(נולד תרל"א־1871)

תולדות חייו כבירי העלילה של אברהם שפירא – שומרה ומגינה הנאמן של פתח־תקווה אינם, בעצם, אלא תולדות חייה של המושבה, באופן שלפרוט את כל פרשת מעשיו הנועזים של גיבור לוחם זה – משמע לחזור על חלק הגון מפרטי עליותיה, ירידותיה, כשלונותיה ונצחונותיה של המושבה.

אברהם שפירא נולד לאביו יצחק צבי בג' תשרי תרל"א בכפר מיכילובקה, פלך טאבריה, פנה מוקפת מראות טבע נהדרים, שכל כך הרבה לתאר אותם המשורר שאול טשרניחובסקי, – אף הוא יליד הסביבה ההיא.

היות שבמיכילובקה לא נמצא אז אלא כמנין יהודים, עמד יצחק צבי, במלאת לנער שש שנים, והעתיק את מגורו לעיר גדולה יותר, כדי שיוכל שם לחנך את בנו חינוך יהודי. שם למד אברהם בחדר עד מלאת לו עשר שנים.

אותו זמן החליט אביו, שהיה חדור רעיון שיבת־ציון, לקיים הלכה למעשה ולעלות לארץ־ישראל לעבוד את אדמתה. עלייתה של משפחת שפירא חלה בשנת תרנ"א. בבואה ארצה השתקעה המשפחה בירושלים. בתקופה זו החלה המושבה פתח־תקווה להתנער משפלותה ומחורבנה והמתישבים הראשונים הציעו לאביו של אברהם לקנות חלקת אדמה במושבה זו. האדמה הפיקה רצון ממנו והוא קנה לו אחוזה בתוכה. וכשנקנתה אז אדמת הכפר יהודיה היה שפירא האב הראשון שבנה את ביתוֹ עליה ולא חשש להתנפלות. והנער אברהם, שהתבלט כבר אז בתעלולי גבורתו מצא לו באדמת החול של יהודיה מקום להתגדר בו ולהראות את כוחו במלחמתו עם הערביים, ועד מהרה נתפרסם ביניהם כגיבור. והנער הקטן הזה נעשה ברבות הזמן לגיבורה המפורסם ולשומרה ומגינה של המושבה.

למרות שהשמירה על המושבה היתה קשה מאוד, בהיות שטחי אדמתה רחבים ומפוזרים בפינות שונות, הנה הצליח שפירא להפיל את חיתתו על כל השכנים.

שפירא הראה את כוחו במלחמתו עם השודדים המפורסמים של הכפר ג’בל גסיה שעל יד חברון. השודדים האלה התנפלו פעם על העדר של פתח־תקווה וגזלו חלק ממנו וברחו לכפרם. אברהם שפירא לקח אתו את חניכיו והלך בעקבות השודדים עד שהביאוהו רגליו לכפר ג’בל גסיה. ויהי בראות השודדים כי נגלו עקבותיהם הרימו קול צעקה, לקול צעקותיהם נזעקו כל השודדים על סוסותיהם והמלחמה נטושה ביניהם ובין קבוצת שפירא. תחת ברד של כדורים נלחמה הקבוצה הקטנה עם המון השודדים, שנהירים להם שבילי הסביבה עם מערותיה, נקרותיה וסעיפי סלעיה. במקום שכה נוח להסתתר ולירות מתוכם על השונא, בעוד שלעצמם לא יאונה כל רע. אחרי האבקות קשה, שנמשכה כמה שעות, הצליח שפירא על ידי תנועה זריזה מיוחדת להבקיע לו דרך לתוך מחנה השודדים, שכתרוהו וחסמו לפניו את הדרך. והוא יצא בשלום יחד עם עוזריו.

סוף דבר היה שהשודדים, מתוך הערצה לגיבור היהודי מנצחם, השיבו בעצמם את הגזלה לפתח־תקווה.

בשובה ובנחת שוטפות מילותיו של שפירא כאשר הוא מעלה זכרונות ומספר על מעלליו הרבים. כשמקטרתו נעוצה בין שיניו, הוא מעלה אגב שיחו, שפע של עגולי עשן כחלחלים, והוא עצמו ממצמץ בעיניו הקטנות, התכולות־בהירות ומחייך מן חיוך תכלילי מבוייש, המשווה לשרטוטי פניו החדים־אמיצים ולקומתו, שגבהה בולט וניכר גם בשבתו – איזה רוך רומנטי מיוחד, ודומה כאילו לא על עצמו מספר המספר, אלא על מישהו אחר.

ושוב מאורע – מה רבו, ידידי, המאורעות שהיו נקרים אז באותן הדרכים השוממות והמופקרות, וגם בתוך המושבה עצמה. זוכר אני… הדבר היה… (אין שפירא נוהג לרשום את מאורעותיו בפנקס מיוחד לכך) הכל, אומר הוא, כשהוא משים אצבעו על מצחו. רשום ומסודר כאן. צריך רק לחשוב קצת… כן נזכרתי, הדבר היה בשנת תרנ"ה, באחד מערבי אלול, בשעה תשע וחצי בערך, ולמושבה נכנסו ארבע רוכבים ערביים. רגעים אחדים אחרי כניסתם למלון כץ פרצו שתים־שלוש יריות ואחריהן קול זעקה. אותה שעה נמצאתי בבית הסמוך של אחד מידידי כשאני עסוק עמו בשיחה. מיד פרצתי חיש החוצה, והנה הרוצחים לקראתי. אני רק הספקתי להפליט מפי: “מה זאת?” והנה נצנץ שביב אש… ואני, כדרכי במקרים כאלה, הפלתי את עצמי ארצה, להשתמט מהכדור, אך הנה לא עברו רגעים מועטים – ושוב יריה. הכדור פגע בקצב ר' שמואל יעקב רוזנטל, שיצא באותו רגע מביתו של הרב אורלנסקי, ומיד נפל ארצה מת.

לקול היריות הופיעו רוכבים אחדים מבני המושבה ויחד עמם יצאתי גם אני, רכוב על סוסתי, לרדוף אחרי הרוצחים, שהספיקו בינתים להמלט מהמושבה.

סוסתי, בהיותה קלה וזריזה מחברותיה, הקדימה את יתר הרוכבים, וכעבור רגעים מספר והנה נגלו לעיני על פני האופק, שהואר עם עלות הירח, צללי שני הרוכבים, הכרתים. הפניתי סוסתי ימינה, כדי לחתוך להם את הדרך ולהשיגם, אך הם הרגישו בי, ומיד החלו יורים עלי, כשאני גם מצדי עונה להם ביריות באויר, כדי להפסיק בריחתם. אותה שעה ואחד הכדורים, שהיה מכוון בדיוק אל לבי, קלע אל ראש סוסתי שזקפתהו באותו הרגע ועל ידי כך הצילתני ממוות ודאי. כשהשגתים, פקדתי עליהם לחזור מיד אל המושבה. הרוצחים לא נשמעו לי. מצב הרגע לא הרשה לי למלא את רובי בכדורים ומשום כך התחלתי משתמש ברובה בתור נשק קר. במכה אחת בכת הרובה הפלתי את האחד מסוסו ארצה ואחריו – את השני, שעל ידי מכה הגונה על גולגלתו “נפצע” קנה רובי… מתוך קריאות “אללה הוא אכּבאר” נכנעו שני הרוצחים לרשותי. אולם בו ברגע השיגונו יתר הרוכבים מהמושבה, שאחד מהם קרא אלי: “התדע את מי אתה מכה?” כי המוכים היו ממשפחת עבד־אל־האדי המיוחסת… “רוצחים, שופכי דם יהודים הם”, עניתי. “איני רוצה לדעת מי הם, אם כי מכיר אנכי לא רק את האנשים אלא גם את סוסותיהם, וגם סופך אתה יהא כסופם של אלה, אם רק תעיז עוד רקע אחד להפריעני!”

את הערביים המוכים הכנסנו אל המושבה ומסרנום אחרי כן למשטרה. לאחר זמן תפשה הממשלה גם את יתר שני הרוכבים, אבל בהיותם כולם מהיחסנים, דנה אותם הממשלה רק לארבע שנות מאסר".

*

אברהם שפירא לא ידע כל מורא ופחד גם מפני הפקידי העריצים של הממשלה התורכית, שלטשו את עיניהם בימי המלחמה על פתח־תקווה.

הימים ימי חסן־בק, המושל העריץ של יפו והסביבה, שהוציא אז פקודה, כי כל מושבות יהודה יתפרקו את נשקיהן ויביאום לבית הנשק של הממשלה. ביחוד היתה דרישתו מכוּונת לאברהם שפירא, שהיה שומרה של פתח־תקווה, אשר נחשבה למחסן הנשק בעיני חסן־בק. אולם אברהם שפירא בפקחותו המעשית ובידיעתו הרבה את נימוסי הפקידים התורכים, הצליח לצאת בשלום מצפרני חסן־בק.

אך חסן־בק לא נרגע. הוא חיפש לו אמתלאות חדשות להצר ליהודים וביחוד נתכוון משום־מה להשפיל את כבודו של אברהם שפירא, ופעם בשעת שיחה עם האחרון, בנוכחותם של חשובי הערבים הניצרים, הפליט איזו אמרה בגנותן של בנות ישראל, בדעתו שבזה יעליב את אברהם שפירא וישפיל את כבודו.

“פגיעתו הפתאומית של חסן־בק בכבוד בנות ישראל”, מספר אברהם שפירא, "קשורה בענין הצינורות, שהוא דרש מפתח־תקווה. והשתלשלות הקטטה כך היתה: כשפקד עלי בשם הצבא להמציא לו שלושת אלפים מטר צינורות, שאלתיו תיכף, אם זוהי דרישה רק מפתח־תקווה או מכל מחוז יפו. תשובתו היתה “מכל מחוז יפו”. אז אמרתי לו שפתח־תקווה מוכנה לתת את חלקה באופן יחסי. אבל הוא הזדרז להעיר שחוץ מפתח־תקווה אין למצוא צינורות בכל מחוז יפו, ומזה החל הסכסוך.

אחר כך הזמין אליו את כל המוכתרים של מחוז יפו (יהודים, מושלמים ונוצרים) ובתוכם גם אותי. הוא פנה לכולנו בשאלה כללית אם יש צינורות ברשותנו, אבל תוך כדי דיבור הוסיף: "אני יודע אמנם שאין לכם צינורות, אבל לפי דברי איברהים מיכה אפשר למצוא צינורות בכל פרדס ופרדס. המוכתרים הבינו את הרמז והתחילו להשבע פה אחד שאין במקומותיהם אפילו צינור אחד… אז פנה אלי והתחיל בצעקות:

“היודע אתה איברהים מיכה, שמצב־מלחמה היום בארץ, ואני יכול להביאך תיכף לפני משפט צבאי או לשבור את ראשך?”

עניתי:

“נכון הדבר, הננו חיים כעת במצב מלחמה ובידך לעשות בי כרצונך, אבל אנו מוכנים למסור את כל צינורותינו ומכונותינו אם דרישת ג’מאל־פחה היתה ביחוד לפתח־תקווה. ואנו, ילדינו ונשינו מוכנים למסור גם את עצמנו בעד המולדת”.

אז קם והתחיל דורש בגנותן של בנותינו. לא יכולתי להבליג על התרגזותי. קמתי גם כן ממושבי ופניתי אליו בדברים האלה:

“כבוד חסן־בק! נכון שאתה המושל ובידך לעשות כרצונך, ואפשר שעוד יהללוך על היסורים שתגרום ליהודי, אבל עליך לקחת חזרה את דבריך ביחס לבנותינו לפני עשותך בי משפט”.

הוא התחיל שוב לצעוק ולאיים. אמרתי לו שוב:

“אתה מכירני היטב. אני בן ארבעים וחמש שנים, ואני חי כל ימי בכבוד. זה ידוע לך ולכל המסובים כאן. מכרתי את כל היקר לי בזול על מנת לקנות את כבודי¹, ולא אתה האיש אשר תפגע בכבוד עמי בנוכחותי, ואפילו אם זה יהיה היום האחרון בחיי, לא ארשה שמישהו יפגע בכבוד בנות עמי”.

גמרתי את דברי בפקודת־יד ובהדגשה שהוא מוכרח קודם כל לקחת חזרה את דבריו. דממה שררה בכל האולם, דממה לפני הסער. כולם היו בטוחים שהעריץ יצא מגדרו, ויעשה לי דבר מה נורא. ופתאום קם חסן־בק והתחיל מתקרב אלי, ובגשתו קרוב אלי, עמד ואמר לי:

“אני מכיר אותך היטב. ידוע לך שלא לקחתי ממך את סוסך וגם לא את רובך הממשלתי, את אקדחך וחרבך. יש לך הרשות להכנס בנשק גם לבית הממשלה, עליך לדעת איפוא שלא התכוונתי לבנותיכם, אני אומר רק שבכלל יש נשים רעות”.

פרסומו הרב של שפירא וכבודו בעיני הישוב הדריכו את מנוחתו של המצביא הראשי בארץ־ישראל ג’מאל־פחה. בשנת תרע"ח הוא שם לו עלילת דברים שהוא שפירא “מרגל” ונתן אותו אל בית־הסוהר בדמשק. אך בזה לא אמר עוד ג’מאל־פחה די והוא מוציאו מבית־הסוהר שבדמשק שבע ענויי גו ונפש ומעבירו לקושטא. אברהם, זה האיש חסון הגו והסבלן, מתגבר על כל יסוריו ועינוייו ואינו נופל ברוחו, ואמנם גאולתו באה באופן שלא צפה לה מראש. כשנכבשה קושטא על ידי צבאות ההסכמה, שוחרר מיד כארבע מאות אסירים מדיניים אסירי ציון וגם שפירא ביניהם והועלו באניה צרפתית, שהתנוסס עליה דגל ציוני, וכעבור ימים אחדים הגיע לחוף המקווה לארץ־ישראל המשוחררת ולמושבתו החביבה פתח־תקווה.

בזמן הזה, בבוא וייצמן בראש ועד הצירים לארץ־ישראל התפשטו שמועות על דבר התנקשויות מצד הערבים בנפש וייצמן. ועד הצירים פנה אז לעזרתו של אברהם שפירא וביקשהו לקבל עליו את אחריות השמירה ושילווה אל מנהיג הציונים בכל נסיעותיו. אברהם שפירא נענה בחפץ לב לבקשה זו ומילא את תפקידו, כדרכו, באמונה ובמסרות, ולא מש מוייצמן במשך כל הזמן אף לשעה קלה, עד שליווהו בשלום לאלכסנדריה.

גם בעלות הרברט סמואל ארצה הוזמן אברהם שפירא להיות אחד משומרי ראשו, כי פשטו שמועות על דבר התנקשות בנפשו של העתיד להיות הנציב בארץ ישראל. ואברהם שפירא שבתור אזרח לא יכול היה להיות על יד הנמל ברדת הרברט סמואל, כי רק אנשי צבא הורשו לגשת, נענה לבקשת המושל ללבוש בגדי־צבא והיה מהראשונים שקיבלו את פני הרברט סמואל באניה.

אחד מהדפים החשובים ביותר בתולדותיו של אברהם שפירא הוא השתתפותו במאורעות מאי 1921, בעלות ערבים משלושים כפרים על פתח־תקווה להחריבה ולהשמידה. אז הקריב את עצמו אברהם שפירא על מזבח ההגנה. תפקיד אחראי ומסוכן מאוד מילא שפירא בימים ההם.

טכס כריתת השלום עם השיך שאקר אבו־קישק (אברהם שפירא במרכז)

לאחר המאורעות חיפשו הערבים דרך להשלים עם בני פתח־תקווה. הוסכם שהשייכים הערביים יבואו אל ביתו של אברהם שפירא ושם ייערך טכס השלום. הטכס נערך בכל הגינונים המקובלים, בהעדרו של ראש המתנפלים השיך שאקר אבו־קישק. לאחר שהשיך ישב בבית־הכלא למעלה משנתיים, פנה באמצעות מתווכים אל בני פתח־תקווה וביקש את מחילתם. לאחר שהוסכם על תשלום פיצויים כבדים מצדו, הודיעו עסקני פתח־תקווה שאין מצדם התנגדות לשחרורו מבית־הכלא, וכי על טכס השלום בהשתתפות השיך אבו־קישק להערך בפתח־תקווה במקום ההתנפלות. ביום י“ז סיון תרפ”ג באו למקום המונים מבני פתח־תקווה וערביי הסביבה ונערך הטכס, שהרוח החיה בו היה אברהם שפירא. בכל מאורעות הדמים שפרצו בשנים לאחר־מכן לא לקח יותר חבל השיך אבו־קישק, שהפך להיות שוחר־שלום.

ערבים ובדווים בני שבטים ומקומות שונים, שהיה מתגלע ביניהם ריב עד לשפיכת דמים ופנו לא אל הממשלה, כי אם אל “שיך איברהים מיכה”, והוא, בהכירו אותם ואת תכונותיהם ואת דרכי חייהם חדורי החנופה והעורמה, הצליח לפשר ביניהם ולהשביע רצונם של שני הצדדים כאחד, באופן שהיו יוצאים מלאי רחשי תודה והתפעלות מחכמתו הרבה.

בעברך על יד ביתו של אברהם שפירא היית מוצא בחצרו מספר שיכים וסתם ערבים ובדווים כשהם יושבים על הארץ, רגליהם מקופלות תחתיהם, סוסותיהם קשורות אל העצים ואברהם שפירא יושב בהדרת הרוממות באמצע, כשאצבעותיו משתעשעות במחרוזת האלמוגים שבידיו – כאחד האפנדים, והוא שופט את המסובים, מפשר ביניהם בעניני אהבה מסובכים ובחילופיהם ותמורותיהם בסוסות ובבנות.

אברהם שפירא מלווה את הלורד באלפור בעת ביקורו בפתח־תקווה