רקע
איסאק באבל
מעשה בסוס
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

סאוויצקי, המ“ים־חי”ת שלנו, נטל בשעתו מידי חלייבניקוב, מפקד האסכּדרון הראשון שלנו, את סוּסוֹ הלבן. היה זה סוס, שחזוּתו הדורה, אלא שחיתוך אבריו גוֹלמני, ובעת ההיא הוא נראה לי כבד במקצת. במקומו קיבל חלייבניקוב סוּסית שחרחוֹרת, שדמיה משובחים למדי, ורהיטתה קצובה. אך הוא הכביד עליו אַכפוֹ, שאף נקם, חיכה ליומו שיבוא – וזכה לכך.

לאחר הקרבות הכוֹשלים של ימי יוּלי, כשהודח סאוויצקי ונשתלח לביתו בבחינת קצין־מילוּאים־שבעורף, כתב חלייבניקוב למטה־החַיל בקשה להחזיר לו את סוסו. ראש־המטה רשם בשוּלי הבקשה את הפסק: “להחזיר את מצב הסוס לקדמותו”, ובחדוות־נפשו עשה חלייבּניקוב מאה פרסאות כדי למצוא את סאוויצקי, שנתגורר אותה שעה בראַדזיווילוֹב, העיירה המבוּלקה, הדומה לדלפוֹנית קרועה־ובלוּאה. הוא נתגורר בבדידוּת, המי“ם־חי”ת המודח, מלחכי־הפינכה שבאנשי המטות נתנכּרו לו. מלחכי־הפינכה מאנשי המַטות ביקשו לחרוֹך צידם בחיוכיו של המצביא, ובהתרפּסותם פנו עורף למי“ם־חי”ת שנודע־לתהילה.

מזוּלף בבשׂמים ודומה לפֶּטּר הגדול, היה הלה שרוי בנידוי, עם הקאזאקיה פּאַבְלָה, שֶׁלִקָחָהּ מידי יהודי אפסנאי, ועם עשרים סוּסי־יוחסין, שכּוּלנו חשבנום לקניינו הפרטי. החמה בחצרו היתה מתאזרת בגבורה ומתייסרת בסמיוּת קרניה, הסייחים בחצרו ינקו עטיני אמותיהם בשקיקה יתירה, הסַייסים, שגבּוֹתיהם מיוּזעים, זרו שיבּוֹלת־שוּעל במיזרָאוֹת שַׁדֵהוּ. פצוע־צֶדק ודרוּך־נקם הישיר חלייבניקוב את מגמת פניו אל החצר המבוצרת.

– פּרָטיוּתי שלי מוּדעת לכם? – שאל את סאוויצקי, שהיה מוטל על גבי השחת.

– ראיתיה, כמדומה עלי, – השיב סאוויצקי ונתפהק.

– בכן, קבלוּ הריזולוציה של ראש־המטה, – אמר חלייבניקוב בתוקף, – ואבקש אתכם, חבר מן הרזרבה, להשקיף עלי בהשקפה אופיציאלית…

–אפשר, – מלמל סאוויצקי בנעימה פייסנית, לקח את הכתב וקראוֹ באריכות יתירה. לאחר מכן קרא פתאום את הקאזאקיה, שסירקה שערותיה במקום־של־צל, תחת הסכַכה.

– פאַבלה, – אמר, – למן הבוקר, השבח לאל, מסתרקים אנו… מוטב שתשפתי מֵיחָמוֹן…

הקאזאקיה הניחה את המסרק, ובאַספה בידיה את שערותיה, הפשילתן לאחוריה.

– יום תמים, קונסטאנטין וואסילייביץ', נטפלים אנו היום, – אמרה בבת־צחוק נְגידה ועצלנית, – פעם דא מתבקש לכם, פעם הא…

והיא הלכה אל המי“ם־חי”ת, בשאתה את שדיה בדריסת מנעלים גבוהים, שדיה שפרכסו, כבעלי־חיים בשק.

– יום תמים נטפלים אנו, – כָּפלָה האשה אמירתה בפנים זוהרות וכיפתרה את הכותונת על חזהו של המי"ם־חית.

– פעם דא מתבקש לי, פעם הא, – נצטחק המי“ם־חי”ת בקוּמו, חיבק את כתפי פאבלה הצייתניות, והפך פתאום אל חלייבניקוב את פניו שהחווירו כפני המת.

– עוֹדני חי, חלייבניקוב, – אמר, בהתחבקו עם הקאזאקיה, – עוד רגלי מהלכות, עוד סוסי דוהרים, עוד ידי ישיגוּך, וכלי־תותחי מתחמם סמוך לגופי…

הוא הוציא את האקדוח, שהיה מונח על בטנו החשופה, וניגש אל מפקד האסכּדרון הראשון.

הלה הפך פניו בסיבּוב־עקביים, דרבונותיו נתאנקו, הוא יצא מן החצר, כְּרָץ, שקיבּל תִּשדֹורת, ושוב עשה מאה פרסה, כדי למצוא את ראש־המטה, אך הלה גירש את חלייבניקוב מעל פניו.

– עניינך, המפקד, נחרץ, –אמר ראש המטה. – הסוס הוחזר לך בגזירתי, וטַרחוּת איני חסר גם בלעדיך…

הוא הסיר אוזנו משמוע את חלייבּניקוב והחזיר, סוף־סוף, לאסכדרון הראשון את מפקדו שברח. שבוע ימים נעדר חלייבניקוב, בתוך כך עקרוּנו לחנייה ביערות דוּבּנוֹ. נטינו שם אוהלים וחיינו בטוב. חלייבּניקוב חזר, זוכר אני, בבוקרו של אחד־בשבת, בשנים־עשר לחודש. הוא דרש ממני נייר למעלה מפנקס שלם ודיו. הקאזאקים הקציעו לו סדן־של־עץ, הוא הניח על הסדן את האקדוח ואת צרור הנייר והיה כותב עד הערב, בטייטו תלי־תלים של גליונות.

ממש קארל מארכּס, – אמר לו בערב הקוּ“ף־צַ”דִי של האסכּדרון. – מה אתה כותב שם, שֵדִים ורוחות?

– מתאר מיני מחשבות כפי השבועה, – השיב חלייבניקוב והושיט לקומיסאר כתב־מודעה על פרישתו מן המפלגה הקומוניסטית של הבולשביקים.

“המפלגה הקומוניסטית – נאמר באותה הודעה, – נוסדה, לפי עניוּת־דעתי, למען השמחה והצדקה הנמרצת ללא שיעור וצריכה לתת עין־השגחתה גם על קטני־אָרץ. ועכשיו אדבר מעניין הסוס הלבן, שהוצאתי מידי הכפריים, שאין להם אח ודוגמא לפי שיעור הקוֹנטראַ שבהם, שהיה מראהו מדולדל, ורבים מן החברים היו משחקין בלא שום בושה כלל על אותו מראה, אך אני אזרתי כוח לעמוד בפני השחוק הנמרץ הזה, ובחירוק־שיניים לטובת הכלל טיפחתי וריבּיתי הסוּס עד התמורה הנכספת, לסיבת היותי, חברים, בעלן גדול על סוסים אפורים ונתתי בהם כוחותי, שמעט־מזעיר נותרו לי לפליטה מן המלחמה האיפריאליסטית והאזרחית, וסוסים אשר כאלה מרגישים בידי, ואף אני יכול להרגיש מחסוֹרו בלא אומר־ודברים וכל הצטרכות שלו, ואולם סוסה שחורית שבאה בעַוולה אין לי חפץ בה, איני יכול להרגישה ואיני יכול לשאתה, כאשר יוכלו להעיד כל החברים כולם, ואל אפתח פה לשטן. והנה אין המפלגה יכולה להחזיר לי, על־פי הריזולוציה, את בן־טיפוחַי שלי, ואין לי ברירה, אלא לכתוב הודעה זו בדמעות, שהן גנאי לאיש־מלחמות, אלא שנוזלות בלי הפוגות ומוחצות לבי מחץ גדול עד זוב דם…”

כזה וכיוצא בזה לרוב נמצא כתוב בהודעתו של חלייבניקוב. הוא שקד על כתיבתה יום תמים, והיא היתה ארוכה ביותר. שעה שלימה התחבטנו בה עם הקו“ף־צד”י ופענחנוה עד תוּמה.

– הרי לך טיפש, – אמר הקו“ף־צד”י, בקרעו את גליון הנייר. – בוא אחרי פת־הערבית ואגלגל שיחה עמך.

– אין לי צורך בשיחתך, – השיב חלייבניקוב והיה מרעיד, – הפסדתני, קו“ף־צד”י.

הוא עמד במִתְחוֹן ידיו המוּרדות, והיה רועד, בלי מוש ממקומו, ומביט כה וכה, כאילו שקל בדעתו, איזו הדרך יברח. הקו“ף־צד”י ניגש בו, אך הסיע דעתו. חלייבניקוב זנק ורץ בכל מאמצי־כוחו.

– הפסדת! – נצטעק בקולי־קולות, עלה על סדן־העץ והחל לקרע מעליו את ירכּיתו ולשרט את חזהו.

– הך, סאוויצקי, – נצטעק בנופלו ארצה, – הך באחד!

גררנוהו לתוך האוהל, הקאזאקים סייעונו. הרתחנו לו תה והִתקנוּ לו כמה סיגריות. הוא עישן ולא פסק מלרעוד. ורק עם ערב נרגע מפקדנו. הוא לא שב לדבר על הודעתו המטוֹרפת, אך מקץ שבוע־ימים נסע לרוֹבנה, נבדק בוועדה הרפואית ושוחרר בחזקת נכה, שנפצע ששה פצעים.

כך אָבד לנו חלייבניקוב. נצטערתי על כך, לפי שחלייבניקוב היה איש שקט, הדומה לי באוֹפיוֹ. הוא היחידי בכל האסכדרון היה בעל מיחם. בימים של הפוגה היינו שותים עמו תה חם, והוא היה מספר לי על עסקי נשים פרטים מדוקדקים ביותר, עד כי נכלמתי ונהניתי לשמעם. וכל־כך, נדמה לי, משום שאותן תאוות עצמן סיערו את שנינו. שנינו השקפנו על העולם כעל כר־דשא בירח־מאי, כעל כר־דשא, שנשים וסוּסים מהַלכים בו…


המלצות קוראים
תגיות