היום יום סגריר והמחשבות מתחמקות בערפל אשר לנגד עיני ואשר בתוך לבי. מתעוררות הן פעם בפעם למראה החדשות הנשמעות והנעשות – או הנשמעות ואינן נעשות – בעולמנו, – ואחר תרפינה כנפיהן ככנפי הצפרים המתרוצצות בתוך יער בוער באש…
הנה שמועה נשמעת בכתבי העתים – על אדות הנדיב יעקב שיף ונדבתו הגדולה לעיר פרנקפורט. אז אזכור את התרומה, עשרה מליונים מרק, אשר הרים איש יהודי, ראש לחברה יהודית גדולה1 ו“ידיד” הקיסר וילהלם השני, למכללה הברלינית, מבלי שאול לנפשו או לעמו מאומה; ואזכור את כל גשמי הנדבות, אשר הזילו אנשים יהודים מאוצרותיהם אל תוך הים הגדול ההולך וסוער עלינו מסביב, ההולך ובולע מעט מעט אותנו ואת כספנו ואת פרי רוחנו ואת כל יש לנו, ואזכור את כל העמל ואת כל כשרון המעשה ואת כל קוי האור היוצאים מקרבנו ותקופתם על כל קצות הארץ, הרחק הרחק ממקור מוצאם ומולדתם – ועם לבבי אשיחה: אהה, כמה מקדשי ישראל החרבים יכלו לקומם כל האוצרות, אשר פזרו ואשר יפזרו עשירינו בחייהם ובמותם החוצה לכל נֵכר; כמה מאורות גדולים התנוססו על שמינו לכבוד ולתפארת, לוּ היו כל פרי עבודת הרוח והכשרון, המתפוצצים כבני־רשף הנה והנה ותועים ואובדים במרחבי אין־קץ, לאחדים בידינו!…
ואני יושב על שלחני, רוחי משוטטת במרחקים ומחשבותי נעכרות בהגיגי נכאים והיו לחלומות. והחלומות – כמשפטם בלילה כן משפטם ביום: באים הם ברב ענין, מדלגים על העתים, מקפצים על מרחקים, בוללים דבר אמת ודברי שוא ותפל, נכוחות ומהתלות יחדיו; אך יש אשר תבאנה הנפשות המדברות והעושות בשפה ברורה, בהתגלות לב, אשר לא נראה כמוה בעת היות הלשון והעט עומדים על משמרתם ועובדים עבודתם בדעה שלמה – לכסות על הגיון הלב.
ובכן ראיתי בחזון והנה הנדיב שיף אומר להזיל זהב מכיס למען יסד מכללה בפרנקפורט עיר מולדתו, “העיר היהודית”, אשר רבניה וצדיקיה עומדים למחזיק ולמעוז ליהדות מפני… הציונות; וגם הגבירה אלמנת רוטשילד נכונה להתנדב מהונה לדבר הזה כצדקת פזרונה ופזרון ביתה, ואחריהם – רבים מנדיבי עם ישראל הקרובים והרחוקים. והנם באים בדברים עם אשר להם המשפט, עם ראשי העיר וזקניה, ושואלים אך דבר קטן: להפקיד גם מחכמי ישראל למורים במכללה הזאת, אשר תוסד מהונם.
אז יאירו האנשים פנים לראש המדברים, ליעקב שיף, וענו ואמרו לו בשפתי חן: "היהודים? הוי, לוּ היו כל היהודים כמוך!… לא, יקירנו, הקשית לשאול ואנחנו לא נוכל לעשות כדבר הזה. אחת נסכלנו לפני דור אחד, בעבוֹר על הארץ רוח אהבת אדם והעמים נלחמים על נפשם ועל חֻפשם עם ועם במושליו העריצים; אז קראנו לעזרה לכל התושבים כנוצרים כיהודים ואז יִחַלנו אותם כל טוב הארץ; כאשר עשו העמים הקדמונים, וגם אבותיכם לפנים, לשלח לחפשי את העבדים בעת צר ומלחמה, למען יעזרו לאדוניהם להלחם על נפשם – ולשוב ולכבוש אותם לעבדים כעבוֹר הרעה. היהודים? הלא הנה הכרנו ונדע את הגוי הזה, מאז נתנו לו יד בתוכנו, וגם חכמינו החוקרים לכל תכלית הגידו לנו, כי גוי תהפוכות הוא וכל הרעות במגורו בקרבו: נרפים הם, לא יצלחו לכל מלאכה ורק מעמל ידי אחרים יאכלו וישבעו; מעפילים הם וידם בכל ורוחם שפוכה על כל מקצעות הדעת והחיים, מאין יכלת לעמוד בפניהם; משמרים הם הבלי שוא ונסוגים אחור לעמת כל הגוים ההולכים קדימה (הלא גם אנשים מחכמיכם ומראשיכם, שלמה רינך ועוד, יגידו כזאת); מחדשים ומהרסים הם ופורצים גבולות עולם, אשר גבלו ראשונים; נמוגי לב הם ומשביתי מלחמות (הלא גם רעיון השלום הכללי מאת נביאיהם יצא לפנים ומאת אחת חברותיהם2 – לפני דור אחד) משנאתם דם ומיראתם אבחת חרב; מעוררי קרבות הם בין עם לעם למען בצעם ולמען שַׁלח את העמים הנוצרים איש ברעהו – או את הטורקים בנוצרים – והיתה להם הארץ (הלא נודע ובגוים נשמע, כי בכל המלחמות אשר היו בדור האחרון אך יד עשיריהם וגדוליהם היתה במעל).
לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה להיות כבנים כעבדים, כנוצרים כיהודים, כגר כאזרח, כי חרפה היא לנו ללכת בתורת העם הפרא הזה אשר שָׂמה לפני יותר משלשת אלפים שנה חקה אחד ומשפט אחד לגר ולאזרח הארץ עד הכסא… ואנחנו נחלנו מאבותינו שנאת עולם לעם הזה, שאור העמים, אנחנו הלא זה כל חפצנו לענותם ולהרעיבם למען יעזבו את הארץ או את דתיהם. וגם מה לנו לכלכל את היהודים בפקודות ובמשמרות והאנשים האלה שלמים הם אתנו אם כה ואם כה, כספם ובנותיהם, פרי רוחם וכשרון מעשיהם וכל אשר להם – הלא לנו הם, אם יתנו להם לאכול מפרי צדקותיהם ואם לא, כי גלה כבוד מן העם הזה ובהאיר לו פנים כמעט ובהחליק אליו רגע בשפת שקר ובלשון רמיה – לכל אשר יחפצו יטוהו; גם הנה כאשר יענו אותם כן יוסיפו לדבקה במעניהם ולהתרפק עליהם ולפתוח לפניהם את אוצרותיהם, כאשר יפתחו הפרחים את סגור עליהם לפני השמש בשלחו בהם חִצי אשו – לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה לפתוח לפניהם דלתים, פן נשחית את נחלתנו".
ויאסוף שיף את חבריו ויגד להם את כל הדברים האלה. וישמעו ויבינו, כי אין חפץ לגוים ביהודים, כאשר הבין מרק טִוֶין בהכות אותו בעל הבית הכה ופצוע ובגלגלו אותו מן המעלות – כי פטר אותו מלפניו… אז אמרו לו חכמיו ואנשי עצתו, אף הוא השיב אמריו לו, לאמר: הן בכל עמלנו, גם כי יעשה פרי, לא תהיה תשועה כי אם למתי מספר מבני עמנו ואלו – אם ימירו את דתם בראשונה כחפץ הגוים או אם יֻקבּלו בראשונה לפרופסורים ואחר ימירו את דתם או יתנכרו ברב הימים לישראל וכל אשר לישראל מבלי המר את דת אבותם הנעזבה והנשכחה אחרי הדלת והמזוזה – הלא אל מקום אחד הכל הולך… ולמה לנו כל העמל וכל המאמצים וכל הקרבנות האלה, ועד מתי נבקש אך להסתבל על כתף אחרים, התרפס ורהב והחזיק בכנף כל נכרי לאמר נעבדה עמכם, והעבודה – עבודת עבדים, אשר אין גם שכר לפעולתם גם הכר פנים להם מאת אוכלי טובתם; הלא טוב לנו לעשות לנפשנו, לעמנו, לשום פליטה לרוח ישראל, ההולך ונבלע בתוך כל הרוחות ועוד מעט ועקבותיו לא נודעו – הבה נתּנה ראש ונשובה!
ובזכור הנדיב את ישראל ויזכור את ארץ ישראל וירושלם עלתה על לבבו. וילכו וייסדו הוא והאלמנה רוטשילד וחבריהם אדירי ההון מכללה באֵם הערים, בירושלם, ויקראו מכל המקומות רבים מחכמי ישראל, אשר אין דורש להם במקומותם בגלל יהדותם, לבא לכהן במקדש החכמה החדש הזה ולהפיץ משם אורים על ציון ועל מקראיה ועל ארץ המזרח כלה. המכללה נוסדה, ממשלת טורקיה נתנה רשיונה בשמחה באמרה, כאמור השלטן ביזיד על פרדיננד הקתולי לפנים: מה נואלו הנוצרים המרוששים את ארצותם בגרשם את רוח ישראל מפניהם, למען השכיל את ארצנו! ובעוד שנה או שנתים תבנה ותכונן המכללה בירושלם והיתה ערוכה בכל. ועד כה ועד כה והפרופסורים היהודים קרואיה מתכוננים למשמרת פקודתם בלמדם איש איש את הלשון ואת הספרות העברית הישנה והחדשה ואת דברי ימי ישראל הראשונים והאחרונים, אשר אלה ואלה, נדיבינו בהונם וחכמינו ברוחם, באים להוסיף עליהם עתה פרק חדש, ראש לתקופה חדשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.