רקע
ביירנסטרנה ביירנסון
אבק
ביירנסטרנה ביירנסון
תרגום: אלמוני/ת (מנורווגית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: נורווגית

 

I


הדרך מן העיר אל סקוגסטד, אשר שם האחוזה הגדולה של משפחת אטלונג, המלאה בתי חרשת לארך הנהר, היתה עולה בפעם אחרת שתי שעות ומחצה, ואולם כעת, בנסעי בעגלת חורף, לא ארכה כי אם שעה ומחצה. הדרך סלולה. ובנסעי מן העיר היה לימיני המפרץ ולשמאלי שדות זרע, מעונות קיץ וחצרות עטופי נטעים כלם ושדרות אילן לפניהם.

מכאן ואילך נראו הגבעות כהרים, שפגעו זה בזה ויהיו להר אחד, והבנינים נתמעטו. לאחרונה לא נראה עוד זולתי יער; יער עצי סיכים מני ראשי ההרים עד המפרץ למטה. הלא הוא יער סקוגסטד, אשר מעציו יעשו בבתי החרשת, אשר על שפת הנהר, כלים מכלים שונים.

שמח שמחתי על הנסיעה הזאת. זה לא כבר נפל שלג ויכס את האילנות. אף עקבות רוח קל אין ביער. זולתי טל קל שירד, והכביד על העלים, שרבצו תחת שלג הבוקר.

בנוף הלבן ואויר השלג הכבד היה מראה המפרץ שחור. אל עבר השני, לא רב הדרך, התנשאו תועפות הרים, שהלבינו מן האויר.

אך באתי אל היער, והוא צוד צדני. הארנים היו מכוסים שלג רב. אך פה ושם כמו ננער מעליהם השלג, וברק ירקרק־כהה היה מבצבץ ועולה ושורה בתוך הלבן הרב הזה.

וביער אילנות נושנים וכהים, ואולם ישנם גם רעננים ובהירים. וכלם כעדת ענקים מזוינים נצבים לתפארת היער והדרו. האילנות אשר בטורים הראשונים אין קומתם יפה כשל חבריהם, כי נפסדו במשך גידולם משן בהמות ואדם, ואולי חלה בהם גם הסערה ויהיו לה לברות כפעם בפעם; וכה היו שסועים ומבוקעים, עד כי יכול השלג לשחק בהם ככל אשר יטהו הרוח. ענפיהם אשר מתחת כה נשתפלו ויגיעו לארץ, עד כי היה האילן כעין ערמה לבנה; ויש אשר נשתנו ויהיו כגמדים, אשר רק חלק גופם העליון עליהם, או כיצירי בלהות, אשר שמו שק לבן על ראשם, או כתנת, וטרם נכנסו לתוכה לגמרי.

ועל יד הבריות המסובלות הללו עמדו פה ושם גם אלוני טרף ועליהם רחף השלג כעין חזון. אילן בודד ונשא, שעמד אל מול פני הרקיע, היו שולי ענפיו הלבנים הולכים כה הלוך ודק, עד כי לא נכר עוד בהם כל ממש ויהיו כעין האויר כמעט. ומאחורי האילנות האלה עמדו שיחים צעירים זה על יד זה בתוך דיוטאות השלג, כפירמידאות על יד פירמידאות. למטה על שפת הנהר צץ ופרח קוץ ודרדר, ועל כל קוץ רבץ שלג, והקוצים כאלו מלאו דובדבניות לבנות.

בבואי אל החצר, שכחתי את כל אשר ראיתי קודם. החצר כמעט הגיעה עד היאור, ועל כל הככר הרחב שמן החצר עד היאור עלו במרוצת השנים אילני טרף ויכסוהו. ויער העלים אשר צץ ועלה בשנה הזאת הגיע עד יער האשיחים האיתנים והעתיקים אשר בחצר. ויהי יער העלים הקליל והשפל הזה לעומת היער החסון יפה עד מאד.

עיני שעשעה ותחפש את הדמות ואת הצורה, או צפה צפיתי על המון ענפים רבים שעמדו בקומה אחת, או בקשתי לי ענף בודד על עץ ואבדקהו עד גזעו הראשון. אחרי כן עברתי מן הצורה ואפן אל הגונים ואל שלל הצבעים.

פניתי עורף לבן לויתי המפרץ, ואעש את דרכי הלאה אל החצר פנימה. בקצה החצר יש גן ולאורך הגן סלולה מסלה. לפנים היה אף פה יער. ובמסלה יעברו בתוכו; אולם מן היער לא שרדו, כי אם טור אילנות אחד או שנים אל כל עבר ויהיו לשדרה. אילנות גדולים ונושנים פנו מקום לצעירים, והאילנות הצעירים כה קרבו זה לזה, עד כי לא יכלה עיני לחדור ביניהם, כי אם בדי עמל וקושי. אכן אגדת השלג לפני; ענקים שוקעים ומכוסים לבנים, וצעירים חסנים יעמודו, ככת־ליצנים, סרי טעם.


 

II


יד הטבע בנו. חזון הבאות תראנו הבריאה. אל מה ירמז אפוא הלבן והרך שנגד עיני?

האשה אשר אראה בזה בתלתליה הבלונדינים לא היתה עכשיו לבושת לבנים, כאשר ראיתיה באחרונה. בימות נסיעת כלולותיה, לפני תשע שנים בערך, היינו יחדו בדרזדן. כל יום לבשה פאר, כי רוח היתה באישה הצעיר והעליז ותעש כאות נפשו; בעיקר לבשה תכלת, ואולם בכלי לבן לא יצאה אף פעם אחת; צבע הלבן לא הולם אותה.

זכר זכרתי את שניהם כאשר נגנו על הפסנתר. את האיש זכרתי בישבו על הכסא באשר הוא המלוה, והיא עומדת עליו ידה על כתפו; היא היתה בת כהן, והם באו מחצר הכמריה ומשמחת החתונה. מני אז שמוע שמעתי על אודותם מעת לעת בחצר הכמריה, ופעם בפעם נתבקשתי לסור אליהם בבואי אל הסביבה הזאת. הפעם עשיתי את דרכי אליהם.

הבנין הראשי – שמעתי אומרים – הוא אחד בניני העץ היותר גדולים אשר בנורבגיה. מראה הבנין כמראה האפר וארוך הוא יותר מדי. מעולם לא הסתפק בן אטלונג במה שהיה לפניו, וכה נתוסף בכל דור ודור יציע על הבית ואת הקודם שכללו, כדי שיהא מתאים לחדש. שמעתי אומרים, כי כן הוא גם בבית פנימה, כי נתוספו שם מסדרונים ארוכים למען יחברו את חלקי הבית השונים, גם את מספר חדרי הבית שמעתי ושכחתי.

היציע האחרון נבנה על ידי בעל הבית הנֹכחי בתבנית גותי מודרני.

מעבר לבנין הראשי יעמדו שאר בתי החצר כעין חצי ירח. בין החצר ובין הבנין הראשי עברתי, כדי לשאול את פי שַמָש הדואר על הכניסה. בחצר לא ראיתי שום בריה ואף כלב לא פגשתי. המתנתי קצת, אך לשוא. אחרי כן נכנסתי בעד הדלת אל המסדרון, שם פשטתי את מעילי ואבוא אל פרוזדור גדול ומלא אור. אף פה לא ראיתי איש; אולם שמוע שמעתי המית ילדים וקול אשה אחת, או המית שתי נשים וקול ילד אחד, ואת הפזמון אשר שרו ידעתי, כי התהלך אז בארץ. הלא הוא קינת ילדה אחת, שהיא כאבן נגף באשר היא שם, אך לא לפני האל הטוב השוכן שחקים, שיחביא בצל חסדו ילדי עוני. מוזר היה כמעט צליל קינה זאת בחדר המלא חיים ואורה, אשר קירותיו מלאו כלי זיין וציד, קרני צבי, עורות שועל וכדומה, הסדורים בטוב טעם ודעת.

דפקתי בדלת ואבוא אל אחד המעונות היותר נאים אשר ראיתי מעודי בכפרים. כה מואר היה המעון, כה גדול, כה נחמד וצופה על פני המפרץ. ותמונת עץ מעשי ידי חרש כתרו את הקירות וכלים מכלים שונים עמדו בטוב טעם על שטיחי בריסל

ידעתי זמר נוצרי מן המעולים, ואולם הפזמון הזה עשה עלי רושם, כאלו מתחת החדר המודרני הזה במעבה האדמה יש בית תפלה שריד ימי הבינים ונזירות סגורות שם תעסקנה בתכסיסי קבורה על יד מנורות עשנות, ועשן המנורות וצליל המנגינה בד בבד יעלו ויתגנבו אל תוך המראות הבהירות אל בין מעשי אמנות חביבה של המאה התשע עשרה.

אשה ושני ילדים מזמרים; הבכור כבן שבע והצעיר צעיר ממנו בשנה אחת. האשה שמה פניה אל מול הדלת ובבואי נשתתקה; פני הילדים מופנים אל החלון ולא אליה; הם שקועים כלם בתוך עצמם, על כן שרו עוד כמעט קט גם אחרי אשר חדלה האשה שירתה.

ושני הילדים האלה – האחד דומה לאביו והשני לאמו. ואולם עיניהם כעיני האם הגדולות. פני הבכור ארוכות ומצחו גבוה, שערות ראשו אדמדמות ובהרות אדמוניות בפניו, בידיו ככל אשר לאביהו. ודמות הצעיר כדמות אמו, כפוף כמעט, כי ראשו לא ישר על כתפיו. על כן ראשו כפוף לאחוריו כמעט, ופיו פעור למחצה, – ועיניו הגדולות והתוהות ושערות ראשו הבהירות והמסולסלות על פני מצחו הבולט – הכל כדמות אמו. הבכור בעל קומה הוא וצנום ודרך הליכתו כעין זו של אביו: אטית ברגלים קטנות וכבדות. כל זה הכרתי בין רגע כאשר הלכו הילדים אל שלחן הספה בעזוב אותם האשה. והאשה נגשה אלי, מבלי דעת אם מכירה היא אותי או לא. וכאשר שמעה את שמי, אמרה, כי אמנם לא ראתני פנים אל פנים, אך בתמונתי אשר בספר התמונות מימי נסיעת חתונת אדוניה נודעתי לה. ותספר כי אטלונג עודנו בבתי החרושת ואל ארוחות הצהרים בוא יבוא הביתה. זאת אומרת, בעוד שעה, והגברת היא באחד המעונות אשר בדרך; שם שוכב איש זקן אשר קרבו רגעיו למות.

היא ספרה זאת בקול צליל יפה, אף כי רפה כמעט, ועיניה כמו בחנוני. היא שמעה כבר על אדותי. מעולם לא עלה על דעתי כי ראה אראה פעם את אחת המַדוֹנוֹת, מעשי ידי קרלו דולצי, עוזבת את מסגרתה, למען עמוד במעון מודרני ולדבר עמדי פה אל פה, על כן בחנו עיני אותה עוד יותר. ראשה נטוי לצדדין, הפרופיל ומה גם עיניה ושערותיה, וכן מטפחת ראשה, אשר מתכלת ירוקה, הוסיפה לפניה החורות מעין גון כזה – כלה מעין מעשי ידי קרלו דולצי!

האשה יצאה חרש ואשאר אני עם הילדים בחדר. שם הבכור אנטון, והוא ידע לזחול על ידיו, זאת אומרת, כי ידע כמעט, ושם הצעיר סטורם, והוא אשר הגיד לי זאת ועוד הוסיף לספר עליו נפלאות כאלה. ואולם לא כן הבכור כי בגנות אחיהו יספר, כי הוא עושה מעשה ילד קטנטן, ועל זאת הכהו אביו היום, כי הגידה לו סטינה – סטינה שם האשה אשר הלכה זה כמעט.

אחרי כן נצב האחד לימיני והשני לשמאלי ויספרו לי מכל אשר הגה רוחם אז. שניהם דברו כאחד, ואולם הבכור היה ראש המדברים, ואחיו הוסיף לאמר: שם מתחת באחד המעונות, יושב הנס הקטן, כלומר, יושב היה שם; כי הנס האמתי עלה אל האלהים. הוא היה בא אל החצר לשחק עמהם, ויש אשר גם נתנה להם רשות לבוא שם אל המעונות, ויהי להם הדבר מעין גן עדן. פעם אחת – לפני שני שבועות עם חשכה – שב הנס הביתה בטרם ירד השלג ויעבור את הכרפוף אשר שם נהר הדגים, והנהר חלקלק ושחור, ויבקש הנס לעבור את הנהר, וישט מן המסלה, כי המסלה על שפת הנהר היא. והנה מקבת־בור לרגליו אשר חצבו בנהר ביום לצוד דגים וישכחו לגדור בעדו, וכה ירד הנס הקטן ויפול אל המקבת פנימה. בחצר שמעו את צעקתו; החלבנית שמעה את הצעקה, אפס אך פעם אחת שמעה ולא שתה את לבה לה, כי שם בכרפוף ישחקו הילדים.

כה אבד גם הנס ולא ידע איש את מקומו. אחרי כן חצבו בנהר וימצאוהו שם; אפס אנטון וסטורם לא ראוהו, כי לא הורשה להם לראותו, אולם בשעת קבורתו לא נפקד מקומם בין כל ילדי בית הספר למלאכה. לא קברוהו איפוא בבית התפלה הקטן, אשר שם ישכבו הסב והסבה; הוא נקבר בבית מועד לכל חי. אָה, כה יפה ונפלא אז שרו! מנהל בית הספר אז ישיר בַס, ובראונה הזקן יסלסל את שם הנס; והנס שכב בארון־מתים־לבן, אשר הביאו בפקודת אבא מן העיר, וזֵרים ופרחים כתרוהו. אמא וסטינה קשרו את הזרים ובטרם הלכו ללות את המת נתנו לכל ילד וילד עוגות ועסיס חרובים. והשירה אשר שרו אז, הלא היא השירה אשר שרו הילדים הפעם, כי סטינה שמה אותה בפיהם. הנס כה עני היה, ואולם כעת טוב לו מאד, כי מרומים ישכון לפני אל החסד, ואך את הארון לבד שמו באדמה. ומה שבארון? מובן מאליו, כי אין זה הנס ממש, כי הנס נתחדש הפעם כלו. מלאכים ירדו אליו אל הנהר ובידיהם מכל אשר ילבוש הנס החדש, למען לא יקפא בנהר; שם אינו עוד, כל ילד אשר ימות יעלה אל אלהים עם רבבות אראלים קטנים, אף סביבנו מלאכים ירחפון, אפס לא נוכל לראותם, כי לא יֵרָאוּ. והנס כאחד מהם. המלאכים יראו אותנו, וכה טובים הם לנו, ואולם ביתר שאת יטיבו לילדים, ואת הילדים אשר הם אומללים מאד יבקשו ויקחום אליהם. שבעתים ליופי שם בין המלאכים מאשר פה; ואך למען אמא לא תלך סטינה אליהם, פן תשאר אמא גלמודה. כנפים לכל מלאך. וכעת שוכב אבי הנס הקטן ואף הוא מבקש לעלות אל ה‘. אף כנפים יקבל, ומלאך קטן יהיה וירחף פה או במקום אשר יבחר לו – ועד הכוכבים יגיע. כי לא אך כוכבים המה הכוכבים; כאשר נעלה עליהם, כה גדולים הם כמלוא כל הארץ כלה, והארץ גדולה מאד; גדולה מן ההר היותר גדול. ועל הכוכבים אנשים ועוד דבר אשר אין אתנו פה. הנה היום אחר הצהרים יעלה אבי הנס הקטן השמימה אל ה’ הטוב; כי האלהים הוא בשמים ממעל. מה מאד ישתוקקו לראות בְקַבֵל אבי הנס כנפים, אפס אין את נפש אמם לקחתם לשם. והוא כה יפה הנהו בשכבו כמעט כאחד האראלים. כה אמרה אמא, אך לראותו לא תתן להם.

לצד שמאל פתוח הפתח וארון הספרים יראה, כי שם הספריה. ויהי את נפשי הפעם לדעת את אשר יקרא כעת אבי הילדים האלה – ואם בכלל קרוא יקרא בספרים – הספר הראשון, אשר מצאתי פתוח על שלחן הכתיבה בין מכתבים, חשבונות ודוגמאות של חרשת המעשה, היה ספרו של בעין וסביבו ספרי חבריו הפילוסופים האנגלים. הוצאתי ספר מן הארון ואבין כי קרא קראהו אטלונג עד תֻמו. אכן זהו לפי רוח אטלונג, ככל אשר שמעתי עליו.

צליל פעמונים בחצר. בעלת הבית שבה. העמדתי את הספרים כתקונם ואלה אשר עמדו מתחת נרתעו ממקומם כי בשתי שורות עמדו ואתאו לראות את אלה אשר כסו. וימשך הדבר עד־בוש ואצא מחדר הספרים רק בבוא מרת אטלונג אל פתח הבית.


 

III


מרת אטלונג שמחה לקראתי. הלוכה משֻנֶה, כאלו אינה מותחת את ברכה לעולם. ואולם היא מהרה אלי, שמה את ידי האחת בתוך ידיה ועת רבה כה הביטה בתוך עיני, עד כי מלאו עיניה דמעות. אכן זכר זכרה האשה את נסיעת כלולותיה, ימי חייה היותר יפים; – אבל הדמעות למה הן?

לא, אמללה אינה. עדיין היא כמו שהיתה אז ולולא שמנה, כמעט לא נִכַּר בה אף שנוי קל. אל כל פנים לא תוך כדי רגע. ארשת פניה ממש כמו אז, תמימים ותוהים, ואף שערותיה סדורות תלתלים סביב ראשה הכפוף, ופיה פתוח למחצה, ועדנה ורוך יכתרוהו; ובעיניה עוד תשכון החדוה הנעימה, ואף צליל קולה המעורפל הילדותי כמעט כאשר היה.

“חזות פניה כאלו לא עבר עליה דבר מיום רואי אותה”. היו תחלת דברי. היא שמה עיניה בי בבת צחוק קלילה ונשב על כסאות שעמדו על יד דלת חדר הספריה ונפן ערף לחלונות ונשים עינינו בקיר, אשר שם תמונות שדות מבהיקות.

הגדתי לה את פרשת נסיעתי ותודה לי על בואי; מסרתי לה ברכות הוריה. היא אמרה, כי הגתה היום באביה ונפשה משתוקקת מאד כי יבוא הנה, היא שבה מאיש נוטה למות ויפה מזה עוד לא ראתה. תוך כדי דבור עשתה את הפוזא החביבה לה ותשב כפופה כמעט, ראשה לאחור, ועיניה אל הקיר או בתקרה. ותלחץ באצבעה האחת על שפתה התחתונה כמעט קט, ואולם עד ארגיעה משכה ידה מזה. וכפעם בפעם תרכין את חלק גופה העליון ועיניה כמו נצמדו אחת אל רעותה. וכאשר תשאל מפי דבר או תשמע מענה לשוני, לא תבטנה עיניה אלי, כי אם בבוא דבר פלא וחדלה מן המעמד הלז, ואולם חזר תחזר אליו כרגע.

“היאמין בהשארת הנפש”? שאלה, כאלו על הדבר היותר טבעי בעולם, מבלי הבט בי.

ובאשר נפלאתי מאד על השאלה הזאת, שמתי עיני בה, ואכיר כי דמעה זלגה על לחיה ובתוך עיניה הפקוחות עוד תמצאנה הדמעות.

ואדע כי בשאלה הזאת אך עקוב תעקוב האשה: באמונת בעלה הגתה הפעם. על כן אמרתי הבה ואוציא את העקמומית מלבה ואשאל:

“ומה יאמר אישה על אודות השארת הנפש?”

“הוא לא יאמין בהשארת נפש היחיד, ענתה האשה. אנו חוזרים ונולדים בחברה, במעשינו ובעצם ביוצאי חלצינו; אך די בהשארה זו, לפי דעתו, כשהיא לעצמה”.

והאשה סקרה בי כמקדם ודמעותיה בעיניה; ואולם קולה היה נוח ושלו; מחשבה אי נוחה או תלונה לא היו בדבריה הנכונים, אשר מסרה לי בזה.

לא, היא אינה עוילה חשבתי, ואם יש לה עוד המבט התוהה והתמים, אשר היה לה לפני תשע שנים, אין זה חלילה מחסר מחשבה והכרת החיים.

“התדבר אפוא בזה עם אטלונג?”

“כעת לא אדבר עוד”.

“הלא בדרזדן כתמימי דעים הייתם בשאלה הזאת; הלא יחד נגנתם אז” –

“אז השפיע עליו אבי. גם אשער כי לא ידע אז עוד את הדבר לאשורו. אפס לאט לאט בא אל הדעה הזאת”.

“ראיתי גם ספרים אחדים אשר קרא בהם אל נכון בעת האחרונה”.

“אכן, אלברט נשתנה”.

והאשה ישבה חרש בהשיבה את אמרותיה; ואצבעה האחת נוע תתנועע על פני השפה התחתונה.

“ומי ישים לב לחנוך הבנים?”

הפעם פנתה אלי כמעט. ואחשוב כי לא תען, ואולם באחרונה ענתה:

“אין איש שם אל לב!”

“אין איש שם אל לב?”

“אלברט רוצה כי הכל ישאר לעת עתה כאשר הוא”.

“אבל גבירתי אם גם לא יורו אותם דבר, הלא ספר יספרו להם מה?”

“אכן כל הרוצה יספר, וזאת תעשה סטינה כפעם בפעם”.

“אם כן הכל איפוא באקראי”.

היא הסבה פניה מעלי ותשב כמקודם.

“אך באקראי” ענתה כמעט באדישות.

אז ספרתי לה בקצרה מכל אשר הגידה סטינה באזני הילדים על דבר חיי העולם הבא, אראלים והמוני מעלה ואשאל את פיה לאמר אם ירצה לה זאת.

והיא החזירה את פניה אלי ותאמר:

“כן, ולמה לא?” ועיניה הגדולות הביטו בתֹם לנגדי וכאשר לא עניתי לה כרגע נתאדמה.

“אם ספר יספרו להם דבר, אמרה, הלא אך זה יֵרָצֶה בעיניהם מה שיכול לצוד את דמיון הנֹעַר”.

“הלא אך עכר תעכרו בזה את המציאות, גברתי, את כשרונותיהם אתם קובעים”.

“כלומר, כאלו עושים אותם שוטים?”

“שוטים, לאו דוקא, אבל זה מפריע אותם מלפנות את כשרונותיהם לדבר הראוי”.

“לא אבינה לרעו”.

“כאשר ילמדו את הילדים כי חיי העולם הזה אך כאין וכאפס המה לעומת חיי העולם הבא, יוצא מזה, שהצפוי לעין אינו ולא כלום כנגד הסמוי מן העין, כלומר אדם אינו ולא כלום כנגד מלאך – החיים אינם ולא כלום כנגד המות; לא זה הדרך, כדי להורותם וללמדם איך יביטו על החיים או לאהוב את החיים ולנטוע בהם מרץ החיים, כח העבודה, אהבת המולדת” –

" אמנם כן! – ואולם זאת תהיה עבודתנו להבא".

“להבא, גברתי? כאשר כל האבק כבר ירבץ על הנשמה?”

היא פנתה אלי עורף ומצב גֵוָה שב ויהי כבראשונה, אחרי כן הביטה בתקרה ותשקע במחשבותיה.

“למה משתמש אדוני במלה אבק?”

“תחת השם אבק אני כולל דבר אשר היה לפנים, אלא שנפסד ונתמזמז, ועכשיו הריהו פורח ומטיל עצמו בכל מקום פנוי”.

היא חשבה רגע.

“קראתי בספר על אדות אבק, כי יביא חמר ארסי רקוב… בזה לא יחשוב איפוא?”

בקולה לא היה אף לגלוג קל וגם שמץ עברה וזעם לא ראיתי בה. על כן בנתי לרעה. ואשט מזה ואען:

“הכל תלוי במקום אשר שם יפול האבק, גברתי; לאנשים בריאים יסבב רק עב וערפל, עד כי לא יוכלו עוד ראות נכוחה”.

ואחדול למען תוכל היא להעיר בנוגע לחולים. היא לא דברה ואוסיף לדבר כבראשונה על אודות האיש הבריא:

“מחסר תנועה יטיל עצמו האבק טפחים, טפחים עד כי אך בכבדות תתנהל המכונה”.

וביתר עז פנתה אלי ותשען על מסעד הכסא ותט את פניה אלי:

“מה הביאו לזה? אולי באשר ראה פה אבק?”

הודיתי כי אמנם ראיתי.

ותאמר:

“ובכל זאת לא תעשה סטינה והמשרתות דבר זולת אשר תנקנה מן האבק. אכן גם אנכי לא עשיתי דבר זולתי זאת. אמנם לא אבינה פשר הדבר. בבית אמי לא שמעתי כי ידברו כה הרבה מאשר על האבק. הלך הלכה אמי תמיד אחרי עקבות אבי ומטלית רטובה בידה, ואבי התרעם מאד כי תבלבל את ספריו וניירותיו. ואולם היא אמרה כי אין עוד איש כמוהו, אשר יצבור אבק כה הרבה. ואך יצא אבי מלשכתו ותבוא אחריו במברשת ותשם את פיה בי. כאבא כן אני, אמרה, מביאה אבק ואינה מנערה לנכון. – קצתי מפני האבק. וחתונתי כעדן היתה לפני כי קויתי כי לא יהיה לי עוד עסק עמו וכי אחרים ינערו את האבק תחתי. אולם טעה טעיתי ואומר נואש. לא אצליח עוד. אל נכון אין לי כשרון להפטר ממנו”.

“הלא מוזר אפוא, אמרה כאשר שקעה בכסא, כי גם לאדוני היה האבק ענין לענות בו”.

“אך הלא לא העלבתי אותה חלילה?”

“מה זה עולה על דעתו, אדוני?”

ואחרי כן הוסיפה לאמר בשלות תֹם:

“מי ששהה עם אלברט תשע שנה אותו לא יעליב עוד שום דבר”.

נבוך הייתי מאד. לעזאזל, מה לי ולזה? די כי באתי במשל האבק; אך למה הגדתי כי ראיתי אבק? והלא אך בחדר הספרים אשר לאלברט האבק.

ואחריש ולא הגדתי עוד דבר, ומרת אטלונג ישבה או שכבה כמעט דומם ותקשקש במסעדי הכסא. אחרי כן שמעתי כעין המית מרחקים: “אך הלא אבק הפרפר יפה הוא עד מאד”. ועת רבה ישבה בהזותה, ותאמר חרש: שברירי הקרנים… שברירי הקרנים השונים…? היא לא גמרה את דבריה; היא הקשיבה ותקם: את צעדי אלברט שמעה בפרוזדור.

ואקום.


 

IV


הדלת נפתחה כלה, ואטלונג נכנס החדרה בצעדים קלים ואטיים. בעל הקומה הלז, החסין, לבוש המדים הרחבים, שעקבות בתי החרשת אשר בקר הפעם ניכרו עליהם, הראה בפניו, בתנועותיו ובעמדו את הבטחה ושויון הנפש ירושת דורות רבים.

אך ראה ראה אותי, מצמץ בעיניו האפורות, אשר לא תראנה כמעט מתחת גבותיהן וצַחֶקֶת שכנה על פניו הארוכים. שִניו הנאות נצצו מבין שפתיו המלאות והרטובות בקראו את הקריאה: האתה זה פה! הוא נתן שתי ידי בתוך אגרופיו המוצקות, אחרי כן זנחה אחת מהן את ידי ויחבק את אשתו ויאמר: האם אין זה נחמד, אמליה? מה? הימים אשר בדרזדן – מה?

ובהניח לנו אטלונג וידרוש על דבר נסיעתי, כי ידע כי יש את נפשי ללכת חוצה לארץ. אחרי כן התחיל מדבר במה שהתעסק ביותר. צָעַד ארוכות וקצרות, נטל חפץ בין אצבעותיו, בדקו, העמידו על מקומו ונטל אחר תחתיו. נוטל היה אטלונג חפץ לידו לא כדרך הבריות, היינו: לא בראש האצבעות; אצלו היה החפץ כלו נופל לתוך ידיו עד שנתכסה באצבעותיו. וכן הוא ממש בענין שענה בו: תפסו יותר מן המדה זרקו ופנה לדבר אחר.

מרת אטלונג יצאה וחזרה מיד על מנת להזמין אותנו לסעודה. אז עמד אטלונג לפני הפסנתר ומחברת תוי זמרה חדשים לפניו. מקץ רגעים אחדים התחיל אטלונג מנגן פזמון ארוך, בית אחרי בית נגן. ובגמרו את מנגינתו, הזכירתו אשתו על דבר האכל, וידע אטלונג כי בחדר היא.

“הבה נא אמליה וננסה לנגן את הדואֶט!” והוא התחיל מלוה את נגינתה. היא צחקה אלי, אולם פרשה לפסנתר ותנגן אף היא. קולה הספרני המתוק, המעורפל כמעט, התערב בקול הבַרִיטָן החם אשר לו, ויהי לי, כראות אותם לפני תשע שנים. ובקולות שניהם היה אותו התכן הרב שהחיים נותנים בזמן שהם עשירים בתכנם כשהם לעצמם.

מי שלא השיג תחלה פשר הזווג הזה עליו היה לעמוד אצלם בשעת נגינה. כה מסורים היו שניהם להלך הנפש ותמימי דעים עד כדי לעזוב תבל ומלואו. כילדים אשר ישוטו בסירה כה נעו, נדו ממקומם ולא שעו לאֹכל כי יצטנן ולבני ביתם כי יחכו למו בקצר רוח. יהגה האורח באשר יהגה והבית יהפך כלו, והם לא יחדלו.

אין מרץ והתפתחות חנוכית במנגינתם ואף שכלול עדין לא היה בה. אך מעין טפוף רשלני עז עבר במנגינה. גוָני הקולות הבהירים היו הולכים ומשתפכים כנשיקת רחמים. מלבב!

חרוז אחרי חרוז נגנו ובהשתקע נפשם במנגינתם יותר הלכה ורבה החדוה. כאשר הפסיקו, קמו וילכו שלובי זרוע אל השלחן. הוא התחמק בלכתו למסור את מפתח מרתפו לסטינה ובעיני האשה לא רבצו עוד תחנונים אך חדוה כמוסה ויפה האירה את עיניה.

ישבנו לפני השלחן ואטלונג עודנו בחוץ. חכינו לו עד בלי די. או לא מצא את סטינה או אין אתנו יודע למה יצא. הוא ירד בעצמו לתוך מרתפו ועלה, ובגדיו מלוכלכים, עד כי פרצנו בצחוק למראהו. אולם מרת אטלונג הפסיקה את הצחוק באמצע ותשאר דוממה וחרישה, ואטלונג יצא להחליף את בגדיו ולהתרחץ.

בהול גמע כף אחרי כף מן המרק אשר לפניו ורוחו הטובה חזרה אליו בחלוף רעבונו. והוא דבר שנית מדי חתכו בבשר הצלי וישאל לשלום הילדים. הילדים כבר אכלו כי לא יכלו לחכות עוד. “הראה אדוני את הילדים?” – “כן!” עניתי ודברתי על מדותיהם הטובות, ועד כמה דומה האחד למשפחת אטלונג והשני למשפחת אשתו.

“אבל”, נכנס אטלונג לתוך דברי “רע הדבר באשר שתי המשפחות הפנטסיה אצלן מרובה מאד. רכות מדי יש בהן. והילדים קבלו מזו ומזו יחד. לפני שני שבועות אירע כאן מקרה מעציב: בן גילם קפח את חייו בנהר. את אשר עשו הילדים מן הדבר הזה – כמובן על פי סטינה – לא יאומן כי יסופר. נתתי את לבי לזה ולא אמרתי דבר, הלא אך שחוק הוא, ומה גם כי לא חפצתי לחרחר ריב ביניהם ובין סטינה. ואולם אך הבל הוא בלי כל ספק. שמעי, אמליה! הלא טוב, כי ישלחו אותם לבית הספר משילכו בטל ובכל הבל יהבלו”.

האשה שתקה ולא ענתה דבר.

חפצתי לשנות את מהלך השיחה ואשאלהו, אם קרא הפרק בספנסר “על אדות החנוך”.

ורוח חיים נכנסה בו. בקש לאכול ושכח אכילתו, נטל נתח לפיו ושוב שכח בכך. אפשר יותר משעה ישבנו על אותו תבשיל, בהרצותו על ספנסר. אפשר שאף אני קראתי בספר, לא נגע אל לבו כלל. וכן שח לי תוכן הספר, סעיף אחר סעיף, בהערותו את הערותיו עליו. וכן הוא אומר: ואפילו יעשו כדברי ספנסר ויכניסו את תורת החנוך בבתי הספר בתור הלמוד היותר חשוב, מכל מקום רק מעטים יצאו מוכשרים לגדל את בניהם כראוי, שכן חנוך הבנים דבר שבכשרון הוא, ולא כל אדם זוכה לכך. ובלבו למסור את בניו בקרוב לאשה אחת שראויה היא לכך, ואף הידיעות ההכרחיות לחנוך יש בה. מעריצה נלהבת של ספנסר היא.

אטלונג הגיד את הדבר הזה כאלו כבר נגמר אצלו הדין, ואשתו שמעה את הגזירה הזאת. פלא, כי לא הזכירה לי דבר מדי דברי אתה על אדות הילדים.

לא אזכור עוד במה עסקנו אז בהוציא אטלונג פתאם את שעונו מתוך כיסו ויאמר: כמעט שכחתי, כי עלי לנסוע העירה עם הרטמן! כן כן – עוד לא אחרתי! סליחה.

הוא הניח את המפיה מידו, שתה כוס יין – ויקם ויצא. אשתו התנצלה ואמרה: הרטמן מנהל העסק הוא. לצערה, אין כאן טלגרף, ודאי ענין חדש יש, והריהו דורש לענות בו מיד.

דרך שעה מן הכפר אל העיר ושעה יש לשהות בעיר למען ינוחו הסוסים ושעה ומחצה מן העיר הכפרה, כי לא ימהר הסוס בחזירתו כבראשונה. כה חשבתי בלבי מדי אכלי ואומר, כי לא באתי הנה לעת הנכונה. ויהי את נפשי לחזור מיד לאחר שתיית הקפֶה.

הסעודה נגמרה ונקום מעל השלחן. מרת אטלונג התנצלה כי עליה לפנות למטבח, וכאשר נשארתי יחידי חפצתי להתהלך בחצר.

בעלותי על המדרגות אשר לפני הדלת, הגיע לאזני פתאם שאון ילדים ושחוקם ואשמע מלה אשר כזאת לא תשמע מפי עוללים ומה גם בקול רם כזה בראש כל החצר. הבכור קרא ראשונה ואחריו צעק אחיו הצעיר.

הם עמדו למעלה לפתחו של אסם ונתכונו כלפי המשרתת, שעמדה כפופה מעבר השני לפני עגלת חורף. שוב צוחו הנערים והגידו מלה גרועה מן הראשונה, ועוד אחת עד בלי די, בין מלה למלה צחוק פרוע ועליז. ודאי עמד מי אחורי הדלת ולחש דברים אלו באזניהם. המשרתת שתקה ולא ענתה דבר; כפעם בפעם הרימה את ראשה מתוך עבודתה ונסתכלה סביבה – לא בילדים, אלא בזה שעמד אחורי דלת האסם על יד האֻרוה.

צליל פעמונים. אטלונג יצא כרוך באדרתו ונהג בסוסיו. כראות הנערים את אביהם נתחלחלו מאד, כי נודע להם פתאם את אשר עשו, אם כי לא הבינו את כל הדבר, ואולם זאת ידעו כי עשו שליחות מגונה של אחר.

אביהם קרא אחריהם: חכו נא בחורים עד שובי הביתה ואז תקבלו שניכם מלקות! הוא ישב בעגלת החורף ויאץ בסוסיו לדרך. אותו ראה מתוך נסיעתו ונענע אלי בראשו.

הילדים עמדו רגע כמאובנים. אחרי כן התחיל הבכור רץ בכל כחו והצעיר רץ אחריו וקורא: “חכה לי וקחה נא אותי אתך! – השומע אתה אל תלך ממני, אנטון!” ויבך. ושניהם חלפו עברו מן העין לאחורי דיר העצים; ואולם עת רבה עוד שמוע שמעתי אנקת הצעיר.


 

V


עצבות נפלה עלי ואומר ללכת מכאן. בבואי להפרד ישבה מרת אטלונג על הספסל הגוטי הארוך על יד דלת חדר האכל, כשהיא נשענת בשלחן. ויהי כראות אותי האשה ותשאל:

“מה דעתו על אודות החנוך של ספנסר? וכי אפשר להורות הימנו הלכה למעשה?”

מאנתי להכנס לעמקו של ענין זה ואומר:

“הפרקטיקה של אישה ודאי אינו לפי רוחו של ספנסר”.

“הפרקטיקה של אישי? לו אין פרקטיקה כל עיקר”.

כה אמרה כאשר יאמר האיש: מה נאה ארג זה!

“זאת אומרת שאינו דואג לבניו?”

"אה, דומה הוא בזה לרֻבם של הגברים. יש אשר יצחקו עם הילדים ויש אשר ילקום, בעשותם דבר נגד רוחם.

“סובר מר, ששניהם כאחד, היינו האיש והאשה חייבים בחנוך בניהם”.

“אמנם כך דעתי. אף כאן חלקו הגברים לפי רוחם”.

חפצתי להפרד ממנה. אבל פרידתי בהיסח הדעת באה לה. היא שאלה: אפשר ישתה כוס קהוה תחלה? אכן אין לו כאן עם1 מי שיהא אפשר לו לשוחח.

היא אינה האשה הראשונה, שמתנפלת על בעלה בסתר, אמרתי אני בלבי, אבל בקול רם עניתי:

“מרת אטלונג אין לה שום יסוד לומר לי כגון זה”.

“באמת אין. סליחה”.

דמדומי ערב התחילו ממשמשים ובאים. אם איני טועה קרובה היתה האשה לידי דמעות.

אני ישבתי מעבר השני לשלחן.

“רואה אני מרת אטלונג יקרה, כאלו יש את נפשה מאד לבוא עם מי בדברים; אבל ודאי אין אני הראוי לכך”.

“משום מה לא?”

“אם אין כאן טעם אחר, הרי זה משום ששיחה כזו אי אפשר לפטרה בבת־אחת ואני אץ לדרך”.

“וכי אי אפשר לו לבוא שוב?”

“רצונה בכך?”

היא ישבה רגע ותען:

“באמת אין לי יותר מבקשה אחת גדולה. ובה אהגה כעת. טוב שכבודו בא לכאן”.

“ומהי הבקשה הזאת, גברת אטלונג?”

“לא, או אפשר לאמרה, אלא לכשיבטיחני לבוא שנית”.

“ובכן מבטיח אני לה.”

ותושט לי את ידה מבעד לשלחן:

“תודה!”

טרחתי ולקחתי את ידה:

“ומה היא אפוא הבקשה הזאת גברתי?”

“לא, עכשו לא אגיד לו, אלא לכשיבא שנית. כבודו מוכרח לעזרני בזה לכשימצא נכון”.

“כמובן”.

“בהרבה הרי דעתו כדעת אטלונג. אליו ישמע”.

“אבל הרי ראיתי שרתי היקרה, ששלום אמת ביניכם”.

“הה, אלי! מצטחקים אנו יחדו יפה על הרוב”.

הרגשתי כי אין את נפשה הפעם כי אביטה בה והסיבותי את פני מעבר לשלחן כאשר ישבתי תחלה. דמדומי הערב נתרבו.

“ודאי נזכר בנו מדרזדן?”

“כן”.

“צעירים בשנים היינו ונשתעשע יחד. כה מלבב היה להיות ארושה ומה גם להנשא. ולבא אל אהלי ועסקי בית לנהל וללדת על אחת כמה וכמה! והרי בית לי שאיני יכולה לנהלו, ושני ילדים, ואף אחד מאתנו אין יודע איך לחנכם. כך סובר אטלונג”.

“וכי אינה מתערבת בכך?”

“בעסקי בית?”

“כן, בעסקי בית!”

“אלי ומה יועיל? כשניסיתי להתערב קבלתי חרפות”.

“אבל הרי יש מי שעוזר על ידה”.

“כן. ודא עקא!”

חפצתי לשאול למה היא מתכונת, אבל דלת חדר האכל נפתחה חרש; סטינה הביאה את המנורות. נכנסה ויצאה ושוב נכנסה, אבל האולם הגדול לא הואר על ידי המנורות שהביאה. בתוך כך לא דברנו דבר.

ובטרם צאתה שאלתה מרת אטלונג לשלום הילדים. סטינה הודיעה שמחפשים אחריהם כי בחצר אינם. מרת אטלונג לא שעתה2 אל הדבר הזה וסטינה יצאה.

“מי היא סטינה זו?” שאלתי בצאתה.

“הה, בריה עלובה היא. אביה שכור והיה מכה אותה. אחר כך השיאו אותה לאיש גזבר בבנק ואף הוא היה נותן בכוס עיניו ומכה. עכשו כבר מת”.

“וכי מכבר היא כאן?”

“משעה שנולד בכורנו”.

“אבל חברה עצובה היא לה, גברת עדינה”.

“אמנם עליזה ביותר אינה”.

“אם כן צריכים להרחיקה מכאן”.

,דבר זה נגד נמוסי המשפחה הוא. אשה צריכה ללהשגיח על הילדים והרי עליה לחיות בקרב המשפחה ולמות בתוכה. סטינה ישרה היא".

שוב נכנסה סטינה והקהוה בידה.

סטינא יצאה ומרת אטלונג יצקה את הקהוה בכוסות.

“ואף על פי כן אתם הגברים עודכם מבקשים להוציא מלבנו האמונה בהשארת הנפש!”

“ואף על פי כן” זה על מה הוא בא? היא הגישה לפני כוס ותוסף לדבר כבראשונה:

“כשנסעתי בבוקר אל השכיב מרע, עלה בדעתי, שהשלג על גבי האילנות הקפואים הריהו מעין התקוה בהשארת הנפש: כה טהור הוא יורד מרקיע וכה מלא רחמים הוא”.

“כסבורה היא שיורד מן השמים, גברת עדינה?”

“על עין הארץ ירד”.

“אמנם כן, אבל מן האדמה הוא בא”.

היא עשתה את עצמה כאלו אינה שומעת והוסיפה:

“אמר מר: אבק. אבל אותו האבק הלבן והטהור על גבי הענפים הקפואים ועל עין האדמה האמוצה הוא בעיני כשירת הנצח”.

“ומי חבר שירה זו, גברת עדינה?”

היא נסתכלה בי בעיניה הגדולים, אבל לא מתוך שאלה ובאי בטחה אמרה:

“אם אין גלוי מלבר, יש גלוי מבפנים”.

מעולם לא היתה נאה מעכשיו. קול צעדים בפרוזדור. היא הסבה ראשה לשם והקשיבה.

“אטלונג חזר”! אמרה, קמה וצלצלה, כדי להזמין עוד כוס בשבילו.

אמנם אטלונג הוא זה. אך פשט בגדי הדרך פתח את הדלת לרוחה ונכנס. מנהל העסקים הרטמן לא נח ולא שקט והלך לקראתו. אטלונג גמר אתו את כל העסק בדרך.

עיניה של אשתו השואלות הביטו אחריו איך שהוא מתהלך בצעדים קלים בחדר. קשה היה לה להפסיק את שיחתנו או שהכירה שרוח רעה שורה עליו. וכשנטל כוס הקהוה מידה, שח לה המעשה בתינוקות. הוא לא חזר אף מלה ממה שאמרו הילדים, אבל מתוך דבריו אפשר היה לעמוד על טיבם. ומתוך שתיה אמר שהבטיח להלקותם אבל כאן לא מקל ורצועה העיקר, אלא אחרת לגמרי.

עדיין עמדה כבשעה שיצקה לו כוסו. כשגמר לשתות והתחיל שוב מתהלך אנה ואנה, שכן על פניה שממון. עיניה הביטו אחריו. היא המתינה לאותה “אחרת לגמרי” שקשה ממקל ורצועה.

“רצוני לאמר לך אמליה: את הנערים צריכים לשלוח מכאן”.

היא שקעה בסַפה לאט לאט, כה לאט שאפשר שלא הרגישה שבאה לידי ישיבה. היא שלחה בו מבט חודר. אומללה מזו וחדלת־ישע עוד לא ראיתי מימי.

“הרי את כה אוהבת את הילדים, אמליה, עד כדי להבין נחיצות הדבר. ראה ראית עד היכן הגיעו הדברים, בעשותי את חפצך באחרונה”.

הלא אם יוסף לדבר ככה אך מות ימיתנה בדבריו? האם טחו עיניו מראות? אולי ראתה, כי אתה אנכי בצערה, ובסור אטלונג מעלינו להתהלך בחדר כבראשונה ותשת בי עיניה וזרועותיה אלי שטחה בתחנונים ויאוש, ואדע כי זאת היא מה שרצתה לבקש ממני.

היא השקיעה ראשה על ידיה, וכך נשארה יושבת ולא זזה מן המקום, בכה אינה בוכה; ודאי היא מתפללת. אטלונג עודנו מתהלך בחדר. הוא ראה אותה וצעדיו התאוששו. השליך בכח כל מה שנגע בו וזרקו ממנו והלאה.

והנה נפתחה דלת חדר האכל לאט; שוב פעם סטינה, ואולם זאת הפעם נשארה עומדת על הסף חִוֶרת משהיא, אטלונג שהחזיר פניו אלינו נשאר עומד:

“מה לך סטינה?”

ואולם סטינה לא ענתה תיכף; הביטה לגברת שהרימה ראשה לקראתה.

“מה לך סטינה?” שאלה אף היא.

“הילדים”, אמרה סטינה ופסקה.

“הילדים?” חזרו שניהם על דבריה, אטלונג עדיין במקומו עומד; אשתו קמה.

“הם אינם לא בחצר, ולא במעונות הקטנים. בקשנום בכל מקום, גם אצל בתי החרשה חפשנו”.

“איפה ראתה אותם באחרונה?” שאל אטלונג בנשימה אחת.

“החלבונית אומרת, כי ראתה אותם ברוצם בבכיה אל הכרפוף, כאשר איים אדוני להלקותם”.

“נחל הדגים!” יצא פתאם מפי בטרם עוד ידעתי מה.

“סטינה!” צעק אטלונג; לא טרוניה היה בדבריו, אלא אנקת לב דוי מכאיבה, אשר לא שמעתי כמוה מעודי. וכך רץ החוצה ואשתו אחריו וקוראת בשמו.

“קחו פנסים!” אמרתי לאלה שהלכו אחרי סטינה, יצאתי נטלתי את אדרתי וחזרתי לאחורי ואפגוש בסטינה הולכת וסופקת כפים.

“אבל תבא נא ותראה איפה הם?” אמרתי לה.

אין מענה. שלא מדעת שנתה מהלכה ותחת אשר היתה סובבת והולכת הנה והנה רצה הפעם ישר החוצה אך סופקת כפיה כבראשונה ומתפללת: אבינו שבשמים, אבינו שבשמים! תפלה נוגעת עד הלב כבירה ועזה, וכה עברה דרך החצר על יד הבתים והגן עד הכרפף.

הקור לא היה גדול. שלג נפל. כמו בחלום הלכתי אחרי הצל הארוך והכהה עם גל תפלותיו דרך ערפלי שלג בין האילנות הרמים והעמוסים. אמרתי בלבי: תינוקות אלו אפשר שהלכו אל נחל הדגים למען בקש שם את האלהים ואת המלאכים ואת השמלות החדשות; שקפצו אל תוך המקבת – זה אי אפשר. שלא כדרך הטבע, שטות! ואף על פי כן האיך באתי לידי מסקנא זו! כל דבר של טעם לא יועיל לעת כזאת; כל הקשה ביותר וכל מה שיותר נמנע יעלה אז על הדעת. ואותו “אבינו שבשמים, אבינו שבשמים” מחריד באזני והומה ומוסיף פחד על פחד.

אפשר שלא הלכו אל נחל הדגים כלל, ואפשר שהגיעו לשם ונרתעו מקפוץ למים, ותעו למקום אחר. אביו של הנס הן כנפים יקבל היום; האם לא ישכבו בסתר אילן ובפחד יחכו אף הם לדבר הזה? אם כן אך קפוא יקפאו עד כדי יציאת נשמה. וארא את הילדים המסכנים הקפואים שלא העיזו לחזור הביתה, הצעיר יבכה והבכור אף הוא גועה ובוכה אחריו; ממש את קולם שמעתי בחזון…

הס!

“מה זה היה?” שאלה סטינה, ובתקות פתאם פנתה אלי “האם ישמע את קולם?”

ונעמוד חרש. לא נשמע בלתי אם כעכועי, כי לא יכולתי לעצור ברוחי עוד.

אמרתי לה את אשר חשבתי הפעם ובגשתה אלי לחשה ביללה עצורה:

“התפלל עמדי! הוי, התפלל עמדי!”

“למה אתפלל? כי הילדים ימותו מיד ויעלו לשמים ויהיו לכרובים?”

היא נסתכלה בי מתוך פחד, הסבה פניה ממני ותצעד קדימה, כבראשונה, אבל לא דברה כלום.

באנו למסלה המוליכה אל הנחל ואולם נאלצנו לעבור יותר מחצי הכרפוף עד בואנו אל נחל הדגים. סטינה הלכה לפני ובהגיעה למעלה ותרא את הנחל ואת ההורים לפניו, כרעה על ברכיה, בכתה ותתפלל. רחם רחמתי עליה הפעם.

כשעליתי אף אני לשם וראיתי את ההורים, הייתי נרגש מאד. אותו רגע שמעתי מאחורי קולות מן היער, קול האנשים שבאו בפנסים. האור המרחף והקלוש שהפילו ארבעה הפנסים על פניהם ועל השלג ועל חלק התחתון של האילנות; והצל שנפל על אי־אלו מהם ועל אילנות בודדים ומקומות קרובים – נחקקו בזכרוני לעולם יחד עם הדברים שהגיעו אלי מן הנחל: כאן בנחל אין מקבת – נשמע קולו של אטלונג. הוא רעד מתוך התרגזות, ואפן אליו וארא את אשתו על צוארו, סטינה קפצה מתוך צעקה, שנגמרה בתהלה חרישית ארוכה: יהי שם ה' מבורך! אולם אלה השנים על יד הנחל לא נפרדו. בקושי ירדתי למטה ואגש אליהם; בגשתי עוד היתה אמליה תלויה בצואר בעלה והוא שח אליה קומתו. מפני הכבוד נשארתי עומד מהם והלאה קצת; הם התלחשו, האורות על שפת הנחל היו הראשונים שהחזירו דעתם עליהם.

“ומה נעשה כעת? איה נבקשם?” שאל אטלונג. קרבתי אליהם עוד. אז אמרתי להורים, בחמלה רבה, את אשר הגדתי תחלה לסטינה, “אפשר שהם שוכבים תחת אחד האילנות ומתוך פחד יחכו למלאכי רחמים; ובכן יש סכנה שכבר נתקררו ויפלו למשכב”.

עוד טרם גמרתי לדבר, ואטלונג קרא לאנשים אשר על הסכר: האם היו הנערים לבושים מעיליהם כאשר ראיתם אותם באחרונה? – לא! ענו שנים. וישאל אם היו חבושים בכובעיהם. הדעות היו מחולקות בזה: זה אומר הן וזה אומר לאו, אטלונג עצמו לא היה יכול לזכור. לבסוף באו לידי דעה שהבכור היה חבוש כובע. וראש אחיו הצעיר היה מגולה. – הה! סטרום פעוטי, יללה האם – ומן האנשים על הסכר התחילו אף הם בוכים, עד כי נשמע קולם למטה. דומני שעמדו שם כעשרים איש ליד הפנסים.

אטלונג קרא אליהם: “עלינו לחפש בכל הכרפף, נתחיל מן המעונות”. והוא עבר לעבר השני נדחק ועלה ויעזור גם לאשתו לעלות. והנה סטינה באה לקראתם: “מרת אטלונג, מרת אטלונג”! הגתה תחנונים. אבל אף אחד משניהם לא השגיח בה.

נסתכלתי למטה בתעלה שמתחתנו, אילנות מכוסי שלג צופים עליה מעָל, דומים ליער מאובן.

“אטלונג חביבי, וכי אינך רוצה לקרא להם?” התחננה אשתו.

הוא צעד קדימה. דממה. מקץ רגעים אחדים קרא ביער בכח:

“אנטון וסטורם פעוטי החביב! שובו, שובו הביתה אל אבא ואמא! אבא לא יכעוס עוד!”

הנוע התנועע האויר או נפל פרור שלג אחרון מני ענף? יהיה כן או כן ותחת מענה נשמע לאטלונג אך קול גוש שלג, אשר נפל מעל זמורה אחת גדולה. והשמיע קול חזק ביער, הזמורה תתנודד, תקפוץ אל על, ואנחנו בענני שלג נתעטפנו. והנה השליכו אף יתר הענפים את משא השלג מעליהם ושאון וקיטור יעטונו. ועוד טרם נדע דבר והנה גם השני גם השלישי ישליך את כל השלג אשר עליו, ולחץ האויר הולך וחזק מאד, עד כי יתר האילנות אשר ביער השליכו את כל משא השלג הכבד מעליהם ברעש. רעד ירעד היער. ירעם כרעם במרחקים. והכל כעצם הקיטור לטֹהר.

התהלוכה הנוראה הזאת אשר ביער הפילה עלינו אימתה ופחד ואולם לאט כעבר הפחד, נראה לעינינו היער בכל הדרו.

והאילנות נזדקפו שנית ויעמדו כבני חורין שחרחרים־ירקרקים, ואנו לבני שלג נדמנו, הפנסים כבו, הדלקנום שנית ונער את השלג מעלינו. פתאם שמענו יללה: “הוי מי יודע אם לא כסה אותם השלג, חלילה!” קול האם. יש מי שאמרו שאין בכח השלג להזיקם, אפשר שילחצם רגע, אבל מיד יעלו ובקומם מן השלג צעק יצעקו. ואטלונג קרא: הס ונעמוד ונקשיב, ואולם לא שמענו בלתי אם קול נפילת השלג.

אולי הם באחד המקומות אשר על יד היער ואי אפשר לשמוע מכאַן את קולם היטב, כי עלו מי התעלה סביבנו בשטף קצף.

“כן הבה נלכה נא ונחפשה!” אמר אטלונג בעצב ויגש אל קצה הסכר. ויהי ברדתנו, ויבקש כי נעמד חרש, והוא קרא כבראשונה:

“אנטון וסטורם פעוטי החביב! שובו שובו אל אבא ואל אמא! אבא לא יכעוס עוד!”.

כה כאב לבנו לשמע דבריו. אין מענה. עת רבה עמדנו, אין מענה. וישב אלינו ביגון וירד אתנו למטה אל המסלה; האשה נשענה בזרועו ותלך גם היא.


 

VI


באנו עד קצה היער האחרון ושם נפרדנו איש מאחיו. עלינו אל היער במסלה הקרובה ונרד לאט; השלג, שנפל מעל האילנות, כסה את השלג הקודם, שירד על פני הארץ; יש שהשלג הפילנו אחור, ויש אשר שקענו בו עד הברכים. כשנפגשנו שנית על מנת להתפרד שוב: שאלתים: איך אפשר שהתינוקות ישארו ביער לאחר שהחשיך? והשיבו לי: רגילים הילדים לשוטט שם ביער כל היום ואפילו לעת לילה. חברים היו להם, שהתקינו בשבילם גולמי שלג ומבצרי שלג ומעונות, ובהם היו יושבים כפעם בפעם לאור הנר.

מתוך כך עברו המחשבות ופנו אל בניני השלג: אולי אפשר שהילדים מצאו להם מנוס באחד מהם? אך אין יודע מנין מעונות אלו בשנה זו, שהרי השלג התחיל יורד זה לא כבר. ואם יש – היכן הם? בונים אותם הילדים פעם פה ופעם שם. ובכן עלינו להמשיך את החפוש.

סטינה הלכה על ידי, וכשבאנו אל התעלה המתפתלת, ראיתי, שהיתה בה רוח אחרת ואשאל אותה פשר דבר.

“הוי, ענתה, ה' דבר אלי. כעת מצא נמצא את הילדים! הפעם ידעתי למה קרה הדבר! הוי, ידוע אדע אל נכון!”

עיניה התנוצצו מאושר והזיה, ועל פניה העדינים והחורים נראתה התרגשות.

“ומה איפוא סטינה?”

“אדוני כה הקשה את לבו אלי, ואולם סלוח אסלח לו. אלי, אלי! האם אין עון בנפשי? האם לא נתתי ספק באלהים? הכי לא הרהרתי אחרי מדותיו? הוי, נפלאים דרכיו! אנכי הפעם בעיני ראיתי”.

“למה אַת מתכונת בזה?”

“למה אני מתכונת? הגברת העדינה היתה מתפללת כל מחצת השנה האחרונה אל אלהים רק לדבר אחד. – שלא יטלו את בניה ממנה. כך דרכה של זו. כך קבלה מאביה, שלא להתפלל אלא לדבר אחד. ואנחנו עזרנו לה בתפלה. אטלונג מאיים היה לטול אותם. ואלמלא באה עלינו היום הצרה הזאת אפשר שהיה מקיים דבריו. אולם האלהים שמע ויקשיב לה! אפשר הייתי גם אני לכלי אומנות בידו. אפשר מאד. וכן מות הנס הקטן… כן, ודאי אף מיתתו של זה! אם שתי נשמות יקרות אלו שוכנות באיזה מקום קופאות ומחכות למלאכים, הה, הילדים הנחמדים, ודאי שהמלאכים עומדים עליהם! מפקפק מר בכך? אל נא יפקפק! אם התינוקות יפלו למשכב, ודאי יפלו, הרי זה אשרם! לכשאבא ואמא ישבו על יד מטותיהם יחד, אזי לא ישֻלחו הילדים מכאן לעולם, לעולם! אז יכיר אטלונג כי בזאת יקפח חייה; הוא כבר הספיק להכיר זאת גם היום בערב. כן, ודאי מכיר הוא. והוא הבטיח לה על זאת בכל קדש, כי זאת הפעם הביטה אלי ופניה נהרו, ולפני רגע לא עשתה כך. ראיתי, כי דבר לה אלי, ומה איפוא הוא הדבר בשעת צרתה זולתי זאת? דרכי ה' ונפלאותיו! היא מהללת ומודה לו כאשר גם אני עושה. – אכן יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם!” חרש דברה סטינה, אולם בעז ובלב בטוח. מליה האחרונות אמרה בראש כפוף וידים מקופלות. וקולה היה חרש, כאלו אך אל לבה פנימה תדבר.

נפרדנו ונפגש שנית, והחפוש פסק.

“דבר אחר עדיין אינו מבורר אצלי”, אמרתי חרש אליה. “אם כל מה שאירע כאן משעת מיתתו המרה של הנס הקטן אינה אלא כדי שבניו של אטלונג ישארו על יד הורתם, אם כן איפוא ודאי יש טעם אף למפל שלג עצום זה, שראינו ושמענו את קולו, אבל תם אני ולא אדע מהו?”

“אך חזיון הטבע, פשוט ומקרי הוא”.

“וכי יש דבר של מקרה?”

“כן” ענתה “ועל הרוב הריהו בא על מנת לעזור. אבל עכשיו איני יודעת פשרו. את חסדי ה' אראה באשר אראה. ומה אני כי אבקש עוד?”

תרנו אל כל עבר ופנה, והילדים לא נמצאו.

“מה דעתו בנוגע למפל השלג?” שאלה חרש, כאשר נפגשנו שוב. לפי הנראה, העסיקו אותה הדברים שיצאו מפי.

“הריני מוכן לספר לה. רגע לפני יציאתנו לכרפף, אמרה לי מרת אטלונג, כי תקוות השארת הנפש תפולנה על חיינו משמים כשלג זה, כה דומם, לבן ורך על פני האדמה הערטילאה”…

“הוי מה נאה!” קראה סטינה…

“והנה בשעת הרעש הנורא, ירעד היער, והשלג ברעם יפול מעל האילנות – כן, אל תרגני! אז אמרתי אני אל לבי: ככה נפלו גם תקוות מרת אטלונג תקוות השארת הנפש שלך ושל כלנו, בעת שתקפתנו הדאגה פחד לחיי הילדים! רצנו בבכי ויללה ונרגז בשעה שעמדו הילדים על גבול הנצח”.

“הה, אלי, כן!”

"ובכן, הנה הן תקוות הנצח, שימיהן אלפים בשנים; עתיקות הן לימים מן הנצרות, ואף על פי כן כל כך רופפות הן בידינו!

“הוי צדקתם! צדקתם מאד! כמה נכונים דבריכם!” אמרה ותלך בדמי מחשבותיה הלאה.

“אַת אמרת קודם, כי נהפכתי לך לאכזר, ואני הלא אך הַזְכֵּר הזכרתיך בתקוות הנצח אשר למדתְּ את הילדים…”

“אמנם כן הדבר, כן, סליחה! הוי…”

“הלא זאת למדת אותם, כי טוב להסתופף בצלו של הקדוש ב”ה מהיות פה; כי אין נשגב ממצוא כנפים ולהיות לאחד המלאכים. כן, שהמלאכים עצמם באים ונוטלים אליהם את הילדים האומללים…"

“הוי, לא, לא יותר!” הילילה סטינה, וסתמה את אזניה בשתי ידיה.

“הוי כמה פזיזה הייתי בכך!” הוסיפה.

“וכי אינה מאמינה בכך?”

“אם מאמינה אני בכך! מחשבות אלו היו כפעם בפעם נחמתי האחת בחיי. אבל דומני שֶמַר מבלבל אותי לגמרי”.

ואחרי כן ספרה לי בקול נוגע עד נפש, כי אין נכונה בראשה; היא בכתה הרבה וסבלה; אולם תקוותה לחיים טובים מאלה היתה כפעם בפעם נחמתה האחת.

כפעם בפעם שמענו קריאתו הנוגה של אטלונג באותן המלות הקודמות. פתאם חזרנו להמציאות הנוראה שהילדים עוד אינם; בה במדה שהזמן עובר, הסכנה יותר מתגברת כי יענשו במחלה. עדיין ירד שלג, ולמרות נגה הלבנה תעינו בערפל.

פתאם צלצלה קריאה ביער מתוך ערפלי השלג, לא בקולו של אטלונג. פשר הקריאה לא הבנתי; ושוב קריאה חדשה מפיו של אחר. אחריה קול שלישי והקריאה האחרונה צלצלה ברור: “שומעת אני, שהם בוכים!” כך קראה אשה. ואמהר ללכת קדימה, מי לפני ומי מאחרי. כלם הלכו אל המקום אשר משם יצאה הקריאה. מתוך הליכה בשלג הקשה נתיגענו כלנו: אבל הפעם רצנו מהר, כאלו קרקע חזקה תחת רגלנו. אור הפנסים מרקד ביננו ועולה, מאיר ומסמא את העין. אף הגה לא יצא מפינו ואפס נשימות אפנו נשמעו. “שמע!” קראה נערה אחת צעירה ותשאר על מקומה, ואף אנחנו עמדנו; כי שמענו את יללת שני הילדים, הקורעת את הלב, שבכו כה הרבה לשוא, וסוף סוף חשה החמלה לעזרתם.

“הה, אל מלא רחמים!” קרא זקן אחד; הלז ידע פשר הדבר.

כבר היה אפשר לנו להכיר, שהילדים אינם עוד לבדם: ונלך הלאה במנוחה. עברנו את נחל הדגים, כברת ארץ מן התעלה במקום שעמדו האילנות כשורה. כל כמה שקרבנו כך היתה הבכיה הולכת וברורה. לבסוף שמענוה מהולה בקולות של אחרים. של אבא ואמא; הנה כי כן, הם היו הראשונים שמצאום.

כשנגשנו לשם קרוב מאד עד כדי לראות מבעד לאילנות בתוך ערפלי השלג, פגע מבטנו בשני גושים שחורים, שהיו נשענים על דבר מה גבוה ולבן. הלא הם אבא ואמא שכרעו על ברכיהם, וכל אחד מהם מחזיק בתינוק ואל לבו יאמצנו. ולאחורם מבצר שלג או חורבת שלג. שם בחרו איפוא הילדים להתחבא מפני הצנה. כשקרבו הפנסים יותר, ראינו מה קפואים הם, נורא, הם היו כחולים ואצבעותיהם מקשה אחד ולא היו יכולים לעמוד על רגליהם. כובעיהם אין עליהם, אפשר מוטלים היו בערמות השלג. הילדים שתקו לא נתנו מענה על אחת משאלותיהם של הוריהם ולא שעו גם לאותות החבה. אף מלה לא הגידו, אלא היו גועים ובוכים. עמדנו עליהם. סטינא תיַבב בקול, בכי ויללת הילדים, שאלותיהם ולטיפות ההורים בין תקוה ויאוש, נגע עד הנפש.

אטלונג קם ויקח את בנו בכורו. מרת אטלונג קמה אף היא ונטלה את הצעיר. רבים היו אשר בקשו ליטול מידה את בנה, ולא נענתה להם. ותלך עמו קדימה, ותנחמהו מתוך בכיה, ולא עמדה לפוש אפילו כדי רגע, עד שכשלה ונפלה, הילד למטה והיא למעלה. היא מאנה לקבל סעד, אלא קמה מאליה והתינוק בזרוע, ותוסף ללכת הלאה עד שנפלה שנית.

היא הביטה לשמים, כאלו שאלה: היאך אפשר שאירע לה כזאת? היאך אפשר?

עכשיו כשנזכר אני בה, באמונתה ובחולשתה, הריני רואה אותה, כשהילד שטוח לפניה בשלג, והיא כורעת לפניו, עיניה מלאות דמע, שואלות ונשואות השמים.

ואחד האנשים הרים את הילד, וסטינה עזרה לה לקום. ואולם בהיות הילד על זרוע האחר ויבך כבראשונה: אמא! אמא! ויפרוש כפיו הנקפאות אליה. בקשה לשוב לקחתו שנית, אולם האיש מהר וילך הלאה, בשומו לו פנים כאלו אינו שומע. ורק באחרונה, בבואנו אל התחנה, לקחתו שנית, למרות מחאות האיש שנשאהו, ובדברים רכים ונוחים חבקה את הילד בזרועותיה. אטלונג היה כבר רחוק מעמנו ולא ראינוהו.

בראותי את האשה, כי רחוקה היא כמעט ממני וחבויה בערפלי השלג בין האילנות ובשמעי מרחוק קול בכי ותנחומות. אז שקעתי שוב במחשבות.


 

VII


עזבתי את סקוגסטד מיד ואף לא נפרדתי מן ההורים שעמדו על יד בניהם. קבלתי סוס לרכוב ואבוא עד התחנה הראשונה הקרובה אל העיר. בינתים נפל שלג רב והדרך קשה היה לעבור. פתי שלג מרחפים אנה ואנה, והאויר הולך ומזדכך, ואור הירח הולך וגדל ומכסה את עין היער, הרובץ תחת השלג.

עיף ועצוב הייתי. היער רבץ תחת השלג כאומה כפופה ונכנעה. משא לעיפה על שכמו יותר מכפי כחו. ובכל זאת מתוך סבלנות ישא משאו, כל אילן ואילן, כלם יחד ישאוהו. עם מני קדם עם מכוסה אבק, אבק “שלג של רחמים אשר יפול מני שמים”…

ראיתי דורות שעברו, עטופי ערפלי אבק, ילחמו איש באחיו ויפלו חללים לרבבות. יעמוד מי עליהם וזרק אבק עד בלי די. על הרוב יעשו זאת הנשמות היקרות, אשר יחשבו למו, כי נשגבות יעשו באלה.

ולשחרר את האנשים מהאבק למרד גדול יחשב; למרד היותר גדול או היחידי בעולם.

ויהי כי נלאיתי את הרהורי וכל אשר ראיתי הפעם ותעל אלי שנית בכיה צלולה מני אבקות השלג; הילדים יבכו.

אלה הילדים המסכנים האמינו בתום לבם ככל אשר למדום הגדולים, האמינו, כי יש יצורים אשר אהבתם מרובה משלנו, האמינו שיש חיים שהם יותר נוחים וחמימים מחיינו; ע"כ נשאו קור וצנה ובדמעות ורעדה עמדו וימתינו. הרעים הרעם וירעדו אל נכון לקראת החליפות והתמורות וילכו ויאבדו במשאון.

ואצא מן היער ואסע לצדו אל מול פני התחנה. ובקומי ואביט באילנות, וארא והנה הסהר שלח את קרניו הבהירות, ואור גדול נגה עליהם.

ישבתי בעגלת החרף ותשואת פעמונים מונוטונית נסכה שנה על עיני. בכי ילדים וצליל פעמונים נשמע באזני הפעם. ומתוך עיפות הגה הגיתי בילדים ובסקוגסטד ובחדר החולים ובמצב אלה אשר עזבתי שם.

אפס מה שונה זה אשר חשבתי מזה שנעשה אחרי כן!

זכר זכרתי זאת בנסעי אחרי שני ירחים שנית בדרך ההיא עם אטלונג. הוא סח לי כל אשר נעשה. אז שבתי מחוץ לארץ ואטלונג בא העירה להזמין אותי אליו.

והפעם כאשר אני מספר לפניכם איני מוסר את דבריו מלה במלה, אך בקירוב, מה שסח לי אז:

הילדים התחילו קודחים וחלו בדלקת הריאה. כלם חזו מראש כי דרכי המחלה רעות, ואולם מרת אטלונג האמינה כי הכל נעשה למען ישארו בניה בבית, וכה רבה אמונתה עד כי רבים נתנו אמון לדבריה.

ככל אשר תכבד המחלה, כן תביא לקראתה אשר ושלום, כה אמרה האשה אל לבה. עוד בהיותה ביער, נשבע לה בעלה, כי לא ישלח את בניה ממנה, כי אם יביא מורה לביתו ויעמדו תחת השגחתו. ועל יד מטות החולים, בעמדם יחד לילות ארוכים וימים שקטים, נשבע לה שנית. מעולם לא גדול יפיה כבפעם הזאת ואהבתו אליה כמו באלה הימים. היא התפעלה עד בלי די. ותגל לאטלונג לאמר: כי מן הרגע הראשון אשר אמר, עוד לפני ששת ירחים, כי על הילדים לעזוב את ביתם, העתירה אל אלוה, כי לא יתן לעשות את הדבר הזה; יומם ולילה העתירה ועל ענין אחר לא שמה לב. כי ידעה, כי את אשר יעתירו לבקש מה', אותו ימלא. פעמים אין ספורות עשתה כה האשה, ותפלתה נתקבלה ברצון. הפעם בקשה עזר גם מאביה ואף סטינה עזרה בתפלותיה. שניהם הבטיחו לה, כי יבקשו מאל החסד רק על הדבר הזה. רגע לא עלה על דעתה, כי ישנן דרכים עוד הרבה להגיע אל המטרה הזאת; למשל: ללמוד דעות אטלונג על אודות החנוך ולנסות יחד עמו ולראות עד כמה אפשר לשניהם למלאות חובתם זאת. ואולם בראשית הדבר כבר החליטה בנפשה, כי אין בכחה לעשות דבר; מה תוכל היא? אך האלהים יכול, והוא ככל אשר יחפוץ יעשה. הלא זה דברו כל הימים. כל מקרה, כל אדם אשר בא אל החצר היה כשלוח אלהים בעיניה; איך שהוא, ודאי חוליה היא משלשלת המעשים, שגרם לאטלונג מחשבה אחרת. כאשר ספרה את הדבר לאטלונג בתם ואמונת לבה, ידע, כי אין בכח איש לנצחה. ואף הוא הלך אחרי לבה ויאמין, כי יקומו הילדים מחלים, ולא ראה כי הולכת היא הלך וחולה.

עקב אשר עמדה בחוץ עת רבה בלי בגד עליון, היו רגליה רטובות ונפשה סוערת, וגם מנעה שנת מעיניה בלילות ולא נשמרה כלל לנפשה ותשכח גם אכל ושתֹה, – עקב זאת הלכה הלך ורפה, עד כי דלל מקור כוחותיה, ולא קמה בה עוד רוח.

אפס סימני מחלתה הראשונים חלו בה בנפול עליה אקסטזה ובמצב נפלא של התלהבות לא שמו היא ואחרים את לבם אליה. לאחרונה היתה אנוסה לשכב במטה, ובכל זאת שכנה השמחה עליה. דבריה אשר דברה מלהט החום וקדחת עזה בד בבד היו עם מהלך חייה ואמונתה; ועל הרוב אי אפשר היה גם להבדיל ביניהם. כלם הכירו, כי חולה היא, אפס את הסכנה לא ראו. הרופא היה אחד האנשים אשר לא ירבה לדבר, ואולם אילו ראה איזו סכנה היה מגלה אל נכון. סטינה קבלה על עצמה לסעד את החולה ותהלך בחלומותיה ותקוותיה, ואך נראו בפני אטלונג דאגה, הבטיחתהו כי פחד אין.

והנה הוא בא מבית החרשת הביתה ויתחמם ויעל אל האולם הגדול אשר שם שכבו כלם; כי כן בקשה האם להיות יחד עם הילדים. מטתה עמדה מול מטת שניהם. הוא בא חרש. בחדר נעים וטוב ושלום רב שם. כפי אשר יראה במבט הראשון אין איש מלבד החולה, ואולם אחרי כן ראה, כי השומרת נמה בכסא הגדול, אשר העמידה לפני התנור בפנה. הוא לא העירה משנתה, אפס שהה רגע אצל כל ילד שנמו, או ששכבו נים ולא נים. אחרי כן נגש אל המטה, אשר שם שכבה אשתו החביבה, ויהי כמאושר כי תשכב במנוחה או תישן; כי לא שמע עוד את דבריה אשר דברה כל העת מתוך החום.

החלון היה מכוסה ולא ראה את אשר לעיניו בטרם נגש לשם: היא שכבה ועיניה פקוחות, ודמעה אחר דמעה זלגו על לחייה…

מה לך? שאל חרש ונרתע. מתוך חליפות נפשה הכיר פתאם כמה חלושה היא. ומדוע לא ראה זאת עד עתה? ואולי ראה, אפס בטחונה החזק השפיע עליו ויחשב, כי קלה היא מחלתה.

“מה לך אמליה?” – שאל חרש.

“מפניך ניכר, כי יודע אתה”, ענתה חרש; שפתותיה רעדו, עיניה מלאו ונתרוקנו, אפס היא שכבה בדממה. ידיה – הוי, כה רזו, והטבעת היתה רפה על אצבעה. הוא ראה זאת מכבר – ומדוע לא שאל את עצמו, מה זאת? – ידיה היו מוטלות פרושות לארך גופה, שנראה מתחת השמיכה רזה מאד. וצלעותיה לא זזו כמעט מן השעה אשר לבשוה מחדש והציעו את מטתה, וזה הלא היה לפני שעות מספר.

אבל, אמליה! קרא והרכין עצמו על ברכיו על יד מטתה.

כזאת לא פללתי, ענתה בקול נמוך ומתחנן, אשר רק בדי עמל שמע.

מה אמליה? הוי נסי לחזור דבריך עוד פעם, אמליה.

הוא ראה שבקשה לומר, אפס לא יכלה עוד. עיניה זלגו דמעות, שפתותיה רעדו, וכמו ששכבה בבואו, כך הוסיפה לשכב במנוחה ודממה. אחרי כן נתנה בו עיניה הגדולות. הוא הרכין עוד יותר אליה למען ישמע בדברה.

“לא חפצתי לקחתם ממך”, שמע את רחש שפתיה; המלה “ממך” כמו בפני עצמה באה. ובקולה עדינות ופאר, אשר אין ערוך לו.

הוא לא הרהיב עז בנפשו לשאול שנית, אף כי לא הבין לרֵעה. ואולם הכיר, כי היא מסֻכנה ובזה שהוא עומד פה עוד יגביר את הסכנה. הוא יצא משם, ובעמדו על המדרגות חשך מאור עיניו והוא התעלף. וכאשר שבה אליו רוח בינתו, מצא את עצמו שוכב על הספה בחדר הגדול, ומטפחת לחה על מצחו ואנשים סביבו. וסטינה ביניהם. עת רבה נלחם כמו עם חלום בלהות. כראותו את סטינה, שב אליו פחד המות.

“סטינה, מה שלום אמליה?” –

היא תפוסה בקדחתה.

“מה קרה היום לפני הצהרים, כאשר לא הייתי בבית?”

סטינה לא ידעה דבר. אף את שאלתו לא הבינה. היום לפני הצהרים לא עלה בחלקה לסעד את הגברת העדינה; היא ישבה ערה כל הלילה אצלה, והחולה קדחה.

– אולי היה הרופא אצלה לפני הצהרים?

לא, חכו לו ולא בא. עוד אתמול אמר, כי יאחר לבוא היום. מכאן, שאין הרופא רואה סכנה בחולה.

– או אולי באה בדברים עם מי שהוא? –

היא דברה את השומרת.

– קראי נא אותה הנה!

סטינה הלכה; הוא שלח מעל פניו את כל האנשים אשר היו שם; הוא הרגיש, כי מוכרח הוא להשאר כמעט קט יחידי. הוא ישב, שקע ראשו בין ידיו וטרם עוד ידע דבר, התפרץ בבכי תמרורים. הוא הקשיב וישמע את אנחותיו, ורעדה עברה בגופו. הוא הרגיש, כי עוד מעט והיא תהיה אבודה ממנו; והנה תמונתה נגלתה אליו בחזון. היא באה לבושת לבנים, כאשר היתה לבושה בשכבה על מטתה ולוחשת לו את סודה, כי אחת היתה שואלת תמיד מאלהים, כי הילדים ישארו אתה, והנה רצה אלהים את תפלתה. אפס מה נורא הדבר; כי עליה לקחתם עכשיו עמה אלי קבר. עתה הבין למה אמרה אז: כזאת לא פללתי; לא לקחת אותם ממך חפצתי, חלילה.

איך תחשוב כזאת? מדוע נשתנה עוז בטחונה פתאם לרעיון נורא כזה?

השומרת לא ידעה דבר. עם הנץ החמה שקעה החולה בשנה. כאשר התעוררה, כבר היה היום גדול, ועת רבה שכבה עד כי הציעו מטתה. היא היתה חלשה מאד. אף אחד לא דבר אליה על אדות מצבה. ובעצמה לא אמרה דבר; אך כאשר הגישו מעט מרק לפניה אמרה: “הוי לא. הרפו נא”. אחרי כן שכבה שנית ותעצום את עיניה. הם בקשו, כי תאכל, אפס היא לא ענתה דבר. ויחכו כמעט רגע וירפו ממנה.

לפנות ערב גבר החום, ועל פי עצת הרופא העבירו אותה אל החדר השני. ויהי בעיניה הדבר, כאילו יכניסוה אל גן העדן, ותנגן חרש בקול צרוד ותדבר בלי הרף. ואולם זולת הניגון לא היה דבר אשר יַראה, כי זוכרת היא את אשר חשבה בעוד דעתה שלמה. ואשרה ובת צחוקה כמו שב אליה שנית. עם מוצאי בקר נרדמה וכשנתעוררה אחר כך חשך ממנה כאבה האיום; אפס מלחמת המות והגסיסה החלו כמעט. אז נודע לה, כי מטות ילדיה אצלה ותט את מבטה אל אטלונג ותפתח את ידה כאלו תחפש את ידו. ואטלונג הבין כי חושבת היא כי הילדים ימותו לפני מותה, ותאמר לנחמו. וידה הקטנה והקרה בידו, בלחמה את מלאך המות. – כה ישב אטלונג עמה עד כי קרב קצה.

* *

הנֹחַם אכל את לבו של אטלונג. הוא ראה את עצמו אשם במותה.

– האיך נתן לה לחיות חיים כה רכים ופנטסיים? האיך נתן לה לשאת את עול הנהגת הבית ודאגת חנוך הבנים? האיך נתן לה, קצת מתוך הכרה וקצת מתוך הרוחה, לעסוק באשר מצא לנכון לו להשתעשע אתה, אפס לא נסה אף פעם לעבוד אתה יחד; – על אלה לא מצא תנחומים לנפשו ולא אבה לסלוח לעצמו, כי זה אשר קרב קצה.

באחד הלילות, כאשר נדד בחוצות תחת כפת השמים וככבים בלי די מצא בפעם הראשונה מעין תנחומים לנפשו. כלום היתה עוזבת היא את האידיאות אשר לה כדי לקבל דעתו? כלום היה הנסיון לעצמו משנה את מהלך מחשבותיה ולא גרם לה אסון? הלא על כן הלך הוא לשיטתו, ולה נתן ללכת לשיטתה היא.

כעבור איזה זמן מצא, כי חטאו אשר חטא אליה ולבניה הריהו תולה בענינים אחרים רבים ומכאיבים מאד.

לאחרים לא ספר לא כלום; אך פניו כאליו קפצה עליהם פתאם זקנה.

הרופא בא אליו ימים אחדים אחרי מות אשתו; הוא הצטדק, כי על כן לא הגיד דבר על הסכנה הקרובה, כי מובטח היה, כי תקום החולה מחליה. אין זאת, כי אם א! בבוקר קרה איזה דבר יוצא מן הכלל.

והרופא הוסיף לאמר, כי הילדים יצאו כבר מכל סכנה; הבכור היה כל הזמן חוץ לסכנה.

עד העת הזאת לא הבדיל אטלונג אף לרגע את הילדים מן האם. כאשר שכבו בחליָם הרגיש כמוה, כי הילדים ישארו בחיים; ובמשך הימים האחרונים היה בטוח, כי ירדו אתה אלי קבר. הוא לא יכול לתאר לעצמו את האם בלי בניה.

וכעת, כאשר היתה יד ההכרח לחלקם, לא שש ראשונה: צר היה לו, כי אמונת אהובתו נשארה מעל, נדמה לו, כאלו היא חיה ועיניה עכשו נפקחו לראות, כי הכל אך טעות היה, והטעות האחרונה נטלה את חייה על לא דבר.

הראשונים אשר פגשנו בחצר היו שני הילדים לבושי שחורים. פניהם חורים ומבולבלים. הם לא הלכו לקראתנו, ועל דברי החבה והנשיקות אשר חלק להם אביהם לא ענו דבר.

בפרוזדור מצאנו את סטינה. ואומר לה דברי רצון ושבח. היא ענתה חרש, כי נפלאים דרכי ה'. אך הוא לבדו יודע את אשר טוב לנו.

אטלונג הביאני אל בית הקברות המשפחה אשר בבית תפלה קטן ביער על גדות הנהר. בדרך שח לי, כי תמיד הוא מבקש לדבר דבר רצון וחבה באזני הילדים ומאמץ את נפשו להיות להם לאב, ואם לעת עתה כבד ממנו הדבר לעשותו, אך לאט, לאט ישיג מטרתו.

בבית התפלה הקטן עמדו ארונות המתים על פני הארץ. דלת הבית לא היתה סגורה, כי התעסקו שם עושי מלאכה בחדר. אנחנו הסרנו את כובענו מעל ראשנו ונבוא פנימה. על ידי העבודה עלתה שכבת אבק קלה ותכס את ארונות המתים; ונגש אל ארונה הקטן, ובמטפחתו מחה אטלונג את האבק מעל הארון; לא דברנו דבר. אך כאשר הבטתי על יתר הארונות ועל הדברים הרשומים שם, אמר לי אטלונג, כי יש את נפשו לתת את ארון אשתו ארון בתוך ארון מאבנים. ואעיר את אזניו, כי על ידי זה נשמור את המתים יותר מן הראוי. אולם יש בזה כבוד ידוע, ענה בצאתנו.

מעין חום היה באויר. מול השלג הכחלחל סער המפרץ אמיץ ורענן.


  1. “אם” במקור המודפס, צ“ל ”עם“ – הערת פב”י.  ↩

  2. “שעה” במקור המודפס, צ“ל שעתה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות