רקע
יעקב יערי־פולסקין
האחים ניסנוב ואמם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

מבין המהגרים החלוצים מהרי קאוקאז, היהודים גבוהי־הקומה ויפי־התואר, בלבוש ובכובעי הצ’רקסים, שהשלח חגור למתניהם – הכרתי מקרוב את המשפחה ניסנוב. את האֵם העבריה והמהודרת בלבושה הקאוקאזי השחור ואת שלושת בניה: צבי, יחזקאל ויהודה. הראשון – חבר נאמן בהסתדרות “השומר” ואחד המצויינים ברוח גבורתם בין יהודי ארץ־ישראל. השני, יחזקאל – אחד המיסדים הראשונים של “השומר”, השלישי גם הוא שומר במעשה ובפועל.

לא אחת נזדמן לי להפגש עם יחזקאל ניסנוב במושבה זו או אחרת. האיש היה נמוך־קמה ודל־גוף, בעל שערות שחורות כפחם ומבט נוצץ וחודר כליות ולב. במזגו הלוהט, במשטמתו הטבעית לכל ויכוחי־סרק, ובנטייתו לכל פעולת־ממש, צדה את לבי ואהבתיו כאח.

על ילדות יחזקאל ניסנוב כתב חברו צבי בּקר בספר “יזכּור” אשר פועלי־ציון האמריקניים הוציאו לזכרון הקרבנות שנפלו בארץ על מזבח גאולת העם היהודי:

יחזקאל ניסנוב נולד ובילה את שנות ילדותו בעיר טימיר־חאן־שורה שבחבל דאגיסטאן בקאוקאז. בני היהודים האשכנזים לא רצו להתרועע אתו – עם נער “פרא־אדם”. הוא אסף חבריה מבני הטאטארים ויהודי ההרים והתגרה בבני האשכנזים… על־פי רוב נערכו התגרות בשבת בגן־הטיול. נערי האשכנזים היו בורחים מפניו ואולם כאשר תפשם הפליא מכותיהם. יחזקאל החל להתרועע עם שוליות בעלי־המלאכה היהודים, ולמד מפיהם קצת אידיש. כאשר גדל יותר, ואחיו צבי, שלמד את מקצוע החייטות, נסע אל עיר גדולה, עזב גם הוא את עירו טימיר־חואן־שורה למרות רצון הוריו, ונסע אל אחיו. בבית־המלאכה שבו עבד אחרי־כן יחזקאל, היו פועלים רבים מערים שונות והם סיפרו על החיים הסוערים במקומות מולדתם: על העיר הגדולה בּאקוּ, על השביתות, ההפגנות והמפלגות המהפכניות של הפועלים. יחזקאל התענין בכל אלה, אך לא תפס את כל הפרטים, כי לא הבין כראוי רוסית. הוא החליט לנסוע לבּאקוּ ולראות בעיניו את החיים הללו.

בבּאקוּ היו ליחזקאל הרבה חברים וידידים. הוא נעשה לחבר נאמן ומסור במפלגת ס.ד., למד רוסית בשיעורי־ערב. מחיי היהודים ברוסיה ובעולם בכלל עוד לא ידע מאומה, אך בהחילו לבקר בשיעורים להיסטוריה עברית נפתח לפניו עולם חדש וידיעת תולדות עמו עוררה נימים חדשים בנפשו. הוא החל להקיף בשאלות את ראשי המפלגה שלו (הדבר היה בזמן משפט דרייפוס), והללו לא ידעו להשיב כהלכה בדבר השאלות הלאומיות־יהודיות. אז התחבר יחזקאל למפלגה החדשה “פועלי־ציון”, שסניפה בבּאקוּ נוסד מקרוב. הוא הוסיף ללמוד בהתמכרות את דברי ימי ישראל ומפלגת “פועלי ציון” קרבה אותו אל המתרחש בארץ. באותם הימים פירסם אוסישקין את קונטרסו “הפרוגראמה שלנו” שבו קרא לצעירי ישראל לעבוד שלוש שנים בארץ, עבודת־אדמה ושמירה. הקונטרס עשה על יחזקאל רושם והוא החליט מיד להקדיש שלוש שנים לעבודה בארץ.

11 יחזקאל ניסנוב.jpg

יחזקאל ניסנוב


באותם הימים פרצו בבּאקו פרעות נגד הארמנים. יחזקאל גר אז בבית אחד הארמנים ובעיניו ראה את הטבח הנורא. כאשר הסתיים הפוגרום ובעיר שבה המנוחה, התהלכו יחזקאל עם צבי בּקר בחוצות בּאקוּ והתבוננו אל החורבן ואל מאות ההרוגים. יחזקאל היה שקוע מאוד במחשבות, ובשאול צבי בּקר אותו להגיגיו ולמחשבותיו, ענה: “במה בטוחים אנו היהודים, כי לא יקרה גם אותנו כמקרה הזה? ומי יודע אם יהיו בינינו אנשים אשר ידעו להגן על נפשם כארמנים?…” – –

מאז היה יחזקאל טוען תמיד, כי אסור לנו לגור בין נכרים ואסור לנו להאמין בהם. – – “איפה הם?!” התרעם על המפלגות. “איפה כל אלה שקראו: ‘כל העמים התאחדו?’ איה הסתתרו בעת ששחטו בחוצות עם שלם שלושה ימים רצופים? – לא! אינני מאמין עוד בנאומים היפים”…

אחר זמן לא רב נתקיימה השערתו. באו לאחינו בגלות־רוסיה ימי השחיטה הנוראים של קישינוב והומל והפוגרומים האוקטובריים בכל רחבי ארץ רוסיה. שמש האביב זרחה והשוחט שחט. אז החליט יחזקאל לנסוע לארך ישראל – נסע בלי שהות.

*

בשנת 1906 בא לחיפה, משם הלך ברגל עד המושבה זכרון־יעקב ובה נשאר לעבוד. בזכרון־יעקב עבדו רק ערביים את נחלות העברים והם התערו במושבה ולא עזבוה בלילה ובכל השנה. כאן הכיר יחזקאל מיד בחוסר היסוד של מושבות המעובדות בידי נכרים ונרטבות בזיעת נכרים ונשמרות בלילה על ידי נכרים כוזבים. כאן שמע בפעם הראשונה מפי הערביים את כינוי־הבוז ביחס ליהודים “ולאד איל־מות”. הוא הזדעזע עד יסוד נפשו מכעס וחרד למשמע המלים האלה. רוחו הנרגשה ומזגו הסוער לא נתנוהו עוד לעבוד במנוחה בזכרון־יעקב בסוסים ובמחרשה והרעיון של שמירה עברית לא נתן לו דמי. אחר זמן לא־רב נתן את ידו לצעירים המעטים שחשבו כמוהו והניחו את היסוד ל“השומר”, אשר בו מצא לו יחזקאל את כר־הפעולה שהשתוקק לו ואשר למענו נועד, כביכול, מתחילתו.

בהיווסד מרחביה, נסע יחזקאל ניסנוב בשליחות מעמק־יזרעאל אל המושבה יבנאל עם חברו נ. בעגלה רתומה לפרדות. הם עברו בקרבת הכפר הערבי שרונה, שעל אדמתו נוסדה אחר־כך חווה בשם זה של החברה “אחוזה” משיקאגו באמריקה. בעברם שם בין ההרים, על־יד מעין המים, יצאו לקראתם חמישה ערביים רוכבים. פניהם היו לוטים, למען לא יכירם איש והם התיצבו בפני יחזקאל וחברו, חסמו בפניהם את המעבר והחלו להתגרות ביחזקאל באמרם לגזול את הפרדות. החבר הנוהג בבהמות לא יכול לעזור במאומה ליחזקאל, כי אסור היה לו לעזוב מידו רגע אחד את המושכות; העגלה ירדה במדרון תלול ועלולה היתה להתרסק בו. על יחזקאל היה לעמוד לבדו בפני השודדים הערבים. כל דאגתו היתה לבהמות, שמא יגזלו אותן הערבים והרעיון הזה בלבד היה מטיל עליו אימה. אם קרה, שגזלו מאחד האכרים את בהמתו, היה יחזקאל מגנה תמיד: “הבהמה איננה ואתה נשארת בחיים? – הלא תבוש ותכלם!”

ראה יחזקאל כי אין מוצא, הוציא את אקדחו וירה פעמים אחדות בשודדים. הללו נבעתו, התבלבלו והחלו לברוח, אולם בברחם ירה אחד מהם ישר ביחזקאל ופגע בראשו. יחזקאל כרע בעגלה וברגע האחרון אמר אל נ. חברו: “אבל את הבהמות לא גזלו!”

מחזה טראגי ומרעיד נגלה לעיני הניצבים בעת שבאה אל אֵם יחזקאל הידיעה על מות בנה יקירה. חרש ניגשה אל העגלה, האשה העבריה ההררית, עמדה ליד גויית הבן, אך את דמעותיה החניקה עמוק בלבה. בלי יבבה או צווחה, בלי קינה ואות־אבל ניצבה דומם לפני מתה. דומיה השתררה גם בין הניצבים סביב ורעד חלף בנפשם. שאלה האם:

“הנקם יחזקאל את נקמת דמו ברוצחיו?” אלו היו מיליה היחידות.

החברים סיפרו לה את מקרה ההתנפלות וכיצד הציל בנה את הפרדות ופצע קשה בכדור את אחד השודדים.

בעיניה התלקח ניצוץ עז, כעין גחלת לוחשת, והיא דובבה:

“ברוך השם… ברוך השם”…

צבי, אחי יחזקאל, היה על משמרתו בשדה, בשעה שבא נ. בעגלה עם גויית הנרצח אל המושבה הקטנה בית־גן. כאשר הגיעה אל צבי הידיעה הנוראה על רצח אחיו, בא במרוצה שוטפת על סוסתו עד לחצר המושבה, התנפל על גוף אחיו המת והחל להכות באגרופו על לבו ולגוז את שערותיו. הוא צעק ונהם מכאב: “דם! דם! נקם בעד דם אחי!”

צעקותיו בדומית הלילה הגלילי, הרעידו את החברים אשר עמדו על־יד גויית המת. אחרי שצבי צעק עד שניחר גרונו, שאל את נ. למקום שבו רצחו הערבים את אחיו ועם שלושה חברים מ“השומר” דהר באפלת הלילה בדרך אל הכפר הערבי שרונה. בבואם אל הכפר לא מצאו איש, דומית־מוות שררה בו וצבי וחבריו שבו על עקביהם לבית־גן בלי לנקום את נקמת הנרצח.

כעבור ימים אחדים התאספו חברי “השומר” והחליטו לבלי לנקום לעת־עתה את נקמת רצח יחזקאל ניסנוב. ראה צבי כי רוב חברי “השומר” הם בעד ההחלטה וחרק בשיניו מכעס. הוא לא יכול ברגע ההוא להשיג את ההחלטה ואת נימוקיה. חברי “השומר” חששו שמא יעבור צבי ניסנוב על ההחלטה, בלי שים־לב למשמעת השוררת ב“השומר” ושלחו אותו לשמור על מושבה אחרת רחוקה, עד שיתרגל לאסונו ויירגע. צבי נכנע להחלטה כחייל מסור ויחד עם אמו נדד אל מקום־משמרתו החדש.

מעת שנהרג יחזקאל ע"י הרוצחים הערים, בהגינו על הפרדות, לא ישנה כמעט אֵם האחים ניסנוב בלילות. בכל יום בשובו בבוקר השכם מן המשמר, מצא צבי את אמו ערה, והיא קיבלה אותו באיזה מבט מיוחד, התבוננה בו ולחשה:

“הסר את המצנפת הצ’רקסית מעל לראשך… פשוט את בגדיך אלה… את חרבך הסר מעליך והנח לה להחליד… מכור את סוסתך… אינך שווה לרכב עליה… שלושה חדשים עברו כבר מיום שערבים שודדים רצחו את אחיך ובני, ובעד דמו עוד לא לקחת נקם, כאילו לא אחיך ולא בני היה… דמיו צועקים אליך מן האדמה: נקם! נקם! ואתה אינך שומע את הצעקות, אוטם את אזניך ושותק… את ראשך השפלת, מרוב כלימה הורדת את עיניך, אתה מתבייש להביט ישר לעיני… אתה מפחד – מפני רוח אחיך יחזקאל הנך מפחד…”

בדברי מוסר קשים כאלה בלשון הגרוזית, פגשה אֵם ניסנוב את צבי כפעם בפעם בשובו מן המשמר, והוא נאלץ לשמוע אחרי ליל־השמירה המיגע, בעודו עייף מאי־שינה, את דברי התוכחה המכאיבים – נאלץ לשמוע תוך הצדקת הדין על נפשו.

“כמחטים לוהטים, צורבים בבשר החי”, אמר אלי פעם צבי ניסנוב, “כן היו דברי אמי אלי. הם נתקעו בבשרי, ובראש מורד ובעינים מושפלות מכלימה וכאב עמדתי ושמעתי אותם, ואף פעם לא היטחתי מלה נגדה. מה אפשר היה לי לענות לה? לספר לה על התנאים והמצב הפוליטי, על המשמעת של הסתדרות “השומר”, שבגללה הכרחי להמנע ולוותר על הנקמה? ההיא תתפוס זאת?” – –

לצבי, ההררי החפשי והאמיץ, חרה לא פחות מאשר לאמו על הימנע ממנו הנקם בעד מות יחזקאל אחיו. ואולם החלטת “השומר” היתה קדושה בעיניו, כהיות קדושה פקודת מצביא לחייל הנאמן.

לאחר זמן נתן צבי בלילות האפלים בעמד־יזרעאל סיפוק לשאיפות נקמתו והשודדים שבהרי הגליל ידעו לספר עליו הרבה… לא אחת ארבו לו עיניהם בשבילים העקלקלים בין ההרים, אולי ימצאו גם אותו ופעם הצליחו לפגשו. רדפו אחריו ערבים רבים, הקיפוהו, אך גבורו עמדה לו וניצל מהם. הצלתו הנפלאה היתה לשיחה בפי בני הסביבה, עד שלבסוף מסרו מקרה־אסון לידיהם.

וכך היה המעשה:

באחד הלילות האפלים רכב צבי ועוד שני שומרים משומרון לגליל. הם עברו על פני הכפר הצ’רקסי כפר־קמה וערבים החלו לרודף אחריהם ולירות בהם. צבי וחבריו לא ענו על היריות ועלה בידם להמלט על סוסותיהם הקלות.

אך יריות הערבים עוררו את תושבי כפרי הערבים סביב וכל הסביבה היתה לגיהנום. רוכבים רבים רדפו וירו אחריהם עד שהגיעו לכפר שרונה. גם מן הכפר הזה יצאו הערבים וחסמו את הדרך בפניהם. בתכסיס עלה בידי השומרים לפרוץ באקדחיהם דרך גם במחסום זה, אך בבואם קרוב מאוד למושבה הקטנה בית־גן, נתקלה סוסתו של צבי ברגלה באבן ונכשלה. בהיותה מרוגזה ממרוצתה השוטפת, התהפכה והתגלגלה עם רוכבה מן ההר אל הגיא העמוק.

כאן הקיפו הערבים את צבי, אולם הוא הגן עוד על עצמו בגבורה למרות מה שנשברה זרועו בנפילתו. כן נמשך הדבר עד שהתעלף ממכאוביו ומהאבנים הרבות שזרקו בו הערבים, והערבים הביאו אותו מתעלף אל כפרם.

“משפט ־הצדק” של ממשלת תורכיה מצא את צבי וחבריו אשמים. אחרי שבדק רופא את פצעי צבי וחבש אותם, הובילו אותו לבית־הסוהר בטבריה והערבים ערכו משפט נגדו ונגד חברו שטורמן. פסקו לשניהם שלוש שנים ורבע מאסר בעיר־המבצר עכו.

קשה היה לצבי, איש החופש והשמירה, לשבת כלוא במאסר הלח שבעכו, בו בזמן שכוחו ונסיונו היו דרושים מאוד לחבריו ב“השומר”.

בבקרי אותו במאסרו, כבר לא ראיתי את חיוכו החביב על פניו. תוגה עמוקה היתה שרוייה כצל עליהם. משכיבתו התמידית על ספסל בית־הסוהר או על שק תבן על הרצפה בין הקירות הלחים, החלו מתגלים בו סימני שחפת והמחלה כבדה והלכה.

בא־כוח ההסתדרות הציונית, ד“ר רופין, הרבה להשתדל למען שחרור ניסנוב, והדבר עלה בבאקשיש רב עד ש”משפט־הצדק" בוקר מחדש. זמן מה אחר־כך שוחרר צבי ממאסרו. הוא יצא מבית־הכלא התורכי חולה אנוש ולא יכול לעבוד או לשמור בלילות. בכל אלה לא הפסיק צבי ניסנוב את פעולתו אחרי חזרו ממאסרו ובידיעותיו את נימוסי הארץ ידע להשכין יחסי־שלום בכל מקום אשר נדרש שמה לבוא – בין כשומר ובין כממונה על הקשרים הפוליטיים בין הסביבה והחלוצים החדשים שעלו להתישב בה.

המלצות קוראים
תגיות