רקע
איסאק באבל
איליה איסאאקוביץ' ומארגאריטה פרוקופייבנה
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

הרשקוביץ' יצא מעל פני מפקח־המשטרה, ורוחו נפולה עליו. התרוּ בו, שאם לא יצא מאוֹריוֹל ברכּבת הראשוֹנה, ישַלחוהו מכאן בחזקת אסיר. ולצאת מן העיר משמע להפסיד את העסק.

צנוּם־גו וּשְׁהוּי־צַעַד הלך ברחוב האפל, ותיקו בידו. בקרן־הרחוב קראתו אשה, שקוֹמתה גבוהה:

– חמוּדי, תיכנס?

הרשקוביץ' הגבּיה עפעפיו, הביט אליה בעד משקפיו שנתנוצצו, נמלך בדעתו ואמר אמירה מוּבלגת:

– אכּנס.

האשה שלבה זרועה בזרועו. הם פנו בקרן־הרחוב.

– ולהיכן נלך? לבית־מלון?

– נחוץ לי לכל הלילה, – השיב הרשקוֹביץ', – אלַיך.

– זה יעלה לך שלושה רובל, מר־אַבּא.

– שניים, – אמר הרשקוביץ'.

– לא שוֹוה לי, מר־אבּא…

נתפשרו בשניים־ומחצה והמשיכו ללכת.

חדרה של היצאנית היה קטן, מסודר בנקיון, עם וילוניות קרועות ופנס וורוֹד.

כשנכנסו, הסירה האשה את מעילה, התירה את כפתורי לסוּטיתה – וקרצה עין.

– אֶה, – עיווה הרשקוביץ' את פניו, – איזו שטות.

– אתה כעסן, מר־אבא.

היא ישבה על ברכיו.

– בלי עין הרע, – אמר הרשקוביץ', – חמישה פודים לערך יש בך?

– ארבעה ושלושים.

היא נשקתו נשיקה אריכתא על לחיו חֲתוּמַת־השֵׂיבה.

– אה, – חזר הרשקוביץ' ועיווה את פניו, – אני עייף, אני רוצה לישון.

היצאנית קמה, פניה נתנוולו:

– אתה יהודי?

הוא הביט אליה מבעד למישקפיו והשיב:

– לא.

– מר־אבּא’לֶה, – אמרה היצאנית בהאטת הדיבור, – זה יעלה עשיריה.

הוא קם והלך אל הדלת:

– חמישיה, – אמרה האשה.

הרשקוביץ' חזר.

– הציעי לי, – אמר היהודי בעייפות, הסיר את מיקטורנו והביט כה וכה למצוא מקום לתלוֹתו. – מה שמך?

– מארגאריטה.

– החליפי הסדין, מארגאריטה.

המיטה היתה רחבת־ידיים, וכסת רכה עליה.

הרשקוביץ' החל להתפשט אט־לאט, שלף את הפוזמקאות הלבנים, החליץ את אצבעות רגליו שנתייזעו, סגר הדלת על מפתח, הניחוֹ תחת הכר ושכב. בלי חיפזון, אגב פיהוק, פשטה מארגאריטה את שמלתה. בפזילת־עיניים הפיסה מוּרסית על כתפה והחלה לקלע ללילה צַמְצַמָה דלילה.

– מה שמך, מר־אבא’לה?

– אֶלי, אֶלְיָה איסאאקוֹביץ'.

– עושה מסחרים?

– המיסחרים שלנו… – השיב הרשקוביץ' תשובה מגומגמת.

מארגאריטה כיבתה בנשיפה את עששית־הלילה הקטנה ושכבה.

– בלי עין הרע, – אמר הרשקוביץ'. – נתפטמת…

עד מהרה נרדמו.

למחר בבוקר הציף את החדר אור עז של חמה. הרשקוביץ' הקיץ, התלבש, ניגש אל החלון.

– אצלנו ים, אצלכם שדה, – אמר. – טוב.

– אתה מניין? – שאלה מארגאריטה.

– מאודיסה, – השיב הרשקוביץ', – עיר פּרימָא, עיר טובה, – ונתחייך חיוּך של ערמומית.

– אתה, רואה אני, בכל מקום טוב לך, – אמרה מארגאריטה.

– אמת־נכון, – השיב הרשקוביץ'. – בכל מקום, שיש בו אנשים.

– כמה שוטה אתה, – הפטירה מארגאריטה, שנתרוממה על מיטתה. – האנשים רעים הם.

– לא, – אמר הרשקוביץ', – האנשים טובים הם. הרגילוּם לחשוב, שהם רעים, עד שהאמינו בכך.מארגאריטה הרהרה מעט ונתחייכה.

– משעשע אתה, – אמרה לאִטה וסקרתו בשימת־עין.

– הפכי פניך. אני אתלבש.

לאחר מכן אכלו פת־שחרית, שתו תה עם כעכים. הרשקוביץ' לימד את מארגאריטה למרוח לחם בחמאה ובדרך מיוחד לשים נקניק ממעל.

– טעמי, ואני, דרך־אגב, הגיעה שעתי ללכת.

בלכתו אמר הרשקוביץ':

מארגאריטה נתחייכה.

– קמצן אתה, קמצן. תן שלושה. תבוא בערב?

– אבוא.

בערב הביא הרשקוביץ' לארוחה – דג מלוח, בקבוק בירה, נקניק, תפוחים. מארגאריטה היתה לבושה שמלה צנועה, כֵּהַת־צבע. בשעת אכילה נתגלגלה השיחה.

– בחמישים רוּבל לחודש לא סגי, – אמרה מארגאריטה, – טיבוֹ של עיסקנו הוא שאם את לוֹבשת בגד־עוני, יהא לחמך לחם־עוני. שכר־חדר משלמת אני חמישה־עשר, תן דעתך…

– אצלנו באודיסה, – השיב הרשקוביץ' לאחר שיקול־דעת והיה מתאמץ לחתוך את הדג־המלוח חתיכות שווֹת, – בשכר עשרה רובל יש לך במולדאוואנקה חדר של מלכים.

– תן דעתך, שהבריות מידַחקים אצלי, ואין מנוס משיכור…

– איש איש וצרור צרותיו, – אמר הרשקוביץ' וסיפר על בני־ביתו, על עסקיו שנתמוטטו, על בנו שנלקח לעבודת־הצבא.

מארגאריטה שמעה, בשׂימת ראשה על גבי השולחן, והיו פניה קשובות, רוגעות ומהורהרות.

לאחר פת־הערבית הסיר הרשקוביץ' את מקטורנו, לקח פיסת ארג־של־צמר, שפשף את משקפיו למשעי, ישב אל השולחן הקטן, ובהקריבו אליו את המנורה, החל לכתוב איגרות בעסקי מיסחר. מארגאריטה חפפה את ראשה.

והיה הרשקוביץ' כותב בלי חיפזון, בשימת־לב, בזקיפת־עפעפיים. שוקל בדעתו פעם בפעם, ועם כּל טבילה שטבל את עטו לא שכח לנערו מיוֹתֶרֶת הדיוֹ.

משסיים את כתיבתו, הושיב את מארגאריטה על גבי ספר־ההעתקה.

– הנך, בלי עין הרע, אישה של מישקל. שבי מעט, מארגאריטה, פְּרוֹשֶׁה פּאַנָה.

הרשקוֹביץ' נתחייך, משקפיו נתנוצצו, ועיניו נעשו נוצצות, זעירות, צחקניות.

למחר עמד לנסוע. כשהתהלך על־פני הרציף, רגעים מועטים קודם ליציאת הרכבת, ראה הרשקוביץ' את מארגאריטה, שהלכה לקראתו, וצרור קטן בידה. בצרור היו כיסנים, וכתמי שמנוּנית בּוֹצְצוּ על פני הנייר.

פניה של מארגאריטה היו סמוקות, עלובות, חָזָה רגש מהליכה נמהרת.

– דרישת־שלום לאודיסה, – אמרה, – דרישת־שלום…

– תודה, השיב הרשקוביץ', לקח את הכיסנים, זקף גבות־עיניו, הרהר כלשהו וכפף קומתו.

נשמע קול הצלצול השלישי. הם הושיטו יד זה לזה.

– היי שלום, מארגאריטה פרוקופייבנה.

היה שלום, אֶליָה איסאַאַקוֹביץ'.

הרשקוביץ' נכנס לקרון. הרכבת זזה.


המלצות קוראים
תגיות