למן הבוקר חל יום שכולו דאגות.
אמש קיבלה המשרתת דמי סילוקיה ונסתלקה. ווארווארה סטיפּאַנובנה נאלצה לעשות הכל במו ידיה. השנית, בהשכמת הבוקר נתקבל חשבון החשמל. השלישית, הדיירים, שני הסטודנטים, האחים ראַסטוֹחין, באו בתביעה שלא עלתה על הדעת כלל. בלילה קיבלו, כביכול, טלגרמה כי אביהם נפל למשכב, וכי הכרח הוא לנסוע אליו. אשר על כן הם מפנים את החדר ומבקשים להחזיר את הסך 60 רובל, שנתנו לווארווארה סטיפאַנוֹבנה בגמילות־חסד.
ווארווארה סטיפאנובנה השיבה על כך, כי דבר של תימה הוא לעזוב חדר באפריל, כשאיש לא יבוא לשוכרו, וכי את הכסף היא מתקשה להחזיר, לפי שהוא ניתן לה לא בגמילות־חסד, אלא בחזקת שכר־דירה, שׂכר שאומנם ניתן מראש.
האחים ראסטוֹחין לא קיבלו את דעתה של וואַרוואַרה סטיפאנובנה. השיחה נתגלגלה בהאטת־הדיבור ובעזיבת דרכי־השלום. הסטודנטים היו גלמים עקשנים וקטוּעי־צוואר בזיגים ארוּכּי־שוּליים ומצוחצחים למשעי. נדמה להם, שכּספם הונח על קרן־הצבי; ועמד הבכוֹר והציע, שוואַרוואַרה סטיפאנובנה תמשכּן בידיהם את המיזנון שבחדר־האוכל ואת האספקלריה.
פני וואַרוואַרה סטיפאנובנה הסמיקו, והיא השיבה, שלא תרשה לדבר עמה בטון שכזה, שהצעתו של ראסטוֹחין היא הבל גמור, שהחוקים נהירים לה, שבעלה הוא חבר בית־הדין המחוזי בקאַמצ’אַטקה, וכיוצא בזה דברים. ראסטוחין הצעיר נתרתח ואמר, שֶׁמֵרוּמוֹ של תורן יורקים הם על כך שבעלה הוא חבר בית־הדין המחוזי בקאַמצ’אַטקה, שפרוטה, כיוון שנפלה בידיה, שוב אין לחלצה אפילו בציפורניים, שאת שהוּתם בבית ווארווארה סטיפאנובנה – כל המהומה הזאת, הזוהמא, האנדרלמוסיא – הם לא ישכחו לעולם, ושבית־הדין בקאמצ’אטקה רחוק, ושוֹפט־השלום שבמוסקבה קרוב…
ובכך נסתיימה אותה שיחה. הראסטוחינים יצאו רגוּזי־עלבון, זעוּמים־מטומטמים, ווארווארה סטיפאנובנה פרשה למיטבח לבשל קאפה לדיירה האחר, לסטודנט סטאניסלאב מאַרחוֹצקי. כבר כמה רגעים שהגיעו מחדרו צלצולים עזים וממושכים.
ווארווארה סטיפאנובנה עמדה במיטבח לפני פתיליַת־ספירט, על חוֹטמה הבָּלוּם טעון היה פֶּנסנֶה של ניקל, שנתפרק מרוב יושן, לסוטת־הבוקר הוורודה היתה מלאה כתמים. היא בּישלה קפה והרהרה בלבה, כי בשום עניין ואופן לא היו פרחחים אלה מדברים עמה בטוֹן כזה, אילמלא מצוקת־הכסף התמידית, אילמלא הכרח ביש־מזל זה לקבל גמילות־חסד, להסתתר ולהערים.
כשהוּכנוּ הקפה והחביתה של מארחוצקי, הביאה את פת־השחרית לחדרו.
מארחוצקי היה פולני – גבה־קומה, גרמי, לבן־שער, ציפוניו עשוּיות, ורגליו ארוכות. בבוקר ההוא היה לבוש ירכּית־של־בּית טרזנית, אפורה, עם “בּראנדנבּוּרים”.1
את פני ווארווארה סטיפאנובנה קיבל הדיור במורת־רוח.
– נמאס לי, – אמר, – שתמיד אין משרתת בבית הזה, ויש לצלצל שעה שלימה ולאחר לשיעורים…
משרתת, באמת, לא היתה לעתים קרובות, ומארחוצקי היה מאריך בצלצול, אך זאת הפעם סיבת מורת־רוחו היתה אחרת.
אמש ישב עם רימה, בתה הבכירה של ווארווארה סטיפאנובנה, על הספה שבחדר־האורחים. ווארווארה סטיפאנובנה ראתה, איך הם נתנשקו כשלוש פעמים ונתחבקו בחשיכה. הם ישבו עד השעה האחת־עשרה, אחר־כך עד השתים־עשרה, אחר־כך הניח סטאניסלאב ראשו בחיקה של רימה ונרדם. מי בחור ולא נמנם בפינת הספּה בחיקה של גימנאזיסטית, שנזדמנה לו באקראי? אין העבירה חמוּרה ביותר, פעמים הרבה גם תוצאות אין כאן, ואף־על־פי־כן יש להתחשב באנשים שבסביבה, בכך, שייתכן שלמחר בבוקר צריכה הנערה ללכת לגימנאזיה.
רק באחת־וחצי הודיעה ווארווארה סטיפאנובנה במורת־רוח ניכרת, שֶלַכֹּל זמן. מארחוצקי, המלא הוֹנוֹר פולני, צמצם שפתיו ונעלב, רימה העיפה באִמהּ מבט של זעם.
ובכך נסתיים העניין. אך סטאניסלאב, כפי הנראה, נטר בלבו דבר זה גם למחר בבוקר. ווארווארה סטיפאנובנה הקריבה לו את פת־השחרית, המליחה את החביתה ויצאה.
היתה השעה 11 בבוקר. ווארווארה סטיפאנובנה פתחה את הווילאות בחדרן של הבנות. קרניים קלות, נוצצות, של חמה שאינה לוהטת נחו על הריצפה המלוכלכת קמעה, על הלבושים, המושלכים בכל פינה, על הכוננית המאוּבּקה.
הנערות כבר הקיצו. הבכירה רימה היתה רזה, קטנה, פזיזת־עיניים, שחוֹרת־שער. אַללה היתה צעירה ממנה שנה אחת – בת י"ז בסך־הכל, – בעלת אברים יותר מאחותה, לבנה, נִרְפַּה בתנועותיה, עור־בשרה ענוג, רכרוכי, ועיניה תכולות וארשת של מתיקות מהורהרת להן.
כשיצאה האם, פתחה זו את פיה. ידה החשוּפה והמלאה נחה על גבי השמיכה, אצבעותיה הלבנות נעו ניע כלשהו.
– ראיתי חלום, רימה, – אמרה, – שערי בנפשך, עיר משוּנה, קטנה, רוסית, בלתי־מוּבנת… שמיים אפורים־בהירים נשתפלו מאד, והאופק קרוב קירבה יתירה. האבק שברחובות הקטנים אף הוא אפור, חלק, רגוּע. הכל מת, רימה. לא שום צליל, לא שום נפש חיה. והנה, נדמה לי, שאני מהלכת בסימטות שאיני מכירה אותן, על פני בתי־עץ קטנים, שקטים. הנה נתקעת אני במבואות סתומים, והנה יוצאת לדרך, שאיני רואה בה אלא מרחק של עשר פסיעות, ואף־על־פי־כן מהלכת בה בלי סוף. לפני מתמר אי־בזה אבק קל. אני מתקרבת ורואה מרכבות של מסע כּלוּלוֹת. באחת מהן מיכאיל עם כלתו. הכלה בהינומה, ופניה מפיקות אושר. אני הולכת בצד המרכבות, נדמה לי, כי הנני גבוהה מכוּלם, ולבי דואב עלי מעט. אחר־כך כולם משגיחים בי. המרכבות נעצרות. מיכאיל ניגש אלי, אוחז בידי ואט־אט מוליכני אל הסימטה. ידידתי, אללה, – אומר הוא בנעימה מונוטונית, – הכל עצוב, אני יודע. אין ברירה, מפני שאינני אוהב אותך. – אני הולכת בצדו, לבי נרעד כל הזמן, ומשעולים חדשים, אפורים נגולים לפנינו.
אַללה נשתתקה.
– חלום רע, – הוסיפה, – מי יודע? אולי מפני שרע – עתיד הכל להתהפך לטובה, ויתקבל מכתב.
– לַהֲדָם, – השיבה רימה, – קודם צריך היה לראות את הנולד ולא לרוץ לראיונות. ואני, יודעת את, דין־ודברים יהיה לי עם אמא, – אמרה בפתע.
רימה קמה, התלבשה וקרבה אל החלון.
אביב היה במוסקבה. בטחיבוּת חמימה נתנוצצה הגדר הארוכה, הקוֹדרת, המתמשכת בצד שכנגד כמעט לאורך כל הסימטא.
ליד בית־הכנסיה, בגינה, היו הדשאים רטובים, ירוקים. החמה הזהיבה ברוֹך את אֲפוּדַת־הַמַסֵכָה של האיקונין שפנה זיווה, נצנצה בקלסתרה האפל של האיקוניה, שהוצבה על גבי בן־העמוד המוּטה על צדו ליד שער החומה של בית־הכנסיה.
הנערות עברו לחדר־האוכל. שם ישבה וואַרוואַרה סטיפאנובנה ושקדה לאכול בשפע רב ובכוונה יתירה, אגב עיוּן מדוקדק מבעד למשקפיה בביסקוויטים, בקפה, בקוֹתל־החזיר, בזה אחר זה. את הקפה גומעת היתה גמיעות קולניות וקצרות, ואת הביסקוויטים אוכלת בחיפזון, בשקיקה, כְּפַת גנובה.
– אמא, – אמרה לה רימה בהקפדה ודרך־גאווה זקפה את פניה הקטנוֹת, – אני רוצה לדבר אתך. אין צורך להתרתח. הכל יהיה בשקט ואחת ולתמיד. איני יכולה להוסיף ולחיות עמך. תני לי חופש.
– בבקשה, – נענתה ווארווארה סטיפאנובנה בשקט ונשאה אל רימה עניים דֵהוֹת. – זה בגלל מה שהיה אמש?
– לא בגלל מה שהיה אמש, אלא לרגל מה שהיה. אני נחנקת פה.
– מה איפוא תעשי?
– אלך לקוּרסים, אלמד סטינוגראפיה, עכשיו יש ביקוש רב…
– עכשיו הסטינוגרפיסטיות שורצות כדגים. יקפצו על מציאה כמוך…
– אני לא אזדקק לך, אמא, – פסקה רימה את פסוקה בנעימה יבבנית, – לא אזדקק לך. תני לי חופש.
– בבקשה, – חזרה ואמרה ווארווארה סטיפאנובנה, – איני מעכבת בעדך.
– ואת הפאספוֹרט תני לי.
– את הפאספוֹרט לא אתן.
השיחה היתה שקטה שלא כמשוֹער. עכשיו הרגישה רימה, כי בשל הפאספורט מותר לפרוץ בצעקה.
– זה מוצא חן בעיני, – געתה בצחוק סארקאסטי, – ואיפה ירשמו אותי בלי פאַספורט?
– את הפאספורט לא אתן לך.
– אני אהיה לפילגש, – נצטעקה רימה צעקה היסטרית, – לז’אנדארם אתמסר…
– מי יקח אותך? – ווארווארה סטיפאנוֹבנה סקרה דרך־ביטול את דמותה הקטנה והרועדת של הבת, ואת פניה המשולהבות, – לא ימצא הז’אנדארם נאה ממך…
– אצא לרחוב טבֶרסקאיה, – צווחה רימה, – אלך לאיש זקן. איני רוצה לחיות עמה, עם הטפשה, הטפשה, הטפשה…
– אח, כך את מדברת עם אמך, – קמה ווארווארה סטיפאנובנה ממקומה בהכרת כבוד עצמה, – בבית מצוקה, הכל מתפורר, מחסור אני רוצה להפליג דעתי מכל אלה, ואַת… אבא יֵדע על כך…
– בעצמי אכתוב לקאמצ’אטקה, – פלטה רימה בציווחת־טירוף, – אני אקבל מאבא את הפאספורט…
ווארווארה סטיפאנובנה יצאה. רימה הקטנה ופרועת־השער הפסיעה נרעדת על־פני החדר. שברי פסוקים של זעם ממיכתבה העתיד להיכתב לאבא חלפו במוחה:
“אבא יקר! – תכתוב לו. – יש לך עניינים משלך, אני יודעת, אך עלי להגיד לך את הכל… נניח למצפונה של אמא את טענתה, שסטאסיק כביכול היה ישן בחיקי. הוא ישן על הכָּרית הרקומה, אך מרכז־הכובד הוא בעניין אחר. אמא היא אשתך, אתה תהיה נושא פנים בדבר אך בבית איני יכולה להישאר, היא אדם קשה… אם רצונך בכך, אבוא אליך לקאמצ’אטקה, אך הפאספורט נחוץ לי, אבא…”
רימה הפסיעה אילך ואילך, ואַללה ישבה על הספה והביטה אל אחותה. הרהורים שקטים ונוּגים ירדו על לבה.
“רימה מתרוצצת, – הרהרה בלבה, – ואני אומללה. הכול קשה, הכל בלתי־מובן…”
היא פרשה לחדרה ושכבה. על פניה עברה ווארווארה סטיפאנובנה במחוך, מפויכת פוך שופע וחמים, אדומה, פזורת־נפש ועלובה.
– נזכרתי, – אמרה. – הראסטוחינים עוקרים היום. יש להחזיר להם 60 רובל. מאיימים שיתבעו לדין. על גבי הארונות מונחות הביצים. שלקי לעצמך, ואני אלך לבית־המשכּוֹנות.
כשבשעה הששית בערך בא מארחוצקי הביתה מן השעורים, מצא בפרוזדור מזוודות ארוזות. מחדרם של הראסטוחינים הגיע קול המולה: כפי הנראה היתה זו מריבה. באותו מעמד, בפרוזדור, לקחה ווארווארה סטיפאנובנה ממנו, במין מהירות־בזק והרהבת־עוז־שביאוש, 10 רובל בגמילות־חסד. רק בהיותו בין כותלי חדרו סבר מארחוצקי והבין שהוא נכשל במעשה שטות.
חדרו של מארחוצקי נשתנה משאר חדרים בדירתה של ווארווארה סטיפאנובנה. הוא היה מסודר בנקיון, מלא מיני זוטות, ועל קירותיו שטיחים. על גבי השולחנות סדורים היו כלי־סרטוט, מקטורות של הידור, טאבאק אנגלי, סכיני־שן לבנים לגזירת הנייר.
עוד סטאניסלאב פושט את בגדיו להחליפם בכלי־ביתו, ולחדרו נכנסה בחשאי רימה. הוא קיבל את פניה ביבושת.
– את כועס, סטאסיק? – שאלה הנערה.
– איני כועס, – השיב הפולני, – ורק מבקש הייתי לפטור אותי מן ההכרח להיות עד־ראיה להתפרצויות של אמך.
– בקרוב ייגמר הכל, – אמרה רימה, – בקרוב אהיה חופשיה, סטאסיק…
היא ישבה על ידו על גבי הסַפּוֹנֶת וחיבקתו.
– אני גבר, – פתח אז סטאסיק, – חיי־סרק פלאטוניים אלה אינם בשבילי, אני קאריירה לי לפני…
הוא דיבר מתוך ריגוז כל אותם דברים, שסוף־סוף אתה אומרם לנשים מסוימות. עניין בהן אין לך, לסלסלן בדברי חיבובים שעמום הוא, ולעבור לגופו־של־עניין הן מסרבות.
סטאסיק אמר, כי התשוקה אוכלת אותו; זה מפריעו מלעבוד, נוטע בו אי־שקט: יש לגמור לכאן או לכאן; איך יפול דבר – כמעט לא איכפת לו; ובלבד שיפול.
– מה פתאום דיבורים אלה? – אמרה רימה אמירה מהורהרת. – מה פתאום “אני גבר” ו“יש לגמור”? ולמה הפנים האלה הקרות והכעוסות? האומנם אין עניין אחר לדבר עליו? הרי זה קשה, סטאסיק. בחוץ – אביב, כל־כך יפה, ואנו כועסים…
סטאסיק לא ענה. שניהם שתקו.
בשיפולי הרקיע דעכה והלכה שקיעה לוהבת, דעוך והצף בזיו ארגמני את השמיים הרחוקים. מֵעֶבְרָם השני ירדה אפילה קלה, שנתקשרה לאטה. החדר נזדהר בשלהי האור החכלילי. על גבי הספה היתה רימה נרכנת אל הסטודנט בעדינות גוברת והולכת. אירע מה שכרגיל מתארע אצלם בשעה הזאת, הנפלאה שבשעות היום.
סטאניסלאב נשק לנערה. היא הניחה ראשה על הכרית ועצמה עיניה. שניהם נשתלהבו והלכו. לא עברו רגעים מועטים, וסטאניסלאב היה מנשקה בלא הפסק ובשצף התאווה הרגוּזה, שלא באה על סיפוקה, טלטל על־פני החדר את הגוף הרזה והלוהט. הוא קרע את לסוּטיתה וחזִיָתה. רימה, ששפתיה צרובות, ועיגולים לה תחת עיניה, היתה מושיטה שפתיה לנשיקות ובעווייה עקומה ועגומה הגנה על בתוליה. באחד הרגעים האלה נתדפק מישהו. רימה נתרוצצה על־פני החדר, באמצה אל חזה את דלדולי לסוטיתה המקורעה.
הם לא מהרו לפתוח את הדלת. נמצא, כי חבר הוא שבא אל סטאניסלאב, במבט, שלא היטיב להעלים את לגלוגו, ליווה הלה את רימה, שחמקה־עברה על פניו. בהתגנב הגיעה רימה לחדרה, החליפה את הלסוטית ועמדה שעה קלה ליד שמשת־החלון הקרה, כדי להפיג את חומה.
בבית־המשכּוֹנות לא נתנו לווארווארה סטיפאנובנה בעד כלי־הכסף של המשפחה אלא ארבעים רובל בלבד. עשרה רובל לוותה אצל מארחוצקי, כדי להשיג את החסר, חשה ברגל אל בית טיכוֹנוֹב, מסטראסטני לפּוֹקרוֹבְקָה.
בפזרון־נפשה הסיחה דעתה מן האפשרות לנסוע לשם בחשמלית.
בביתה, מלבד הראסטוחינים, חיכה לה בענייני עסק סגן העורך־דין מירליץ, אברך כיפח, ששברים רקֵבים לו תחת שיניים, ועיניים לחות, אפורות וטפשוניות.
לפני זמן־מה, מחמת חסרון־כיס, עלתה המחשבה בלבה של ווארווארה סטיפאנובנה למשכן על פי כתב־הרשאה את ביתו הקטן של בעלה בקולומנה. מירליץ2 הביא את נוסח המשכנתא. ווארווארה סטיפאנובנה דומה היתה, כי אין העניין חלק כל צורכו, כי ראוי לה שתימלך במישהו, לפני גמר העיסקה, אך רבות מדי הדאגות, – אמרה בלבה, – שנפלו בחלקה. האלוהים עמהם, עם כולם, עם הדיירים, עם הבנות, עם דברי־העזוּת.
לאחר השיחה בענייני העסק פתח מירלין את בקבוק המוּסקאַט־ליוּנֶל של קרים, שהביא עמו, – הוא ידע את חולשתה של ווארווארה סטיפאנובנה. שתו כוס והתקינו עצמם לכוס שנייה. הקולות נצטלצלו ביתר עוז, חוטמה הבשרני של ווארווארה סטיפאנובנה הסמיק, העצמות שוּפּוּ מן המחוך ונתנכרו כולן אחת־לאחת. מירליץ סיפר משהו מבדח והיה משתפך בצחוק. רימה, בלסוּטית חדשה שהוחלפה, ישבה דמומה בקרן־זווית.
לאחר ששתו את המוסקאט־ליוּנל, יצאו ווארווארה סטיפאנובנה ומירליץ לשוח שעה קלה. ווארווארה סטיפאנובנה הרגישה, כי היא מבוסמת מעט, היא נתביישה ועם זאת לא היה איכפת לה, מפני שהתלאות בחיים רבות הן, האלוהים עמהן.
הביתה הקדימה ווארווארה סטיפאנובנה לחזור שלא כפי ששיערה, מאחר שנתכוונה לבקר את משפחת בּוֹיקוֹ, אלא שלא מצאתם בבית. בשובה נשתוממה לדממה השוררת בדירה. בשעה זו, בדרך כלל, היו הנערות משתובבות עם הסטודנטים, גועות בצחוק, מתרוצצות. ורק מחדר־האמבטיה הגיעו אליה קולות של התעסקות. ווארווארה סטיפאנובנה הלכה למיטבח, שדרך החָרָךְ שבו אפשר היה לראות את הנעשה בחדר־האמבטיה…
היא ניגשה אל החלון וראתה תמונה מופלאה, משונה. וזהו שראתה:
התנור, שבו מחממים את המיים, היה מלוהט עד אודם. האמבט היה מלא רותחין. ליד התנור עמדה על ברכיה רימה. בידיה היתה צבת לסלסול השערות. היא ליהטה אותה באש. ליד האמבט עמדה אללה עירומה. שערותיה הארוכות היו סתורות. מעיניה נשרו דמעות.
– גשי הנה, – אמרה לרימה. – הקשיבי. אולי פועם…
רימה הצמידה את ראשה אל הבטן התפוחה מעט, הענוגה.
– לא פועם, השיבה זו. – היינו הך. אין לפקפק בדבר.
– אני אמות, – לחשה אללה. – המיים יכוו אותי. לא אוכל לעמוד בזה. אין צורך בצבת. אין את יודעת, איך עושים זאת.
– כולן עושות כך, – הפטירה רימה. – אל תיללי, אללה, הרי אי־אפשר לך שתלדי.
וכבר ביקשה אללה לשבת באמבט, אך לא הספיקה, כי ברגע זה ממש נשמע קולה הבלתי־נשכח של אמה, קול חרישי, צרוד מעט:
– מה אתן עושות, ילדות?
מקץ שעתיים היתה אללה, המעוטפת, המלוטפת והמקוּננת, שוכבת במיטתה רחבת־הידיים של ווארווארה סטיפאנובנה. היא סיפרה את הכל. רווח לה. מדומה היתה, כי היא ילדה קטנה, שבא עליה צער של תינוקות שיש בו כדי להצחיק.
רימה נעה חרש ובלי אומר על־פני חדר־המיטות, ערכה סדרים, הרתיחה תה לאמה, הכריחה אותה לאכול פת־ערבית, כיבדה את החדר. אחר־כך הדליקה את נר־התמיד בלַמפֶּדִית, שכבר שבועיים שכחו לצקת בה שמן, נתפשטה, בהשתדלה שלא להרעיש, ושכבה בצד אחותה.
ווארווארה סטיפאנובנה ישבה יד השולחן. היא ראתה את הלמפדית, את אשהּ האדומה, הקצובה, שהאירה באור עמום את הבתולה מאריה. באיזה אורח משונה וקל היה היין הומה עדיין בראשה. הבנות נרדמו חיש־מהרה. פניה של אללה היו לבנות, גדולות ורוגעות. רימה נצמדה אליה, נתאנחה בשנתה ונרעדה.
סמוך לשעה הראשונה אחר חצות הדליקה ווארווארה סטיפאנובנה נר, הניחה עלה־נייר לפניה וכתבה איגרת לבעלה:
"ניקולאי יקירי! היום בא אצלי מירליץ, יהודי הגון מאד, ומחר יבוא אותו אדון, הנותן כסף בעבור הבית. חושבת אני, כי הנני עושה כראוי, אך חרדתי רבה והולכת, לפי שאיני סומכת עלי.
אני יודעת – יש לך צרות משלך, ענייני המישרה, ולא צריכה הייתי לכתוב לך על כך, אך ביתנו, ניקולאי, אין בו נחת משום־מה. הבנות מתבגרות, החיים בימינו דורשים הרבה – קורסים, סטינוגראפיה – הבנות רוצות יותר חופש. נחוץ אבא, אולי נחוצה לפעמים גְערה. אך עלי אין לסמוך. כל הזמן נדמה לי, כי היתה זו טעות – נסיעתך לקאמצ’אטקה. אילו היית כאן, היינו עוקרים לסטאַרוֹקולייני, שם משכירים דירוֹנית שיש בה הרבה אור.
רימה רזתה ופניה רעות. כל החודש קנינו במחלבה, זו שמנגד, שמנת, והבנות הבריאו יפה, אבל עכשיו חדלנו לקנות. כְּבֵדִי פעמים שהוא נותן אותותיו, פעמים שאיני חשה בו. כתוֹב לעתים קרובות יותר. אחרי מכתביך אני נזהרת, איני אוכלת דגים מלוחים, והכָּבד אינו מציק לי. בוא הביתה, קוליא, היינו נחים קצת. הבנות דורשות בשלומך. אני מנשקת אותך בחוזקה. שלך וואריה."
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.