רקע
ס. יזהר
דמוקרטיה ציונות אויב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ; תשמ''ה 1985

מצד תנועתו של הרב כהנא לא צפויה לדמוקרטיה הישראלית שום סכנה – מבטיח ישראל אלדד (“הארץ”, 21.3.85) בלי לפרט מנין לו שכך הדבר. אלמלא שתנועה זו, של כהנא וחסידיו, אינה רק איזו קבוצה קטנה אחת, אלא נראים הדברים שמאחוריה עומדים תומכים וסובבים מרובים פי כמה, מהם בהסכמה קולנית, מהם ברמיזות ובקריצות, ומהם בשתיקה אוהדת. כאילו מה שאומר ועושה אותו ברנש היו גם הם עושים כמוהו, אולי בפחות גסות. החל מאלה שנהנים בפומבי מתעלוליו, וכאלה באלה מחברי הכנסת שמונעים גדירת גדר של חוק כנגדו, עד שאין היום רוב בכנסת כנגד כהנא.

וכך, כשהיה מעשה ונכנס אותו ברנש ופנה אל תומכיו היהודים והערבים ב“שלום יהודים וכלבים” – לא חרדה הכנסת ולא נתנערה ממנו מיד לדחות אותו מקרבה, והחוק נגד הגזענות לא מצא די תומכים לחקיקתו, וגם הרבנות לא נזדעקה כנגד מי שנושא שם רב לשוא: הם אינם ב“פחד היסטרי” מפניו.

יוצא, שברנש זה לא רק שאינו מין שובב קיצוני אחד, מטורף ולא שקול אלא הוא ממש חודה הנוקשה של אהדה ציבורית, מעין ציפורן סורטת בקצה ידו של רצון ציבורי. בלי הרצון הציבורי התומך הזה, בין עמום ובין מפורש, היתה הציפורן העקומה הזאת נגזזת מזמן.

בדרך זו גם מומלצת לפנינו באותו מאמר “הדמוקרטיה הציונית”, כנושא חינוכי לבתי־הספר. לכאורה, למה לא “דמוקרטיה ציונית”, אלמלא שכל תואר נוסף על המושג “דמוקרטיה” רק ממעט אותה והופך ל“מקרה פרטי”, ועל דרך “צדק ישראלי” או “צדק מוסלמי”, או “צדק קומוניסטי” ושכמותם, גם “דמוקרטיה ציונית” היא התניית בהגבלות פרטיות. כגון “הדמוקרטיה הסוציאליסטית” או “הדמוקרטיה הלאומית” ושכמותן.

וכדרך שב“דמוקרטיה הסוציאליסטית” נעלמה הדמוקרטיה וגם הסוציאליסטית נסתלפה מהר למה שנסתלפה – כך, מן הסתם, יהיה על ה“דמוקרטיה הציונית”. הדמוקרטיה תתנדף ותישאר הציונות לבדה, לפי תפיסה פרטית מסויימת מאד, שמי שלא יקבלה חשש גדול הוא שלא יהיה ראוי גם ליהנות מן הדמוקרטיה: זו דמוקרטיה לטובים בלבד, ולרעים, הם – דינם כדין כלבים.

עיקרה של הדמוקרטיה הוא ההודאה בזכות השווה שיש לשונים. ושאין חובה על השונה לחדול קודם מהיות שונה כדי שיהיה זוכה בזכות השווה. שרק לאחר שיחדל הכושי מהיות כושי יוכל לקבל את זכויות הלבן, ושרק לאחר שתחדל האישה מהיות אישה תוכל לקבל זכויות האיש, ושרק אם יחדל הערבי מהיות ערבי יוכל לקבל את זכויות היהודי.


הכוח לא פתר

“מי שמתנגד ואין צורך לומר לוחם בציונות אינו רשאי ליהנות מדמוקרטיה”, פוסק ישראל אלדד בסוף מאמרו. וראוי לעמוד על טיבו של המתנגד הזה הלוחם בציונות.

יש תפיסה שהציונות נולדה ואויביה איתה, היא תתקיים לעולם ואויביה יתקיימו לעולם. האויב הוא חלק מהכרת עצמנו. על כן נגזר על הציונות גם להתקיים וגם להילחם באויביה – להילחם לעולם כדי להתקיים לעולם.

ויש תפיסה אחרת, שמי שאתמול היה אויב לא בהכרח גם מחר יהיה אויב. על כן, מיטב החוכמה המדינית הוא הניסיון העקשני להמעיט את אויבותו של האויב, להקטין את טעמי אויבותו, ולהגדיל את טעמי ההתקרבות וההודאה ההדדית.

מאה שנות ציונות ניסו הצדדים לבטל ולהשמיד זה את זה. הנסיון האחרון והגדול מכולם היה בלבנון, ואמור היה להכות בכוח המחץ מכה שתחסל את האויב הפלשתיני ותגמור אותו סופית. אמרו ועשו, והאויב לא נגמר סופית. אין כוח אדיר יותר מכוח המחץ שהופעל בלבנון, והכוח לא פתר.

מה כעת? להעצים את הכול עוד יותר ולהכריח את האויב להיות אויב עוד יותר? או, לנסות להמעיט, ככל האפשר, את אויבות האויב, על ידי פגישה, משא ומתן, הכרה הדדית ופשרה אפשרית, גם כשזו דרך קוצים לא קלה ולא קצרה? את דרך ה“הכל או לא כלום” כבר ניסינו ומיצינו עד זוב דם. האם לא צריך כעת להתעשת ולנסות את הדרך האחרת, את דרך האפשר האפשרי, שתביא אולי לבסוף לפשרה ולשלום?

כאמור, יש ציונים שעולמם מושתת על הימצאותו האין־סופית של האויב: תמיד יהיה אויב ותמיד נילחם בו, אלה ציונים של פחד נצחי, של גיוס נצחי, של מצב חירום נצחי ושל יאוש נצחי משום תקווה לשום שכנות טובה ושלום. בתי הקברות מחכים לשעת שלטונם של ציונים אלה.

ויש ציונים אחרים, ציונים של תקווה. תקווה להוריד את המתח, להמעיט את טעמי הסכסוך, ולקדם הדדיות, ככל שהיא קשה, סרבנית ועיקשת. מפני שהברירה האחרת מחרידה מדי.

בעיני הציונים של היאוש, מיתוס האויב הנצחי נראה כעצם המציאות הריאלית. וכל נסיון לפגוע בעקרוון נצחיות האויב נראה להם כבגידה, כהחלשת המוראל הלאומי, וכתבוסתנות בפועל. עולמם בנוי מיקשה אחת על או – או, או אתם או אנחנו: הארץ לא תישא את שנינו ביחד, וכוח יכריע בינינו.

ובעיני הציונים האחרים, הגיע מיתוס האויב הנצחי עד התפכחותו. לאחר סאדאת ראינו שאפשר גם אחרת. צריך להפריד איפוא מחיבוק־הנצח של האויב, ומדיבוק המוות ההכרחי. צריך להסתלק מראיית האויב כמקור הצידוק העליון לכל מעשינו ולכל מחדלינו בארץ, ומהפיכת האויב לתוכן המרכזי של חיינו, ולפוסק האחרון של חיינו. תפישת עולם זו, לאחר לבנון, צריך לסייע שתקרוס תחתיה, מהר ככל האפשר.

במקום לקדש את קיום האויב הנצחי, צריך לפרק את טעמי היותו אויב. לא ממצב של חולשה. לא ממצב של התנצלות ולא ממצב של יאוש – אלא מעמדה של בטחון עצמי – קיומי, היסטורי ואידאי – ולעשות כך, שבמקום להוסיף ולרוץ אל עוד מכות ואל עוד מכות־נגד ועד למכה הסופית – להתחיל ללכת על עוד פגישות יחד, ואל עוד הדברות יחד, ןאל עוד פשרות אפשריות, ולחזק את תקוות השכנות הטובה האפשרית, כדי שתתחיל ספירה חדשה לציונות, ציונות המבקשת להשתלב באזור כשכנה בין שכנות, במקום ציונות שגורלה להיות תקועה לה כאן כמבצר במצור.


יזהר סמילנסקי, הארץ, ה ניסן תשמ''ה 27.8.1985: 9

המלצות קוראים
תגיות