רקע
יעקב יערי־פולסקין
מנדל פורטוגאלי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

האיש בריא־הגוף ורחב־הכתפיים, בן שדמות בסאראביה הדשנות – מנדל פורטוגאלי, או כמו שכונה בפי חבריו הפועלים והשומרים, בחיבה, מנדלי – היה ממיסדי “השומר”. יתרה מזו: הוא היה לבו של “השומר”, הלב החם של ההסתדרות הזאת. כל עבודה מעשית וחילונית בהסתדרות היתה לו דבר שבקדושה, שבהוד. התקדמותו של “השומר”, התחזקות השפעתו בארץ והתפשטות רשת שמירתו, הרוו את מנדלי אושר נפשי רב. הוא, עליז־החיים, היה מהטיפוס האופטימי שבמשפחת השומרים. במשך שנות הכרותנו, לא ראיתי עצב בפניו, ואפילו בנסיבות מעציבות. להיות שמח תמיד ועליז – היתה סיסמת־חייו. את הפסוק “הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו” גרס הוא: “הזורעים ברינה, ברינה יקצרו”. בלי מרה־שחורה צריכה להעשות עבודת־הבנין הלאומית־סוציאליסטית שלנו.

מן העיירה קאלאראש בבסאראביה, שבה נולד, בא בשנת תרס"ו לישראל. על משפחתו, נעוריו וחינוכו – לא ידעונו כמעט דבר. יודע אני שגמר בית־ספר למסחר, ועוד בנעוריו היה ציוני־סוציאליסט נלהב ומהפכן מסור. את עיקר פעולתו המהפכנית החל בשדות האכרים, שבהם התקנא, ושאף להידמות להם בעלותו ארצה. בגלל תעמולתו בין האכרים גרשה אותו הממשלה הרוסית כאת אחד המהפכנים המסוכנים, לסיביר. גם מסיביר חזר כעבור זמן, עליז ועשיר בידיעות שרכש בחוג המהפכנים הגולים. עם שובו נוכח לדעת כי הדרך האחת והישרה של המהפכן־היהודי היא זו, המובילה לציון.

בארץ־ישראל היה לאחד הפועלים המצויינים והשומרים בני־החיל. הישוב, וביחוד הישוב האכרי בגליל התחתון, נהיה יקר וקדוש לו, על מגרעותיו. כשחבורת פועלים ושומרים בחווה סג’רה היתה נכונה לנקוט במעשי־אלימות מפני שאגודת־נטעים העבירה מן החווה את העבודה העברית, התנגד פורטוגאלי למעשה זה. בכל השפעתו השתדל למנוע את חבריו מהוציא את זממם, וגם הצליח. הוא הציע אמצעים אחרים להשלטת העבודה העברית – אמצעי שלום.

אך בעיקר נקשרה פרשת חיי מנדל פורטוגאלי בתולדות “השומר”, כי חיים אחרים מלבד חיי פעולה ומעשה ב“השומר” לא ידע. בכל הפעולות של ההסתדרות הזאת היתה ידו. בל מושבה ש“השומר” קיבל את שמירתה, נשלח מנדל לארגן אותה. בהיותו מנהל השמירה של חדרה, לקח חלק בהוצאת שטח־אדמה ליד גן־שמואל מידי הערביים שהחזיקו בה. פורטוגאלי היה איש־התנועה, ורק לעתים רחוקות ידע את המנוחה. אל משמרתו בלילה, ולו המסוכנת ביותר, הלך ושירה בפיו. אחרי ליל־השמירה הארוך, בחזרו עם בוקר אל המושבה, היה מגיע אל ביתו בקול שירה, מעיר בשירתו את אשתו, אוחז אותה בידיה ומכריחה לצאת במחול. הוא היה בעל ואב מצויין, ואמונתו היתה שחיי־המשפחה הם היסוד העיקרי לבנין עם. הוא לא חיבב את הפועלים והשומרים הרווקים, ופעם אמר בפומבי, שהרווקים הם יסוד רעוע לבנין חיים עבריים שלמים. אכן, גורלו המיוחד של שומר גרם לכך שמנדל פורטוגאלי שוחר־הבית היה טרוד בשמירה יומם ולילה, ואך לעתים רחוקות היה לו פנאי לטפל בילדיו ולהשתעשע אתם. נוגע עד הנפש מחזה־משפחה אחד: בחזרו יום אחד מן השדה, ראה בבית את ילדו משתעשע יחידי. ניחומי־האב נכמרו בקרבו, והוא הושיב את הפעוט על ברכיו, ואמר לו: “מה אתה יודע מאביך, ומה אביך יודע אודותיך? אין לי עת פנויה אפילו לראות נכוחה את מראה פניך” – – והוא האכיל את הילד על ברכיו.

6 מנדל פורטוגאלי.jpg

מנדל פורטוגאלי


ברשותה האדיבה של האלמנה פורטוגאלי קראתי חלק ממכתבי מנדל, הכתובים בעברית פשוטה. המכתבים האלה על חיי יום־יום שלו כשומר ועל שיחות פועלי המקום, על חברי “השומר” ועל המאורעות בארץ, משקפים פרק יפה בדברי־ימי הישוב העברי החדש. במכתב אחד הוא מתאר את “כיבוש” אדמת שרונה על־ידי חבורת שומרים ופועלים. איזו שמחה היתה בלבות הכל! בראש הלכו ה“חיילים” (שומרים־רוכבים), מזויינים כולם. אחריהם הלכו הפועלים, מזויינים ברובים ובמקלות גדולים. הרוכבים ריקדו על סוסיהם וכפעם בפעם השתערו, דהרו וחרבותיהם בידיהם השלוחות, והפועלים שרו ורקדו עד שבאו אל שטח־הקרקע החדש.

שנים רבות חי פורטוגאלי חיי שומר־נודד ובשנה אחת עבר, על־פי פקודת “השומר”, לשמור במושבות שונות. כאיש־צבא, הנזהר במשמעת, צייתו הוא ואשתו לדרישת “השומר” ולא באו בתרעומות ובקושיות. הענין דורש. לבנות עם וארץ, לא דבר קל־ערך הוא… אבל יקרה אשר גם לב הגבר בגברים יחלש וימוג. שעת חולשה בחיי השמירה באה גם על מנדל פורטוגאלי.

הוא שמר בכרכור ששם גר עם אשתו וילדו. פתאום קיבל “השומר” את השמירה בבית־גן ומצא לנחוץ שפורטוגאלי יעבור שמה מיד עם משפחתו לשמור. אשתו היתה אז בימי הריונה האחרונים. היא לא יכלה לנסוע בעגלה ורכבה על סוס. הם רכבו בדרך עמק יזרעאל. באמצע דרכם, על־יד מרחביה, היתה האשה קרובה להתעלף: החלו חבלי הלידה. מנדל הזדרז והביא את אשתו במצב קשה למרחביה, אל חדר אחד מחבריו. בחדר הצר ילדה האשה הצעירה מיד בן. לא היה שם מי שיטפל בה: לא מילדת אף לא חובשת. היולדת שכבה עזובה בחדר הקטן עם ילדה הגדול והרעב מצד האחד והרך הנולד מצדה השני. מנדל היה אותה שעה במושבה. בחזרו ראה את אשתו במצבה – ופתאום התיצבו לנגד עיניו חיי השמירה והנדודים שלו, חוסר בטחון הנפש וחוסר הבסיס בחיים. דברים שהיה מבטל תמיד בלבו, העיקו עתה פתאום על נפשו, וזרם דמעות רותחות התפרץ מעיניו, עיני הגבר עז־הרוח. למען הסתר את דמעותיו מאשתו וילדו שב החוצה, אל השדה, ובכה שם עד כלותו. אחרי־כן רחץ את פניו ועיניו במים, חזר אל בני ביתו, ושוב היה לפורטוגאלי הקודם, לגבר עליז־החיים וחזק־הרוח.

כך חי חיים מלאי־ענין, אבל גם סבלות, של אחד מראשי “השומר”, עד פרוץ המלחמה. בראשית המלחמה מצאתיו בתל־עדשים, כפועל בקבוצה, ולפעמים, בזמני אי־שקט, גם כשומר לילה. בחיי מנדל פורטוגאלי נתגלם אותו משא־החיים אשר על רבים מהשומרים הוטל לשאת בימי המלחמה.

והנה הוא, החזק והזיז, שהצטיין מרבים אחרים בכשרון־החיים, מת פתאום מיתה טפלה וחסרת־טעם: בחזרו בבוקר אחד ממשמרתו, לא שכב לישון מיד, כי אם החל לנקות את כלי־נשקו. הנשק האוטומאטי נפל ארצה ופלט כדור, פצע את מנדל בצוארו פצעי־מות. בשכבו על מיטתו לפני מותו, עוד התלוצץ באזני חבריו אשר עמדו סביב בדברים אלה: “מה דעתכם, חברי? העלה על לבכם שמנדל ימות בגלל מעשה־שטות כזה?” – –

המלצות קוראים
תגיות