(תרמ“ו־1886–תשכ”א־1961)

ישראל שוחט, מיסד “השומר” וראש ההסתדרות הזאת, נולד בכפר קטן בפלך גרודנה לבעל־אחוזה, נצר ממשפחה מיוחסת. אמו, ממשפחת הרכבי המפורסמת ואחותו של המלומד הידוע הרכבי, מתה עליו בהיותו בן תשע. את ראשית חינוכו קיבל ישראל בבית המשפחה, מפי שני מורים – לעברית ולרוסית. במלאת לנער שלוש־עשרה שנה, מכר אביו את אחוזתו ועקר לעיר גרודנה, שם אבד לו חלק־הארי של ממונו בעסקי הבורסה. הירידה מן הנכסים שיבשה את תכניתו של ישראל ללמוד בגמנסיה, והוא יצא עם אחיו הבוגר ממנו, אליעזר, לוארשה.

האב, שנסיון חייו המר לימדהו מה חשובה העצמאות ומה יקר הנסיון, סרב לשלוח לבניו דמי־כיס. תחת זאת הפקיד בידם סכום־כסף גדול והורה להם לפתח תעשיה כלשהי. ה“פירמה” שנקראה “האחים שוחט” מילאה אחר מצוות האב – אך הכסף נאכל במהרה, הקרן והרווחים כאחד… רק אז חידש ישראל את לימודיו, וסיים בית־ספר למסחר.

בהשפעת אחיו הגדול אליעזר, שהיה ציוני נלהב, נעשה אף הוא לציוני, אולם שמאלי: “פועל־ציון”. מכיון שעוד בנערותו נתגלו בו כשרונות של מארגן, שלחה אותו המפלגה לנהל תעמולה וליסד סניפים של “פועלי־ציון”. אולם את רוב פעולתו הקדיש שוחט ליסוד ההגנה העצמית.

בשנת 1904 החל לחשוב על העליה לארץ. הוא עזב את וארשה ויצא לגרמניה להשתלם כאגרונום ולהתכונן לעבודה מעשית בארץ. יותר משלושה חדשים לא האריך לשבת על ספסל־הלימודים בגרמניה. כי לשם מה ילמד את תורת האגרונומיה, בשעה שבארץ־ישראל חסרים עדיין עובדי־אדמה? בלי חשוב הרבה עזב את גרמניה ועלה לארץ־ישראל במטרה ליצור שם מעמד של עובדי־אדמה, המעמד הנחוץ והחסר לעם העברי. ביחד עם אליעזר אחיו עברו למושבה פתח־תקווה לעבוד בשכר חמישה־שישה גרושים ליום. זמן־מה עבד שוחט בפתח־תקווה את כל עבודות השדה והכרם. לבסוף, בראותו כי ה’פרוליטריאט האגררי' אינו ממהר להיווצר, הוא עובר לעבוד כפועל תעשייתי ביקב הגדול שבראשון־לציון. שם הוא עובד זמן מה בגפרית ובשאר סממני היינאות, עד שנחלה בקדחת קשה וממושכת. וכן הולך ונמשך המצב שנה תמימה. נזכר האב בשני בניו, אליעזר וישראל, ושולח להם סכום כסף, אבל… שוב, על־מנת “להעשות לאנשים” ולא יצטרכו לעבוד עבודה גופנית קשה. “מילא, לבעלי תעשיה בוארשה לא רצו להיות, אבל לקנות נחלה בארץ־ישראל, להיות אכרים – בזה ודאי שיאחזו בשתי ידיהם”. – כן חשב אביהם. לא כן חשבו ישראל ואליעזר. הצעת אביהם הטוב עוררה בשניהם בת־צחוק והם שלחו את הכסף אל אביהם בחזרה לגרודנה.

ישראל שוחט

אחרי שנים אחדות של עבודה במושבות יהודה, מצטרף ישראל אל העסקן החולם ישראל בלקינד, מיסד בית־הספר ליתומים בשפיה ומנהלו. הוא עוזר לו בעבודתו ובו־בזמן נתפש לחלומות־העתיד של הביל"וי על בנין הארץ. בשפיה, התחיל נטווה ונארג בראשו של ישראל שוחט הרעיון על ייסוד מין כת של בחורים מוצקי־גו ועזי־רוח, שתעודתם תהיה לכבוש את הארץ בשביל העם במעשים.

בעת ההיא, ואל המושבה הסמוכה זכרון־יעקב באו הפועלים־החלוצים ישראל גלעדי, צבי בּקר, יחזקאל ניסנוב ואחרים, שבימי־עבודתם המעטים במושבה הספיקו לראות את הקללה הרובצת על הישוב העברי בעקב השמירה הזרה שבמושבות. ישראל שוחט אחרי קחתו דברים עם החברים, ראה בהם מיד את המגשימים המתאימים של רעיונותיו והתחיל לפתח לפניהם את תכניתו. ואם סג’רה נחשבת כבית, בו התחיל “השומר” להתפתח ולגדול, הרי שפיה היתה האבניים, שעליהם נולד הרעיון. משפיה, דרך סג’רה, מתחילה הורתה ולידתה של האגודה שנודעה אח־כך בשמה “השומר” וישראל שוחט נעשה לא רק מיסדה כי אם גם ראשה, המסור בלב ונפש לאגודה הצעירה ולהבטחת קיומה.

ישראל שוחט ביו “שומרים” (במרכז)

בחוות סג’רה, בה השתקעו לראשונה חברי “השומר” וקיבלו את השמירה הראשונה, עבד שוחט עם חבריו בשדה. בעת ש“השומר” השיב למושבה כפר־תבור את אדמת־המריבה מדי שבט א־זבּח, יצא שוחט שכם אחד עם חבריו במחרשה וברובה על השכם אל השדה, והמעשה בוצע בהצלחה. חייו של ישראל מתרקמים מעתה במסכת “השומר”, ושוב אי־אפשר להפריד ביניהם. ב“השומר” אינה נעשית אף פעולה אחת אשר לא הטביע עליה מרוחו ומחשבתו. הוא נעשה לאחר זמן קצר, וכן במשך כל הזמן, מנהיגה של הסתדרות “השומר”, שדברו קודש לכל חבר ובפקודתו היו נכונים לבוא (לא על דרך המליצה) באש ובמים…

עם התפתחות עבודת “השומר” בארץ, אחרי ההתנגשויות הראשונות של הערביים עם השומרים ושלהם עם הערביים, החלו משפטים בפני השלטון התורכי, שעלו לישוב ול“השומר” בדמים מרובים (תרתי משמע). ראה ישראל שוחט את ההפסד הנגרם מחוסר משכילים הבקיאים בתורת המשפט, שיהיו מוכשרים לנהל משפטים עם הממשלה, והוא מחליט לנסוע לתכלית זו לקושטא ולהשתלם בתורת המשפטים.

בבירת תורכיה היתה לשוחט עוד מטרה כמוסה – להתחבר אל חברי כת השבתאים, העשירים ובעלי־ההשפעה, היושבים בה במספר רב ולענין אותם במפעל הישוב, בלי שהתורכים הצעירים ירגישו בדבר.

כשנתיים עשה שוחט בלימודים בקושטא. אחרי־כן חלה שם וחזר לארץ בתחילת המלחמה העולמית.

בפרוץ המלחמה גר ישראל שוחט בחיפה – בקרבת הישוב הצעיר והבריא של הגליל. באמצעות יהושע חאנקין, נתוודע אל המושל החיפאי, ובעזרתו יסד מיליציה חזקה של מתנדבים. תכנית המיליציה של שוחט וארגונה עוררו התלהבות מרובה בקרב היהודים וכמתנדבים באו להרשם זקן ונער.

עם מאסרה של מאניה, אשת ישראל שוחט, חשד המושל היפואי, הקאימאקאם בהא־אלדין־ביי, כי המיליציה של שוחט אף היא נועדה למטרות, שהנן נגד הממשלה התורכית, וישראל נאסר אף הוא על מנת להשלח מהארץ, כאיש מסוכן למדינה. התחילו רדיפות הממשלה התורכית את “השומר” והיא דרשה במפגיע למסור לה את נשק “השומר”.

ועדי־המושבות וראשי הציבור דרשו משוחט כמנהיג “השומר” כי ימסור את נשקו לממשלה, אך שוחט השיב בסירוב מוחלט. הוא הוכיחם בעוז־רוח רב על דרישתם זו וניבא להם, שיינחמו באחריתם אם ימסרו אף את נשקם הם. והוא דאג בעוד מועד, כי יובא נשק השומרים למקום־סתר ובשעת־הצורך אפשר יהיה מיד להשתמש בו.

שוחט ישב אסור בבית־הסוהר בירושלים. מירושלים נשלח כפושע פוליטי לדמשק, ומדמשק לבירת אסיה הקטנה לפנים – לעיר ברוסה. החברים־השומרים בארץ, שדבר העדרו של ישראל השפיע לרעה על עבודתם, שלחו אחד מחבריהם במטרה לשחרר אותו, את מאניה ואת יהושע חאנקין מבית־הסוהר הברוסאי, אך השליח לא הצליח לבצע את הפעולה.

התחיל המשא והמתן על השלום בין גרמניה ומדינות ההסכמה וגרמניה תלתה תקוות בועידת הסוציאליסטים שעמדה להתכנס בשטוקהולם, כי זו תחיש את השלום בתנאים נוחים לה הממשלה התורכית מסכימה לשחרר אותו. ואמנם כך היה: הוא נבחר לציר והממשלה התורכית שחררה אותו. ישראל שוחט יצא אז לאירופה. כשנה– היא האחרונה למלחמה העולמית – בילה שוחט באירופה, ובהגיע לאזניו השמועה על הגדוד העברי, החליט מיד לשוב לארץ. אחרי רוב עמל ויגיעה עלה בידו להשיג את הרשיון לשוב.

בבואו ארצה, עם גמר המלחמה, קרא לאסיפת “השומר” ובראותו סביב פנים חדשות, כי מהחברים הותיקים אשר עמהם יסד את “השומר” מתו או נפלו חלל במשך שנות המלחמה הקשות, – נעוו פניו מצער. הוא לא נתן ליאוש כי ישלוט בו ובמלים ספורות תיאר לפני החברים החדשים את אלה, אשר לפני זמנם נעקרו משורות “השומר”: את יחזקאל חנקין כינה בשם הראש של “השומר”, את ישראל גלעדי בשם המוח וההגיון, את מנדל פורטוגלי בשם “הלב”, את צבי בּקר בשם “השומר הראשון” ואת אליעזר פינקלשטיין בשם “החייל הפשוט” של “השומר”. וכן את כל אחד, לפי כוח כשרונו, מסירותו והצטיינותו בעבודת השמירה. לאחר ההספדים הקצרים הללו על החברים שנפלו, קרא שוחט באסיפה הנזכרת לחברים החדשים להמשיך את העבודה בתנאים המדיניים החדשים בארץ.

באו ימי ההתנפלויות בגליל העליון. עבים שחורים התחילו נערמים על שמי הארץ וישראל שוחט, שחזה מראש את המתרחש לבוא, שאף להרחיב את פעולת “השומר” ולהוציאה מחוגה הצר והמצומצם. הוא הרחיב את גבוליו עד לידי “ועד ההגנה”, והוא עצמו לקח חלק בייסודו ובהגשמתו.

אחרי הפרעות בירושלים, כתשובת־מחאה למאורעות הדמים, נתגבר זרם העלייה. העולים הצעירים יצאו לעבוד בעבודות ציבוריות ובסלילת כבישים על־יד טבריה־צמח. ישראל שוחט היה אחד הראשונים שידע להחשיב את גודל ערכה של העבודה הציבורית. הוא מצא, שצריך להכניס אל העבודה הזאת תכנית ושיטה. אז נצנצה במוחו מחשבה, שהגיעה השעה להגשים את הרעיון של גדוד כובשי־עבודה עם פרספקטיבות רחבות לעתיד. חצי־שנה בדיוק אחרי מות טרומפלדור, יסד עם עוד חברים, על שם יוסף טרומפלדור, את גדוד־העבודה הראשון – חברת עובדים קואופרטיבית, שבאהבת העבודה, במשמעת, בסדר האידיאלי ובטוהר המוסרי ששררו בה, שימשה מופת לכול.

מלכתחילה נתגלה ישראל שוחט כמנהיג המעריך ביותר את המשמעת בפעולה הסתדרותית, ואולם היא התגלתה בפעולותיו תוך חברות טובה ששכנעה את חברי “השומר” כמעט בלי יוצא־מן־הכלל, להשמע לו מרצון. הוא היה חביב עליהם בגלל ישרו ואהבתו את האמת, שכלו ההגיוני והבהיר ועליצותו הטבעית.

לאחר סיום מלחמת־העולם הראשונה, פנה ישראל שוחט לחיים פרטיים והתמסר למקצוע המשפטים. אולם עם זאת לא זנח את עיסוקיו הציבוריים השונים, וביחוד היה פעיל בשטח הבטחון.

ישראל שוחט נפטר ביום כ“ג סיון תשכ”א (7.6.61) והובא לקבורה בתל־חי.