אך צחוק אנו עושים ביריותינו. יודעים בארץ־ישראל לירות עם קבלת אזרחים ציוניים; ובמקרים כאלה אנו נעשים ל”גיבורי ישראל“. אולם הגיע הזמן שנחדל מיריות כלפי מעלה ונשים לבנו היטב לנעשה פה על הארץ. אלפי שנים אנו אוכלים לחם משדות שלא זרענו אותם ולא קצרנו את יבולם; לא זרענו בדמעה ולא קצרנו בשמחה. חטא היסטורי לאומי גדול הוא ועליכם בני המושבות, בעבודתכם בשדותיכם לכפר על עוון־הדורות שלנו. מיטב נעורינו בחורי ישראל עוזבים את עמנו והולכים לתקן את נשמת העולם; אך הללו אינם חושבים לתקן תחילה את נשמת ישראל, הזקוקה לתיקון מן המסד ועד הטפחות”.

והמשורר גמר את נאומו הקצר תוכחה, בדברים האלה:

“ואם עליכם, חלוצי העם, נפל הגורל לעודד את העם בגולה על־ידי מעשיכם בבנין הארץ, – יהי זה דברי אליכם: “הצניעו לכת!” – – עשו את עבודתכם בשקט, בלי רעש, בלי שאון זול וטאראראם ריק, בלי נאומים ארוכים ובלי יריות ריקות ללא מטרה, לאין צורך” – –

בשמענו את דברין, דברי הזעם והצער, על מצב עמנו בגולה, במסיבה זו על ההר, – נדמה לרבים כי כאן ניצב אחד הנביאים לפני העם והזהיר אותו מדרכו הרעה.

14 חיים נחמן ביאליק ויעקב פיכמן.jpg

חיים נחמן ביאליק ויעקב פיכמן


בחגיגה השנתית המפורסמת ברחובות בחול־המועד פסח, שבה היו מתקבצים צעירים מכל המושבות ומתחרים ברכיבה ובהתעמלויות שונות לעיני קהל רב, – עמד המשורר על הככר הגדולה, בדל מהאורחים החוגגים והתיירים הציוניים, שלח את מבטיו אל הכרמים והיטה אוזן לשירה הבאה משם… ובערב שלאחר החגיגה ישבו על־יד השולחן, במלון “קלביצקי” ברחובות, ביאליק וציונים תיירים, שביניהם היו כמה מעשירי מוסקבה. צעירי המושבה והפועלים עמדו מסביב השולחן ושרט שירים עבריים לאומיים, על־פי הרוב משירי־ציון של ביאליק.

אז קם פתאום מנחם שיינקין השתיק את השרים ויפן אל האורחים והתיירים, וביחוד אל הציונים העשירים ממוסקבה בדברי מוסר על שאינם עושים מאום ואינם קונים דבר מארץ־ישראל, לא קרקע ולא בתים, ושבים לגולה לעסקיהם ופרנסותיהם, בלי שפעלו דבר לשם בנין הארץ: “אחר חג הפסח תסעו ותשובו אל הגולה בלי שעשיתם דבר לשם בנין הארץ. את חורבן ארצנו ראיתם; ולמה לא תבנו את הריסותיה בכספכם? אתם עוזבים את הארץ כלעומת שבאתם, ואתנו תשאירו לבדנו לעשות את כל העבודה הרבה הזאת. חובה עליכם, היהודים העשירים, לקנות בארץ שטחי אדמה גדולים, שעליהם ימצאו פרנסתם מאות יהודים ולא ייאלצו לצאת לאמריקה”.

ביאליק התחמק בחשאי באמצע נאומו של שיינקין מאצל השולחן, כי לא יכול להקשיב בסבלנות לדברי התחנונים על שיינקין לפני עשירי מוסקבה. הוא יצא אל החוץ וישב יחידי בפינה על המרפסת, את ראשו תמך בידיו ונשתקע בהרהורים. כשאחד מידידיו הקרובים יצא לחפשו ומצא אותו יושב שקוע בהרהורים – שאל ביאליק: “הגמר כבר שיינקין את דברי “הכריעה וההשתחוויה” שלו לפני עשירי־מוסקבה שיחוסו וירחמו על ציון האבלה?.. לא יכולתי שמוע את תחנוניו בפני הגבירים, שיזרקו פרוטותיהם גם לציון האומללה בחורבנה ובשממונה. מדוע הוא מתחנן לפניהם?” – – התנים בכרמים ועל הרי יהודה התחילו מיללים וביאליק היטה אוזן קשבת ליללתם, כשהוא מתבודד בפינת המרפסת.

*

ביפו ערכו נשף־פרידה לביאליק לפני צאתו את ארצנו בסוף ביקורו. במודעות ששלחו מסדרי הנשף אל המושבות היה כתוב, כי מלבד המשתתפים בדקלום ובזמרה, יקרא ביאליק יצירה חדשה משלו אשר עוד לא ראתה אור־הדפוס. האינטליגנציה היפואית וחלק גדול מפועלי המושבות הקרובות באו אל נשף־הפרידה תוך צפייה רבה. הכול באו לראות את ביאליק ולשמוע מפיו את יצירתו. ומה רבה היתה השתוממותנו, בהחל ביאליק לקרוא את הסיפור “מארינקה” – על שם נערה רוסית, –(בשינוי שם “מאחורי הגדר” נדפס אחר־כך ב“השלוח”). כאשר עשה ביאליק הפסקה קלה בקריאתו, קם העסקן מנחם שיינקין ופנה אל ביאליק בזו הלשון:

“אליך ביאליק, משוררנו הלאומי, פונה אני בקריאת־כאב מקרב לבי: זכינו כי תבקר את ארצנו, עברת אותה לארכה ולרחבה, מדן ועד באר־שבע, ראית את כל ערי הישוב העברי ומושבותיו. בעיניך עין משורר, ראית את החורבן הגדול של הארץ וגם ראית את עבודתנו, עבודת קומץ אנשים הממשיכים את מעשיהם מתוך אימוץ כל כוחות נפשם. ובכל זאת, לפני עזבך אותנו, בנשף־הפרידה שנערך לכבודך, – לא מצאת לנכון, אתה משוררנו הלאומי, לקרוא באזנינו דבר אחר, זולת מעשה בגויה, שקורופּינשטיכה ובשקצה שלה מארינקה ובכלבה הנובח על יהודים באיזו עיירה נידחת ברוסיה”. – –

לא הספיק שיינקין לגמור וביאליק פנה נרגז אל הקהל בדברים האלה:

“רבותי! הדבר אשר שיינקין מאשים בו אותי בשם כולכם, אתם אשמים בו יותר ממני. הלא התחננתי לפני עורכי הנשף: אל תסדרו נשף לכבודי, כי אין בפי מלה חדשה להגיש לכם. פואימת־תחיה חדשה לא כתבתי לכם על הרי יהודה. אולם עורכי הנשף לא עזבוני, וטעמם ונימוקם עמם: עליהם להציל את הקופה הדלה של אגודות־המורים, היקרה להם וגם לי. אף אני התחשבתי בעזרה החמרית הדרושה לקופה ולא יכולתי להפטר מהשתתף בנשף. וכשהמסדרים ביקשו ממני לקרוא איזו יצירה בנשף, הודעתי מראש כי אין אתי בלתי אם סיפור מחיי עיירתי הקטנה “מארינקה”, וביקשתי מהם שבמודעות יפרשו ברור את שם הסיפור, למען לא יבוא הקהל לידי טעות. המסדרים לא עשו כבקשתי, ומה אני כי תלינו עלי? – ובנוגע לארץ־ישראל החרבה והעזובה, ששינקין מקונן עליה, אני יכול להבטיחכם שבסיפורי “מארינקה” לא הוספתי אף כלשהו על חורבנה”.

בסוף הנשף עלה ביאליק לשוב על הבמה וקרא בקול נרגש: “אכן חציר העם” – כל השיר עד תומו. הרושם היה חזק ומזעזע.

*

זמן־מה לפני ביקורו הראשון של ביאליק בארץ־ישראל, כתב הסופר א. ל. לוינסקי:

“… אבל ביאליק היושב בתוך עמו בגלות, לא יוכל – בכל מעוף שירתו הנשגבה – להשתחרר מכבלי הגלות, ובכל רצונו לא “יוכל לרצות” ולהטיף לנחמה ולחיים חדשים. ויכול הוא רק לרצות ולתת לנו את שירת הזעם. אני משער בנפשי מה נשגבה ומה רוממה ומה נעימה היתה השירה הזאת, שירת הנחמה, לוא ניתנה היכולת לביאליק לשיר אותה בארץ אבותינו ואנחנו כולנו, חובבי לשוננו ומוקירי שירתנו, עתידים ליתן את הדין על זה. חטאת הקהל היא, חטאת הקהל העברי וחרפתו, שביאליק טרם ראה את הארץ ושירת הנחמה קפאה על שפתיו: כי איך ישיר את שיר ה' על אדמת נכר?… כן! אלה שראו את הארץ, אלה שהיו בארץ, לבם מלא נחמה; כל מה שיכתבו, ואיך שיכתבו, ראשיתו נחמה ואחריתו נחמה; והנחמה מבצבצת מכל מאמר ומאמר, מכל סיפור וסיפור, מכל שורה ושורה”.

אולם לוינסקי טעה בנוגע לביאליק, אמנם כמה משוררים עבריים וסופרים אידיים כשלום אש ויהואש, כתבו מאמרי נחמה ושירים מעודדים על ארץ־ישראל; בלב ביאליק לא נמצאה מלת הנחמה. ביאליק לא יכול ללכת בקטנות, ולפואימת־תחיה גדולה ונאמנה – השעה לא היתה כשרה. חדשים אחדים עשה המשורר בארץ, ואחר שב אל אחיו בגולה. אמנם בתל־אביב וחיפה ערכו תכניות בשבילו למען המריץ אותו לשבת בארץ־ישראל. אך המשורר חזר אל העם, להוסיף ולשאת יחד אתו את כבלי־הגלות. שנים עברו מאז ביקר ביאליק בפעם הראשונה את ארץ־ישראל ואף מלה אחת לא כתב עליה. לא לטובה ולא לרעה – ויהי ביקורו הראשון של המשורר בארץ לחידה לעם עד היום.

המלצות קוראים
תגיות