(תרמ“א־1881–תרע”ו־1916)

בהגותי בתפקידם וגורלם של קומץ השומרים בארץ, עולה על לבי זכר הזוג הנחמד, יחזקאל וחיה־שרה חנקין, היקרים שבמשפחה הקטנה הזאת. הוא, הגיבור רחב־הכתפיים וחזק הגרמים והשרירים – אחד ממיסדי “השומר” ומדריכו. היא, חיה־שרה, האשה הנלבבת והחביבה, אם השומרים בשמחתם וצערם, על בת־צחוקה הנעימה, אפילו בשעת־סבל.

במשפחת החלוצים הכירו הכל איש את רעהו רק על־פי תקופת החיים בארץ. לא ידעו כמעט דבר מהעבר, ימי הילדות והעלומים. כך ידענו אך מעט מילדותם של יחזקאל חנקין ואשתו חיה־שרה, או מעלומיהם. ידענו רק, שבהיותם צעירים מאוד, בני פחות מעשרים שנה, אירגנו, אחרי הפרעות בקישינוב, את בני־הנעורים בהומל, בהסתדרות של הגנה עצמית.

בפרוץ הפרעות בעירם הומל הצטיינו בגבורתם, אף נפצעו פצעים קלים. הז’אנדרמריה חיפשה אותם לאסרם. עד למשפט עוד יכלו להסתתר, אבל בזמן המשפט נאלצו לברוח מרוסיה. בשנת 1904 אירגנו כעשרה חברים של ההגנה־העצמית חבורה פועל־ציונית לשם עליה לארץ־ישראל. החבורה נסעה, ובקושי רב הותרה להם הכניסה בחוף יפו. הם התישבו במושבה רחובות, וה“הומלים” – כפי שכינו אותם במושבה – חיו זמן־מה חיי־פועלים שיתופיים.

יחזקאל נודע במהרה כאחד השומרים והפועלים החזקים ביותר בגופם. בשריריו ובחזהו המפותח היה ידוע לא רק בין היהודים, כי אם גם בין הערביים. הוא עצמו הוקיר “נפש בריאה בגוף בריא” וחיבב את בעלי השרירים ובעלי־הגוף. אם מצא כאלה בין העולים, שהיו בעבר בחורי־ישיבה ו“אקסטרנים”¹, לא היה גבול לשמחתו. בחלוץ כזה שם את עיניו וצרפו במחשבה למשפחת השומרים בעתיד.

נזכר אני במחזה אחד, בבחון יחזקאל את חבורת החלוצים שבאתי בתוכה. בבואנו ברגל מיפו אל המושבה פתח־תקווה באו לקראתנו לקבל את פנינו הפועלים־החלוצים שישבו בפתח־תקווה לפנינו. עם האיש והאשה חנקין בראש פגשו אותנו בשירים והובילונו אל המושבה ואל מטבח הפועלים. שירינו, העבריים־לאומיים, קצתם, ורוסיים־ז’רגוניים־מהפכניים רובם, נשמעו כל הלילה, עד קריאת התרנגול, ולא הניחו לאכרים לישון. למחרת הזמין הזוג חנקין את כל חבורתנו לביתם. באנו אליהם, אל מעון־האכרים הדל שמנה חדר קטן ומטבח עם רצפת־חימר. יחזקאל ישב על מחצלת, רגליו שלובות תחתיו כמזרחי ועל־ידו ידידו הטוב – מיכאל האלפרין. הם היו עסוקים מאוד באותה שעה: יחזקאל ניקה והרכיב רובה, בבארו להאלפרין הקשיש את חלקיו ואיך להשתמש בו. היו בחדר גם צעירים וצעירות, שבילו את הזמן עם חיה־שרה. כשנכנסנו, רבתה השמחה. צעירים הלכו אל המושבה לקנות את הדרוש לסעודה וצעירות התנדבו לעזור לחיה־שרה בהכנות.

יחזקאל חנקין בין “שומרים” (יושב ראשון מימין)

אחרי הסעודה הציג אותנו יחזקאל בשורה כמו אנשי־צבא, ואת כל אחד מאתנו בחן כבחון רופא את הקרואים לצבא – אם מוכשרים אנו לתפקיד שעלינו למענו לארץ. אחרי שבדק את שרירי כולנו, ואת דפיקות לבנו, יעץ לשניים מעשרת החלוצים לשוב למקום שבאו ממנו – ל“אינטליגנט” שבינינו, אשר דיבר רק על ספרים, יעץ לחזור לאודיסה ולהמשיך בלימודיו עד שיגמור… לרביעי, שהרבה לשאול על המסחר בארץ, יעץ לנסוע באניה הראשונה לאמריקה… רק במעטים מצא, אחרי הבחינה הגופנית והנפשית, את אשר ביקש, וגם אני זכיתי להיות ב“מאושרים” האלה. ואמנם חד היה חושו של יחזקאל בענינים אלה עד להפליא: הנפסלים על ידו עזבו כעבור זמן קצר את הארץ, ואשר כשרו בעיניו – נשארו כמעט כולם והיו לפועלים ושומרים טובים.

חנקין היה טיפוס לא־מצוי בקרב היהודים. הוא חיפש תמיד את היוצא־מן־הכלל והבלתי־רגיל. אף “השומר” בעבודתו רבת־הסכנות, לא נתן תמיד סיפוק שלם לנפשו, ולעתים קרובות נתפש לגעגועי־נדידה, עד שיש ועזב תא השמירה, את סוסתו, חבריו, אשתו ובתו הקטנה, ונדד ברגל, רובהו על שכמו, אל מקומות רחוקים ביותר. כן היה לאיש־צייד – הצייד הראשון בין היהודים.

יחידי התהלך חדשים רצופים במדבריות ולקח חלק במשלחת של הזואולוג הארצי־ישראלי אהרוני. הוא עזר למצוא צפרים וחיות בשביל המוזיאום הזואולוגי בברלין והמוזיאום שנוסד על ידי הפרופ' שץ בבית־הספר “בצלאל” בירושלים. יחזקאל ביקר ועבר את כל חבלי ארץ־ישראל ברגל, רובהו על שכמו, – את מדבר יהודה, סביבות ים־המלח, אדום ומואב ושטחים במדבר סוריה.

הוא ליווה את הפרופ' הגרמני בּלאנקינהוֹרן, שעמד בראש משלחת מדעית, וסייע בעוז־רוחו למלומד הגרמני במסעותיו במקומות ציה. אחר מסעות כאלה היה יחזקאל שב לביתו, בריא ורענן ומלא מרץ, עד ששב ותקף אותו יצר הנדודים. במקרה זה היה עוזב את ביתו לחצי־שנה, אף לשנה תמימה, בלי אגורת כסף למחיה ובלי לשלוח ידיעה מן המקומות שנדד בהם, אשר לא היה אליהם קשר־דואר.

ואמנם סבלה חיה־שרה הצעירה מאי־ידיעתה אם עודו חי, או בדווים הרגוהו, או שועלים וצבועים אכלו את בשרו. ואם דובר ביציאתו העתידה של יחזקאל לנדודיו, כיסה צל־תוגה את פניה ואת שפתיה נשכה עד זוב דם. היא לא דאגה שעליה יהיה לכלכל את נפשה ונפשות שני ילדיה, כי השתכרה למחיה בתפירה לפועלים ולשומרים במקום. מכונת־תפירה היתה לה והיא עבדה קשה ביום ולפעמים בלילה, תפרה ושרה שירים עבריים לבתם יהודית ולבנם הפעוט יצחק, ואת הדאגה ליחזקאל נשאה בחוּבּה. כן עבר הזמן על חיה שרה, שבועות תמימים, חדשים רצופים, ולפעמם שנה, עד שפתאום, ביום בהיר אחד, הופיע יחזקאל.

הספרים, שיחזקאל השתדל להשיג ולקרוא בעת־הפנאי, לא היו רומנים וסיפורים נאים, כי אם ספרי־מדע על צמחים וחיות או היסטוריה ותאורי מלחמות. הספר החביב עליו, שאהב לדבר עליו, היה “מלחמת היהודים” ליוסף פלאביוס. מן הרומנים עניינו אותו רק אותם, שהיתה בהם מלחמת־החופש. פעם בא חנקין אל סוכתי במושבה רחובות בכרם ששמרתי עליו. הוא מצא אצלי את הרומן “ספרטאקוס” שבו מתוארת התקוממות העבדים והגלאדיאטורים ברומא העתיקה. יחזקאל נתפש לספר וקרא בו שני ימים ושני לילות. בלילה קרא לאור הלבנה. פנים מאושרים ומזהירים יותר מפניו בשעת אותה קריאה לא ראיתי. אז ניכר בו, שהוא שואף לדבר־מה גדול… להיות בעצמו מעין ספרטאקוס עברי…

בליל־ירח אחד, בטיילו עמי בכרם, גילה לי אחד מרעיונותיו הוא קרא בחוברת או שמע השערה, שבאיזה מקום במדבר ערב נמצא שבט יהודי, שריד משנים קדומות, ושם השבט “יאהוד־איל־חיבּר”. הוא הגה איפוא רעיון של משלחת אל המדבר לחפש את השבט. ואצל יחזקאל הדיבור והמעשה חד. הוא החל לחפש אחר חברים מתאימים למשלחת, ורק המלחמה שפרצה שמה לאל את הדרישה והחקירה.

חנקין היה מצויין בין השומרים בנימוסיו לגבי הערביים. קשה היה למצוא בין הפועלים אחד שידע את השפה הערבית, פתגמיה ושיחתה הנמלצת, כיחזקאל חנקין. בסכסוכי “השומר” עם ערביים, השתדל יחזקאל להתפשר בדרך נאה ובשלום. היה מקבל ערבים בביתו לפי הנימוסים הערביים ומידת הכנסת־אורחים שלהם. אזהרותיו לפועלים ולשומרים החדשים, שהתיחסו בביטול לערביים, היו תמיד: “אנו באנו הנה לא כאורחים, כזרים נוטים־ללון, שאין להם צורך לדעת את שכניהם ואת דעותיהם ומחשבותיהם, כי אם שבנו לארצנו ועלינו להוקיר את היחס והרגשות של השכנים הסובבים אותנו”. ועד־ראייה הייתי למקרה, המציין היטב יחס זה של יחזקאל לערביים הלכה למעשה.

הדבר היה במושבה ראשון־לציון. יחזקאל היה ראש השומרים במושבה בפועל, אף שלא באופן רשמי. באחד הימים לפנות־ערב ישבו אצלי יחזקאל ואשתו עם ילדיהם, כי באו לבקרני. שתינו תה על המרפסת. פתאום שמענו מן הרחוב קול ערבי קורא לעזרה. ירדנו אל הרחוב הראשי וראינו מחזה כזה: ערבי זקן הוביל תבואה על שלושה גמלים ליפו. הוא רצה לעבור עם גמליו ברחוב המושבה, המוביל ישר אל דרך־יפו. שומר הרחוב, צעיר שבא מקרוב מרוסיה, רצה להוכיח את גבורתו וציווה על הערבי לחזור ולסובב דרך סימטאות צדדיות עד דרך־יפו. לערבי חרה הדבר וגם לא רצה להוליך את גמליו העמוסים לעיפה בדרך מיותרת. הוא לא שמע לשומר וסרב לחזור. השומר גדר ברובהו את הדרך בפניו והחל לקרוא לעזר. כשבאנו אל מקום־המעשה מצאנו את השומר מכה בקת־הרובה את הערבי הזקן ואת גמליו ברגליהם. גמל אחד נפל ובנפלו שבר רגל. הערבי בכה כילד. בראות חנקין את הדבר נמלא חימה ומרוב כעס וכלימה לא יכול להוציא הגה מפיו. הוא חלק לשומר סטירת־לחי, בהביעו בהתרגשותו בקושי את המילים: “רשע, למה תכה את רעך?” – ועוד באותו לילה לקח את הנשק מהשומר ושילח אותו ממשמרתו.

את שני ילדיהם, בתם יהודית ובנם יצחק, שאפו יחזקאל ושרה לחנך לחיי־המלחמה, הצפויים להם בארץ. יהודית בת השש ידעה כבר לרכב בלי־מורא על סוסת השומרים ולהחזיק אקדח מאוזר. יצחק בן השלוש רכב על חמור והיה ידידם הטוב של שני הכלבים המאולפים, שנשלחו על־ידי ציוני גרמניה לעזור לשומרים. יחזקאל וחיה־שרה הניחו לילדיהם להתהלך ברחוב יחפים וערומים־למחצה, למען יישזף גופם בשמש הלוהטת. שאיפתם היתה לראות את יהודית נערה רועה בהרי גלעד כשולמית לפנים, ואת יצחק ראו בדמיונם רוכב על סוס יקר בעמק יזרעאל כשומר ומגן על כבוד ישראל.

מעשי הגבורה של “השומר”, מסירותו ונאמנותו לישוב היהודי בגליל ובשומרון נודעו בכל הארץ, ומושבות יהודה פנו באופן רשמי אל “השומר” שיקבל את השמירה בהן. ועד “השומר” שלח מן הגליל ליהודה, בראשונה למושבה רחובות ואחרי־כן לראשון לציון ולמושבות קטנות אחרות, חבורות שומרים מהחברים המנוסים ביותר וביניהם יחזקאל חנקין. בית חנקין נעשה למקום־מרכז לשומרים לבילוי זמן, למנוחה, להתעמלות, לבית־קריאה – וממרכזים ציוניים שונים נשלחו אליו עתונים בשפות אחדות. – שומר ממושבה אחרת, כי עבר בראשון לציון, סר לבית חיה־שרה והיא היתה לו לאחות רחמניה. כי נקרעו חולצה או מכנסיים לשומר, וכסף לא היה לו לקנות חדשים, – בא אל חיה־שרה בלי להתביש, כבא לאמו. וחיה־שרה עזרה לו בבת־צחוקה הנעימה על פניה. סכסוך כי נפל בין שומר ואהובתו, נערה מבנות המושבה, – חיה־שרה פייסה אותם והאהבה שבה והיתה עזה וחמה כקדם. חיה־שרה – אמם של השומרים בשמחתם וצערם היומיומיים.

את המשמעת הקשה של “השומר” נשאה חיה־שרה כאשת־חיל. “השומר” פוקד על יחזקאל וביתו לעבור למושבה אחרת, מפני שידיעתו את השפה הערבית והתנהגותו עם הערביים נחוצות שם במקום־השמירה החדש; תוך עשרים־וארבע שעות יש לנדוד לפעמים מיהודה לגליל, או להיפך, מגליל ליהודה. יש לארוז חפצים ולסדר את נסיעת הילדים הקטנים. אשה אחרת היתה כושלת תחת משמעת “השומר”, אך חיה־שרה מקבלת באהבה כל החלטה של ועד־”השומר" ונודדת עם יחזקאל. פקודת “השומר” מוצאת לפועל בדיוק.

חיה־שרה הוכיחה, כי גם היא יכולה להיות גיבורה שכם אחד עם השומרים הגברים.

חוות הקרן־הקיימת כנרת, על שפת ים־כנרת, נוסדה לפני עת קצרה. בעל האדמה הקודם, ראש שבט בדווים, השייך עיסה, תבע כפעם בפעם תביעות כספיות חדשות מפקידות החווה, ששילמה לו את מחיר האדמה במלואו. הפקידות לא נענתה לתביעותיו והוא התנפל כפעם בפעם לשם הפחדה ואיום על החווה בלילה לגנוב או לגרום נזקים. בראות השייך ואנשי־בריתו שהפועלים והשומרים אינם מפחדים מפניו ועומדים נגדו בגבורה, ערך בליל־חושך התקפה על החווה, בראש המון בדווים, והמטיר מטר יריות על הישוב העברי הרך. השעה היתה קרובה לחצות. עייפים מעבודת־השדה הקשה ביום־הקיץ הארוך ישנו שינה עזה, אך היריות הרימונו מיד על רגלינו. הנשק הטעון היה מוכן למראשותינו, אבל קטן היה מספר גברינו מלהגן על החווה. חיה־שרה עמדה הכן יחד אתנו ועוררה את הצעירות הפועלות שבחווה. היא גילתה עוז רב בהגנתה ועד הבוקר החזקנו מעמד. כשהחל להאיר היום, והשודדים התוקפים נסו לעבר הירדן, מצאנו לאור היום הרבה כדורים תקועים בקירות בנין החווה.

עברו יותר מעשר שנות חיי נדודים ושמירה על יחזקאל וחיה־שרה. עשר שנים, שאפשר לכתוב עליהן ספר. מלחמת העולם פרצה ותורכיה הכריזה על גיוס. יחזקאל חנקין גר אז בראשון־לציון כשומר־רוכב. אכרי המושבה, הנתינים התורכיים שביניהם, נקראו ליפו להספח אל הצבא או לשלם כופר. האכרים בחרו בשניה משתי הרעות, הם לווּ כסף ונסעו ליפו לפדות את עצמם. גם על יחזקאל כנתין תורכי היה להתיצב לעבודת־הצבא. קופת “השומר” דלה היתה ולא יכלה לפדות את החברים שהיו נחוצים לשמירה, אך אכרים שהוקירו מאוד את יחזקאל וחיה־שרה, דרשו מוועד המושבה לגאול את יחזקאל. ועד המושבה הציע לפניו חמישים לירות תורכיות שיפדה בהן את עצמו, אך יחזקאל ענה לראש־הוועד: “האמנם אפדה את נפשי בכסף? לא, עלינו להספח אל המחנה התורכי, לרכז את כל אנשי־הצבא היהודים בלגיון עברי מיוחד, וכשמספרנו יהיה גדול נתחיל במלחמה על ענינינו. יחד עם הגדודים העבריים נדרוש את המגיע לנו. מודה אני לכם בעד טוב־לבכם, אך לגאול את נפשי בכסף – לא!”

באמרו להספח אל הצבא התורכי, היתה לעיני יחזקאל מטרה ידועה, אולם לא היה לו עם מי להגשים אותה. מה איפוא היה עליו לעשות? הזמן קצר והפקידים שולחים לקרוא לו. הוחלט שיחזקאל יסע ירושלימה ויתנדב לז’אנדרמריה התורכית ובאופן זה יוכל להשאר לשמור את המושבה על גבולותיה. הוא נסע מיד ירושלימה. בגופו החזק ובמבטאו הערבי המצויין עשה, היהודי שבא בעצמו עם סוסתו ונשקו להתנדב, רושם טוב על המפקד הירושלמי והוא מינה אותו כז’אנדרם עם משכורת ממשלתית, שמתפקידו לשמור על גבולות ראשון־לציון.

המלחמה נמשכה. גם תורכיה נלחמה כבר. בהשפעת המפקדה הגרמנית בירושלים, מצא השלטון התורכי כי ההסתדרות המזויינת “השומר” היא יותר מאגודת שומרים גרידא, והחל לרודף אותה. מחלק מן השומרים פורק הנשק, ועל שאר השומרים היתה עין הממשלה פקוחה. המושבות נשארו בלי שמירה כמעט והגנבים הערביים הרימו ראש. פקידי הממשלה המקומיים והמפקד היפואי היו ברובם ערבים, ושטמו את הישוב היהודי. במושבות יהודה נעשה המצב קשה ובמושבות הרחוקות בגליל גדלה הסכנה. “השומר” לא נבוך גם אז אלא ריכז את מיטב כוחותיו במושבות הגליל. שם התבססו השומרים ונטרו את העמדות שעלו בעבר בדמים רבים.

בזמן המבוכה הזאת שמעתי פעם בחצות־הלילה את קול יחזקאל בחלוני. הוא בא אלי וסח לי בלאט: “קיבלתי פקודה מ”השומר" לעזוב מיד את ראשון־לציון וללכת למרחביה. צבא תורכי מתרכז סביב המקום ההוא והוועד דורש כי אמצא אני שם כאחד השומרים".

התלבשתי עד־מהרה והלכתי לעזור לחיה־שרה לארוז ולטעון חפצים, להפרד ממנה ומילדיה. בבואי אל בית יחזקאל מצאתי כבר את הכל טעון בעגלה. הילדים ישנו את שנת הילדים הטובה גם בעגלה תחת כיפת השמים. חיה־שרה עמדה נכונה ומזומנה למסע. שעות אחדות לפני האיר היום עזבו יחזקאל וחיה־שרה את ראשון־לציון בדרך לגליל. שומרים אחדים ליווּ אותם כדי לשמור על העגלה, שהובל בה נשק מיהודה לגליל…

אחרי חדשים אחדים, כשעברתי במושבות הגליל, ביקרתי במרחביה. סביב המושבה, אצל מסילת־הברזל עפולה, היה מרוכז צבא תורכי, לשמור על המבוא לעמק יזרעאל ואת מסילת־הברזל עפולה־דמשק. יחזקאל היה על משמרתו ואיש מאושר ממנו לא היה אז בארץ. הוא שקרא כל ימיו ושגה בספרי מלחמות, ראה בעיניו הכנות למלחמה בעמק יזרעאל ושמע עליהן מפי הקצינים התורכיים שהכיר. אף המזל האיר לו פנים. הוא רכב על סוסתו לנצרת אל המושל הצבאי של חבל עמק יזרעאל והלה קיבל אותו יפה, אף הילל את סוסת־השומרים היפה. ועד־מרחביה קנה מ“השומר” את הסוסה ב־25 לירות ושלחה אל המושל כמתנה ממרחביה. המפקד קיבל את המתנה בשמחה וענה במכתב־תודה למושבה – וליחזקאל שלח חמישים לירות זהב לקנות לו סוסה אחרת.

בידי יחזקאל נמצא איפוא סכום עצום לערך והוא חשב מחשבות על מעבר ברגל בכל העולם, מיד לגמר המלחמה. ישתררו בארץ שקט ומנוחה, השמירה תשוב לתיקונה והוא יבטיח את מצב חיה־שרה וילדיו, יבנה בשבילם בית קטן, יטע להם גן – ובעצמו יצא למסעו, יראה את היערות הסבוכים באוסטראליה, יביא חיות ועופות מיוחדים בשביל המוזיאום בירושלים…

חלום ומחשבה לחוד – והגורל גוזר אחרת. עוד פעם אחת גילה יחזקאל את גבורתו ואומץ־רוחו בשעת־סכנה למושבה מנחמיה. הוא היה אחד משני השומרים שנזדמנו למנחמיה במקרה ביום שנעזבה מגבריה, אשר נסעו לטבריה בעניני הרשמה לעבודת־הצבא כמסופר בפרק על דוב קליי. יחזקאל וחברו השומר טורנר אירגנו את ההגנה מפני המתנפלים. הם ידעו לרמות את הערביים שיחשבו כי אנשים מזויינים רבים מסתתרים בפנים המושבה. ואולם הכדורים אזלו והלכו והמצב החמיר – – עוד מעט והבינו הערביים שמצב המגינים ברע ויתפרצו לפנים. בשים יחזקאל את הדברים האלה אל לבו הבין כי אין מוצא אלא להרוג את השיך, ראש המתנפלים. הערביים, בנפול ראשם, יתפזרו כעדר צאן בלי רועה… הגיעו הרגעים האחרונים ונשארו כדורים אחדים. יחזקאל ציווה לחברו הנלהב טורנר לקלוע ישר בשיך ולהרגו. טורנר מיהר למלא את הפקודה, ובהיותו מטיב לירות אל המטרה לא החטיא, והשיך נפל מתבוסס בדמו. הערביים המתנפלים, בראותם את מנהיגם שוכב מת, התבלבלו והחלו לנוס – וגבורת שני השומרים שעמדה למושבה בצרתה – היתה לשיחה בפי־כל.

זה אולי פרק גבורתו האחרון של יחזקאל, אשר חלה כעבור זמן בקדחת צהובה, – המחלה אשר מת בה. הוא מת בלא־עתו, כרוב חבריו השומרים הראשונים וכמספר גדול מהחלוצים שהתיצבו בשורות הראשונות של מלחמתנו – מי מכדור ומי מסיבה אחרת, שהארץ ותנאיה גרמו… זמן רב לא יכולנו להשלים עם הרעיון שיחזקאל החזק, הבריא, הגיבור ובעל השרירים והגרמים החזקים נקטף על ידי המוות במיטב שנותיו. כן לא יכולנו להתרגל לרעיון שחיה־שרה אשתו הנלבבת והאמיצה נשארה לבדה וילדיה – יתומים. אך זכר מעלליו וחזונו של יחזקאל נחקק בלב החיים והיה למורשת־כבוד.