רקע
יעקב יערי־פולסקין
מאניה שוחט
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תר“מ־1886–תשכ”א־1961)

אחת הנשים הציוריות והמופלאות ביותר בתולדות ההתישבות היהודית בארץ־ישראל היא, ללא ספק, מאניה וילבושביץ־שוחט, אשר קורות חייה עשויים למלא כמה וכמה סיפורי־הרפתקאות גדושי־עלילה. כל חייה נרקמו בסימן הניגודים: היא חונכה על ברכי המסורת היהודית – והיתה מהפכנית רוסית. אביה היה חרשתן עשיר – ובאחד הימים עוררה מאניה שביתת פועלים באחד ממפעליו. היא היתה קטנת־גו ורכה למראה, אך בהיותה שרויה במאבק נדמה כי היתה עשויה פלדה. היא נטלה חבל בפרק המסעיר ביותר של המהפכה הרוסית, ושמה נזכר באחת מפרשיות־הפרובוקציה המפורסמות מאותה תקופה, מכיון שאחד הפרובוקאטורים ניסה להפילה ברשתו ולהוציא מפיה סודות מן המחתרת המהפכנית. ואחרון־אחרון – היא נמנתה עם החולמים על מהפיכה פרולטארית סובייטית – וסיימה את דרכה כחולמת־לוחמת בארץ־ישראל וכחברת הסתדרות “השומר”.

*

מאניה נולדה בשנת תר"מ בכפר קטן בקרבת גרודנה למשפחה עשירה ומשכילה. מצד האם היא יוצאת שושלת רבנים ודיינים, ומצד האב קרובה היתה למומרים חשובים בחברה הרוסית. מילדותה היתה נערה חזקה בגופה, בריאה ושובבה עד מאוד. עד שנת השש־עשרה היתה בכפר לאסוסנה בבית הוריה, ושם ניתן לה חינוך ביתי. האב נתן את דעתו לחינוך יהודי־מסורתי, אך אמה השתוקקה לגדלה על חינוך של השכלה. כן נהנתה לבסוף מחינוך מעורב, עברי וכללי גם יחד, ואומנות לימדו אותה צרפתית וגרמנית בעוד שמורה עברי לימד עברית אותה ואת אחיה.

אבי מאניה היה אדם מופלא, מצד אחד היה איש דימוקראטי ומעשי, בן העולם הזה, ומצד שני פתח את ביתו לרווחה ללומדי־תורה ויהודים אדוקים. היה ממציא המצאות שונות, בונה בתי־חרושת ומעביד מאות פועלים נוצרים. מאניה הקטנה, שהיתה פוחזת יותר מנערים שובבים, באה למרות האיסור של מחנכותיה, אל בין פועלי בתי־החרושת אשר לאביה, ומילדותה הכירה לדעת את חייהם ועמלם מהמציאות ולא מספרים. ידיעתה את חיי הפועלים מנסיון שנים רבות התוותה את פעולתה העתידה. לאביה היתה גם טחנה, ובה אירעו תאונות שונות לפועלים. התאונות עשו רושם קשה על מאניה, ולימדו אותה לדעת את חייהם הקשים של הפועלים. נשמתה הצעירה החלה מרטטת משאיפה למלחמה על שיפור תנאיהם. אולם מה עליה לעשות? – לא ידעה.

1 מאניה שוחט.jpg

מאניה שוחט


היא ביקשה תשובה בספרות, חיפשה נחמה בספרים דמיוניים כמו רובינזון קרוזו. הספרים השפיעו על רוחה ותשוקה התעוררה בה לנדוד על פני תבל רבה ולראות מדינות ואיים וגזעי אדם שונים. ואמנם למטרה זו החלה להכשיר את עצמה. פעם קשרה את עצמה אל עץ כדי לישון עליו, למען התנסות ולהשמר בעתיד בהודו מפני נחשים… או יש וישנה על לוחות, בלי מצע תחתיה, וכילכלה את נפשה בלחם ומים, כיאות לנוסע־נודד ברחבי תבל… למען תוכל לנשוא את חום מדבר סאהרה, הבעירה לא אחת את התנור ועמדה על ידו בהפיקו חום לוהט.

היא היתה חרדה מאוד לדת, אולם שמעה שיחה, שעוררה בה ספק בדבר אמיתות הדת. אז היתה לאומללה מאוד. אין אלוהים – מהו, איפוא, העולם? – – הגיע הדבר לידי כך, שלא מצאה עוד טעם לחייה ואמרה לאבד את עצמה לדעת בשתיית רעל, אלא שמצאוה בשעת מעשה ומנעוה. היא היתה גם בעלת רגש גאווה, ובסטור לה אביה על הלחי, הלכה להטביע את עצמה בנהר. רק באורח־מקרה הצילו אותה מטביעה. מילדותה היתה בה נטייה לעמוד בעקשנות על צד החלשים נגד החזקים, ופעם ייסר אותה אביה על ריבה עם הוריה בגלל הילדים שבבית.

מאניה החלה לשנוא את חיי הבורגני, המתקיים על חשבון המוני העם. היא עזבה את בית־הספר ונסעה לעיר החרושת לודז'. נכנסה לבית־חרושת כפועלת פשוטה. בבית־חרושת זה לעשיית שקים עבדה חדשים מספר ואחרי הימלכה בעצמה ובאחרים, גמרה אומר לעבוד בבית־חרושת לנגרות, כי למקצוע אינטליגנטי לא חפצה לקדיש את כוחה. בעת שאמרה להכנס לבית־החרושת לנגרות, היה רעב גדול באחד מחבלי רוסיה הפנימית, והיא עם “נארודניקים” אחרים, גברים ונשים, נסעה לעזור לסובלים. אחרי שסיימה את פעולתה בין הרעבים בכפר אחד, באה אל בית־החרושת לנגרות של אחיה במינסק. שנה וחצי עבדה את העבודה הקשה כאחד הפועלים הגברים. בראותה את העוולות הנעשות לפועלים, אירגנה שביתה ביניהם נגד אחיה בעל בית־החרושת והצליחה בשביתה…

מאניה לקחה חלק בסבל היום־יומי של הפועלים, ובאה לידי החלטה, שהמלחמה הכלכלית יש לה חשיבות הרבה יותר גדולה בשבילם מהפוליטית. היא ניסתה לעשות דבר־מה בלתי־אפשרי, שבאפשרותו האמינה בכל לבה: להפריד לגמרי את המלחמה הכלכלית של הפועל ממלחמתו המדינית. זו היתה תקופת היווצר הסתדרות ה“בונד” ומאניה התוודעה אל חוגיה והפיצה השכלה בין חבורות הפועלים הנמנים עליה. באותם הימים קיבלה ידיעה על מחלת אמה ונסעה אל בית אביה בכפר לאסוסנה. בהעדרה, נאסרה על־ידי הממשלה חבורה גדולה של פעילי ה“בונד”, וברשימה היה שמה. ואמנם הז’אנדרמים באו לבית אביה בכפר ואסרוה.

מאסר שישים מחברי ה“בונד” ומאניה וילבושביץ בכללם, בוצע על ידי הפקיד הצארי זובאטוב, שעמד אז בראש ה“אוכראנה” (המשטה המדינית החשאית) במוסקבה. מלאסוסנה הובילו הז’אנדרמים את מאניה לבית־הסוהר בגרודנה ומגרודנה הובלה למינסק. פקידי הז’אנדרמיה חקרו אותה וחפצו להוציא מפיה סודות, אך היא ענתה בתוקף שלא תגיד מלה אחת על כל מה שעשתה. ראש הז’אנדרמים פנה אליה לבסוף בשאלות מעליבות, והיא ניגשה אל השולחן, הרימה קסת וזרקה אותה בראש הפקיד. ממינסק הובילוה למוסקבה וכלאוה בבית־הסוהר בתא מיוחד. שוב באו אל מקום מאסרה פקידי ז’אנדרמים לחקור ולדרוש אותה, אבל לא הצילו מפיה דבר. היא ענתה על שאלותיהם בהלצות ובבדיחות ובגלל זה כלאו אותה בצינוק להפחידה. מאניה לא נבעתה וקיבלה גם את העונש הזה באורך־רוח. הקצינים ניסו לרמות אותה ואמרו לה שאמה נוטה למות, ואם תגלה להם את שמות שלשת מנהיגי ה“בונד”, יוציאוה לחפשי ויתנו לה לנסוע לבית אביה. היא עמדה אף בנסיון זה. אחר־כך סיפרו לה, כי אסרו ארבעים מחשובי ה“בונד”, ואם תגלה את שלושת מנהיגי המפלגה, ישחררו את הארבעים. אחרי פקפוקים רבים, אם להקריב את נפש השלושה בעד הארבעים, החליטה לשתוק ולא לגלות דבר.

בראות הז’אנדרמים, כי באמצעי־שלום לא יוכלו לה, החליטו לענותה אותה. החוקרים באו לבצע את החלטתם ועמהם היה גם איש לבוש בגדי אזרח. הוא ישב והקשיב לדברי החוקרים והאסירה. אחד הפקידים התרה בה סופית, שאם לא תגיד את שמות שלושת חברי ה“בונד” יתחילו לענותה עינויים גופניים קשים. אז אמר לפתע הלבוש בבגדי־אזרח בכעס אל הפקידים, שהם אינם פקידי־ז’אנדרמים כי אם “רצענים”… הלא היא (האסירה) שואפת לזר־קוצים כזה, ואתם מאיימים בו עליה?!" הפקידים נבהלו ולא ענו דבר ואת מאניה עזבו לנפשה. מי “האזרח” שדיבר אל הפקידים בקול־מושל לא ידעה מאניה, ואולם אחר־כך נודע לה שהוא זובאטוב.

בימים הקרובים, אחר ביקור זובאטוב אצל מאניה בבית־האסורים, הוסיפו לחקור ולהשתדל להוציא מפיה הודאה, הראו לה רשימה חדשה של אנשים ידועים לה, שנאסרו לפי דבריהם. היא נלחמה מלחמה כבדה בנפשה בשעת החקירה, וכאשר עזב אותה הפקיד באמצע החקירה, נשארה נבוכה ואובדת־עצות. אין לתאר את יסוריה בבדידותה, כאשר ערפל אי־הידיעה גדל והלך סביב לה. באותה שעה בא לחדרה שנית האיש הלבוש בבגדי אזרחים. הוא ראה אותה עומדת נבוכה והביט עליה במבט מביע רחמים והשתתפות רבה. במועקת נפשה החלה להתחנן לפניו להגיד לה את האמת. היא שאלתהו אם אמנם נכון הדבר שנאסרו עשרות האנשים, כפי שהודיעו לה הפקידים, או רק מרמה בדבר. “מדוע גורמים לי יסורים ומענים את נפשי?” שאלה.

האיש ענה לה: “איש לא נאסר מהנזכרים ברשימה. הכל כזב. הפקידים מרמים אותך. הם רוצים להיוודע את הדרוש להם ואחרי כן ישתדלו להוציא ממך עוד סודות. קרעי מיד את גליון־השאלות, שעליו היה עליך לכתוב את תשובותיך. אני מגלה לך את הדברים האלה, מפני שגם אני התנהגתי, לאסוני, זמן מה כפקידים האלה”.

בדברים האלה לקח את לבה וראתה בו במצבה הקשה מלאך גואל. מן היום ההוא לא הוסיפו עוד לענותה בחקירות. עברו ימים מספר והיא הוזמנה לבוא אל לשכת זובאטוב. בראותה את “מלאכה הגואל” הודתה לו בהתרגשות והחלה השיחה הראשונה – בין זובאטוב ראש המשטרה החשאית ובין המהפכנית היהודיה הצעירה והתמימה. היא אמנם חשבה אותו לאיש הקרוב אל חוגי המשטרה, אלא שעוד לא ידעה מי ומה הוא באמת. זובאטוב סיפר לנערה בגילוי־לב על ענינים ידועים ונמנע מחקור ושאול אותה. גילוי־לגו רכש את אימונה וגילתה לו גם היא כי הנה תועה בהלך־מחשבותיה. אינה יודעת אל־נכון באיזו דרך עליה ללכת במלחמתה בעד הפרוליטאריון, אשר לו היא מסורה בכל נפשה ומאודה. בשטף שיחתה הציעה בלי־משים תכנית שלמה ליסוד "מפלגת פועלים בלתי־תלויה, למלחמה כלכלית בלבד.

למעלה מעשרה חדשים היתה אסורה בבית־הסוהר במוסקבה וכל הזמן ניהלה שיחות לבביות עם זובאטוב. רק בחודש הרביעי למאסר נודע לה על ידי דפיקות בכותל מצד האסור שכנה, מי הוא “איש חסדה”. היא מאנה להאמין. יחסה אליו לא נשתנה ובאחת השיחות סיפר זובאטוב לנערה הנוחה־להאמין את “קורות חייו” שהיו “מעציבים” מאוד. היא נקשרה אליו עוד יותר וביקשה בתמימותה, שינסה למנוע בהשפעתו את הממשלה מרדוף את הפועלים ואז לא יתקוממו גם הם נגד השלטון המדיני, אלא יילחמו מלחמה כלכלית בלבד.

אחרי צאתה מבית־הסוהר, סיפרה למכריה את כל המוצאות אותה עם זובאטוב. לידידה גרשוני, מנהיג הס. ר., הגידה על מפלגת הפועלים היהודים למלחמה כלכלית, שהיא עומדת ליסד. גרשוני יעץ לה לבלי לעשות את הדבר, כי יצא לה שם רע, יחשדו בה, והיא תכניס דימוראליזציה בין המוני הפועלים היהודים. היא לא שמעה לעצתו ויסדה את “המפלגה הבלתי־תלויה” במינסק, מרכז “הבונד”. תכניתה היתה, שבמשך עשר שנים תתפתח מפלגה כבירה, אשר תעבוד בגלוי וברשיון הממשלה, ואם אחר זמן תתחרט הממשלה ותרצה להפריע בעד התפתחות תנועת הפועלים, תהיה המפלגה נכונה למלחמה נגדה. במינסק מצאה בין מכריה אחים־לדעה ויחד יסדו את המפלגה החדשה, שהחלה להתפשט מאוד בתחום מושב היהודים.

ייסוד “מפלגת הפועלים הבלתי־תלוייה” חולל תסיסה בחוגי הפרוליטאריון היהודי. חלק הפועלים היו נרגזים מאוד על מאניה וילבושביץ ובמינסק התהלכו שמועות שמתנכלים להרגה. ואמנם תפשו אותה אנשים באחת הסמטאות והיכוה, אבל ועד ה“בונד” במינסק הוציא כרוז נגד אמצעי מלחמה כאלה ומאז לא נגעו בה. בשנים הבאות ניהלה מאניה וילבושביץ משא־ומתן, מלבד זובאטוב, גם עם המיניסטרים הרוסיים פליבה, ויטה ועם הכומר גאפון1. עם פליבה דיברה קשות ואמרה “שראשו לא יעמוד ימים רבים על כתפיו, אם ינקוט אמצעים קשים נגד הפועלים המאורגנים”.

פעולותיה החלו לעורר חשד. משאה־ומתנה עם מפקד הז’אנדרמריה המינסקאית; נסיעותיה לזובאטוב במוסקבה, ללופוחין ראש משרד־המשטרה, ולמיניסטר פליבה, גרמו לשמועות שונות אודותיה, והפועלים היהודים החלו מעט־מעט לזנוח את המפלגה הבלתי־תלוייה. בינתיים עזב גם זובאטוב את המפלגה לאנחות, מפני שהמיניסטר פליבה חדל לתמוך בפעולותיו. המפלגה החלה ליהרס, המועדונים נסגרו, השיעורים פסוק. בעלי בתי־המלאכה ביטלו את כל הזכויות שניתנו לפועלים על־פי דרישת מפקד הז’אנדרמריה במינסק. בא הפוגרום הקישינובי והיכה מכה אחרונה את התנועה הזאת – ”זובאטובשצ’ינה" – בין הפועלים היהודים. ראשי המפלגה ביטלו אותה בחודש יולי 1903, בהודותם בכרוזם האחרון, כי לכל תנועה מעמדית צפויות אך רדיפות מצד השלטון.

על אכזבתה המרה של מאניה אנו למדים ממכתב ששלחה אל זובאטוב, בו כתבה: “אני כותבת לו את המכתב ברגש־שמחה כזה… כאילו קברתי את האדם הקרוב לי ביותר”… ועוד: “דעת הכל אודותיו היא, כי קארייריסט הנהו. אין לו ענין בתנועת־הפועלים ולא בעם הרוסי. הוא מתראה כדימוקראט, כי הדבר מועיל לו. בקיצור, הוא פוליטיקן ערום ולא יותר. דעה זו הביא עמו גרשוני ממוסקבה והפיצה בין חוגינו והיא נתקבלה”… בסוף המכתב היא נוגעת ביחסים שבינה ובין זובאטוב, המפיצים אור על הרגעים הקשים בחייה באותם הימים:

“…כשמתנגדי “המפלגה הבלתי־תלוייה” במינסק התאמצו להטיל כתמים עליו, בדברים נכונים ובלתי־נכונים, הוכחתי אני תמיד את ההיפך. ואולם, אחרי בואי הנה ובהחילי להגות במעשה אשר עלי לעשות להבא, התחלתי לשטום אותו. רגש המשטמה אליו הולך ומתחזק בימים־ליום, ואם יגיע לגבול ידוע תהיינה תוצאותיו מרות מאוד בשבילו ובשבילי. איני יכולה להחליט כי הוא רימה אותי כל העת. להיפך, הוא היה גלוי־לב מאוד ביחסו אלי. אבל אם שיחותיו אתי על המלך, על אלוהים והנשמה לא היו כי אם אמצעים עדינים למשוך אותי כעוזרת לו להגיע למעלה גבוהה יותר במשרתו, – הרי זו מהלומה קשה יותר מדי בשבילי. עתה אני מבקשת, כי יענה לי. הדבר המחוכם ביותר הוא, לומר לי את האמת, ואני אאמין לו. עלי לדעת מה לעשות בעתיד ובאיזו דרך ללכת. הוא בוודאי יכתוב לי את האמת. אולי בטון של מכתבי יש משהו מעליב, אבל אם הגיעו הדברים לידי כך, הרי הוא אשר גרם לי לרגעים, בהם הייתי קרובה לנסוע אליו להרגו… הוא יחייך לדברי אלה, אבל אני נבראתי ככה, – שאין לצחק בי. אפשר לשלם בעד משחק כזה ביוקר רב”.

כשפרץ הפוגרום הקישינובי רצו ראשי הציונים ברוסיה להיוודע בעזרת מאניה אם על־פי יוזמת ראש הממשלה אורגן הפוגרום הזה. נתארגנה מזימת־סתר שלפיה היה צריך להרוג את ראש־המיניסטרים, ובה השתתף גם זובאטוב. זובאטוב נאסר כעבור זמן־מה בסיבת שביתה גדולה שפרצה באודיסה. הוא לא חזר עוד לעבודתו בממשלה. למאניה הראה מפקד הז’אנדרמריה במינסק פקודה לאסרה ויעץ לה לברוח חוצה־לארץ. לאחי מאניה, שישב כבר בארץ־ישראל, נודע כי היא בברלין והוא נזכר שהבטיחה לו, כי לקריאה הראשונה מצדו תבוא אליו. הוא קרא לה במברק לבוא לארץ־ישראל והיא נענתה לקריאתו.

*

עם נסיעתה לארץ נסתיימה פרשה סוערת בחיי מאניה והתחיל פרק חדש. קשר נפשי לארץ נתקשר לה עוד בילדותה, בשל הרוח העברי ששרר בבית אביה ובשל אחיה אשר נסע ארצה־ישראל. בבואה לארץ, לא שקטה ולא נחה אלא החלה בחקירה של מצבה הכלכלי והמדיני. שישה שבועות עשתה ברכיבה לבושה בגדי־גבר ועברה בכל הארץ.

מאניה התפעלה מהוד הארץ ומטבעה העשיר ואחרי עשותה בה עשרה חדשים הכירה, שלהשיג את הארץ אפשר במפעלים מעשיים כבירים, בעבודה עצמית, וכי דרושים לכך הון לאומי עצום ואלפי צעירים חלוצים מן הגולה. היא שמה לה למטרה למשוך מצד אחד את יק“א להגביר את פעולותיה ומצד שני לארגן פלוגות חלוצים כובשי־אדמה. היא התוודעה אל צעירי הפועלים בימים ההם בארץ והשתדלה להוכיח להם כי חבורות חקלאיות־קואופרטיביות עתידות לכבוש את הארץ. אך מאניה לא הסתפקה בוויכוחים עם החברים כי אם נסעה לפאריז, להתוודע מקרוב למנהלי יק”א ולשאת־ולתת אתם בדבר תכניותיה.

אך־זה פתחה בפעולתה, וברוסיה פרצו הפוגרומים האוקטובריים ומשכו אותה מעבודתה. היא התמסרה לפעולה למען ההגנה העצמית ברוסיה ולעזרה לנפגעי־הפרעות. אספה בפאריז מאתיים אלף פראנק, נסעה לבלגיה וקנתה שם נשק עבור ההגנה. כמהפכנית מנוסה קיבלה עליה להעביר את הנשק לרוסיה. ברוסיה עברה בעזרת שישה דרכונים מעיר לעיר וחילקה נשק לחבורות ההגנה. בפוגרום בשדליץ לקחה חלק בפועל בהגנה. באותם הימים אורגנה חבורת־נקמה יהודית נגד ראשי עורכי הפרעות, אבל ביום שאמרו להוציא לפועל שורת התנקשויות, נאסרה החבורה.

מאניה נמלטה במקרה ממאסר. היא היתה לנה בכל לילה במעון אחר ובליל המאסר התהלכה עד אור הבוקר בחוצות ובגנים. בידעה, כי צפוייה למאסר, נסעה מפטרבורג אל מינסק. מאניה אמרה לנסוע לאמריקה לאסוף כספים לטובת הגנה־עצמית חזקה, כי היתה בטוחה שהפוגרומים יוסיפו להתחולל ברוסיה. בו־בזמן רצתה לענין את ציוני אמריקה גם בעבודה המעשית בארץ־ישראל ולאסוף סכומי־כסף לתכלית זו. לשם זה חזרה לארץ־ישראל כדי לעמוד על השינויים שהתחוללו בינתיים. בנסיעתה זו הכירה לדעת את האחים ישראל ואליעזר שוחט, שהיו מראשי שתי המפלגות – הפועל הצעיר" ו“פועלי־ציון”. היא באה בהצעה לארגן מאתיים צעירים, כדי לעלות אל החורן וליסד שם על אדמת הבארון מושבה־למופת בעבודה עצמית והיא בעצמה תסע לאמריקה למצוא את סכומי־הכסף הדרושים למטרה זו.

אחרי זמן קצר נסעה לארצות־הברית. בעברה דרך פאריז ולונדון, השפיעה על מכס נורדוי וישראל זאנגביל לטובת תכניתה הישובית. הם הבטיחו לתמוך בה במיטב כוחם. גם באמריקה השפיעה על טובי מנהיגי הציונות וד"ר מאגנס החליט לבקר בארץ. אולם מאניה לא הסתפקה בהשפעה על המנהיגים, כי חפצה לענין בישוב ארץ־ישראל את ההמונים הרחבים. חמישה ירחים עשתה בין ההמונים היהודיים, עברה בערים שהם יושבים בהן ובאה בדברים עם ראשי “פועלי־ציון”.

בשובה לארץ, הגתה מאניה הצעה ליסד קבוצות של פועלים שתקבלנה עבודות ותעשינה אותן בשיתוף. היא נסעה לחוות סג’רה ורכשה את לב מנהלה לתמוך בקבוצה כזאת בחווה. בעצמה היתה שם למנהלת־לחשבונות ובמקום נוסדה הקבוצה הראשונה בת שנים־עשר חבר, שקיבלה לעבד את אדמת סג’רה. הקבוצה גמרה את שנת־העבודה הראשונה בלי הפסד. ישראל שוחט, ראש מיסדי “השומר”, בראותו את אשר פעלה הקבוצה בסג’רה, החליט להתחיל שם גם את פעולת “השומר”. מאניה הצטרפה ל“השומר”, שעוד לא נשא את השם הזה, ותכניתה: עבודה והגנה־בנשק על הישוב, בהכירה במשך הזמן מקרוב את ישראל שוחט, ראש “השומר”, באה עמו בברית־הנשואים, למרות שהיתה לה דעה לבלי התחתן לעולם ולהשאר חפשית…

עד מלחמת 1914 היתה מאניה מהעסקנים הראשיים של “השומר”. כשפרצה המלחמה ושמי־התכלת של הארץ התקדרו מכל עבר, החלו הפקידים התורכיים לרדוף גם את הסתדרות “השומר”. המפקד הגרמני פון־קריס, אמר פעם לקטיגור הראשי בירושלים, שניהל את הרדיפה נגד “השומר”: "תמוה בעיני קוצר־ראותם של פקידי ארץ־ישראל אשר הרשו כי תתקיים ז’אנדרמריה עברית־ציונית, אשר לה שאיפות מדיניות־לאומיות. תמוה בעיני, שהשומרים האלה לא נאסרו מכבר ולא נכחדו מן הארץ.

אחרי דיבורים כאלה מפי המפקד הגרמני, רדפו התורכים את “השומר” ביתר שאת. ראשונה נאסרה מאניה. “השומר” החביא מיד את כלי־נשקו במקום, שרק יחידים מחבריו ידעו אותו. אז נשלחה במכתב אנונימי הודעה לבהא־אלדין – המושל של יפו ואויב הציונות – כי מאניה שוחט היא היחידה היודעת את מקום־מחבוא הנשק של “השומר”. צנזור הדואר של יפו היה ארמני, שלא חיבב ביותר את התורכים, והוא קרא למאניה והודיע לה על תוכן המכתב. הוא יעץ לה לברוח מן הארץ ואת המכתב קרע לעיניה, באמרו, שאם יתקבלו עוד מכתבים כאלה, לא יוכל להעלימם מבהא־אלדין. מאניה ידעה את הרעה הצפויה לה מהמאסר התורכי, אבל לא חפצה להפרד מן הארץ. אחרי ימים אחדים בא בהא־אלדין בעצמו אל בית אחיה ביפו ואסר אותה. הוא הביא אותה מתא המאסר אל משרדו, לחקירה, ושם התנהל דו־השיח הבא:

“הנשאת פעם נשק והשתמשת בנשק בארץ?” שאל אותה בהא־אלדין.

"כן! ענתה בגאווה. “נשאתי אתי תמיד נשק, מכיוון שבארץ המזרח הזאת אין מגן לאשה, והיא נאלצת לשאת אתה נשק לבטחונה”.

“הנה!” קרא בהא־אלדין בכעס. “את מתלוננת על ארצנו, את שוטמת את מדינתנו, ככל הציונים הבלתי־נאמנים”.

הוא חירף וגידף את הציונים, כי הם בוגדים. גם בציונות פגע בביטויים מעליבים ומשפילים. מאניה לא יכלה עוד להתאפק וקראה אליו: “דום! סתום את פיך, גם אני ציונית, ולא ארשה כי תעליב באזני את הציונות”.

מקולה התקיף נבהל הפקיד התורכי והחל לדבר דברים רכים יותר. אחרי חצי־שעה שב לגדף את הציונים במלים שהעלו את חמת מאניה עד להשחית. היא קמה בסערת־רוח וכמו שהשליכה בעבר על פקיד הז’אנדרמים קסת־דיו במינסק, כן חטפה כעת משולחן בהא־אלדין פגיון חד והתנפלה עליו. לקול השאון באו אנשים, אבל המושל בוש לספר את הדבר, יצא מן החדר ועזב את מאניה לבדה. אחרי־כן החזירוה לבית־הסוהר.

בימים הבאים חקר אותה הקטיגור בנוכחות קצינים גרמניים ותורכיים. בשאלו אותה על ידידיה ומנהיגי הציונות ענתה: “על ידידי לא אגיד לכם דבר, למען לא תתעללו בהם כמו בי, ועל מנהיגי הציונות אתם יכולים לקרוא בעתונים ותדעו את שמותיהם. הציונות איננה הסתדרות חשאית והיא עובדת בגלוי. ראיה לדבר, שאני מודיעה, כי ציונית אני וגם אחי וכל ידידי ציונים הם”.

הדברים האלה הפתיעו את הקטיגור, מפני שבהא־אלדין כתב בפרטיכל, כי היא הודתה לפניו שהציונים הם יסוד מרדני ורוצים לקרוע את ארץ־ישראל מתורכיה בנשק. כשהכחישה מאניה את כל דברי הפרטיכל, בא הקטיגור במבוכה, כי לא ידע למי להאמין. היא הציעה אז, כי יעמידוה עם בהא־אלדין פנים־אל־פנים בנוכחות הקצינים ואם יוסיף לעמוד על דעתו, – תתן את חתימתה עליו. מפקדה של יפו, חסן־בק, ששטם את המושל בהא־אלדין, שמח להזדמנות להשפיל את האחרון ותמך בהצעת מאניה. בנוכחות בהא־אלדין אמרה מאינה שוב, כי כל דברי הפרטיכל הם שקר וכזב.

בהמשך החקירה הוכיחה מאניה לפקידים התורכיים את חטאת הבאקשיש על פניהם והשפיעה עליהם באומץ־רוח במידה, שהיו נכונים לשחררה. אך הדבר הגיע כבר אל ג’מאל־פחה, המושל העריץ והמפקד של סוריה ושכנותיה, והיא נשלחה ירושלימה אל בית־הסוהר וישבה בו שלושה חדשים. קשה היה לה לחיות בתנאים של הערביות־האסירות המלוכלכות, אולם כשנודע לה שג’מאל פחה החליט לשלוח אותה מהארץ, כתבה אליו מכתב וביקשה שידון אותה למאסר בארץ ובלבד שלא יגרשנה לחוץ־לארץ.

בין כה נאסרו גם ישראל שוחט ויהושע חאנקין ופקודת ג’אמל־פחה ניתנה לשלוח את שלושתם לדמשק להשפט בבית־משפט צבאי. גם לפני שופטי־הצבא התיצבה מאניה בגאווה ופניה הביעו את נקיון נפשה. מדבריה, דברי־האמת שלה, נוכחו כי אין חטא בציונות, ולא שפטו אותה לעשרים שנות עבודת־פרך כרצון ג’מאל־פחה, אלא להיגרש לסיואס שבאסיה הקטנה. בהשתדלות ציר אמריקה בקושטא, מורגנטאו, החליפו את סיואס – בברוסה, הקרובה לקושטא. שנות המאסר בבית־הסוהר בברוסה היו הקשות בחייה. היא ובעלה ישראל שוחט ויהושע חאנקין לא חדלו מזמום מנוסה מבית־הסוהר, אלא שבכל תכניותיהם לא הצליחו.

כמסופר הרשתה הממשלה התורכים לישראל שוחט לנסוע לועידה הסוציאליסטית הבין־לאומית, כציר מקושטא. שוחררו גם מאניה ויהושע חאנקין. היא נסעה עם שוחט לשטוקהולם, אבל מה דוכאה נפשה, במצאה אחרי שנות העמל בארץ־ישראל, בכתב־העת הרוסי “בילוייה” (תקופון לתולדות התנועה המהפכנית ברוסיה), שיצא לאור בשטוקהולם, מאמר גדול בשם “זובּאטוב ומאניה וילבושביץ”, שבו נאשמה כעוזרת מהכרה או בלי־הכרה לשלטון הצאר. במאמר הובאו גם מכתביה לזובּאטוב בצורה מסורסת ומאניה קיוותה עוד שיתכונן בית־דין אשר ישפוט את מעשיה בתנועת הפועלים, ולפניו תוכיח את ישרת לבה.

כעבור זמן מה יצאה מאניה עם שוחט לארץ. נסיעה זו מברוסה דרך שטוקהולם לארץ־ישראל נמשכה, בתנאי המלחמה הקשים כשנה וארבעה חדשים. בבואה אל הארץ מיהרה לשוב אל פעולותיה לטובת הישוב ו“השומר” ועבדה בקבוצת חברי “השומר” בתל־עדשים. זמן קצר אחרי מאורעות תל־חי ביקרתי את החברים־השומרים שישבו בתל־עדשים. הדבר היה בעונת הקציר. היה יום שרב לוהט ובהכנסי אל חצר החווה, מצאתי את מאניה עומדת אצל תנור גדול ומסיקה אותו בזרדים ובקוצים יבשים, כדי לאפות את מנת הלחם בשביל חמישים הנפש. היא עשתה את מלאכתה באמונה ובתום־לב, כהיותה עושה את כל פעולותיה.

בלילה של אותו יום ישבתי בחדרה עד חצות יחד עם אחדים מהשומרים. השיחה נסבה על הציר, אם הגיעה שעתו של “השומר” להסתלק מתפקידו. פתאום נזדעזע עמק יזרעאל מקול יריות. בן־רגע קמו כל הנמצאים בחווה, בין אלה שהיו ערים ובין אלה שכבר ישנו את שנתם, ויצאו כאיש אחד מזויינים ברוביהם. בפקודת של החבר ש. התיצבו לפני אדני החלונות, שהיו מתוקנים מכבר כמקומות־יריה. נשי החווה, ובתוכן אלמנות השומרים, מיהרו ואספו את ילדיהן הישנים והשכיבום בחדר של גן־הילדים. מאניה לא נתנה להוציא את שני ילדיה מחדרה, כי העמידה את עריסותיהם בשתי פינות החדר, והיא עצמה מילאה את נשקה כדורים ועמדה נכונה בחלון חדרה להגן בין יתר המגינים.

התנפלות הערבים על החווה ארכה עד שתים בלילה והיריות נמשכו משני הצדדים בלי־הרף. שתי המושבות הסמוכות, באלפוריה ומרחביה, לא פסקו כל העת משאול על ידי משואות את בני תל־עדשים לשלומם. אף אלה ענו במשואות שכל מקרה אסון עדיין לא קרה ושהם עומדים הכן על משמרותיהם. המתנפלים הבינו על פי היריות התכופות, כי התקרבותם אל החצר תעלה להם בקרבנות אדם – ונסוגו.

אחרי ההתנפלות נכנסתי לחדרה של מאניה, ומצאתיה עומדת לפני החלון והרובה על שכמה. שני ילדיה ישנו את שנתם, כאילו לא קרה דבר. בראותה אותי פנתה אלי מלאה התעוררות בדברים: “הנה, מה תאמר על עלילה זו?”

רוב החברים שכבו עם עלות השחר לנוח, אך מאניה לא שכבה. אך נצנץ הקו הראשון של שמש־הבוקר והיא יצאה ערה ורעננה לקושש קוצים וזרדים מעבר לחצר, להסיק את התנור לאפיית הלחם “בשביל החברה”.

במאורעות יפו, במאי 1921, היתה בין ראשי הפעילים בהגנה על הישוב ביפו ובתל־אביב. התחפשה כאחות רחמניה והסתובבה בין השכונות המעורבות ובנמל. הצילה הרבה משפחות יהודיות מידי הפורעים והעבירה אותן לתל־אביב. הביאה גם ידיעות חשובות מהמתהווה אצל הפורעים.

במאורעות 1929 היתה פעילה בארגון בטחון הישוב בחיפה, בעמק הירדן והגליל התחתון. העבירה נשק ותחמושת למרות החיפושים המדוקדקים בדרכים ובחרוף נפש המציאה אותם לנקודות הישוב.

בד בבד עם פעילותה של מאניה שוחט במערכות הבטחון, היתה פעילה גם בשטחים ציבוריים שונים אחרים, פעלה להתקרבות עם הערבים ע"י יצירת הליגה להתקרבות יהודית־ערבית אחרי מאורעות שנת 1929.

בתקופת מלחמת העולם השניה היתה פעילה בליגה לקשרי ידידות עם ברית־המועצות.

מאניה שוחט נפטרה ביום א' אדר תשכ"א (17.2.61) והובאה לקבורה בכפר־גלעדי.

עד יום פטירתה היתה חברה במשק כפר־גלעדי, ועסקנית רבת־פעלים.


  1. כומר שתמך בתנועה המהפכנית ואחר־כך נתגלה בתור פרובוקטור. הוצא להורג על ידי המהפכן פנחס רוטנברג.  ↩

המלצות קוראים
תגיות