אבו סעיד המלומד המושלמני, איש צעיר לימים, אשר נודעתי אליו בשבתי בקַאירה, הוליכני פעם אחת בערב לשוח על האי “ראודאה”, אשר משם נשקף היאֹר נילוס בכל הדרו. ויהי כאשר נדברנו על אדות מצב מצרים בימי משול הכליפים ועל אדות הזמן אשר בו גברה השכלת עם ערב, ונשב להנפש בצל שטה עבֻתה העומדת על הר נשפה ממעל לַיאר.

שפת־הנהר השנית היתה רחוקה מאתנו, עד כי צמרות הארזים נראו לעינינו כראשי הפרחים. קרני השמש האחרונים כסוה בזהב פַּרוָים ויוסיפו עליה לוית חן. על פני מימי היאר שטה צנת־גמא קלה, והרוח אשר נשב במפרשה נשָאה בדרך מצרים העליונה.

בקשתי את פני אבו סעיד להואיל לספר לי את אגדות העם אֹדות דברי ימי מלוכת הדמים הארכה בימי מלכי המאַמילוּקים, אשר ישבו על האי הזה. אז ספר לי בקול דממה דקה, בהביטו עלי בעיניו החודרות קרב ולב, דברי ימי “לֵילה” המלכה. הוא שמע, כנראה, את הספור הזה מפי מספר ערבי. הנה הוא לפניך, קורא יקר, כפי אשר נשאר רשום בזכרוני.

 

א.    🔗

אַחֲמֶד בן מלך אל־נסר, הנסיך השמונה עשר ממשפחת המאמילוּקים הבַּהֲרִים, עלה על כסא המלוכה במצרים בשנת 743 לספירת המחמדים (בשנת 1342 לסה"נ). הוא ואחיו נורידדין חֻנכו בבית אמם הסורית בעזה, הרחק ממקום ההרג והמדנים וריב האחים בני נסר, אשר התקוטטו על דבר כתר המלוכה אחרי מות אביהם.

בתאר פניהם ובהליכותיהם לא דמו האחים איש לרעהו. הבכור נורידדין דמה לאביו בתוי פניו המפיקים עז ובצבעם השחור והאמוץ. הוא היה איש מלחמה מנעוריו וילבש גאה וגאון ויאהב לרכב על סוס קל, לצוד ציד ולשפוך דמים. סוסו רץ על פני חול המדבר קל כבת היענה. קל כקאת על יד הציד רחף על גב סוסו הרועש כארבה; בחמה שפוכה ובזעם אף נלחם לאויבו ויוכל לו. מי כמהו קולע באבן ולא יחטיא המטרה? מי כמהו נוטה חנית וכדון ומדריך קשתו? ומי כמהו יזרוק קינו ברוח ויחטפנו ברוצו על גב סוסו השוטף כזרם, או יסיר בראש חניתו את הנוצה מעל מצנפת מתנגדו? מי כמהו ידפק סוסו כי ימהר לרוץ כחץ מקשת ויכריעהו תחתיו במעוף עין לפני כסא הכליף היושב שם מתחת לכִּפָּה? ככה ידהר סוסו בעמק ויצהל בכח, ידלג כאילה שלוחה ומפיו יז קצף, בשובו על עקבו ובקפצו על החרולים אשר במדבר.

הצעיר, אחמד, דמה לאמו בחורת פניו ותויהם המלאים ענג ורֹך ובעיניו המפיקות עצב ומחשבה. פניו ומהלכו העידו בו כי לא איש מלחמה הוא, כי אם איש־אמונים; מראהו היה נחמד ונעים, אך אם פתאם נשקפה מעיניו מחשבת עצב, אז הבין מורהו כי מעין מחשבות טהורות ולא תאוות זרות יקֵר בקרבו, מחשבות אשר לא ידע גם הוא שחרן.

שלש המעלות אשר בהן יצטַין הפרש הערבי לא זרו לו: הוא היה אמיץ כח, מלא חן עלומים ונהדר בכבודו. אך הוא בכר על פניהן שלש מעלות אחרות: השירה, המליצה והחסד. הוא מצא חפץ לשבת בחברת חכמים וחוזים בכוכבים. הוא אהב את המשוררים ופתגמו היה תמיד: “יאה ספר נעים לאיש כאֻכָּף לסוס אביר”. מיודעיו אהבוהו, והעניים ברכוהו, אף הרבה אחמד לסלוח, ואויבים לא היו לו.

וכאשר נבדלו שני האחים במראיהם ובתכונותיהם, כן הרבו לאהוב איש את אחיו וכן גדלה האחוה ביניהם.

נורידדין אהב לשמוע מליצת אחיו וחכמתו ויפליאוהו; ואחמד הִלל אמץ רוח נורידדין ויעריצהו. אחמד, אשר האולמים סככו לראשו ככרובים, נבחר להיות שולטן מצרים על פי המאמילוקים, כי כן הגידו להם נביאיהם, אשר אַללאַה נגלה אליהם, כי בו בחר אללאה להיות לנגיד על מצרים.

– התחפץ למלך תחתי? – שאל אחמד את אחיו, – ואנכי אוסיף לקרא בספרים.

– אוהב אני את המלחמה ושונא את הממשלה – ענה נורידדין, – משול על מצרים, ולי תתן את ארץ סוריה, ושם אריע אף אצריח על אויבי הבֶּדְוִים והתתרים ואתגבר עליהם.

אחמד נאות לו, ויהי הוא לשולטן מצרים.

בעת ההיא נפל שבי ביד עמיר אחד גדוד אנשי בֶּדוים אשר הלכו דמשקה ובידיהם שפחות יפות אשר לקחו בשביה והובילון שי להכליף אשר בבגדד. עלמה אחת עלתה על כל העלמות ביפיה ובתארה הנעים, והבדוים כנוה בשם “הכוכב המאֻשר” או “יעלת השחר” בגלל לֹבֶן עורה ועיניה המפיקות נֹגה וחסד. כאשר שאלוה את שמה ואת שם ארץ מולדתה ענתה בשפה מוזרה אך ברורה ונעימה לאזן. והערבים קראוה בשם “לֵילה” – לאמר: “מסתר הצל” “נעימת הליל”. היא נולדה על הרי קַוקַז למשפחה סירקאסית. בגשת אליה העמיר, והיא מכֻסה במטפחת קאשימיר, העיפה עליו מבט מוזר ומחריד לבב ותסב ראשה מעליו, ופניה הפיקו תומת ישר וקסם יחדו, עד כי לא הרהיב עוד העמיר עוז בנפשו לגשת אליה ולהעביר את ידו על חלקת תלתלי ראשה. הוא חש בנפשו כי אין ואפס הוא נגדה ולא לו יפי וחן כזה, ויחלט בדעתו לתתה שי לשולטן מצרים, בתקותו כי השולטן יתן לו במחירה אחת ממדינות מלכותו למשול בה. בבא העמיר אל אחמד מצאהו יושב בסוד חכמיו ואחיו נורידדין, ויספר העמיר את הדר שבויתו ואת יפי תפארתה ויציע לתתה מתנה לשולטן מצרים. דברי העמיר הציתו אש האהבה בלב נורידדין, ויקרא:

– אחמד! תן לי השפחה אם לבך לא ימלא מאהבת נשים ולא ילך אחריהן שבי.

ספור העמיר לא נגע אל לב אחמד, אך דברי אחיו עוררו את רוחו.

– אמת הדבר, ענה, כי העלמה העירה את חושי מבלי לגעת אל לבי, אך מי הגיד לך כי לא אחפץ לנסות את האהבה וכי לא אדע להציתנה בלב רואי? הבה אנסה נא הפעם. שמע נא, עמיר, מנחתך לי לרצון, תלבש לֵילה מחלצות ותעדה עדיים כמלכה! הגידה לה כי בעוד שלשת ימים יבאו אל אהלה שני נסיכים מאמילוקים ועליה לבחור באחד מהם להיות לו לאשה, והיא תבדיל ביני ובין אחי. השמר לך ושמור נפשך מאד כי לא יוָּדע לה כי אני הנני השולטן; דמך בראשך יהי אם הגד תגיד לה את הדבר הזה. חפצי כי תהיה חפשית בבחירתה, ולא מיראה או מחרדת הכבוד תבחר באיש, כי אם מאהבה.

– כדבריך כן יהי, – ענה נורידדין בשמחה ועליצות לב. – לבי יחוש לי עתידות טובות. מי יתן ותבחר בך ואז תגדל שמחתי לראות את אחמד החכם נכנע מפני האהבה… כאחד האנשים!

– מי יתן ותבכר אותך על פני, – אמר אחמד – ואז אשמח לראותך מאֻשר.

– השמר לך, אדוני המלך, – הרהיב בנפשו עוז לחוות דעו האולים, – הזָּהר לבל תחריד את מנוחת לבך ושמר את ברית השלום השוררת בינך ובין אחיך כי לא תופר. אם תחפץ לתת שי לאחיך את לֵילה תנה אותה לו טרם ראותך פניה היפים, ואם תחפוץ לטעום מֵעֶדְנַת הנֹּער ולשתות מכוס האהבה, קחנה לך ואל תנסה את אחיך; אך אל תשחק בחרב פיפיות, וזכר את פתגם ההמון: “מבט האשה בין שני אחים ולהב הגרזן בין שני תמרים נשתוו”. האהבה כאש תאכל את האחוה ותכלנה עד היסוד בה.

– את דברי לא אמיר – ענה אחמד. – באללאה נשבעתי כי אשכח את לֵילה אם תמאס בי. רצוני חזק מחכמתך, ואחוָתֵנו תעלה על מזמות אשת חן ונצורת הלב.

– ישמרכם אללאה, – הניע הנביא בראשו, – יחזק את לבך¹ לבל ילך שבי אחרי יצר־לבך.

האחים הביטו איש על אחיו בבטחה ויגעו איש במצח רעהו ואיש בלב אחיו לאות ברית ידידות נצח ואֵמון רוח לעולם.

 

ב.    🔗

קול תרועת חצצרות נשמע ממחרת במחנה העמיר להודיע את בא שולטן מצרים ואחיו.

אחמד ושומרי ראשו, ילידי אפריקה, רכבו על סוסים צחורים, לבושים בגדי ארגמן. הארמון היפה אשר בו ישבה לֵילה נפתח. מחנה סיראקיסים סבוהו, וסריסים מבני הכושים עטרוה בכבוד.

ברדתם מעל סוסיהם נכנסו שני האחים אל האהל הנטוי מיריעות ארגמן, ויראו מרחוק את לֵילה שוכבת על מרבדים עשוים מאטון מצרים והיא מכסה בשתי ידיה את פניה, ותלתלי ראשה הפרועים נופלים על גבה. ככבשה תמה המובלת לקרבן חכתה לֵילה למעַני נפשה. לשוא נסו שתים נשים נוּביות, אשר שכבו לרגליה, לשחוק אליה ולהראות לה את שׁניהן הלבָנות ולנשב בפניה בנוצות בת היענה למען תרים ראשה להבין בפני מבקריה. כל עמלן נשאר מעל, מעשיהן רוח ותהו מזמותיהן.

– לֵילה, – אמר אחמד, – למה תתחמקי? שאי נא עיניך והביטי אלי, אם אילת השחר אַתְּ האירי עלי נגה זרחך, ואם מסתר־הצל ונעימת־הליל אַתְּ גלי את צַמָּתך והשביעיני נעימות בפניך היפים.

לקול הנעים הזה התעורר לב לֵילה ועורה על כתפיה, אשר מראה פנינים לו, התנועע לאט מתחת לתלתלי ראשה, כאשר ינועו בדממה מי הברֵכה בצל התמרים, בנשוב רוח צח עליהם.

לאט לאט התרוממה לילה ותשב על מרבדה ועיניה מביטות לארץ. שני האחים ראוה אז בכל הדר תפארתה.

שמלתה הצהובה והשקופה עטפה את גויתה הרכה והנהדרה. שפתותיה היו אדֻמות כשושנים בהתפַּתחן, אך קשת אשמורותיה, גבות עיניה הגדולות ועפעפיה הארֻכים והרכים פרשו צל נעים על פניה החִורים. צל ירוק רחף על שערות ראשה השחורות והמעֻלפות שהרונים ממלאים פניני גולקונד. ריח מור וקנמון נעים נדף ממנה. תלתלי שערותיה התנוססו על כתפיה כעלי הָבנים ויתנודדו הנה והנה על חָזה, והיא יושבת שאננה ושוקטה, בוטחת ושלוה. ענות שפחה ותפארת מלכה כאחת הפיקו רצון כל רואיה ותרהבנה את העין בחוט של חן ועצב המתוח עליה, הבת השובבה והמשֻׁלחה לנפשה אשר גדלה על הרי קוקז.

– שאי עיניך, הביטי נא, – הוסיף אחמד; – הלא אדוניך יצוה עליך לבחר באחד מאתנו. אם תלכי אחרי וישבת כבת מלך כבודה בארמוני. יומם ישוררו המשוררים את יפעתך ובלילה יעירו המנגנים את חזון לבך.

לֵילה נשאה את עיניה ותבט משתוממת על אחמד הלבוד בדים, צניף לבן על ראשו ואזור זהב על מתניו.

מי הוא? – שאלה לנפשה, – משורר, קדוש או בן מלך? לא אדע נפשי. – ואחמד ראה את עיניה החודרות והמפיקות נגה מביטות עליו ברוב קסמיהן; גדולות ושחורות הן וצל ירוק פרוש מתחת להן. ובעוד אשר חפש אחמד למצוא את פתרון העינים הנפלאות, ולילה, אשר הביטה אליו, חשה פתאום חום עובר על פניה, ותסב את ראשה, ועיניה נפגשו את עיני אחיו הבוערות כלפידים.

– אם תלכי אחרי, לֵילה, – אמר נורידדין, – תשבי תמיד באהל ורכבת על סוס קל כנשר. יומם תשמעי רק קול הבדוים, ובלילה, במקום שירה וזמרה, תגענה לאזניך שאגות אריה וקול שחל, ויללת זאבי ערבות תעירך משנתך ותזעזעך; אך אהבתי תסך עליך תמיד וכעמוד אש תאיר לפניך את הדרך.

לֵילה הביטה אל נורידדין. הוא היה לבוש בגדים כאחד המאמילוקים, שערות ראשו השחורות והארכות כֻּסו במצנפת זהב, שריון קשקשים על חזהו וכלי נשק מלטשים חגורים על ירכו. באיש המלחמה הזה דמתה לֵילה לראות ולהכיר את בני משפחתה הסירקאסים, היושבים שם שם בעֹמק מקום מולדתה. ותחשב בלבה כי הגבור הזה יובילנה על סוסו האביר לראשי הרי קוקז דרך המדבר הגדול והנורא! כשמעה את קולו, קול מושל, ובראותה את עיניו המושכות אליהן, נפלה אפים ארצה לפניו ותשחוה לו.

וימהר נורידדין וירימנה ויחזק בה בשתי ידיו ויחבקנה אל לבו וישקנה.

שוממה ומשתאה הורידה לֵילה את ראשה על חזהו, והוא חבק בידו האחת את כתפיה ואת ידו השנית העביר על תלתלי ראשה הרכים כמשי.

במבוכתה זאת הביטה עוד הפעם על פני אחמד ותבהל למראה עיניה: חורת מות כסתה את פניו.

מראה פני אחמד היה אז מוזר מאד. לו נדמה כי צבע עיני לֵילה שנה פתאום. מבעד חשכת הלילה, אשר פרשו על סביבן, חש מבט חמלה וחנינה, המבקש סתר בחביון לבו, פונה אליו ומתחנן לו. אחרי כן כבה זיק הנגה ותהי עלטה. והנה אימה וחשכה גדולה נופלת עליו. באפלה הזאת משתרע מדבר גדול רחב ידים, ועל ראש גבעת חול נצבת מצבת קבר וצל שִׁקמה עבֻתה פרוש עליה. כרצי כסף תשלח הלבנה קויה ותגיה את הקבר הלָּבן ואת העץ האפל. אך המראה הזה לא העציב את רוחו, כי אם עוד הקל לו את יגונו ויַּשקט המית רוחו, כצרי תרופה למכה אנושה.

המראה חלף – ולעיניו נצבו אחיו ולילה אחוזים איש בזרועות רעהו. היא לא הביטה עוד עליו. את מצחה הורידה על שריון הבדולח אשר לנורידדין. אֹדם שושנים – אֹדם בשת ותמהון – כסה את ערפה וירד עד כתפיה.

לאט לאט שב אחמד למנוחתו ויאמר בהשקט ובבטחה: “לך הצדקה, נורידדין, ולי בשת הפנים. לא אדע אהבה ולא אציתנה בלב רואי, היו מאושרים! השולטן יצוה ויקבע יום חתונת אחיו ושמחת לבו עם לֵילה אהובתו”.

ככלותו את דבריו יצא אחמד מאת האהל ביגון לבב ובנפש שוקטה ושאננה ויעזוב את אחיו ולילה לבדם באהל.

אחרי ימים אחדים חגגו ברוב פאר והדר את יום כלולתם כמשפט הערבים, בלוית הצחוק על הסוסים. משוררי אחמד ומנגניו שוררו את יפעת “אילת השחר” בהמון חוגג.

נורידדין התעתד לנסוע אחרי חתונתו למבצר “מירפיד” לשבת שם עם רעיתו האהובה. בערב אשר לפני יום נסעם, בהיות נורידדין במחנה הצבא, סר אל אהל רעיתו בסתר סריס אחד מסריסי אחמד. בראשונה שָׂם אצבע על פיו וידו על ראשו, לאות כי דבר סתר לו, אשר אם יגיד לאיש אחת דתו להמית. אחרי כן הגיש ללֵילה דבר־מה עטוף בגלומי משי. לֵילה התבוננה ותרא והנה הוא כלוב זהב, ובו סגורה יונה לבנה כשלג. והכושי דבר אליה בלט:

“השולטן אחמד שולח לך את היונה הזאת לתשורה. צרה כי תבא עליך ותבקשי לך עזרה, וקשרת מכתב לצוארה והביאה היונה אותו לנכון אל השולטן הסוכך עליך”.

לֵילה הורידה את עיניה ותבט על היריעה השטוחה לרגליה, וברגלה היחפה, הרכה כרגל הילד, מוללה ותחק חוג על יריעת הארגמן.

– השמת לבך לדברי? – הוסיף הכושי לשאול.

לֵילה הניעה בראשה ותשם את ידיה על לבה לאות כי סרה היא למשמעתו ותסכים לדבריו. ותקח את הכלוב ותשם אותו על ברכיה ותחבקנו בזרעותיה ותשחק בצפור אשר פרשה כנפיה בלאט. והסריס הלך לו שבע רצון.

ממחרת היום ההוא נסעה יצאה לֵילה בלוית נורידדין ואחדים מרעיו, גבורי בני מאמילוקים, לגור במדבר במבצר מירפיד, ואורחה כבדה הולכת לרגליהם.

 

ג.    🔗

על אי “ראודאה” מול “אלקאהירא” יושב אחמד שלאנן ושלו וסביב לו חכמיו, משורריו וחוזיו בכוכבים. מעת ראותו את לֵילה הרגיש כי נפשו נכספה לדבר־מה. פני הסירקאסית עוררו את מיתרי לבבו, לא כַנשים האחרות אשר ראה מלפנים. רוח עצב חש בנפשו, אשר הדאיב את רוחו, בראותו אותה נופלת לרגלי נורידדין ונכנעת לרצונו הכביר. אש לוהטת בערה בקרבו ותוביש לבו וקור הקרח לקח עתה מקומה. הה, נורא הדבר! הוא אהב לחשוב פעם בפעם על דבר העצב הנורא הזה, יען כי בו חשב למצא מקור האהבה, מעין הרגשות אשר לא ידע שחרן לפנים. כמו חי נצב לעיניו מראה החן והחסד השפוך על פניה, מבט־עיניה המוזר המלא תעלומת ליל אשר בקרב נפשה פנימה – ויחמדנה בלבבו.

לאחרונה ראה גם חזון מצבת הקבר וצל השִּׁקמה העבתה, וקסם החזיון הזה משך אליו את לבו ויכָּסף לחיים חדשים ולארץ חדשה. איך יכלה לֵילה, אשר הלכה אחרי מאהבה האחר, לעורר בו את הרגש הזה, לא יכל אחמד לדעת פשר דבר ולמצא את החידה. חלילה לו, הנפש הטהורה, לחשוב רעה על אחיו; האם לא היה הוא בעזר אחיו להוציא את הדבר הזה לפעולה, והאם לא במשפט וצדקה לקח לו נורידדין את אהובתו, אשר בכרתו על פניו הוא? אך גם המבט הזה היה לו לנחם משיב נפש: בו מצא מרגוע לרוחו הסוער וייקר בעניו כמרגלית טובה ויקרה. לאחרונה גמר אֹמר לשלוח אליה את היונה הלבנה ובזה דמה לעשות קורת רוח להשבויה, אשר היתה עתה לגברת שלטת, להראות בזה את אמון רוחו לה כאשר הראתה גם לאחיו, למען יראו ויוָּכחו כי רחקה לבו כל מחשבת קנאה וקם וכי חפֹץ יחפץ בשלומם ואשרם.

את החדשים הראשונים בלה אחמד בגנו אשר על האי ראודאה, במקום בודד ושמם, בענג ועדן ובהשתפכות־נפש חרישית ועמוקה, ובעת הבטלה עסק במדעים ובשירה; ויחי בעולם הנשמות, בעולם טהור שכֻּלו טוב. עֹשר הארמון לא לקח את לבו כלב מושל מושלמני אחר, וגם את הצמד המאֻשר כמעט שכח מכל וכל. רק לעתים רחוקות באה אליו בשורה מאחיו על דבר מלחמותיו את הבדוים. אך דמות לֵילה לותהו על דרכו תמיד כצל; לא לֵילה אשת נורידדין, אך לֵילה אשר ראה בחזון, לילה אשר לו לבדו היא ומבלעדו לא ידע איש ולא הבין את חין ערכה, לֵילה אשר בצדק ובמשפט קראה בשם “נעימת־הליל” ו“מסתרי־הצל”. בלכתו בחום היום תחת כפות העצים הרעננים הצומחים בארצות האזור החם, מקום שם ריח התמרים המשיב נפש מתחרה בריח האלה והשטה, לִוהו הצל הנעים הזה על דרכו, ולפעמים דמה בנפשו לראות כי יפרש אליו הצל כפיו לקראו אליו ולברכו.

אז צלל אחמד בלב עלז ושוקט בקריאת ספריו. ברצונו הכביר ובשקידתו בלמודים התגבר על עמל נפשו ויגיעת רוחו וכמעט היתה לו הרוחה. והנה לפתע פתאום קרה מקרה קל, אשר הפריע את דומית נפשו ויעכר את רוחו.

סוחר אחד בא פעם אחת את ארמונו ויבקש את הרשיון כי יתנו לו להראות להשולטן יריעות־פרס יפות, אשר מכר בחצרות המלכים והשולטנים. השולטן היה ביום ההוא עצוב רוח, ויצו להביא אליו את הסוחר.

על מטה כבודה שוכב אחמד שלאנן ביציע, אשר קרני השמש האירו את קירותיו דרך החלונות השקופים אשר בגבה האולם. הסוחר פרש לפניו את יריעותיו, והשולטן לא שם אליהן לבו. היריעות תארו לפניו בשלל צבע רקמותיהן את נאות־הפרחים אשר בטורקֶסטאן, ארמונות והיכלים שונים עם אלפי אלפים עמודיהם וגם את מקדשי האלילים אשר בהודו, אך כל אלה לא פעלו על רוחו ולא העירוהו. פתאום לפתע משך עליו ציור אחד את לבו. לפניו נגלה מראה חזיון מרהיב לב. בצבע חזק ובהיר על מצע שחור צִיר המצַיר את אחד מנשיאי פרס נושא באזרועותיו אשה מתעלפת.

ענן תוגה כסה את פני אחמד. במושל הזה דמה להכיר את תאר אחיו נורידדין, ובאשה המתעלפת והגועת – את לֵילה היפה; ויפעם רוחו בקרבו ויבֶָּהל, וכאבן שיש עמד לפני הציור הזה אשר נצב כמו חי לפניו, ולבו היה לאבן. הוא ראה אך את שביבי אש רצים ושבים לנגד עיניו ושפך דם הזורם בהמולה, ויעצם את עיניו. בשוב אליו לאט לאט מנוחת רוחו ראה והתבונן – והנה מסביב לראש הפרש הפרסי המון אותיות המכתירות אותו כצניף תפארה.

– מה הנה האותיות? הגד לי פשרן, – קרא אחמד.

בשמחו כי הפיק רצון השולטן ענה הסוחר ויאמר:

הציור הזה מתאר את דברי ימי “גֶ’ם” אשר גזל את המלכה “פאטימה” מיד אחיו קוסטרויה ויהי למלך הודו, והאותיות האלה תספרנה לדור את שירת העריץ אשר שר על אזן המלכה, אשר היתה לקרבן לתעלוליו הנמאסים. והסוחר שם את אצבעו על לב האשה הסחובה בזרועות העריץ ובקול חודר תִּרגם לו את האגדה הפרסית לאמר: “עָלַיִךְ שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי לְעוֹלָם וּלְנֵצַח נְצָחִים. – הַסּוּס יָעוּף וְיָרוּץ – וְאַתְּ לֹא תָשׁוּבִי. – פִּי עַל שְׂפָתַיִךְ – וְיָדִי עַל לִבֵּךְ – חוֹתָמִי שַׂמְתִּי עַל שְׁלָלִי!”

אחמד חשב לְהִתְעַלֵף. כברקים התרוצצו האותיות לנגד עיניו, ורק ברב עמל יכל לאמר לַסוחר: “סור מעלי והנח אצלי את התמונה הזאת, ומחירה תקח אלפים דינרים”.

בהשארו לבדו ובהביטו על מראה החזיון הזה אשר העציבו ויעכר את רוחו, ובכל זאת לא יכל להסב את מבטי עיניו ממנו, צלל אחמד ברעיוני לבו ואימה נפלה עליו.

“לֵילה, – קרא –, לי היא על פי משפט נעלם ונסתר עוד מזמן רב טרם נפגשנו. בלעדה לא אוכל לחיות, ונורידדין לקחה ממני ברב כשפיו וקסמיו… בחבלי השוא והחטאה משך אותה אחריו. מה היה לי כי נואלתי ככה לתתה לו, ולמה לא הצלתיה ממנו בעוד מועד?” – אחמד חש את מרוצת דמו אשר זרם כזרם מים בעורקיו; נקם ושלם בקשה נפשו והחפץ הזה מלא את כל חדרי לבבו. כאש בוערת היתה עצורה בלבו זה כבר, ורק זיק אחד נפל בו ויהי ללהב אש אוכלה. די היה בכח ציור קל להצית בו אש נקם. אך פתאם השיב אחמד אל לבו: “הלא אנכי חפצתי בזה ומידי זאת לי, ולמה יאמרו עתה כי ביד אשה נמכר אחמד החכם? הבטלה תאַבדני, הבה אעבוד, אעמול – ולא אסבול”.

משתוממים ונבהלים ראו יושבי העיר אלקאהירא את השולטן, אשר ישב תמיד בדד בחברת חכמיו ומשורריו הרחק מתשואת עיר והמון קריה, יוצא ממקומו לפקד את חיל צבאותיו במחנה. יומם ולילה בלה במִפקד צבא המאמילוקים הרוכבים על סוסים קלים ובכל מצרים העבירו קול, כי השולטן ומחנהו יסעו לארץ סוריה ברוב פאר והדר.

 

ד.    🔗

בעת ההיא ישבה לילה עם נורידדין ספונה במבצר “מירפיד”. המבצר היה בנוי על ראש גבעה גבוהה, ומדבר־חול גדול ורחב ידים השתרע לרגליה. בראשונה היתה מאושרה או רק דמתה להיות ככה. ביום בחרה בנורידדין הלכה אחריו מבלי דעת בנפשה מדוע ולמה; מבט המאמילוק האמיץ לקח את לבה ביפיו, בטובו ובגבורתו אשר חשבה למצא בו. אך תאר פני אחמד העצובים וחורת פניו השאירו בה רֹשם עז אשר לא יכלה שכוח אף רגע. לבה המלא רחמים, לב שבויה אמללה, הָמה לצרת לבבו אשר חשה גם היא, אך לא יכלה להבין מדוע, ותעריצהו כאל נערץ, אשר כל הקרוב אליו לא ינקה.

בשלוח אחמד אליה את היונה הבינה כי השולטן יגן עליה, ולא יותר. היא ידעה רק כי שם במרחקים, בגן עדן אלהים, יושב אחד אשר יסך עליה ככרוב סוכך ואשר יאהבנה כאחות. האהבה הזאת מלאה את כל חדרי לבה ותהי אסירת־תודה לאחמד, ובאהבתה לַיונה חשבה לעשות קורת רוח לאחמד.

ונורידדין התענג על רוב נחת ושלום. בפעם הראשונה חש בנפשו רגש חזק וכביר, אשר לא ידע שחרו עד עתה, בהיותו בטבעו בעל מזג כביר וישר. במשלו ביציר נחמד כלֵילה נכנע לפניה ויהי שכור החמדה הזאת. בכל זאת חש נורידדין כי יחסרו לו עוד הרוח והנפש וכי אשרו איננו שלם. היא אמנם סרה למשמעתו ותכנע לפניו אך לא בכל לב ונפש. לא אשה אהובה, אשר אהבתה בוערת בחבה, חבק בזרועותיו, כי אם שפחה שבוית חרב הנושאת בדומיה את אהבתו אליה. בצאת המפחדת והשובבה, הבת הסירקאסית, מזרועות אדונה, הסבה את עיניה הגדולות מעליו ותבט למרחקים, והמבט הזה הלך אֵמים על נורידדין העריץ. צבע בבות עיניה השחורות נהפך למראה אדום ועצוב. היא נעצבה אל ארץ מולדתה – חשב נורידדין, אך לוּ גם היה לאֵל ידו להובילה שמה גם אז לא עשה כדבר הזה. נפשו רצתה בה כי תהיה לו לבדו, רחוק מכל הדברים האהובים לה. דמי לבו שטפו בחזקה בגלל כל מבט רך אשר שלחה למרחקים ואשר הסתירותו תמיד בכסתות המשי, אשר עליהן חרתה לפעמים באצבעה קוים ישרים, בהציגה לפניה בדמיונה את הררי ארץ מולדתה.

––––––––––––

תור הגשם חלף הלך לו. בלילה אחד התחוללה רוח סערה עזה על ראש מצודת מירפיד. השרב היה לאגם מים, ולמחרתו מצאו במשקע המים ארי טבוע, אות ראה וצרה לערבים. כעבור ימים אחדים הגיע האביב המלא זיו והוד ויעורר רוח חיים על פני כל הישימון; השדות כֻּסו בהמון פרחים נהדרים בשלל צבעיהם, בקוים קוים ארכים, אדומים, ירוקים וצהובים. התמרים נתנו ריחם והעדרים שרקו ויהמו. בערב שמעה לילה ממרום שבתה קול מצהלות הבדוים ונגינותיהם המשֻׁנות ושמחתם הפרועה והנחמדה. הכוכבים הזהירו כספירים בטהר השמים הבהירים ויאירו את מדבר הישימון באור צח. הה! מה רחוקות הן גבעות קוקז! אז החלה לשיר לבדה שירת הים הכספי, אשר לא הבינוה אחרים מבלעדיה: אֳנִיָתִי קְטַנָּה, אַךְ מִפְרָשָׂה גָדוֹל, כִּי הוּא מָלֵא רוּחַ תִּקְוָה!…

ממחרת היום שב נורידדין לביתו מנסיעתו הארוכה. בבואו אל חדר לילה ראה אותה מחזקת על ברכיה את כלוב הזהב אשר בו ישבה היונה. לילה הביטה אליה באהבה. שערות ראשה כסו בצל את קני הכלוב, כצל העלים, והצפור, בנקותה בחרטומה את כנפיה, הרעישה מעט את צוארה, ונוצותיה הנחפות זהב רעדו. בבא נורידדין נבהלה הצפור ותתחבא מתחת לקני הכלוב ותשקשק בכנפיה. נוצות אחדות נשרו ממנה. נורידדין לא שם לב אל היונה, אך מפני התעוררת לילה הפתאֹמית אשר שלחה זרועותיה ותחבק את הכלוב, כמו חפצה להגן על היונה, קולה המוזר אשר הוציאה פתאם, דבריה הנעימים, אשר דברה אל צפורה האהובה בשפה עמוקה – נבהל נורידדין ויהי נבוך. הוא ראה סוד כמוס ונעלם באהבת לילה את הצפור, ויחפץ לדעת את פשר הדבר ולהוציא את התעלומה לאור.

– מדוע גדלה כה אהבתך לַיונה? – שאל את לילה.

השאלה הזאת פלחה את לב לילה והלמה את ראשה. היא החרישה ולא ענתה דבר, אך ידיה החזיקו ביתר עוז את הכלוב וראשה ירדה על קניו. שלש פעמים שב נורידדין לשאל את השאלה הזאת מבלי קבל ממנה כל מענה. אז נאלם דום גם הוא זמן רב ויהי מביט בעין קנאה ושנאה על האשה ועל היונה, אשר כאויבים התיצבו נגדו. לאחרונה, בחפצו לשים קץ להמצב הלא־נעים הזה, אמר:

– אנכי נתתי לך הרבה ואת לא נתת לי מאומה: תני לי כיום את היונה למנה.

לֵילה קמה עמדה בכל גאונה והדרה ותביט נכחו ותאמר:

– ומדוע תחפץ לקחתה ממני, והיא נתונה לי למתנה מאת אחיך אחמד?

– מאת אחמד? – קרא נורידדין נבהל, – ומתי נתן לך את המנחה הזאת?

– לפני צאתנו, לאות ידידות ורעות.

– האח הנפשע! הוא הבטיח לשכח אותך… והצפור הזאת היא צירכם, מלאך השלום בינו ובינך… את אוהבת את אחי!…

נורידדין החזיק בכף לילה וילחצנה בחזקה וישימנה לנגד עניו הבוערות, אך לילה לא פחדה, גם לא שמה לבה אל האימה אשר הטיל עליה, ובקול דממה דקה, כמו שאלה לנפשה, לחשה:

– האוהבת אני… את אחיך?

צחוק מהול בתוגה עבר על שפתיה האדומות ועיניה המרהיבות נפש. נורידדין ראה בזה ראשית התפתחות האהבה, אשר בקנאתו הגדולה הפיח בה עוד רוח חיים. למראה הדומיה הקשה חרה אפו בה.

– המת אמית את יונתך! – קרא בכעס: תני נא אותה לי, אנכי אמצא בה חפץ! וידו החזקה הדה אל הכלוב.

אז אחזה רעדה את לילה ולבה חש פחד וסכנה נעלמה. הפחד והעצב הלמו את ראשה כברק, ובלבה קנן הרעיון כי באמת אהבה את אחמד, ואת האהבה הזאת שפכה על היונה הרועדת בכלוב, אשר נורידדין חפץ להרגה. מלחמה התלקחה ביניהם. בכח פתאֹמי וקלה כנמיה התמלטה ממנו ותציב את הכלוב על הספה. ובתנועה מהירה חטפה מעל הכותל רמח בידה ותושיטנו לנורידדין, ותאמר אליו בהשקט ובבטחה:

– אותי תהרג בראשונה!

מעוז־פניה, אֹמץ־מבטה וקרת־רוחה נסוג נורידדין אחור. כחו עזבו ותמהון ושממון לקחו מקומו. במלחמה נקרעו שמלות לילה. פשֹׁטה עד החצי עמדה בלב גלוי לפני אדונה ותושט לו את כלי הנשק החד. מבטה החד מחודו של הבדלח חדר אל לבו ויראהו לדעת, כי כמתיאשת היא נצבת לפניו ונכונה היא לחרף גם את נפשה ולתתה לממיתים אם ישלח ידו ביונה. נפשה הטהורה יצאה בדברה את הדברים האלה: “הרג ואל תחמול, ולא תמשל עוד בי!” עיני נורידדין מלאו דם, ויחטף את הרמח ויחפוץ להכותה, אך למראה מנוחת לילה ומבטה השקט השליך את הרמח מידו ויצא בשצף קצף.

בהשּׁארה לבדה חשה כי כחותיה יעזבוה ותתן קולה בבכי ותפול על הכלוב, אשר היונה עמדה בו רועדת. בדמעות על לחייה דברה אל היונה במר נפשה: “אכזריה, מדוע לא הגדת לי מה אתו? מה יעשה הוא עתה? היחשוב על אדותי? השכח אותי?… אחמד, הה! מבטו הנורא אשר שלח אלי בקחת נורידדין אותי בזרועותיו! הוא סבל אז כאשר אסבל אני אתה… ואנכי לא הבינותי אז… עתה אחוש את מכאובו הגדול. הה! מה גדול המחץ הנורא אשר בלבו ומה חזק מכאובו בכל העת הזאת!” ותוציא לילה את היונה מכלובה ותסלסל בנוצותיה. היונה רעדה ותחפץ לעוף, ותקרא: “אל תעזביני, עד אשר אקשר על צוארך דבר ממני אליו כי ימהר להצילני”, ועיניה פגשו את הרמח אשר על הרצפה ובדמיונה ראתה את המלחמה הנוראה אשר התלקחה בין האחים, את הדם הרב השפוך בגללה והחללים הרבים הצועקים אליה, וכל זה בגלל היונה המבשרת אהבה.

נבהלה למראה הדבר הזה השיבה את היונה אל הכלוב ותסגר בעדה, ותפל על הספה באין אונים.

ויהי ערב. לֵילה שכבה על משכבה מבלי נוע בעיניים עצומות, ובדמיונה ראתה את אחמד המביט אליה והמדבר בקולו הנעים והנחמד, כאשר דבר אליה אז פעם אחת בהיותו באהלה. ובאזניה צללו דברי אחמד אליה, דברים המסלאים בפז, ברורים ואהובים: “לֵילה, למה תתחמקי, שאי נא עיניך והביטי עלי! אם אילת השחר את, האירי אלי נגה זרחך; ואם נעימת־הליל ומסתר־הצל את, גלי את מסתרך והשביעיני נעימות בפניך היפים!” – כרסיסי טל נטפו עליה האמרות הנעימות וכנשיקות־אהבה העירו את לבה הקר מזעה. מדוע לא הבינה אז את ערך הדברים האלה?

דמעותיה החמות הרטיבו את עפעפיה השחורים ובבותיה הסגורות. כפרחים נהדרים התיצבו לנגד עיניה הדברים הנעימים האלה, והריח הטוב אשר הפיצו סביבה ברא לה שמים חדשים. אחמד נצב לפניה במראה, ויצחק, וידבר אליה אהבה, והיא השיבה אהבה אל חיקו ותחנהו.

לֵילה פקחה את עיניה. הלילה פרש מעטה אפל סביבה, ואימה גדולה נפלה עליה. לא פני אחמד ראתה לפניה, כי אם את פני נורידדין המציץ אליה. כפסל שיש עמד לפניה וזרועותיו פתוחות. לאט לאט קרב אליה ויכרע על ברכיו ובקול דממה דקה התחנן אליה ויבקש ממנה סליחה: “שמרי את יונתך ואהבי אותי”. מהרגע אשר בו חפץ נורידדין להרוג את היונה, החלה לילה לגור מפניו, וצל אחמד לא מש מנגד עיניה, כצל אשר על יד ימינה. בזרועות ברזל חבק נורידדין אותה והיא לא יכלה לעמד על נפשה. כגחלת בוערה להטה קנאתו ולהבל ולריק נסתה להגן על נפשה. חשכת הלילה שמה מעטה אפל סביבה ותכס עליה במשאון, ועיפה ויגעה נפלה באין אונים בזרועותיו החזקות.

השמש זרחה ותשלח את קויה על ראשי גבעות החול ומגדלי ארמון מירפיד, ולילה עמדה גלמודה בחדרה. במַראת־הנחושת הקטנה ראתה את עיניה הירוקות, פניה החִורים ותבהל על נפשה ותהי כאחת השפחות הנמאסות בעיניה, ותקץ בחייה; וזרם דמעות התפרץ מעיניה מאין הפוגות. השמש שלחה קרניה ותאר את הכלוב. היונה נקתה בחרטומה את נוצותיה.

– הנה ישועתי! – קראה לילה.

בידים ממהרות פתחה ארגז קטן ותוציא ממנו פס פאפירוס, עט שושנה וקסת־כסף מלאה דיו אדום כתולע ותכתוב בשפת פרסית את הדברים האלה:

“אל השולטן אחמד. – הצילני; אותך אני אוהבת. – לֵיְלָה”. – ותקשר את האגרת לצואר היונה בחוט שני ותשקה מנשיקות פיה ותציגה על שפת החלון. היונה פרשה כנפיה ותאבר ותעף ותגביה עוף ממעל לגבעות הישימון; רגע עמדה בעופה לבקש דרך אל בית אחמד, ותתחמק ועקבותיה לא נודעו. בלב חרד ובפחד הביטה אחריה לילה. זמן רב עמדה על מקומה ותבט אל עבר הדרך בשמים אשר עפה שמה היונה, ותרָאה לעיניה כנקודת כסף בטֹהר תכלת השמים. פֶּרס טורף רדף אחרי היונה ויחרידנה. כמתעלפת נפלה לילה על מצע הדשא ולבה חלל בקרבה וימס כמים. תקותה האחרונה נתקה כפתיל האורג. שם במרחק מעבר לנהרי נחלי חול במקדשי אלקאהירא רחפה רוחה ותבקש לה סתרה. מי יודע אם תגיע היונה שמה ואם לא תהיה לטרף לפרס האיום הרודף אחריה לבלענה חיים…!

 

ה.    🔗

אחמד רכב על סוסו במחנהו בלוית המאמילוקים בבוא אליו הכושי.

– יונת לֵילה שבה אל קנה בראודאה ובשורה בפיה, – הגיד הכושי; ויגש להשולטן את האגרת. בקרא אחמד את הדברים הכתובים באש על עלה לָבָן פחד ורחב לבו. הדברים “הצילני, אותך אני אוהבת” הפילו עליו אימה ושמחה גם יחדיו. תהום נורא נפתח לרגליו. זה ימים רבים חכה לקרא את הדברים האלה, ובכל זאת השתומם עתה למראה הדברים. כל רגשותיו ומחשבות לבו באו כיום. לב לילה הנה שב אלי בֶּעלה הזה הנובל בין אצבעותיו. אך מה רבו המכשולים המונחים על דרכו להגיע אל האֹשר! חיץ נורא מבדיל בינו ובין אחיו, ואיך יעז בנפשו לעבור עליו? שאול פתוח נורא רובץ לרגליו, הפוער פה לבלע אותו או את אחיו.

באין אֹמר ודברים שב אחמד אל אהלו. כעבור שעה אחת הכין מחנה חיל המאמילוקים את פעמיו אל מבצר מירפיד בפקודת אחמד אל נורידדין, לאמר: “השולטן הגדול מצוה על אחיו לשלוח לו את לילה בלוית המחנה אשר שלח אליו; ואם ימרה את פיו ידֹעַ ידע כי אחמד נשבע בקרנות המזבח אשר במֶכַּה ובהיכל הכבוד, באבן־ישמעאל השחורה ובהרי סאפיה ומיבה, כי הציל יצילנה ביד חזקה”.

עוד לא נח ענן האבק אשר התאבך לרגלי הפרשים בלכתם מאלקאהירא למירפיד, והמה שבו אל השולטן וישיבו לו דבר מענה בפיהם לאמר: “נורידדין לא ישיב בנפש חפצה את האשה אשר נתן לו אחיו, אם לא ביד חזקה יקחנה!”

מראשי בתי המסגד אשר באלקאהירא נשמע קול האימאמים הקוראים בכח: אל־ג’הד! בשם “אללאה” קראו את עבדי השולטן הנאמנים למלחמה הקדושה, אשר קרא על אחיו נורידדין הפושע. את הקריאה הגדולה הזאת קראו בקול בכל רחבי ארץ מצרים הגדולה לקל תרועת החצוצרות. שני האחים שנאו עתה איש את אחיו שנאה עזה כמות, ורק מלחמה כבדה תשים קץ לשנאתם האיומה והנוראה. עם אחמד היו המאמילוקים, הסירקאסים, והמאלמילוקים־התתרים בכרו על פניו את נורידדין. וגם גבורי בני אפריקה היו עם אחמד. אנשי חיל נורידדין נסוגו אחור מפני צור חרבם וישובו על עקבם אל מבצר מירפיד. אז ראו ארחות גמלים נושאים אבני קלע, רמחים וחניתות, מגדלים ושלטי גבורים דרך המדבר הגדול והנורא, לשום מצור על מבצר מירפיד ולהלחם בו עד רדתו. בעת הראשונה, בִּגבור חמתו בו, הלך גם אחמד במלחמה ויפקד את חילו העצום ההולך לקרב; אך בראותו כי עוד מעט יספה אחיו ונפל חלל לא יצא עוד אחמד מאהלו ויהגה בלֵילה. גם נורידדין לא עזב את המצודה. האחים בשנאתם הגדולה איש לאחיו לא חפצו להֵרָאות פנים, כמו בֹּשו מחטאם וכלמה כסתה פניהם לעון שפך דם אחים. כליות אחמד יסרוהו על אשר לא עמד בדברו לאחיו ולא שמר מוצא שפתיו; ונורידדין נחם על לילה, אשר היתה שבויה וכלואה בארמונו למרות חפצה. אך מחץ מכתה היה גֵהה לפצעו הכביר, וענוייה הקלו את ענוייו הרבים והעצומים.

פעם אחת בלילה בא סריס נורידדין, אשר התגנב בלט מן המבצר אל מחנה אחמד, ויבקש לתתו לדבר אל השולטן. ויבהילוהו אליו, ויאמר: אדוני המלך, צוה ואביא אליך את ראש אחיך.

פני אחמד הביעו אי־רצון. והסריס הוסיף:

– לכן ידע תדע כי אם תחכה עוד שני ימים ומצאת את לֵילה מתה. מהעת אשר שלחה את היונה צוה נורידדין לאסרנה בעבותים ולהשליכנה לעֹמק המגדל; שם תתענה עתה לילה. פעמים רבות שמענו את אנקותיה. שני מאמילוקים ישמרוה, ונכונים הם לאות קל אשר ינָּתן להם מאת נורידדין להמיתה. נורידדין לא יחפץ כי תמצאנה בחיים אם תהרס את המבצר ולכדת אותו.

– הארור! קרא אחמד ופניו חורו כפני מת. רגעים אחדים היה לשלל למלחמה עצומה, אשר התחוללה בקרבו ותעציב את רוחו; אחרי כן הוסיף באמץ לב:

– טוב הדבר, אם תביא לי את ראשו ונתתי לך פי שנים משקלו זהב וחפשי תהיה לביתך. –

השחר האיר על הארץ, והכושי שב אל השולטן בזחלו על ידיו ורגליו כנחש. בצחוק מכאיב לב, אשר כסה את שניו הלבָנות כעשת שן, שׂם את ידו בשקו ויוציא ממנו בשערותיו השחורות את ראש נורידדין הלבן והמגואל בדמו. מראה הפה הפתוח והתוים החלשים הפיץ בלהות וזועה, ואחמד חשב לראות מבט המת חודר אל לבו מבעד אשמורות עיניו הכבֵדות ובבותיהן המפיקות אימה ופחד, ויסב את פניו מהמראה המוזר ויאמר:

הַראו את הראש להנלחמים, והביאו אלי את לֵילה!

בראות הלוחמים את הראש הכרות הניחו את כלי נשקם, ואחרי רגעים אחדים הביא לאחמד אשה מתעלפת מעוטפת ביריעות משי ויציגוה לפניו. עקבות האזיקים אשר אֻסרה בהם נשארו על כפות ידיה ורגליה.

היא היתה לבנה כדונג וקרה כשיש, ועיניה הפיצו בלהות צלמות. לקול אחמד הנעים, אשר דבר אליה רכות – “האם לא תכיריני, אנכי הוא אחמד”, – נעורה מעט מתרדמתה ותחליף כח, ולאט לאט שב אליה רוחה.

חושיה אשר שבו אליה ומראה פני אחמד הוציאו זרם דמעות מעיניה, אשר זרמו בהמולה, כמעורבות באנקת חלל. אֹדם כסה את לחייה וברק אש התמלט מאישון בת עינה, זיק התקוה והתוחלת. ותשב על ברכי מצילה ותחבקנו בזרועותיה ותצחק לו, בהורידה את ראשה על כתפו ובהביטה עליו בעין חמלה וחנינה. אחמד לחש באזנה בקול נעים וחורד: “לילה, נעימת־הליל, מסתר־הצל! האתּ היא לילה היפה חמדת הלבב?”

אז אורו עיני הסירקאסית השחורות, אֹדם השחר כאדם השושנה התמלט מהן. ואור השחר אשר בעינה הלך הלך ואור הלך וגדֹל בכל העת אשר סלסל בשערותיה ובערפה; ויגדל האור ויהי ללהבה בוערה ולוהטת, אשר התלקחה בלבות שניהם ותתיצב לנגדם כתמונה חיה המרהבת עין.

בלילה לא שמעו האהובים לא שאגת אריה ולא שריקות התנים הסובבים מסביב לאהל.

ימים אחרי לילות ולילות אחרי ימים חלפו, ואור השחר אשר הופיע מעיני לילה לא חדל להאיר להם את חשכת הליל ולהמתיק את חיתם. הוא פרש עליהם מסך אֹדם חכלילי ממטוה קרני האור, אשר סכך עליהם ויסתירם מעין התבל ומלואה. המראה האיום, מראה ראש נורידדין, סר מעליהם כחלום חזיון ליל ויאבד בתהום הנשיה, בחיק העבר אשר כבר עבר ובטל מן העולם.

 

ו.    🔗

לדרום האי ראודאה בקצהו, מקום שם התנשאו בימי קדם גגות מלכי המאמילוקים המפוארים, מתנוסס עתה ארמון־תפארה נהדר בעמודיו הרבים והנחמדים למראה. הארמון הזה דמה להיכל הקטון העומד על האי “פילה” במצרים העליונה מעבר לאֶשֶׁד המים הראשון. שדרות עצי תמרים ואהלים הבדילו בין היאור נילוס והקיר התלול אשר עליו נבנה הארמון. מראש הארמון נשקף בכל הדרו היאור, הדומה במקום הזה ללשון־ים אשר הערבים יכנוהו בשם לשון ים מצרים או בהר, אשר בשמו נקראו המאמילוקים הבהריתים, העמים היושבים על גדותיו; יען כי במקום הזה בנו את היכליהם ויטעו את כרמיהם וגני חמדתם. המקום השמם והבודד הזה היה מקום חזון וענג. רק פתח אחד היה פתוח מהארמון אל יצוע הדשא.

מרחוק נראה הארמון הלבן הזה כזר פרחים מפרחי ההוד אשר מסביב לו, ומראי־המים נשקף לעיני הרואה כשנַים, איש ממעל לאחיו, עד כי לא יכלו להבדיל ביניהם ולדעת: אם הבנין אשר ממעל או צלמו אשר במים – הוא הארמון הנכון.

במעון הנחמד הזה אווּ אחמד ולילה לשבת ולהתענג על נֹעם הערב וחמדת הליל אשר מסביב לשפת היאור נילוס. הערבים יקראו לַשירה “קסם”; אך מה קטן ודל ערך הקסם הזה מול קסם האהבה! אחמד ידע לאחדם יחד ולחברם ולהמתיק בהם את כלולתו עם לילה. באישון ליל אֹפל הבהילו נשי הנוביות את אהובתו אליו בין עמודי השיש, אשר מתחת להשקמים הפורשים צלם עליהם. בעת הזאת שרה אשה מצרית, השוכבת על שפת הבאר, את שירי המשורר המהולל “יְדִיד” בקול נעים המשמח לב והמעורר את הרוח:

מְעֻטָפָה בִצְעִיפָהּ בְאִישׁוֹן הַלַּיִל, תִּצְעַד בְּגֵאָה וְגָאוֹן בְּעֹז וָחַיִל. אִם לְתַלְתַּלֵי שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת תִּדְמֶה אֲפֵלָתָהּ, – לְבֶן מִצְחָהּ יַזְהִיר דַּרְכָּהּ בְּאוֹר הַשָּׁמַיִם וְיָאֵר אֶת מְסִלָּתָהּ. בְּגַן הַפְּרָחִים כִּי תַעֲבֹר בְּחֶשְׁכַּת הַלַּיִל, לְאוֹר עֵינֵיהָ הַמְזָרוֹת אֵשׁ פְּלָדוֹת בָחַיִל, – הַפְּרָחִים הָרְטוּבִים בִּרְסִיסֵי טָל, כְּמִפְּנֵי קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ יָרִימוּ רֹאשָׁם אֶל עָל.

ובהסתרה מתחת לכפת הארמון, ורק המית הנחל הפריעה את הדומיה, נשמעה שירת המשוררת הסורית מבין סבכי התמרים העבותים:

"מִנִּשְׁמַת אֲהוּבָתִי אָנִיף אֶת בְּשָׂמִי, יֹאמַר הַמּוֹר. מִלֵּיל הָעֹנֶג כּוֹס יַיִן חָמֶר מְלֵא מָסָךְ טַעֲמוּ. לא בַקֶּבֵר הָעֵנָג וְהָאַהֲבָה, וְלֹא בַמָּוֶת הַתַּעֲנוּג וְהַחֶדְוָה. אֶהֱבוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְהִתְעַנְּגוּ עַל רוֹב נַחַת וְשַׁלְוָה לָעַד!…

ודומיה עמוקה לקחה את מקומה, דומיה הלוקחת לב והמעוררת את הרוח, דומית שירה נעימה, שירת המלאכים וסוד שיח שרפי קדש, דומית הנפש המתרוממת ממעל לתהום הנורא אשר אין חקר לו, תהום הנשיה המשכח הראשונות והמעלים העתידות. את הדומיה הזאת הפריעה רק לחישת נשיקת השפתים, הנשמעת מעת לעת מסתר חביון אפדנס, המתוח ממעל הנאהבים והנעימים – אחמד ולֵילה.

פעם אחת בלילה אחרו אחמד ולילה לשחות באניתם על פני גלי היאור נילוס, זמן רב יותר ממשפטם תמיד, ויתענגו על רוב נחת. קרני השמש הבאה, הנשקפת על פני מימי היאור הטהורים כבדולח וחשכת הלילה הבאה אחרי כן, העציבו את רוח לילה, אך אחמד שבע רצון ויהי מאֻשר, ויקרא אל לילה בעליצות נפש: מחמד הנביא הגדול אהב את חדיג’ה הנעימה ואת אישא היפה ביחד. חדיג’ה היתה הראשונה אשר אותה אהב אהבת נפש, אישא היתה האחרונה אשר חמדת לבו היתה לה למנה אחת אפים. אַת לי חדיג’ה האהובה ואישא היפה ביחד, לך חמדת לבבי ואהבת נפשי.

– לא אקנא בגורל אישא, אשר ראתה במות מחמד על ברכיה, – השיבה לילה: אך בגורל חדיג’ה, אשר מתה בעודו בחיים. מי יתן ואגוע טרם יתם אשרי עלי אדמות.

הם שבו אל אפדנס, מעון ענג נפשם וסכת שלומם ושלותם. לילה הסכינה תמיד להשתרע על מטה כבודה באפל ואחמד הסכין לשבת לרגליה. נכחם על הכותל תלה את התמונה אשר תארה את הנשיא הפרסי, בחטפו את האשה מזרועות בעלה, ואשר העירה פעם את קנאתו ואת אהבתו. במחשבתו צירה התמונה את פני נורידדין אחיו, אשר אם כי לא היה עוד בארץ החיים, העיר עוד חמתו עליו ויצית אש קנאתו. הלא הוא לקח ממנו את אוצרו הנחמד, את לילה, ובמשך ששה חדשים התעמר בה ויענה! לא השולטן ולא אהובתו לא העלו עד העת הזאת את שם המת על לשונם ולא הרהיבו בנפשם עוז לדבר בו. אך לפעמים הביט אחמד בעין בוז ומשטמה על פני הנשיא העריץ אשר תארה התמונה על היריעה היקרה. בלילה הזה, בראותו אותה לאור הלבנה, העיף עליו מבט נצחון, לאמר: נצחתיך! נפש לילה ובשרה לי הם לנצח. הנך מת ונשכח מלב – ואני חי ואהוב!

לנוכח לילה, בקרן אפל אשר באהל, עמדה מַראת־נחשת עגולה; לילה אהבה להביט בה ולהתענג על תֹּאַר פניה, ובעינים בולטות וחודרות עמדה לפעמים שעות אחדות לפניו ותבט מבלי הרף, ובנפשה חשבה לראות בו את ראשי ההרים בארץ מולדתה, ותמונות זרות ומשֻׁנות עברו כצל לנגד עיניה, אשר חמדה אליהן ותרהבנה את נפשה ורוחה.

בלילה הזה הסבה את ראשה ממנו ותחש בנפשה כי עיפה ויגעה היא. אחמד דבר על אדות מלחמותיו, אשר בדעתו להלָּחם את אויביו ולכבוש ארצות רחוקות עד הרי קוקַז ולהוליכנה אל ארץ מולדתה, ולהראות את גדלה ותפארתה לעיני בני עמה.

לילה לא השיבה על הדברים האלה דבר. מראה פניה העציב את לב אחמד, ורוח יגון נורא קִנן בלבו אשר לא ידע שחרו, ומבלי דעת את נפשו מדוע ולמה, שאל אותה פתאם לאמר:

– מדוע אהבת את נורידדין?

זאת היתה הפעם הראשונה, אשר זכר את שמו לפניה. ותתחלחל לילה, אך מבטה הנחמד והנעים המציץ מן עיניה הגדולות הרגיע את רוח אחמד וישיב אליו רוחו השוקט.

במבט הזה קרא אחמד את הדברים האלה: “לא לנורידדין האיר שחר אהבתי – כי אם לך!”

אך פתאם שֻׁנו פני לילה, ובעינים מפיצות אימה ופחד הביטה אל התמונה אשר על היריעה, עד אשר דמתה לילה למפלֶצת איומה אשר הלכה אימים על אחמד, וכל עצמותיה רעדו ממגור.

אחמד הסב את ראש מעליה. קרני הירח האירו את אבני השיש אשר על הרצפה לפני הפתח הפתוח. בכל החדר היה חשך אפלה, אך ממעל להתמונה אשר על היריעה נראתה דמות כמראה החשמל עוברת על פניה, מעוטפת שחורים ומרחפת באויר. ותעבר התמונה ותעמד בקרן אפלה אשר בקצה האהל, ומשם שבה ותעלם לא הרחק מהמראה המלֻטשה. אחמד עצם את עיניו מפחד פתאם וינס להבליג על יגון לבו. בפקחו את עיניו נבהל ונדהם וזֵעה קרה כסתה את כל בשרו. ממעל לראשו ראה את ראש נורידדין מרחף, וזרם דם שוטף ממנו והיה לנחל, עד צואר יחצה. הוא הראש אשר ראה ביד המרצח, אך לא ראש אחיו המת. עיניו הבריקו כלפידים בחוריהן ולשונו כלשון אש אוכלת שלוחה למולו ופיו קורא באזניו בקול רם: “לא מת אנכי כי אם חי חי, ותמיד אלך כצל על יד ימינך ועד שאול ארדפך!”. הקול הזה חדר אל מעמקי לב אחמד, וראש נורידדין נעלם ויסָּתר בחשכת הליל טרם עוד סרה מבוכת אחמד, אשר נבהל למראה ויהי נבוך.

אחמד הביט אל לֵילה, וירא והנה היא שוכבת כמתעלפת באין אונים וראשה טמון בין הכרים והכסתות וחבוש במטפחתה. זמן רב לא יכל להוציאה ממבוכתה. לאחרונה התעוררה ותקרא בקול חודר כליות ולב: הה! הוא בא! אמלל! מדוע קראת אותו בשמו, ועתה אנה אנחנו באים? – ותתעלף עוד הפעם ותהי כבול עץ.

אחמד שמע מפי חוזה בכוכבים מביצאנץ, כי הרוחות יגורו מפני כלי־משחית חד; הברזל יסבב עצב נורא למיתרי לבם ומפניו יחילו כמפני מלך הבלהות. ויחטף אחמד חרב חדה להכות בה את המראה, אם יוסיף להרָאות לפניו עוד, אך המראה לא שב – ומנוחת אחמד נגזלה ממנו.

מהעת הזאת לא הרהיבו אחמד ולילה לבא אל האהל הזה. חרדים ושוממים ישבו בהרמונם, או תחת צל העצים העבתים, ויבקשו לגרש עצב מעל פניהם; אך משא כבד הכביד על לבם ויעיקנו. כמסכה עבה היתה נסוכה על כל הדברים אשר מסביב להם, ולהבל ולריק בקשו לקרענה – והיא שתה מעטה אפל על עיניהם וילכו בחשך…

פעמים רבות שאל אחמד את לילה, בראותו אותה והיא נוגה ועצובת רוח, לאמר: הראית את פניו עוד? היא הניעה בראשה, אך עיניה טחו כבראשונה ולא ראתה נכוחה. רוח קרה נשבה על שפתותיהם ועל מצחם בהפגשם יחד בדמִי חשכת הליל ובחפצם לחבק ולנשק איש את אחיו, ואצבעותיהם קפאו מקור ודמם נהפך למים קרים כשלג. פעם שמעו עקבות איש ההולך באהל הבודד, ופעם קול המולה כמַשַּׁק עלים נובלים הנדפים מפני רוח. הה, באה שמש תפארה, אספה נגהה! הירח היקר לא עוד יהל, לא יגיה אורו להם בחשכת הליל; ספה, תמה נעימת־הליל, כחלום יעוף גָּזה מנוחת נפשם! אילת השחר אשר האירה להם בחשך ותוליכם בעד ענן וערפל לעולם שכֻּלו טוב, עולם ההוד והתפארה, הנֹּעם והאֹשר – כבתה. עיני לילה הבהירות, המפיצות אורה והמרהיבות נפש, אבדו אורן ואין נֹגה להן!

ויהי היום ויפגשו שניהם מתחת הברוש אשר בגן, לא הרחק ממזרק־המים, ויחבקו איש את אחיו. הם החזיקו איש בכתפי רעהו ויביטו איש בעיני רעהו, כמו חפצו למצא את מנוחתם הנעדרה מהם איש במבט רעהו, ולמצא מעין ישועתם ומקור אשרם איש בנפש אחיו המבטת מבין חרכי עינם.

אז ראה אחמד במעמקי עיניה השחורות – קרן אור הנוצץ כשביב אש, קרן אור דק המאיר לו, וזרם גיל הציפו; אך פתאם והנה יד חזקה אוחזת בו, יד ברזל החזיקה בערפו ותטלטלנו טלטלה גבר. באימה, פחד ותמהון פנה לאחוריו בלב בטוח כי נורידדין עומד מאחריו… וברומח אשר בידו גמר אמר לבַתֵּק אותו, את אויבו!… אך אין איש ואין חזון, כי אם רעידת הגלים באויר, בחום היום, מתחת לכפת התמרים.

מהעת הזאת סרה רוח אחמד מעליו ורוח רעה בעתתו. הוא חש בנפשו כי עפעפי שחר לא יבקעו עוד להאיר לו. הה! מי יתן וימצאהו, ללחם אליו ויוכל לו! אך הוא מסביב לו ועינו לא תשורנו; בכל עת ובכל מקום יהלך כצל אחריו והוא לא יראנו.

החרדה אָרבה לכל תנועות הנאהבים, הפחד הלך בעקבותם ויקף עליהם והמורא שׂם מעצור למבט עיניהם. החיים היו להם לאבן מעמסה המעיקה עליהם בכל עת ובכל שעה. וכאשר גדלה אהבתם איש לאחיו, כן רבו צורי המכשול ואבני הנגף העומדים לשטן להם על דרכם וכן גדלה מצוקת לבם. לילה היתה עצובת רוח, נדכה ושחוחה ותתהלך כצל באין אונים, ומרגע לרגע עזבוה כחותיה. אחרי בקשם לשוא ימים רבים גהה למחץ לבם ומזור למכתם, התמלטו פעם אחת המלים האלה מפי לילה, בדברה בשפל קול ובהורידה לארץ את עיניה:

– שמע נא, אחמד! אחיך נורידדין נקבר בבור, אשר במבצר מירפיד, כאחד מבני דלת העם ולא ספדו עליו: הוי אדון והוי הודו! אנא, אחמד, צוה ויבנו שם בית מסגד כאשר נאוה לנסיך כמוהו, והקם מצבה על קבורתו ולֵך בקש ממנו סליחה. מי יודע, אולי תשוב לנו גם מנוחתנו. –

– כנים דבריך, אתך הצדק; עוד אחשב על אדות הדבר הזה, – ענה אחמד בעמדו אצל לילה ובהביטו עליה במבט מלא כעס ופחד גם יחד. – וישח את ראשו ויצלל בהמון שרעפיו, ויבקש לו מפלט ממצוקת לבו בעמקי מחשבותיו, ויצא בחפזה.

ז.

דברי לילה היו לו לחרדת נפש ויוסיפו אש על המדורה, אשר בערה בלבו – ויהיו לתפתה בוער.

העוד תוסיף לאהב את נורידדין? – דבר אל נפשו. – הה, מחשבה נוראה ונתעבה! בצפרני הפרס החדות נקרה המחשבה האיומה הזאת את מוחו. – כן, כן – קרא, היא אהבַתו! הלא בו בחרה בראשונה! ועתה תוסיף עוד לאהבו. היא הזכירה את הצל הנתעב הזה, את מלך הבלהות, שד השחת, את המפלצת, אשר תשים מחנק לצוארינו! הה, פחד ובלהות!

לשוא חכתה לילה לבא אחמד אליה. בלילה הראשון לצאתו, בראותה כי בושש הוא לבוא, חשבה כי אבני הארמון חושבות לנפל עליה לסקלנה ולשים קץ לכל תלאותיה. ביום המחרת אמרה לנפשה, כי מת ביגונו, וכמעט שהשתגעה מתוגה ומלחץ לבבה. אך ביום השלישי שלח אחמד להגיד לה כי חולה הוא. הה! הוא אוהב אשה אחרת! – קראה אל לבה. – מה אמולה לבתי, כי לא ראיתי כזאת בראשונה ולא הבינותי כי כן יהי.

דומית קבר שררה בלבה, ואז גמרה אֹמר מה לה לעשות. היא נפלה אל המטה מבלי נוע ותתעב כל אֹכל. שתי הנשים, אשר עמדו עליה, בכו ותתחננה אליה והיא לא שׂמה לב לתחנוניהן. היונה הלבָנה, אשר הביאה לה את הבשורה הטובה, בשורת האהבה המאֻשרת, ואשר לילה האכילתה מני אז זרעוני דגן כתותים הדק היטב ותשמור אותה כבבת עינה, ותהי לה לרֵעה המַלֶות אותה בכל דרכיה, באה מבעד החלון אל החדר, ובראותה את גבִרתה שוכבת כבול עץ, שבה אליה ולא עזבתה עוד. לילה שמה עליה כפה ותחבקנה ותסלסלנה, בראותה כי מבלעדיה אין לה עוד נחם אחר לנחמה ביגונה ולחמול עליה בצרתה.

אחמד יצא לצוד ציד והוא רוכב על סוס קל. הפחד והיאוש הנורא, אשר שרר בלבו, הרגיזו את רוחו ויעציבוהו. ביום הששי עזב את מחנהו וירכב על סוסו העיף הרחק מן המחנה ההולך ברגליו על שפת היאור, בין שדרות העצים ושדות־חמד העטופים בר. והנה אימה חשכה נפלה עליו ותבעת את רוחו, עד אשר מאס בחיים ויחפץ לקפץ אל היאור. אך פתאם הגיה עליו קרן אור, וזיק תקוה חדשה הפיח בו ויאמצהו. מאין ימצא לו עזר – לא ידעה נפשו, אך בלבו חש כי ישועתו קרובה לבוא.

– משגע אנכי ממראה עיני! – קרא לנפשו. – מה מני יהלך אם אהבה את נורידדין? עתה תאהבני, מבשרי אחזה זאת. חי חי אני, והוא עם שוכני קבר ימָּנה, ומה יוכל עשה? – ובדברו את הדברים האלה דפק את סוסו וישב אל ארמונו אשר באלקאהירא.

בבואו אל ארמונו נבהלו סריסיו מפניו וינוסו על נפשם כמפני מלך בלהות. והמראה אשר ראה שם הָלם ראשו כחלום פעם ויכריענו תחתיו. לילה לבנה כשלג וקרה כאבן שיש, שכבה על מטתה. משני צדיה שכבו הנשים הנוביות, ופניהם חבושים בארץ, מיללות בקול קורע לב. היונה שכבה וכנפיה פרושות על לב לילה מבלי הניע והניד כנף. היונה מתה תחת יד לילה האוחזת בה במאמצי כח בידה הקרה, וראשה על לב לילה המתה.

וישב אחמד ממולה ויבט על עיניה הפקוחות עוד כמו מחכות הנה לשובו, אשר לא העיז עוד לסגרן, ויכמרו נחומיו עליה וזרם דמעות התפרץ מעיניו. זמן רב נשאר על מקומו כפסל שיש ואך לפנות ערב שבה אליו מנוחתו מעט, ויצו לחנט את המלכה ולהביא אליו את סוסו.

תהום נורא פתח לועו לרגליו ויפער פיו לבלעהו, ובלבו בא היאוש ויאכלנו כעש. מי יתן וימצא את לילה אהובת נפשו ויבקש ממנה סליחה על הליכותיו עמה בקרי ועל רֹע מעלליו. אבל אללאה, היושב מרום והמשפיל לראות, יוכל להשיב אליו מנוחת עולמים, בהביאו אותו בצל כנפיו להתלונן בצלו.

לבוש בגדי הבֶּדוים רכב אחמד גלמוד במדבר דרך הרי מוקאטיום, ואין איש אתו.

ענן וערפל כסו ארץ וחשכת הליל פרושׂה על המדבר הנורא. פֹּה ושם נראו מצבות קברים אשר הוקמו על פני ערבות החול. מעת לעת נגפה רגל הסוס על אבני הקברים ויחשב לנפל. אחמד לא שם לבו לכל הדברים האלה, והעולם כֻּלו נצב לפניו כשדה הקברים המלא אבני זכרון לאין מספר ומצבות רבות ועצומות אין חקר למספרן.

נכספה נפשו לבֹא היום הגדול, יום המשפט על כל יצורי עולם, היום הגדול והנורא, אשר בו יקום דבר הנביא: “בני האדם יפזרו לכל רוח כנמלים, וההרים ימושו מתחתם ויעופו כפתותי שלג”. וילך אחמד מבלי הרף ויבקש את פני אללאה, כי ישלח לו את המות, מיתה שלמה ונצחת, אשר לא יקיץ עוד לראות אור העולם הזה, מות אשר ישימהו לאבק דק כאפר לעוף בצל אבק לֵילה המרחף ברוח והשוכן בשמי עולמים. מעת לעת חש בנפשו כי מלאך המות יפרש עליו כנפיו, ויהי בעיניו כמלאך הגואל אותו מכל צרותיו והמביאו לחסות בצל לילה. אך לא לרשעים מיתה נעימה כזאת, לאל עליהם רחמי אללאה הנהדר בקדש והמרחם. נע ונד הלך אחמד זמן רב ולא מצא מרגע לנפשו. קודר בלחץ יגונו, נדכה ושחוח תעה במדבר ובישימון דרך, רעב גם צמא ונפשו בו התעטפה. ויצעק אל אללאה ממצוקת לבו ויכר עַותתו וזדון לבו ומשובתו הנוראה, עד אשר חמל אללאה עליו וירחמהו.

בעלותו על גבעה גבוהה ראה לפניו קבר חצוב בסלע בין שדרות עצי השקמים הפורשים עליו צלם. הירח שלח קרנו ויאר את האבן הלבָנה ויגיה את חשכת הליל אשר מסביב לו. וירא והנה הוא הקבר אשר ראה במראה אז: מדבר גדול רחב ידים משתרע לרגליו, ועל ראש גבעת החול נצבת מצבת קבר וצל שקמה עבתה פרוש עליה. ברצי כסף תשלח הלבנה קויה ותגיה את הקבר הלבן ואת העץ האפל. המראה הזה עמד כמו חי לפניו ויחרידנו. בחזיון לבו ראה את לילה שוכבת בזרועות נורידדין ומבטת עליו בעין חמלה. כחץ מקשת ירד מעל הסוס ויפל לארץ כהלוּם רעם. עיניו חשכו בארובותיהן וחושיו אבדו בו. אך מעמק החשכה האיר אליו מבט לילה כשחר, – מראה אדם לבן שפך עליו גנחו ויער את רוחו. בחזיון לבו ראה את זרועות לילה הפתוחות אליו לחבקו, ונשיקות שפתיה החמות צלצלו באזניו להשיב נפשו ולהחיותו ולרפאות מחץ לבבו. בהקיצו מתרדמתו ראה כי הוא שוכב משתרע על הארץ. סוסו הריח בו ויוציא קול נחרו אימה במדבר השמם. הירח כֻּסה בעבים ויאסף נגהו, אך השקמה נשארה על עמדה ותשלח פארותיה על הקבר האיום. אללאה ראה בעניו.

המבט הזה היה לו כקשר אמיץ המקשרו אל החיים והמאַגד את העבר, ההוה והעתיד יחדו, והשׂם עליהם חותם אל עליון לאות כי סר עונו וחטאתו תכֻפר; בַּמבט הזה חזה נשמת לילה הקוראת אליו ממרומי שמים לאמר: סלחתי! סלחתי! גם צל נורידדין סר מעליו ולא הבעית את רוחו עוד, ותהי לו הרוחה.

השולטן אחמד צוה לבנות בית מסגד רם ונשא בערבות המבצר מירפיד. ולא הרחק מאלקאהירא בנה בית תפלה גדול למראה ויפארהו בהוד ותפארת, ויצו לקברו שם אחרי מותו, יען כי במקום הזה קֻברה גם לֵילה המלכה. ממעל לגג הקים עֲרֵבה, ועל השומר צוה לשום בה בכל יום ויום איפת שעורים ודגן לזכרון יונת לילה הלבנה.

שנים רבות ראו הבדוים והסורים, הבאים ממֶּכּה להתפלל במסגד אחמד, בעת הצהרים, עת התפלה, שפעת יונים הבאות אל הקבר להנָּפש עליו ולבקש להם טרפן מתחת לכפה, אשר על בית המסגד, הבנוי לא הרחק מקבר אחמד ולילה.

“הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!”